כותב פה פוסט מחשבות, סלחו לי
שיהיה לנו שבוע טוב.
רק לאחרונה נחשפתי לשיר הנפלא הזה של אברהם טל, ובמוצאי השבת הזאת, שמעתי אותו בלופים, ונשארתי עם הוויבים הטובים.
יאללה, שילכו כל האנרגיות השליליות!
אז אמרתי, אשב לי ואדבר לעצמי דרך פוסט חסר משמעות שלאף אחד לא אכפת ממנו בערוץ 7.
אחלה עם השירים היפים באוזניות הטובות קצת יותר מידיי שרכשתי לאחרונה, ואני אקרא לרשימה הזאת -
*בין הזמנים האחרון*.
ואתחיל...
בין הזמנים האחרון. מבחינתי. אז נכון שדיי קצת כל בין הזמנים שעבר עליי היה קצת "בין הזמנים האחרון" בשבילי, הפעם זה יותר. סוג של חותם החתימות. סוף. זמן של סוף...
והפעם, אפילו לא של החלטות מכריעות וצמתים גורליים. הפעם, אין שום לחץ, פחד או חרדה. יש ציפייה.
כזאת שממלאת את כל הגוף אדרנלין. וזה אמת ידידיי הקוראים, אני רועד על המקלדת. רועדדדד. הלב מאיץ, העיניים נפערות, ועומדת לי צרחה אילמת בגרון.
ציפייה למה?
נו על מה אני מדבר? ציפייה ל *סוף.*
נו, על מה אתה מדבר?.? חופר. - רק על מה שלא יוצא לי מהראש: סוף. ואין סוף.
אני כמהה לו בכל כולי.
אני לא מעוניין בהתחלות חדשות, והרפתקאות מרגשות. מיציתי. הבנתי תקטע של הגיל המקסים הזה וכל התקופה המפגרת הזאת,
אפשר לסיים את הפרק, לחתוך את הסצינה,
לכבות את האורות.
אני סיימתי לקחת אחריות. שהעולם השרוט הזה יעשה איתי מה שהוא רוצה, שהגוף הדוחה הזה יעשה מה שבראש המלוכלך שלו, שהנשמה הטהורה הזאת תפרע את כל חובותיה וזכויותיה בייסורי גיהנום וכל מעין עולם הבא,
זה הזמן להוריד את השאלטר,
לתת לכליון, לעובש, לריקבון, למחלות, לשקצים ולרמשים ולכל עוף השמיים,
לסיים את הנובלה של חיי, שבשבילי היא כל קיום של כל מציאות, ולכלות את הנבילה הנסרחת שליבטיל ולהווי כעפרא דארעא. (שתתבטל ותהיה כעפר הארץ).
דרמטי משהו?
אולי קצת, אפשר לרחם למי שזה עוזר לעכל אבדון.
גילו - "גילו" - לי סוד השבת:
הייתי אמור לחתום כרטיס על החיים האלו כבר מזמן.
ה"חיים האלו" היו נתונים ליותר מידיי הימורים מסוכנים וסיכויים מאכזבים של פוטנציאל אבוד.
מזמן נגזר עליי להיות רק טראגדיה בסיפור של אנשים אחרים.
האדם התפתח והתפכח אבל עדיין לא תוכנת לסבול כל מחיר.
ברוך ה'.
לא אני שתלתי בראש היותר מידיי צעיר שלי מחשבות אובדניות, הם היו קיימות שם כאופציה מאז ומתמיד.
לא כאב שאני סוחב איתי, לא מעמסה שמעיקה על קיומי, ולא שום הסברים לשום כישלון שנלווה לחיי.
ההפך הוא הנכון.
מיצרים בשבילי זה העולם הזה. היציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, בשבילי היא אותה יציאה של נשמתי במכות קשות על גזרי ים סוף מגופי שאינו אלא ערוות הארץ.
כל שנייה בחוויה הסיוטית שנצטיירה לשירת הברבור הזאת, היא כבר פרעון על אין סוף גיהנום בכף הקלע, ועל מזמורי ארץ חמדה בגאולה שלימה למעלה למעלה בבניין המקדש ובעבודת הקודש לפני ולפנים בכל תיקון, בכל שמץ רושם, מכל צד שיהא.
כל שנייה נוספת כבר סיפרה, אמרה וגזרה, תם ונשלם השבח לאל, חסל כל סדרי פסח, אין עוד שנה הבאה, בארעא דישראל בני חורין, הודה של ירושלים הבנויה, ירושלים של מעלה וירושלים של מעלה, בישר שכבר תמו כל הקיצין, ועבר לו הנצח בשלום על ישראל.
והנה, חסרה תמה ופעקה לה כל משמעות מכל קיום שיהא.
אבל לא.
לא.
לא.
פשוט לא.
משהו דפוק קרה והתערב בחוסר הקיום התהומי שלי באותו רגע שהייתי לבד, בלילה, מאחורי חדר המדרגות בבניין הישן בו באתי לקבל שיעורים בקריאת התורה לקראת בר המצווה שלי. שפוף על המעקה המחליד והנמוך מידיי בשביל בניין על הר, צופה אל נוף פתוח, עיר האורות על מפרץ הים הגדול ורחב הידיים.
כבר פתרתי לעצמי את השאלה מה יקרה אם אעביר יותר מידיי ממשקל הגוף שלי אל הצד הלא הנכון. כבר התגברתי על הפחד, בכלל כבר מזמן הייתי מת, שעיר לעזאזל שנעשה "איברים איברים", התמונה נעמה וערבה לי.
אבל הייתה סטייה מהקו, חריגה מהתסריט, הפרעה בסטטיות של השיממון הניצחי.
הקיום חזר אליי. או: חזרתי להתקיים. או: לא חדלתי מעולם. מי ימלל כמה חסרת משמעות בשבילי היא הברירה.
נשלח שליח מלמעלה.
התלבש לו איזה חלק אלוקי מגילגולי המלאכים, לברוא מציאות אחרת בשביל אותו נער אובד.
מולי בחושך ניצב בחור, בטח גדול ממני רק בכמה שנים, בשקט אלמותי הוא צרח את חיי ברציחה נוראית של ה"עולם הזה", וסירב לתת לדטרמיניזם אי איזה פתחון פה להוות את ההשגחה העליונה בעודו נופח חיים לתוך אותו גולם בשר ודם שבטח קטן ממנו רק בכמה שנים.
בטח אתם תמהים איך נראה לי אותו מלאך האלוהים.
בקור החורף שפוגש באותו הקור של פחית שתייה זולה ומסרטנת, בניצנוצי אלפי אורות של נוף לילה עירוני הפוגשים באותו אור כחול קטן של מכשיר סלולרי, המתנסך על שיממון פנים וזיגוג עיניים. באותה חזות מחוספסת של הלך רע ברחובות הפוגשת צלם אנוש מכסה בקפוצון את גילוי ראשו.
היצירה הפרועה שמגלמת את חיי בחרה לכתוב לעצמה סוף אחר.
איכס.
בושה.
בבנאליות איומה ואכזרית היא עקרה את הסוף הרומנטי לטובת סוף משוחק בקוביות.
כאן עמדה ופסקה אותה בת קול מלגלות לי רזים. וכמה שכספה נפשי עוד, עד ומעבר למאחורי אותו פרגוד,
כאן זה עצר. חלף. נגמר.
מה שהושלך אליי, כמו עצם לכלב עם פרצוף ממורמר.
