אתה צריך להיות ביומיום שלך במעגלים מעורבים מבחינת בנים בנות. יש מספיק כאלה?

הגישה השניה דורשת מישהי שלא כל כך מעניינות אותה סוגיות תיאולוגיות כי מי שזה מעניין אותה רואה בכיפה השחורה, וכנראה בצדק לטעמי, הצהרה מבאסת, כי אתה לא מסתובב עם כוכבית שמסבירה עם איזה דברים בגישה החרדית אתה מזדהה ועם איזה לא.

במסגרות מעל גיל יסודי שבהן למדת, בהנחה שלא למדו שם ילדים ממשפחות חרדיות, לא היית חריג?

יש אירועי פו"פ, מעבר לזה לא יודע כמה הרבה יש, כי באוניברסיטה למשל יש מעט מאד דתיות יחסית דתיים.

ולגבי המסגרות, האמת לא הרגשתי חריג בכלל ולא נחשבתי לכזה, היו עוד כאלו עם כיפות שחורות, אבל זה לא היה קשור למשפחות חרדיות בכלל, הם לא באו משם, בעיקר ספרדים.
והאמת אני אשכנזי לצורך העניין, שכחתי את הפרט הזה, אוסיף את זה בהודעה המקורית.

וחוץ מזה, זה די מבאס שצריך להכנע לתבניות בשביל להציג את עצמך...

שאלו כל המעגלים שלך.

לגוף השאלה, אני לא רואה מניעה להזדהות עם אלמנטים חרדיים *מבלי* לשאת כיפה שחורה שאיננה סרוגה. רובנו כיום פתוחים ממילא להשפעות מגווונות מבחינה דתית. כל עוד היא לא העיקרית שבהן, ולא תיארת שזו העיקרית, זה פשוט לא עוזר לך.

אציין שאני כיום נשואה לאדם שהכרתי ממעגל משותף, כאדם בעל כיפה סרוגה (החליף במהלך התואר) ובכל זאת - אם הייתי מכירה אותו בעודו חובש שחורה, לא היינו כנראה יוצאים. אולי לאחר זמן רב.

לא ציינתי כי לא הרגשתי צורך, הייתי למשל בתנועת נוער אריאל, בכלל זה הרבה לפרט, כי בנ"א זה הבנ"א

אכן לא רואה עניין בזה, אני גם פחות רואה במשהו שחייב להצהיר בפני כולם, אני אוהב את הכיפה הזאת בלי קשר, עניין של נוחות גם, וכך בגדול הלכו עד לא מזמן.
אז לא נראה מוזר שצריכים להכנע לתבניות כדי להצהיר על משהו, גם אם פחות אוהבים ללבוש כך, או לתת למישהו אחר בעלות? זה כאילו יוצא שהכיפות השחורות זה של החרדים למרות שזה היה לפניהם חחחח

לא אעשה במקומך את החישוב אבל אם בסוף תחליט להחליף מציעה כפיתרון פרקטי לשתף את אשתך, שתגיע בבוא היום, בכך שאתה מאד היית שמח לחזור למקורותיך והעדפותיך, ומה דעתה בעניין.

בכללי זה רעיון לא טוב לדעתי וגם סתם מפתח ציפיות, ויוצא מצחיק, כי זה כאילו להתחפש בשביל למצוא את האחת ולא הייתי רוצה להגיע מחופש, אלא להיות כמו מי שאני חחחח

(אגב לך תדע אולי גם היא אחרי החתונה רוצה נניח לשנות משהו בלבוש. תמיד שווה לדבר)

זה מן הסתם צריך להיות משהו סביר ולא להשתגע יותר מדי, והאמת שהלכתי ליועץ אישי וזוגי והוא המליץ ללכת לאירוע פו"פ פעם בשבוע משהו כזה.
לחכות הרבה זמן זה סיוט שלא בא בחשבון, ואם הבת זוג תרצה בהמשך לבקש לשנות, זה אפשר לשחק, נגיד שהיא היתה שואלת על הכיפה, הייתי מסביר, אבל לא מעלה את זה אם היא לא שואלת.

(אם בכל זאת להרחיב אז אפשר לשנות מקום מגורים לכזה שבו גרים עוד רווקות, אפשר להתנדב איפשהו, אפשר ללכת לחוג... אפשר אפילו הכל יחד...)

פשוט אם היא מסכימה להתכתב איתי, לצאת לדייטים וכדומה, אז היא יכולה לשאול ואסביר הכל, רק שלא תפסול מלכתחילה בלי להכיר אותי, זה סתם חבל, ונראה לי שלשמוע עוד דעות מבנות אחרות גם טוב, אתן טובות בשיחות עם חברות

ותודה רבה, אמן!

נגיד שהייתי לובש חולצה פוליטית עם כתוביות ברורות, אז זה חד משמעית חחחח
אבל לא מוזר שכיפה חייבת להצהיר בעוד שצבע חולצת טריקו או פולו למשל פחות?

היא שכשאתה הולך למקום כלשהו שבו לא מכירים אותך, או לקופת חולים למשל, חושבים שאתה חרדי. אם אתה גר בעיר חילונית אז מבחינתם אתה כל החבילה של החרדיות. הרבה פעמים הם אפילו לא מבחינים בין סרוגה צבעונית לבין שחורה.

אם לא מפריע לך שלאשתך כל זה לא יפריע, נהדר. אולי היא כמוך יודעת שזה של פעם, אבל אם הוריה או אפילו אחד מהם חזרו בתשובה היא כנראה לא מכירה את ההסטוריה הזו, שרבים רבים לא מכירים.

(לי אישית היה מפריע להזדהות כמישהי שנשואה למישהו שלא מחנך למשל לשירות ציוני ולאקדמיה. זה שונה מסתם להלביש סטיגמה כמו "בטח היית במירון", זה בילד אין בחרדיות כפי שתופסים אותה הרוב בישראל כיום)

האמת שזה יפתיע אותי אם חילונים זיהו אותי בתור חרדי, כי כיפה לבד זה לא הכל, והם עצמם לא זיהו אותי כך בכלל ממה שידוע לי, כי הלבוש לא ישיבתי בכלל כפי שרשמתי בהודעה המקורית

חכה שתצא מחממת האוניברסיטה

משהו שלא יהיה מתיש מדי חחחח
(יצאתי השבוע פעם ראשונה האמת, ועם חוצניקית ותיקה מדהימה, לא המשכנו)

של אזור מסויים בעיר מסויימת (בא"י), ומישהו שמכיר אותו סיפר לי שהוא אמר לו שהוא החליף מסרוגה לשחורה כי זה פותח לו דלתות.

אז אם כבר ניסית וזה מרתיע בנות, נעשה ק"ו פשוט: 

אם מישהו- שהוא רב, ועשה את הדרך ההפוכה תרתי משמע, רק כדי לפתוח לעצמו דלתות,

אז אתה- שאינך רב, ואתה צריך לעשות את הדרך הישרה, כדי לא רק לפתוח לעצמך דלת אלא כדי לבנות את ביתך,

אין זה מן הראוי שתחליף את כיפתך?

זה לא קשור בכלל מה זה מצהיר, פשוט לא כזה עניין אותי יותר מדי בד"כ, ולפני חמישים שנה זה היה נפוץ אצל כולם ולא היה צריך להתיישר רק כי זה נהיה שייך לתבנית כזאת או אחרת

נוחות והרגלים, ומשם זה מצטרף לעוד דברים שלאף אחד אין בעלות מהיום והלאה או סטיגמות אחרות

החל בכמות הדתיים בארץ,

עבור בחשיבות הנראות ומספר המדיות הויזואליות,

כלה בנפיצות והקיטוב.

אגב זה מתקזז עם השפעות אחרות שדווקא תומכות בהשארת הכיפה שנוחה לך, אבל בפועל מספרית קשה יותר "לבנות על זה".

אציין שאישית לא הכרתי, ובטח כמןני עוד רבים לא מכירים, שזה היה נפוץ. מבאס אבל זה המצב

אם לא שופטים לפי סוג הכיפה, ואין בעיה שכל אחד יהיה עם מה שנוח לו, זה ינפץ בפני עצמו את הסטיגמות שנוצרו מאז

כי זה אומר שכל מה שהם ילבשו, אז אנחנו לא נלבש, פשוט ניתן להם את זה במתנה, והם כמובן בקטע מתנשא יגידו הנה זה של שומרי מסורת מדור לדור, זה בסוף לא לאכול גפילטע פיש למשל כי הם אוכלים חחחח
יש דרכים הרבה יותר טובות להתבדל או להסתייג

ובין אם לא.

אתה בוחר בעצם להציג את עצמך בצורה מסוימת. לצורת ההצגה הזאת יש מחיר.

אתה יכול לשנות את צורת ההצגשה שלך, וגם זה לשלם מחיר.

השאלה היא איזה מחיר אתה מוכן ורוצה לשלם?

לדעתי, אין גישה אחת נכונה. אף אחד לא יכול להבטיח לך אם ומתי גישה אחת תעבוד.

רק אגיד - "דתייה לאומית מוכנה רק כיפה סרוגה" - זה לא אמירה נכונה. (ראה תגובתי בשרשור: לבוש לא מגזרי - לקראת נישואין וזוגיות).

ב"ה יש הרבה בנות עם הרבה דעות. לא כולנו חושבות אותו דבר.

יש בנות שזה יפריע להן, יש בנות שלא.

אני חושבת שהצגת פה את הדילמה יפה -

מצד אחד, כיפה שחורה מייצגת משהו, שייתכן ויוצר אנטי אצל חלק מהבנות. אבל אולי זה מסנן עבורך בנות שמלכתחילה פחות מתאימות?

מצד שני, להחליף כיפה פוגם בזהות ובנוחות שלך.

לדעתי, בהנחה שאתה לא מעוניין לשנות את לבושך - הייתי מנסה להדגיש בכרטיס שאתה לא חרדי (לדוג': שם הישיבה שלמדת, שירות צבאי), ואולי אפילו כותב משהו מפורש על הכיפה (לובש כיפה שחורה מטעמי נוחות).

קראתי את תגובתך בדיון ששלחת, כתבת מאד יפה ומייצג, רק קצת הבדל, ששם הבאת דוגמאות לכאלו עם הרבה יותר נגיעה אצל החרדים אצלי, במקרה שלי זה רק הכיפה (והיא גדולה יותר משל החרדי הממוצע האמת, לא משהו מצוי אצלם, סתם מציין), וקצת רקע ממשפחה מעורבת גם ברמת המשפחה הקרובה וסביבה מעורבת שחייה באחווה ושלום ברוך השם, ולא יותר מזה בכלל כל כך האמת.

ולגבי אם אולי זה מסנן מלכתחילה את הלא מתאימות, לא חושב שבהכרח זה כך, כי יכול להיות שהן סתם מפספסות וזה לא באמת כך, וממישהי למשל פה הבנתי שזה מסנן יותר מהרציניות יותר מבחינה דתית ולאומית האמת, לא שזה מפריע לי מהאלו שפחות, כי הערכים זה מה שחשוב בסופו של דבר בעיניי.

ולגבי עצם שהחלפת כיפה פוגם בזהות, זה פחות העניין אצלי, אבל רק עצם שהרבה שמו לכיפה זהות, אז זה גורם לי עוד יותר לא לאהוב את זה, כי אישית בגדול נגד זהות על מה שלא כתוב, כמו פעם, וסתם מגביל את הנוחות וחבל.

בתמונות שאני משתמש, הכיפה האמת לא בולטת למרות שהכיפה די גדולה (לא מבליט ולא מסתיר בכוונה, משאיר הכי טבעי שיש), אבל אפשר לבדוק אם מתאמצים, מעניין אם הבנות באמת מתאמצות חחחח

והאמת שאם יש שאלה אלו כיפות הילדים יחבשו לצורך העניין, לי זה לא באמת משנה, חוץ מזה שגיוון עשיר יפה בעיני בלי קשר, משני הסוגים

היא לסנן בנות שלא מכילות את המורכבות הזאת שאתה מציג בלבושך.

בהחלט ייתכן שיש בנות רבות שמפספסות אותך סתם. אבל יכולות גם לפספס אותך סתם כי הן לא אוהבות את השם שלך, את העדה, את מקום המגורים, הגובה, העיסוק, הישיבה, השירות הצבאי וכו' וכו'. לא חסרים דברים שגורמים לאנשים לסנן.

אבל אעיר דבר אחד נוסף: ברוב המקרים הנ"ל שהזכרתי, הבהירו לי (הוא בעצמו או מי שהכיר בינינו) לפני שזה לא בחירה עקרונית, ושאם לי זה עקרוני - הוא יחליף.

שזה באמת חבל, אבל אם הבחורה בוחרת להכיר בכל זאת, זה עוזר לניפוץ סטיגמות.

לגבי מה שציינת בסוף, אם אפשר לשאול, לך אישית זה עקרוני או לא באמת חשוב בכלל?

אם אני רואה מישהו שחור לבן מכופתר וכיפה שחורה כן אני חושב שיש סיכוי טוב שהוא משתייך לציבור החרדי וגם זה לא תמיד

אבל אם אתה לא לבוש כמו חרדי (=טריקו דגמ"חים כו')

אז אין סיבה שיחשבו שאתה חרדי

אני מכיר אנשים עם כיפה שחורה שאינם חרדים פשוט יש להם כיפה שחורה

לפעמים זה נובע מתוך חוסר רצון להזדהות באופן מלא עם הציונות הדתית

לפעמים זה גם לא אומר כלום

קטיפה שחורה גדולה עם סרט דווקא פחות שגרתי אצל חרדים ליטאים או ספרדים ממה שאני רואה לרוב, ראיתי הרבה יותר אצל מתנחלים למשל או בירושלים

רוב הבנות הדתיות, ובטח שחילונים, לא מודעים לדקויות האלה. לפיכך הצעתי לך, לאורך תגובותיי פה, כמה אפשרויות, ואתמצת -

או להישאר כפי שהנך אבל להוסיף מקומות מעורבים ביומיום שלך, שבהם יש בנות, נניח חוג/ שיעור/ התנדבות/ מקום מגורים, כי ברור שבהיכרות לאורך זמן תעבור זהותך הרחבה;

או להישאר כפי שהנך בלי להוסיף מקומות אם אין לך בעיה עם מישהי שהזהות הדתית-סוציולוגית שלה לא תופסת מקום רב בחייה ולא מעסיקה אותה יותר מדי (לקטגוריה הזו תיפול לרוב גם חוצניקית, כמו שהציעו פה, שהזהות דווקא מעסיקה אבל היא רגילה למיקס הזה);

או להישאר כפי שהנך בלי להוסיף מקומות ובלי "להשלים" עם מישהי "פשוטה" יותר בהיבט האמור, אם אין לך בעיה שזה פשוט ייקח יותר זמן;

או חא לעשות שום דבר מהנ"ל אבל לנסות איזה שינוי בכיפה ולשתף את המדוייטת שזה משהו שעשית לאחרונה ואתה עוד בוחן אותו, וזה ייתן פתח עבורה לדבר גם כן על הנראות של הזהות שלה ואם היתה רוצה לשנות משהו, שזו אחלה שיחה, חשובה, מקרבת ומעניינת.

ככה ששום דבר לא סופי.

מאירה לך שהצעתי לך את האפשרויות האלו עבור מישהו שמעוניין לטייב את מצבו, ואתה ממשיך לדייק כמה, ומדוע, הכיפה לא אמורה להיות מנוכסת - שזה הכי נכון בעולם אבל את הדקויות האלו לצערנו כבר לא מכירים בימינו, ואם תגור בעיר חילונית זה יהיה פשוט לא רלבנטי. כדתי עם כיפת קטיפה שחורה עם סרט, סביר יותר שתנחת פה עם שאלות על היחס שאתה מקבל מאנשים זרים, לא ממדוייטת. כי חילוני ממוצע יתייחס אליך כאל חרדי כי הוא גם ככה, כחילוני *ממוצע*, בקושי מבחין בין (מה שעדיין הוא רק) שני המגזרים. עכשיו נסה לדמיין מדוייטת שנהנית מהייחוס הזה שלה ע"י זרים לבת זוג של חרדי. לרוב זה יהיה לה פחות כיף.

בכל מקרה מתגובותיך נשמע שאתה לא בשל לאפשרות האחרונה שהצעתי ואולי מנסה פה פשוט להרחיב את אופקי הבנות כאן שדבר כזה קיים. אז אתה אולי צודק בזה מצד האמת, אבל אם אתה בונה על זה - אתה לא מתנהל בחכמה, כי את כל מה שאתה יודע, ועכשיו יודעות בנות הפורום, רוב הבנות הפוטנציאליות לא יודעות. וכתרגיל מחשבתי קח מישהי שנראית שייכת לאיקס, אבל בעצם מזדהה כשייכת לוואי. עד כמה תצליח לעלות על זה בזמן אמת, ולתת צ'אנס?

בשולי הדברים: אם שינוי קשה לך ברמת האמירה לכאורה שטמונה שבו, שים לב שבסוף, שום שינוי לא מעניין אף אחד אחרי יממה, גג. אנשים יודעים שאנשים עוברים שינויים בחיים, וזהו. לעומת זאת ההכרעה ללכת יום יום לאוטובוס, לקופת חולים, לקניות, עם כיפה מסוג שמשדר תיאולוגיה מובחנת הכוללת הצבעה למפלגות מסויימות שחשפו דווקא השנה עוד יותר את פניהן הקשות - היא הכרעה עם השלכות שעלולות לבאס בכל יום ויום.

ואגב אבא שלי החליף משחורה לשחורה סרוגה בגיל 60. הוא לא הזכיר שום קושי בעקבות זאת והוא אחד שאוהב להתלונן. לידיעתך

לא שאלות קלות האמת.
וחוץ מזה, אם אפשר לשאול , בעקבות מה שכתבת על אביך, מאיזה בית באת, חרדי, חוצניקי או רגיל דתי לאומי?
(אם כבר כיפה סרוגה, אז גם צבעוני אפשר, לכיפה קטיפה גדולה בקושי יש לא שחורות )
חוץ מזה שאפשר לשאול את החברות מה הן חושבות למשל.

תחליף כיפה כדי למשוך ציבור של בנות שחושבות שברגע שיש לך כיפה שחורה על הראש, במנותק מכל סממן חברתי (טריקו, דגמ"חים, אולי ג'ינס), אתה מצביע למפלגות נוראיות (שחשפו את פרצופן הנורא דווקא השנה, לפני זה, היו פחות או יותר לגיטימיות)

אני לא יודע מיהן אותן רוב הבנות שאת מדברת עליהן אבל זאת רמת ניתוק (ולחיצות פוליטית) שאני פעם ראשונה שומע עליה

בישיבה התיכונית שלמדתי בה שלא נחשדת בטיפת חרדיות, חצי הצביעו ציונות דתית חצי הצביעו ש"ס

בישיבת ההסדר שלמדתי בה שגם כן כולם היו עם כיפות סרוגות, חלק הצביעו ציונות דתית, חלק ש"ס, חלק ג'

אמרתי שבנות שחושבות שברגע שאתה חובש כיפה שחורה, מבחינתן אתה מצביע למפלגות נוראיות (שאולי עד לפני כמה זמן נחשבו ללגיטימיות) לכן אין מה לדבר איתך, אפילו שהלבוש שלך רחוק שנות אור מלבוש חרדי, זה לא סתם מעיד על "אי־הבנת דקויות" אלא על ניתוק כמעט מוחלט שלהן מהמציאות וסטיגמטיות מפחידה

ואם רוב הבנות הן ככה אני באמת המום לדעת, אם כי, אולי אני זה שהייתי מנותק מהמציאות. עדיין, זה פלא בעיניי.

"לעומת זאת ההכרעה ללכת יום יום לאוטובוס, לקופת חולים, לקניות, עם כיפה מסוג שמשדר תיאולוגיה מובחנת הכוללת הצבעה למפלגות מסויימות שחשפו דווקא השנה עוד יותר את פניהן הקשות - היא הכרעה עם השלכות שעלולות לבאס בכל יום ויום."

היה לי קשה לעיכול

באמת אני לא יודע עד כמה זה מבאס לדחות בנות עם שמצד אחד סולדות מאוד מחרדים ומסממניהם, ומצד שני גם לא יודעות מה זה בכלל חרדים ואיך הם נראים (או לא נראים)

אבל צודקת פותח השרשור מוזמן להחליט

אני בת 36 וגרה בעיר מגוונת וזה כך בכל המעגלים בהם מסתובבת, ובאמתחתי ובשכנותי הרבה יותר מרק שלבי הישיבה תיכונית וישיבת ההסדר אותן ציינת.

אם השנה הזו מאז שמחתורה לא שינתה אצלך כלום ביחס למפלגות הללו או לחילופין אם אתה לא אוהב מה שכתבתי כאן אתה לא חייב להגיב ומוזמן להמשיך בחייך בנחת. באמת, מה שטוב לך

(כמו גם הרבה חרדים...)

אבל גם לא ממש מתעניין בפוליטיקה

המחשבה, שכמובן איני מייחס אותה אלייך, שאם אני חובש כיפה שחורה, אבל הולך עם טריינינג שבע שמיניות וטריקו של 2pac, זה סימן שאני מזדהה עם ג', לכן אויב העם, היא מגוחכת בעיניי, אם יש בחורה שחושבת ככה אז זאת בעיה במבחן המציאות

שזה נתפס אחרת, לכן ציינתי בהמשך שאני אשכנזי ורואים זאת, כך שזרים לא אמורים לעלות בדעתם את האפשרות אם אני שסניק :O

אני כתבתי פה כמה פעמים שאם אין בעיה לאישה שיחשבו אותה בטעות לבת זוג של חרדי (מה שרוב חילוני מצוי יחשוב, ומיעוט מצוי של דתיים וביחוד דתיות) - אז מעולה.

לא מכירה נשים רבות שישלימו עם טעות מהסוג הזה בלי שמכירות תבנאדם, בין אם לפני שמחתורה ובטח לאחריו, ולכן הצעתי לפותח השרשור כמה אופציות כדי שלא ישנה את חזותו החיצונית המעט מבלבלת. אגב את אותן נשים אני די מבינה ולא ברור לי מדוע אתה קורא סלידה לרצון שלהן בזהות מובחנת - אם יש לי זהות ציונית בין אם טיפחתי אותה ובין אם לא, אני גאה בה ולא רואה סיבה לוותר עליה ולהסכים שיחשבו שאני בעלת זהות אחרת. בדיוק כמו שפותח השרשור לא רוצה לוותר על זהותו הציונית על אף שנושא תיוג חיצוני מבלבל. זה החריף כמובן מאז המלחמה וכבר כתבתי שזה היה קשה גם קודם.

ולא הצלחתי להבין מה נותן זה שהחרדים סולדים ממפלגות חרדיות אם הם ממשיכים להצביע אליהן. מי שלא מצביע למפלגות חרדיות אני באופן אישי לא מחשיבה חרדי. האדם ברחוב לא ישאל אותך למי אתה מצביע.

בסוף זו שאלה של איך גדלת, הרי על אותו מראה שתיאר הפותח אפשר למצוא גם חרדי מבית שפשוט נוח לו יותר לעבוד בבגדים אלו (נפוץ אצל בעלי מלאכה) או להרגיש בבגדים כאלו פתוח יותר לעולם או כי הוא כרגע נניח בטיול, אבל זו עדין זהותו וזה עדיין דפוס הצבעתו (למפלגה חרדית). בחורה שרואה אותו במבט חטוף באתר לא תתהה, שוב בהנחה שיש לה אלטרנטיבות ובהנחה שהזהות הזו חשובה לה, האם למד במוסד חרדי או במוסד ציוני ומה הסיבה שנראה כפי שנראה, והציעו מעלי שיפרט יותר בכרטיס ולכן אמרתי לו שזה בסך הכל עשוי לקחת יותר זמן.

(חוץ ממה שכתבתי בפיסקה האחרונה, תשומת לבך שאני שוב כותבת את כל התגובות שלי פה כי אתה פשוט לא מדייק בהן שלא לומר מעוות. חבל, ולא ברורה לי המוטיבציה שלך בכך)

אצלי האמת הכיפה לא בולטת בתמונות, לא מנסה להסתיר או להבליט, פשוט מצלם טבעי, ואפשר עם מאמץ כן לבדוק.
אבל כרטיסים מן הסתם כבר מגיעים עם הרבה תיאור, הגדרה דתית וזה, באתרי היכרויות למשל זה חובה, אז שם סימנתי חד משמעית "דתי לאומי" (לפעמים סימנתי "דתי לאומי תורני", אבל זאת כבר שאלה בפני עצמה שהסתדרתי איתה פחות ויותר), תיאור על הלימודים וזה, שם לא כתבתי האמת איפה למדתי ביסודי ותיכון.

אני לא מנסה לעוות שום דבר פשוט אמרתי את דעתי בנושא

ודעתי היא, אם לא התנסחתי כמו שצריך:

– אם יש בנות שקנאיות לגבי לבישת כיפה סרוגה מתוך אידיאל כלשהו, אשריהן

– אם יש בנות שחושבות שמי שלובש כיפה שחורה, הוא אוטומטית מצביע למפלגות מסוימות (שהן מאוד סולדות מהן), בלי קשר לסממנים חיצוניים אחרים שלו, מעיד על הסתכלות שאינה רק סטיגמטית (בסה"כ סטיגמות סבבה, אם אני רואה קפטן ושטריימל אני יכול להניח שמישהו משתייך לחסידות כלשהי...) אלא גם לא נכונה, כי בדיוק באותה מידה אפשר גם למצוא מישהו עם כיפה סרוגה שמצביע ש"ס או ג'

– לכן איני יודע עד כמה זה שווה התייחסות, וגם איני יודע מה אחוז אותן בנות באוכלוסיה

– רצון להתבדל ולא להזדהות = סלידה, לא? בכל־מקרה, אפשר לקרוא לזה איך שרוצים

הערה צדדית, יש חרדים שמחרימים את הבחירות ואליהם הייתה כוונתי. ומבחינתם, אלה שמצביעים הם לא חרדים, go figure

(שוב...)

שאותן בנות מסויימות לא מעוניינות שהרחוב יתייג, לא שבהכרח הן המתייגות. 

והאמת שלפעמים מודה שזה קצת מפריע לי, אבל זה גם מעודד מצד שני, שזה גם ניפוץ סטיגמות אם הרחוב יכיר ואז פחות ימהר לתייג אנשים או יתן הרבה יותר מרחב

חשבתי אולי על בית שמש, אבל היא מלאה חוצניקים, אז מתאר לעצמי ששם דווקא הפוך למרות המלחמות שם חחח

צעיר או פחות מנוסה,

ולגבי הפוליטיקה אתה בעצמך העדת שלא מבין בזה... אז בעתיד

להזכירך שבכיפות סרוגות האמת יש הרבה גוונים, שמעתי על כאלו למשל שלא מוכנות כיפות סרוגות שחורות, רק צבעוניות, ממה שאמרו לי.
רק חבל שבכיפות קטיפה הגוונים הם עד גודל מסויים :/

אבל זה עדיין מצחיק אותי.

עריכה: כמו שאני אוהב לומר, פעם בשטעייטעל היה הרבה יותר פשוט. אם סיימת את הש"ס עד גיל 13, היית מתחתן עם הבת של הרב. אם היית מסיים עד גיל 16, היית מתחתן עם חיה אסתר, שאמנם לא בת של רב, אבל יודעת להכין לאטקעס טובים ולאבא שלה יש קצת זהובים. ואם לא היית מסיים בכלל, היית נתקע עם רוח'לה, שמכינה לאטקעס מעפנים. וזהו, אלה כל הבנות הפנויות ברדיוס 300KM.

בזמן שנפגשתי עם בחורים, העדפתי בהתחלה לפחות כאלה עם סגנון פחות מוגדר, וכיפה שחורה-סרוגה או ערבוב של לבוש ספורטיבי עם כיפה שחורה נראו לי בדיוק מה שיתאים לי. 

זו לא היתה דרישה, ורוב הבחורים שנפגשתי אתם (די הרבה...) היו עם כיפה סרוגה רגילה. רק יותר "התלהבתי" מהצעות עם השילוב הלא-סטנדרטי. עם הזמן ייחסתי לזה פחות ופחות חשיבות. בסוף בעלי לא מגדיר את עצמו מעורבב ויש לו כיפה סרוגה רגילה לגמרי. (אגב, סגנון הלבוש שלי הוא לא בדיוק מה שהוא היה רגיל אליו בכל הניואנסים.)

מה שרציתי לומר בזה: אין בעיניי סיבה לשנות שום דבר. זה עוד פרט... די שולי לגבי קשר זוגי, ויש הרבה מעבר לזה להכיר. כרושם ראשוני הנתונים שלך יספרו הרבה יותר עליך מאשר ההופעה החיצונית, וההיכרות בפגישה בכלל תגבר על זה. 

כי עברתי מהפחות-סטנדרטי ליותר סטנדרטי. כשהסיבות להעדפה של הלא-סטנדרטי בהתחלה היו מאוד דומות לסיבות שאתה מציג - הרגל, קצת רקע משפחתי, ובעצם לא ממש הרבה מעבר, כלומר, בעצם מה שהסטנדרטי לרוב מייצג כנראה יותר התאים לי באמת.

אבל אתן דוגמא נוספת: פעם הציעו לי להיפגש עם בחור, ובתמונה שלו בפייסבוק ראיתי שיש לו זקן ופאות מאוד ארוכות, מה שלא היה נראה כמתאים למה שחיפשתי. שאלתי את מי שהציע לי, והוא הבהיר לי שבמקרה הזה מה שחשבתי שהמראה משקף אינו נכון. נפגשנו וגיליתי שהוא לגמרי צדק. אני מתארת לעצמי שהרבה בנות באותו אופן בוחנות את ההופעה החיצונית יחד עם שאר הפרטים (ועם מידת האמון שלהן במציע, אם יש).

אמנם כתוב שאת נשואה (באושר ;), נניח שלפני, היית יוצאת עם מישהו לפי התיאור הנ"ל למשל, או שאת לא ממהרת להגדיר לפני שאת שומעת ממנו תיאור מילולי וזה?
והאמת שיפה הניק שבחרת, חופשיה לנפשי

כשהתחלתי לצאת עם בעלי הוא רק עבר מכיפת קטיפה שחורה לכיפה סרוגה שחורה פשוט כי הוא היה בשיאו של תהליך מעבר בין המגזר החרדי לזה הדת"לי

כמו כן: אחי הגדול גם חובש כיפת קטיפה שחורה, זה מה שנוח לו והוא יודע בדיוק איזו כיפה לקנות ולא הייתי מגדירה אותו כחרדי

אני למשל אישית לא מרגיש צורך להבהיר כזה דבר מראש, רק אם היא שואלת ואז עונה כמובן שזה לא אומר כלום, פשוט הרגל ונוחות.
ובכל מקרה בכרטיס אצלי ברור הכיוון אצלי כך שזה מן הסתם מתייתר לציין את סוג הכיפה ולמה אני מסתובב עמה.

גדלתם בציבור הדתי הלאומי, בפרט אחיך הגדול?

גדלנו בציבור הדת"ל-פריפריאלי, אני למדתי בבית ספר יסודי חרדי ואחי הגדול למד במוסדות חרדיים עד שהוא הפסיק ללמוד בישיבה, ככה שהמקרה שלו יותר מורכב משלך אבל עדיין לא הייתי מגדירה אותו כחרדי(גם הוא לא מגדיר את עצמו ככה)

נשמע שאתה שמח בבחירתך,

אז למה לשנות?

אם זה ממקום אמיתי ופשוט, וואלה לא נראלי שצריך לשנות, אם זה כדי להיות מיוחד זה גם סבבה - אבל זה בעיניי בחירה שנובעת משיקולים אחרים

מכירה כאלה שדוקא הכיפה השחורה בעיניהם יש בזה משהו אפילו שלא מחפש להשתייך למגזר מסוים,

פשוט לשים כיסוי ראש, לא דוקא מעיד על 'חרדיות'. אלא משהו יותר שורשי אולי?

מבינה שזה יכול להיות מבלבל ומתייג, (אבל גם לשים כיפה זה מתייג וכדומה.. כל בחירה יש לה משמעות, גם אם אני בוחר כיפה 'סטנדרטית')..

חושבת שיש בנות שיכול למצוא חן בעיניהן, פשוט אולי מי שלא מכירה זה יראה לה מוזר

לי יצא לצאת עם בחורים עם כל מיני כיפות, ודוקא שחורה מעיד בעיניי משהו שפחות אפשר לתייג - ואז באמת זה מעלה שאלה מי הבנאדם למה הוא קשור, שזה רצון טבעי להבין, כי אני חושבת שהנטיה לשייך נותנת לכאורה בטחון, וכשאין את זה, אז הרצון שלי להבין ולחפור יותר כדי לקבל בטחון מי הבנאדם.. אז אולי זה יגרום לכך שירצו יותר להבין מי אתה וכו' בשלב הראשוני אף על פי שזה חיצוני, ולכאורה לא אומר על הפנימיות..

זה גם משהו שחשבתי האמת, להיות ניטרלי כלפי חוץ ואז על הדרך זה משדר שצריך להכיר את האדם רק כשמדברים איתו ופחות לפי החיצוניות, וגם מאפשר להיות מי שאנחנו (אם כי זה בגדול חלק מהמהות של המגזר הדתי לאומי בהרבה מובנים האמת, שזה מה שיפה במגזר).

בנות שזה מוצא חן בעיניהן זה מן הסתם יתרון, אבל מה שחשוב זה שלא תהיה רתיעה, ורצון טבעי להבין ולהכיר זה אכן טוב

אז אם אתה שואל אותי ולא שאלת,
אז : יום חול - קטיפה שחורה. זה בסדר.

אבל שבת וחגים - סרוגה לבנה. שבת המלכה. איזה צבע עולה לך לראש שאתה אומר ״שבת המלכה״ ? שחור או לבן ?

ההחלטה מחייבת. למרות שלא ביקשת את עצתי..

שלב השאלות 

Just Boy : אבל...
מוקי : זה סופי.

זה לא משנה אם אוהבים את הסטיגמות או לא, הלבוש הוא אמירה.

מה היית חושב על בחור שלובש כיפה בצבעי הגאווה? גם אם הוא אומר שהוא סתם אוהב את הצבעים, ואין לו כלום עם הקבוצה ההיא.

מה היית חושב על בחורה שצובעת שיער לכחול? גם אם אין שום בעיה הלכתית, והיא סתם נהנית מזה כמו מחולצה יפה.

היות וכיפה שחורה מזוהה עם ציבור מסויים, אז כשאתה בוחר ללכת עם זה אתה בעצם בוחר שאנשים יזהו אותך כחלק מהציבור הזה.

זה לא מחייב ולא כלום, זו עובדה סוציולוגית. כמו ציציות ארוכות, תסרוקת פאנק, מכנסיים עם קרעים, או חולצה של טומי הילפיגר.

יש משמעות לדברים האלה, והשאלה היא אם אכפת לנו מזה או האם אנחנו מוכנים לספוג את החסרונות של הבחירה.

זה הכל.

אני אגב לא רואה בעיה בדרך היעילה מאוד הזו של החברה לנווט. העולם היה מקום קשה מאוד לחיזוי והתנהגות אם היינו כל הזמן

מעורפלים ומסופקים לגבי האנשים שאנחנו באים איתם במגע. הסימנים החיצוניים הם שיטה יעילה מאוד להשגה מהירה של המצב.

סטטיסטית, זה גם יוצר זיהויים נכונים. תמיד יכולים להיות עומקים ושינויים ממה שחשבנו, סבבה, זה רק אומר שלמרות הקיטלוג

אנחנו עדיין צריכים להיות עם ענווה.

צובעת חצי לבן חצי שחור?
נראה כאילו היא יצאה מסרט מצוייר יפני.

בכללי כיפה שחורה קטיפה דווקא מקובל גם בציבור דתי לאומי.
אני מכיר לא מעט רבנים ותלמידי חכמים מאד גדולים שלובשים כיפת קטיפה והם ציונים להפליא.

ביקשתי מה־AI שיצייר Designer-3 hosted at ImgBB

לא מחוייבת בציצית או בטלית אבל אם היא רוצה, למה לא?

אבל היו גם כמה בלי טלית

https://ibb.co/4m3zY0J
Designer-1 hosted at ImgBB (... עם כיתוב בארמית סורית על כיסוי הראש?)

מגניב אבל שבכולם זה עם כיסוי ראש כמנהג הספרדיות

בכל מקרה ה־AI הזה מלחיץ, רמת הפרטים, ההצללות, הצבעים

תוך 10 שניות זה מוציא ציור שלוקח שנה לעשות

בתור חובב אומנות, זה מלחיץ אותי

תחשוב על מכונית עם 200 כוחות סוס... ומה לגבי אדם שיסחוב במהירות כמו סובארו או סוזוקי או מרצדס?

זו לא השוואה.

אתה צריך להבין שכדי ליצור את התמונה הושקעו מליוני דולרים ולדעתי אפילו מליארדים.

התשתית כדי לתת למכונה את היכולת ליצור כזה דבר מלבד המכונה עצמה שעולה מליונים....
מדובר על מליוני מליונים.

ולמביני דבר:

קח חוות שרתים שמחולקת לאיזה 4 אזורים כשבכל איזור איזה 50 אלף מאצים גרפיים...
כל החשמל הזה מונגש לך בלחיצת כפתור.

ואז עולה השאלה: תכלס לחצתי על כפתור, האם חיללתי שבת בזה שבצד השני של העולם החדר עלה מחום של כ 30 מעלות ל 80 מעלות לאיזה 8 דקות?

אבל עדיין, מטורף

והתחושה היא שזה הולך לייתר את רוב העבודה בתחום האומנות בהדרגה

אולי כמו שהתייתרו מרכבות סוסים, מה אני יודע

אבל אומנות זה עניין כמעט רוחני בעיניי ומלחיץ שמחשבים משתלטים על זה

זה יהפוך את המוצר ליותר מיוחד כאשר זה נעשה על ידי אדם ולא על ידי מכונה.

עבודת מכונה

געוואלד

רבים ותלמידי חכמים שלובשים כיפה כזו הם מבוגרים מאוד ושייכים לדור הקודם או נמצאים על הגבול מבחינת הגיל.

חוץ מזה, באמת הת"חים האלה בדר"כ יותר מזוהים מאזורים מסויימים של הציונות הדתית.

זה רע? זה טוב? לא, זה לבוש. וככזה יש לו תפקיד שדומה לתמרור. הוא אומר משהו.

הבחירה בלבוש בעל כרחנו כוללת את הבחירה בדברים שהוא מסמל.

אם זה לא מפריע ללובש, סבבה. כל אחד יחליט מה שהוא מוצא לנכון.

יהיה לך יותר קל להתחתן, אם תתחיל לנסות להיות מישהו אחר בשביל למצוא חן, זה עלול לא להיגמר ואח"כ מגלים שבעצם לא נפגשנו באמת, ח"ו

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

שתדע להבין, להכיל, לקבל, וכו' אותך!

באחריותך ליידע, להסביר, לתווך את עולמך הפנימי כלפיי חוץ.

ובעניין שלה ובכן זו היא כרגע וזה הטוב שהיא מביאה, אתה כאן כדי לבחון אם יש פוטנציאל בבסיס שיתאים לך. זו מי שהיא לפחות כרגע.

לוקח הרבה זמן לשנות דפוס התנהגות אבל אופי נשאר.

נכון שבעבודה זוגית משותפת יתכן ויעשו תזוזות קלות כדי לבוא יותר לקראת הצד השני אבל לפעמים יש נפילות, יש הליכה אחורה, שתיים קדימה ולכן עיקר העבודה היא פנימית על עצמך.

בודאי שיש ציפייה ביחס לסביבה. וכן, אני גם מצפה להכלה מסויימת.

נניח, סביבת עבודה, יש ציפייה שהיא תהיה נעימה וכו'.

וכן, אני שמח ששיתפתי אותה בכאב שלי ונתתי לה את ההזמנות להכיל את הכאב הזה.

זה שהיא היא לא לקחה את ההזדמנות הזאת בתי ידיים - זה עניין שלה עם עצמה.

אני יודע שעשיתי את שלי, ולא בחרתי להשאר לבד עם הכאב.

באמת חשוב מאוד לתווך את העולם הפנימי לסביבה ובהחלט זה משהו שמורגש בסיפור הנ"ל.

לא ציפיתי לרגע שנתחיל לעשות עבודה זוגית.

כן ציפיתי שאם היא מדברת איתי, אז היא תהיה איתי. ואם היא פגעה בי שתבקש סליחה, ואם היא מבקשת סליחה אז שתבקש סליחה בכנות ולא רק כדי להרגיש טוב עם עצמך.

מאמין בה, וברגע שהבנתי שלא יצא מזה משהו וסתם התבחבשנו, אז באמת חתכתי את השיחה והבאתי לסיומה.

אבל אני לא חושב שנכון להציף באופן יזום קשיים בשלב מוקדם כ"כ. מה אתה מתרפס בפני כל אחת שהרגע פגשת? שמור כל המקום שלך קצת. זו לא גאווה. זו הערכה עצמית מבורכת. זו שמירה על עצמך.

מבין אותך (נראה לי. לפחות מתיימר). אבל יש בני אדם (גברים ונשים) שיהיה להם קושי להכיל פתיחות כזו, קצת התרפסות, בשלב ככ מוקדם. כאילו, 'למה אתה אומר לי את זה? מה אני בשבילך?, וזה מרתיע ומבלבל, ומובן שזה יכול גם להביא לתגובה לא נעימה או חסרת טאקט.

על עצם זה שהיא לא לגמרי איתך, זה מאד מתסכל. נסה לחשוב. האם היא ידעה מראש שהיא תהיה ככה או שהיא תכננה להצליח להתרכז בפגישה ופשוט לא הצליחה? היית מעדיף שבאמצע דייט היא תגיד לך 'שמע, אני לא מרוכזת, נמשיך מחר בטלפון'? נשמע לי שהיא ניסתה לכבד ופשוט לא הצליחה.

וכן. היא מתנסחת ממש גרוע.

להיפך, נותן לה הזדמנות להחזיר לה את הכבוד שלה.

וזה לא היה זה. היא לא היתה מבולבלת בגלל הפתיחות, היא התחילה לכעוס עלי בגלל שאני מבקר אותה.

ממש לא אכפת לי אם היא שלי או לא.

אכפת לי שיתייחסו אלי כמו לבנאדם.

ואם אני מאמין שהיא אדם טוב, אני גם יגיד שכואב לי. זה לא בושה.

אני לא חושב שיש כאן ממש דבר "נכון" או "לא נכון".

זה נשמע שהמצב שלה בכללי עכשיו הוא בעייתי וזה דבר שאף פעם לא קל להודות בו. עצם זה שהיא בכלל "חשפה" את זה הוא דבר שיש מי שיראה בו מעשה גבורה מבחינה נפשית. זה כמו לבקש סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה.

מצד שני אני בהחלט גם מבין אותך כי אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות.

היא ניצלה מדייט ממני. לכן היא העדיפה לחסוך לעצמה דייט שלם מאשר שיחת אי נעימות.

יכול להיות מאוד שהיא צדקה ביחס לכך. אבל מה הקשר לגבורה?

לה לא נעים בגלל שהיא חזלשה אותי פעמיים. תחושה מאוד בריאה ריגשית. בעניין הזה אני לגמרי מפרגן לה. זאת תחושה בריאה לחלוטין.

אממה חוסר נעימות זאת תחושה *אישית*, כאשר אדם חש חוסר נעימות ומתייחס לכך, הוא לא בהכרח מתייחס גם לזולת. להיפך הרבה פעמים הוא נשאר בחוסר הנעימות האישית שלו ולא מתייחס להשלכות של הזולת ביחס לדיבור או למעשים שלו.

בעיני, יש כאן "נכון" ו"לא נכון".

מתי שבנאדם בוחר להתנצל הוא לא צריך להצדיק את עצמו.

ואם ההתנצלות היא "פורמלית" בלבד, שלא יתנצל בכלל.

אלא שאני מבין.

התכוונתי לגמרי למה שכתבתי: "אחרי הכל אנחנו מדברים באנשים מבוגרים שצריכים לדעת להתאים את עצמם לסיטואציות מקובלות."

אך בהחלט ייתכן שגם לא הבנתי את הסיטואציה שתיארת.

רק לא הבנתי מה הגבורה שהיתה לה.

אדרבה, אם יאורו עיני, מודה שאתבייש בכך, אבל אשמח לזהות עוד נקודה טובה שלא ראיתי.

היא יכלה למצוא תירוץ אחר לנפנף או פשוט להשאיר את זה סתום (זה לא אתה זה אני, אבל ברור שהסאבטקסט הוא שזה אתה), אבל הודתה בפועל שכל החיים שלה עכשיו זה "חצי קלאצ'" וזה למעשה אומר דבר רע עליה (לפחות באופן זמני). הרי זה אומר שהיא בזבזה לך את הזמן, בזבזה לך כוחות, בזבזה לך תקווה וכו'. לכן אמרתי שזה כמו לומר סליחה אבל בלי להשתמש במילה עצמה - כי בפועל מה שהיא אמרה, לכאורה, זה שאתה לגמרי צודק.

מה שקרה אחר כך זה שהיא כנראה נכנסה למגננה בעקבות החשיפה הזו.

יכול להיות שאני קצת מחלטר כאן פסיכולוגיה בגרוש, ולכן אני אומר את זה בזהירות, ומבקש להדגיש את זה. אני לא יודע מה הייתי מרגיש בעצמי אם הייתי בנעליים שלך.

אני רק מנסה להציע מבט של "מה שרואים משם לא רואים מכאן".

אבל זה גם לא הסיפור.

אני מעריך אותה בתור בנאדם והיא ממש לא חרטטנית.

הבעיה שלי זה לא שהיא בזבזה לי כוחות.

ההערה שאמרתי לה היתה מאוד נקודתית - בשיחת טלפון אחרי הפגישה הרגשתי שהיא לא היתה איתי.

ושוב, היא אמרה שזה בסדר גמור מבחינתה. ויודע מה, אולי קצת קטנוני, אבל הייתי מצפה לטיפה יותר אמפתיה למי שבאה בעמדה לבקש סליחה.

יש נשים שממש קשה להן לקחת אחריות. הן מערבבות בין מה שהן מרגישות לבין מה שקרה בפועל, ולכן כל ביקורת מרגישה להן כמו התקפה. זה לא בהכרח מגיע מרוע, אלא הרבה פעמים מבלבול, מחוסר בגרות ומקושי להסתכל על עצמן מבחוץ..

היתה צריכה להתחיל עם אני ממש מצטערת אתה צודק זה לא בסדר

ואז להסביר מה הוביל אותה לזה

אולי תתנחם בזה שהיא בתקופה לא פשוטה וזה לא אישי אליך בכלל.

ולגבי התוכן, אנסה לסדר את המחשבות שלי כי עולים מחשבות על זה

לדעתי, היא ניסתה להתנצל ולומר שזה לא אישי מולך אלא שהיא מתקשה כעת לעשות דברים.

עם זאת, היה ראוי שאם זה המצב אצלה שלא תתחיל לצאת עם אנשים כי אין לה את הפניות הנפשית להשקיע בבן אדם.

הפוך ..היא ניסתה להגיד שהיא לא בסדר=

כן, אני לא מאה, אני חצי קלאץ' ובגלל זה יצא ככה. כלומר שומע אני ממש לא במיטבי עוברים עליי הרבה דברים.

תראה, יכולת גם להגיד לה בחצי הומור את יכולה גם לקחת קצת אחריות, זה בסדר (:

לפעמים זו הבעיה, שגברים אומרים כן כן נכון את צודקת, כשבפועל הם בכלל לא מרגישים ככה. בעיניי עדיף להגיד בעדינות את מה שאתה באמת חושב מאשר להסכים רק כדי להכיל ולצאת גבר נעים.

ואגב, אני מראש לא הייתי מכילה הכול.

בחור ביטל לי דייט אחרי שבפעם הראשונה הוא כבר דחה. הוא התחיל לתת לי שלל תירוצים וזה פשוט הצחיק אותי.

וממש צחקתי

הוא שאל אותי למה את צוחקת?

אמרתי לו, לי זה פחות שייך כל זה ואני לא רגילה ליחס כזה..

אמרתי לה שהיא מצדיקה את עצמה והיא הסכימה שהיא מצדיקה את עצמה והתחילה לכעוס עלי בכך שאני מאשים אותה :/

@ארץ השוקולד

את זה קצת בתקיפות?

או שהיה שם טון חברי

סמכי עלי שהייתי הכי עדין ביחס לסיטואציה שבחורה מבטלת לי דייט יום לפני פעם שנייה.

כמו שכתבתי, אמרתי לה לפני - אני הכי מבין אותך בעולם וזה הכי יכול לקרות.

אז רציתי שטיפה תהיה שותפה לכאב שלי, היא לא רצתה - חבל.

לא נעים בכלל.

זה שהיא בתקופה מורכבת (אולי זה מה שגורם לחצי קלאצ)

בכל פגישה שמבטלים ראוי להתנצל בצורה מכבדת, בטח בדייט.

בעיני הביטול עצמו נותן רושם לא מאוד מכבד ורגיש, בעיקר בגלל שזה פעמיים ובלי התנצלות והבעת רגישות.

מצד שני התירוץ שלה שהיא חצי קלאצ' לא נשמע לי מעליב במיוחד. זה אולי סתם אינסטינקט בסיסי להתגונן. היא מרגישה שהיא הייתה קצת לא בסדר, אבל זה לא היה מכוון אלא שהיא עצמה קצת חסרת שליטה במה שקורה לה.

יכול להיות שבדייטים יש קצת שחיקה של היחס האנושי,

אבל עדיין באופן כללי רגישות והתחשבות בבני אדם שיש לנו אינטרקציה איתם זה נשמע כמו ציפיות סבירות לחלוטין.

מעליב שאין ביטוי של לקיחת אחריות. זה התלבש אצלי על הנסיון האינסטינקטיבי להתגונן.

אממה, אני הצדקתי אותה בעצמי ולכן ציפיתי שתהיה פנויה להבעת רגשות.

אולי אם הייתי מבקש את זה בצורה אחרת, אולי היא היתה יכולה לשחרר משהו.

ההתנגדות לי לביטוי האינסטנקיביטי שלה סתם יצר אווירה איכסה.

זה מרגיש לי יותר מורכב מזה

מרגיש שהיא רגישה ואולי גם נפגעה מהאמירה של החצי קלאצ'. לכן ענתה קצת כמו בציניות כזאת כמו להדוף כמו הגנה כלפי חוץ. יש מצב שהיא באמת בתקופה כזאת ואתה שמת לב לזה והנכחת את זה, ובאת בטוב, ברצון להכיר אז מצד אחד זה לא היה לך נעים בצדק זה באמת לא כיף..

ייתכן שהיא באה אחרת, ואז היא נבהלה שהיא לא באמת פנויה, ואז היא ניסתה כזה לשחרר, אבל באמת יש כאן אותך מולה וזה באמת פוגע להיות זה שנזרק שוב ושוב במיוחד שאתה בא בטוב.

מצד שני, גם לא היה מקום לתחושה שהיא היתה בה, ולך תדע למה מה עובר עליה.. אני בטוחה שזה לא קשור אליך אלא דברים שלה ולפעמים קשה לעשות הפרדה והכל נצבע בצבע כזה של באסה... ואני חושבת שזה העיקר שזה לא קשור אליך אלא למצב שלה

ויש מצב שהיא מתבאסת על עצמה שהיא פנתה אליך פעם שניה ואז בכלל מבטלת כמו נראית לא רצינית ואם באמת עוד דברים לא הולכים לה, אז גם תוספת לבאסה..

זה ניתוח וספקולציה אין לי מושג אם קראתי טוב את הסיטואציה וכן היה חלק קטן שלא בטוחה שהבנתי אז השלמתי לפי הבנתי

השאלה שעולה אצלי היא איפה באמת נקודת הפגיעה, מה הכי הפריע לך במה שהיא עשתה

כי בקריאה שלי את דבריך זה לא לגמרי הצלחתי לדייק

שהתנצלה ללא להביע הזדהות או חרטה כלשהי

לפעמים זה מאוד מאיים עלינו. אולי זה העניין כאן.

ועוד דבר; כתבתי קודם שאם היא חשה כך שלא תיפגש בכלל,

אבל במחשבה שנייה, זה לא מדוייק. כי זה כנראה גם "אני

רוצה" וגם "אני חוששת/לא חשה בשלה/ לא מסתדרת עם

הרצונות , התקוות, והחששות שלי...

בלבול כזה.

אולי באמת הנכון כאן, כמו בכל מקרה, לנסות להבין

את הצד השני, לשים קצת את עצמי והכבוד שלי, בצד....

מסכנה אם היא מגיבה ונוהגת כך....

לא קל ללמד זכות. במיוחד אם אנו פגיעים, רגישים...

בזוגיות ובכלל בחיים לא כדאי להתקע על עניינים פעוטים כאלה, אלה דברים שקורים והרבה, עדיף לשחרר, בעיקר בשביל עצמך.

בכלל, אדם במצב של חצי קלאץ לא תמיד מסוגל לצאת מעצמו, לשים לב לפגיעה ולהתנצל

אשתדל לקחת אותה למקום שיותר מדוייק עבורי בהקשר הנוכחי.

יכול להיות שהחצי קלאצ' שקיבלת זה ה100% שהיה יכולה לתת כרגע.

יכול להיות שהיא נפגעה שאמרת את זה.

אתה צודק מנקודת המבט שלך אבל זאת אף פעם לא נקודת המבט היחידה.

לכן, לעבור הלאה, לא לצפות למערכות יחסים מושלמות ומתוקנות עם כל האנשים סביבך, אתה תתאכזב המון אם תמשיך ככה.

תשקיע יחס, פגיעות ותיקון במערכות יחסים שקרובות אליך באמת.

להדפיס את התגובה שלך ולתלות אותה על הקיר או בכל מקום בולט אחר.

בכל העניינים שציינת. כל כך נכון!

אתה נשמע כאדם בוגר, אנושי, רגיש.

הכי טבעי זה להיפגע; אם את במצב כזה עכשיו, אנא, אל תלכי

לפגישות ותבזבזי את זמנו סבלנותו, לבו, של האדם השני.

מאחלת לך המון בשורות טובות במהרה במהרה.

שנה טובה!

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!

לק"י

אני אף פעם לא הייתי נפגשת עם חברות יותר מידי.

אבל גם כשכן, נשמע לי מוזר להביא עוד חברים בלי לשאול קודם אם מתאים.

כך שלא זוכרת שעשו לי את זה.

מה שכן, יש דברים שכנראה מקובלים מאוד אצל אנשים מסויימים, ולכן אולי להם זה נראה מוזר שלך זה מפריע.

מציעה להגיד מראש בפעם הבאה, שאם רוצים להביא עוד חברים, שישאלו אותך לפני.

כי אני עושה את זה מלא אבל צריך טאקט לדעת מתי להכניס

לק"י

אלא אם כן, את יודעת מראש שזה בסדר מצד החברות שלך.

וגם יש הבדל בעיני, אם קבעתן כמה ביחד להפגש, ונוספה עוד אחת. לבין אם קבעת מראש רק עם חברה אחת....

כי הן מכירות ואני מפחדת לפגוע במישהי שלא אזמין אותה

מציעים להזמין עוד אנשים או כיף לא בא שיחות חופרות אחד על אחד. או להנות ביחד כדי לא לחפור אחד על אחד.

שזה מובן לי..

כך או כך מבקשת כנות ופתיחות

כלומר מופעלת וצריכה להיפגש 1/1 ?

אישה רגישה = צריכה להפגש אחד על אחד עם חברה?

מהי אישה מופעלת?

אני מנסה להבין את המנגנון הבסיסי לפני שאני עונה יותר ברצינות.

אם את אישה שהרבה אנשים "מפעילים" אותה (בגוף, אין לי איך לתאר את זה - תחושה כזו של הצפה), אז פשוט לא שייך להזמין עוד מישהי בלי לידע אותך. אין לך קיבולת לזה.

בעיני אנשים אחרים ארוע עם 2 אנשים, 3 אנשים או עם חמישה אנשים זה סבבה וזורם ויהיה כיף. בעיני אנשים רגישים - לא. זה דורש התייחסות אחרת.

בפוסט שלי.

אם אני קובעת להפגש עם חברה מבחינתי קבעתי רק איתה ולא עם חבורה של אנשים נוספים. אני רוצה להנות מהשיחות איתה, מחוויות שלנו המשותפות. אם הייתי רוצה להנות עם עוד בנות הייתי קובעת איתן.

ולגביי ההצפה מבינה למה התכוונת, אני לא כזאת.

כי כתבת להזרים אנרגיה חדשה.

כלומר את להרגשתך צריכה לייצר אנרגיה וזה לא הוגן כי באת עם 5w להנות ולא להפעיל

גנרטור של הכרויות שיצרוך ממך יותר

והוא משה, כידוע שמתמחה באנשים רגישים.

רק שאלה כדי לדעת אם לענות לך לפי השיטה שלו.

הוא שאל בתמימות לא מתוך התנשאות או משהו ככה הרגשתי מההודעה שלו.

לק"י

בעיני זה לא קשור בהכרח.

לפעמים פשוט רוצים לבלות עם חברה ספציפית.

אבל שאלתי.

לפעמים זה כיף מאוד לפעמים לא

את יכולה לשאול או לבקש שיעדכנו לפני, לפעמים זה קורה ספונטנית שמצטרפים אלינו מכרים.

אם המטרה שלך היא בילוי פרטי או שיחת נפש אז גם מצידך כדאי לעדכן, אולי מתאים יותר יציאה לקפה ולא פסטיבל המוני.

אם עושים את זה מעדכנים מראש בד"כ

לא דומה מפגש בין זוג נשוי לעוד כמה זוגות למפגש של רווקות;

גם לי זה היה מפריע.

באותו רגע אם מתאים לי אבל להבא מתאמת ציפיות מראש

מודה שלא קרה לי

להבנתי זה נפוץ שיוצאים בחבורות בביצות הרווקיות.. כמראה שזה זלג גם אליי להבא אקפיד יותר על תיאום ציפיות.

ילדים מתוקים אהובים ומהממים יותר ממנה

שנותנים כוחות וכיפיים

יש בזה תחושה של בגידה קטנה. אני הצעתי לצאת רק איתך ואתה מביא אנשים אחרים. זה מעלה שאלה מה בכלל החבר ההוא רואה בי? עוד אחד מכולם? עוד מישהו שמבדר אותו? חשבתי שלנו יש קשר קרוב וייחודי..

נשמע קצת זוגיות, אבל חברות עמוקה לא מאוד רחוקה מזה.

למה להנחית? אם רוצים להזמין עוד אנשים תעדכני

ותעשו תיאום ציפיות אם מדובר במפגש 1/1 או מפגש חברתי מורחב

וזו בדיוק תובנה #1 שלי:

תובנה #1 - לקראת נישואין וזוגיות

זה הבסיס, וצריך ללמוד על זוגיות.

אבל נראה לי יותר עקרוני מזה:

אם אני מבינה נכון, שניכם עוד בשלבים ראשוניים של גיבוש זהות עצמית. אלו השנים של עיצוב האישיות הרוחנית. כשאנחנו במסגרת של תיכון, יש פחות מקום של בחירה ועצמאות, וזה מתבטא בשנים שאחר כך - מהן הבחירות שאני עושה? ממי אני בוחר ללמוד?

המקום שבו גדלנו, אותו ההורים שלנו בחרו, זה לא בהכרח מה שאנחנו נבחר - ובטח שלא אחרי שינוי משמעותי של שירות צבאי (או לאומי). איך שאתם היום, כפרטים וכזוג, יכול להשתנות בצורה דרסטית בשנים הקרובות, לכל כיוון.

מעבר לזה, כמה עניינים נוספים:

1. כבני זוג, אנחנו לא אחראים על עבודת השם של השני. נכון, יש כיוון, יש דרך, יש שאיפות משותפות לבית - אבל בפרקטיקה, אני מאמינה שאין לי מקום להתערב.

   במילים אחרות: אנחנו מתחתנים עם האדם, לא עם קיום המצוות שלו. נכון, זה צד מסוים של האישיות - אבל יש עוד הרבה.

   אני מניחה שלא כולם יסכימו איתי, וזה בסדר, אבל מה יקרה אם בת הזוג שלך תחליט יום אחד להיות חרדית? חב"דניקית? גוראית? חילונית? מסורתית?

   אני חושבת שלעמדה הרוחנית יש השפעה גדולה על הקשר, ואנחנו רואים זוגות שנפרדים על רקע זה - אבל גם כאלו שמחליטים להישאר יחד, בגלל האדם שאיתו התחתנו. (אאלט כך קרה למנהלת כאן).

   [וגם צריך לשאול מה יקרה לחינוך הילדים - בהנחה שהיא לא משתנה, האם זה קו אדום מבחינתך?

2. זוגיות זה מקור של אור וחום, התעצמות וגדילה - אבל לא של טיפול. לטיפול הולכים לאנשי מקצוע. לברוח מבעיות בבית לתוך קשר זה רחוק מאוד מפתרון, ועלול גם להזיק לקשר.

3. האם בחרת נכון? עוד לא באמת בחרת, אבל שים לב - תמיד יהיו בנות צנועות יותר, וכל X אחר שתרצה. מה שהופך בחירה להיות נכונה זה המחויבות ההדדית שלכם. אם כל הזמן תפקפק בבחירה, אז זה לא יאפשר לקשר שלכם להתרומם. פזילה לצדדים לא תקדם אותך למטרה.

זה בסדר גמור שאתה רואה משהו ורוצה אותו, ולאף אחד אין זכות לכעוס עלייך בשל זה.

צריך לזכור כמה דברים-

1. פער דתי יכול להתרחב ולהצטמצם בלי קשר למה שהיה לפני החתונה. החיים קורים, דברים משתנים, לאנשים מוצאים את עצמם במקום אחר ממה שהתחתנו.

2. תחפש מידות ולא מעשים. כשיש בסיס מוצק וטוב של התנהלות נכונה ומידות טובות, השאר כבר יבוא מעצמו. ז"א אם האשה שלך מחוברת לעצמה ולאמת שלה, שואפת לבית של תורה פשוט עדיין קשה להם זה כיוון טוב.

   לעניות דעתי זה עדיף מישהי שמתלבשת צנוע אבל מסוכסכת עם עצמה, חסרת ביטחון ועושה דברים כי צריך ולא כי היא רוצה ומחוברת..

3. תסתכל על המכלול. לכל אחד יש חיסרון. האם הפערים האלה מהותיים ההתנהלות החיים או פשוט לא מתכתבים עם מה שדמיינת לעצמך?

אתה צריך לבנות לברר עם עצמך מה חשוב לך, לבנות סולם ערכי, ללמוד תורה, להתחבר לישיבה ולרבנים, ומתוך כך להחליט.

כמו שאמרתי בתגובה הקודמת, אפשר לעשות את התהליך הזה עם הבחורה. אבל תברר איתה קודם מה היא חושבת. אמרת שהיא הולכת למדרשה, דבר איתה על ערכים, על השאיפות…

ולומר לך שהכי לגיטימי בעולם הרצון שלך שאשתך תתלבש צנוע!!

ירגמו אותי כל הפמיניסטיות הפרוגרסיביות אבל חוסר צניעות של האישה חד משמעית פוגם משהו בקשר האינטימי שלהם. הוא הופך משהו שאמור להיות רק שלהם כזוג, מקום של "סוד", מקום שהוא אינטימי ומיוחד להם- לנחלת הכלל. ברור שזה פוגע בזוגיות!! ברור!

אני לא יודעת אם בהכרח רואים את זה תמיד על פני השטח, אבל ברור שבפנים- זה משפיע. מותר לך לרצות שאשתך תשמור על צניעות ובכך תשמור על האינטימיות שלכם. מעבר לזה, ברור שחוסר צניעות חיצונית זו אמירה, וסופר לגיטימי שלא יתאים לך מבחינה תורנית האמירה הזאת.

האם בגלל זה נכון שתיכנס לה לעבודת ה'? לא. אבל מותר לך לחפש ולרצות אישה שמתלבשת בצניעות.

ביחס לשאלה המרכזית שלך- אני לא מומחית גדולה באיך מגשרים על פערים דתיים ותורניים, כי אחד מכללי הברזל שלי כשחיפשתי בעל זה שיהיה לנו שיח תורני משותף, שנסתכל על התורה מאותה נקודת מבט. וב"ה זכיתי וזאת אכן המציאות ואין ברכה כזאת! תענוג עצום!

הדבר היחיד שכן עולה לי זה שלפני שאתה ניגש לגשר על פערים אני חושבת שלפני הכל אתה צריך להחליט עד כמה זה חשוב לך. ואל תוותר על משהו מכוח האנרציה, כי זה יכול להתהפך עליך יום אחד ותהיה מתוסכל שויתרת על עצמך ועל משהו שחשוב לך.

זה לא אומר שאם תחליט שזה מאוד חשוב לך אז אוטומטית שווה להיפרד, אבל כן כשדברים יותר מבוררים לך באופן אישי, אז יותר קל לנהל שיח של גישור על פערים.

אגב זה לא סותר את מה שאמרתי מקודם לגבי לא להיכנס לעבודת ה' שלה, כי מראש שיח של גישור על פערים הוא לא שיח של "תשתני" אלא של "וואי אני מרגיש שהעקרון הזה נורא חשוב לי כי.... ומצד שני..... מה את מרגישה כלפי זה? איפה זה פוגש אותך?" ומשם מתגלגלים ומנסים להבין איך מגשרים על הפער ובמקרה של לפני נישואין- האם זה שווה לנו לגשר על הפער.