אורלי וילנאי והמתנחלים. מי יותר אלים?
לאורלי וילנאי יש אג'נדה. היא לא אוהבת מתנחלים. זכותה. כדי להוכיח לנו למה אי אפשר לאהוב אותם, היא גייסה את צוות התכנית שלה בערוץ 2 ושתלה מתנדבת מתחזה עם מצלמה נסתרת בחוות הר סיני שבסוסיא. יודעים מה? גם זכותה. אלא שרצה הגורל והסוכנת החשאית, זו שוילנאי סיפרה לנו שהלכה לתעד את "התנהגותם האלימה של נוער הגבעות", חזרה עם עשרות שעות מוקלטות אבל בלי סחורה. במקום אחד היא הצליחה לדובב אמריקאי שבא לעזור, לדבר על הערבים. במקום שני הקליטה רועה יהודי מקלל את הערבי שצילם אותו. לא הרמת יד, לא עקירת זיתים, לא אלימות. כלום. חתיכת ברוך, הא? וילנאי עשתה חושבים והחליטה ללכת עם האין-סיפור הזה שלה עד הסוף. את התמונות מהשטח הפכה לרקע. את הלכלוך הוסיפה בקטעי קישור פרי עטה. כאן ניפחה, שם חתכה והסתירה, בקטע שלישי השלימה בעל פה את מה שאין בתמונות. התוצאה היתה משדר מרושע ומניפולטיבי מהסוג שיכול להחזיק סמסטר שלם בקורס לדרכי תעמולה.
כך, בשלב ראשון, גזרה וילנאי החוצה בבוטות כל פרט שיכול לרמז מיהם בעלי החווה, אלו שגרים בה ושהיא קרויה על שמם. רגע לפני סיום הסרט נראית וילנאי צועקת לעבר אשה לא מזוהה שנכנסת לרכב: "את יכולת לדבר איתנו בבקשה, דליה?". לכל מי שראה את התכנית אין מושג ירוק מי זו הדליה הזו ואיך, לעזאזל, השתרבבה לסיפור בדיוק שניה לפני הסוף.
אז הנה הסיפור שוילנאי בחרה שלא לספר לכם: "דליה" היא דליה הר סיני. לפני 14 שנה היא הקימה את החווה יחד עם בעלה המנוח, יאיר. עכשיו תשאלו בטח איך הפך יאיר למנוח? אז זהו, שכמה ערבים רצחו אותו בשדה, אבל אל תעשו מזה רעש גדול. בבקשה. עדיף שתשמרו את זה בינינו. וילנאי פשוט מעדיפה שלא ידעו. אתם מבינים, זה עלול לעשות לצופים בלגאן בראש. שהרי אצלה בסרט הערבים הם הטובים, המסכנים, הקורבנות. נו, וראיתם קורבנות רוצחים? אז עדיף מראש לחסוך מהצופים את כל הסיפור, הטראגי ממילא, של יאיר שנרצח וזהו.
אחרי הרצח אספה דליה את עצמה והמשיכה בגבורה את מה שהתחיל בעלה. איש מיוחד במינו, יוצא סיירת שקד, חוזר בתשובה, שעסק בגידולים אורגניים עוד כשלא ידעתם מה זה. אורלי וילנאי, שהשאירה לצופים לנחש אולי שם החווה הגיע בכלל ממשה רבנו, בחרה כאמור לא להזכיר את יאיר במילה. לא אותו ולא את דליה, שמגדלת חיטה לקמח אורגני וצאן לגבינות ולמוצרי חלב. אה, כן, גם תשעה יתומים היא מגדלת במקום. גם הם איכשהו עפו החוצה בעריכה. במשך כל השנים הללו היא הפכה את החווה שלה למקום שיקום לנערים שנפלטו ממסגרות, לחסרי בית ולעבריינים שמבקשים להשתקם. עשרות מהם עברו אצלה. למדו לעבוד, לדאוג לעצמם, לפרוש כנפיים. אורלי וילנאי הישנה היתה עושה עליה "שעת חברה". אבל לא עכשיו. עכשיו אג'נדה. בכל משך האירוח שלה בחווה יצאה ונכנסה "השתולה" מביתה של דליה הר סיני. אכלה מהמקרר שלה, ישבה איתה לשיחות של שעות, שמעה ממנה על בעלה ועל החזון החברתי והאורגני שלה. את הכל חתכה וילנאי בגסות החוצה. היא רצתה את המתנחלים רעים ושום דליה רכה וטובה לא תקלקל לה אותם. "השתולה" שלה ישבה ושמעה מדליה על הנערים המסכנים שגידלה ואחר כך רצה החוצה כדי לנסות לחלץ מהם מילה בוטה למיקרופון הסמוי. בראבו.
כך היה גם כשוילנאי ישבה באוהל של חאלד נג'אר, ערבי שכן, ושמעה ממנו על המתנחלים שירו בו ומקללים את הנביא שלו. אם וילנאי היתה מקישה בגוגל "נג'אר" ו"יאיר הר סיני", היתה מגלה שמהחמולה של הרועה התמים הזה יצא הרוצח של החקלאי היהודי. מצד שני, אם אין אצלה רצח ואין גם יאיר הר סיני, למה לבדוק בגוגל?
הקטע המצחיק ביותר בסרט הוא זה שבו יעל, "המושתלת", נפרדת מחבריה, בפאב שלה בתל אביב, רגע לפני שהיא יוצאת למשימה. "תחזרי אלינו בשלום", הם מבקשים ומחבקים אותה כאילו בעוד רגע היא מתגייסת למוסד ונכנסת בשליחותו לבונקר של נסראללה בשכונת א-דחיה. הלו, אורלי, בהר חברון גרים אלפי אנשים. הם משלמים מיסים, משרתים בצבא ומגדלים ילדים. העניין הוא שכשאתה רואה איך מצלמת וילנאי את הפרידה הזו אתה מבין עד כמה היא בעצמה מנותקת ממה שמתרחש שעה מהבית שלה. ואולי בכלל מכאן נובע הכל. המשחק הזה, של אמיל והבלשים, נמשך גם בהוראות ההפעלה שהיא מעבירה ל"מושתלת", סצנות שלא יכולות שלא להחזיר אותך עשרות שנים אחורה אל אלי כהן, האיש שלנו בדמשק.
השבוע בקרתי בחוות הר סיני. כשהתקרבתי, התקשיתי לחבר בין מה שרואים בשטח לבין מה שוילנאי הראתה לי בטלוויזיה. ב"שתולים" הקפידו לצלם הכל או בקלוז-אפ שלא נותן לך שום אפשרות לראות מה יש בסביבה של המצולם או בזווית שלא תאפשר לך לראות את האמת. והאמת היא שהחווה יושבת ממש בתוך סוסיא, ישוב ותיק, רחב וכשר למהדרין. כל התמונה שאתה יכול לקבל מהתכנית, כאילו החווה הזו יושבת באיזה חור, מרוחק מכל נקודת ישוב, תורמת אמנם למה שעורכי הסרט היו רוצים שנחשוב - שמדובר בחבורת משוגעים שמנותקים מהציוויליזציה - אבל אין לה שום קשר למציאות. בדיוק כמו הניסיון לחבר את החווה הזו לכמה מאחזים בלתי מורשים שחבורת בנות נחמדות בחצאית וקוקו מקימות על גבעות השומרון. חוות הר סיני הוקמה בתוך שטח הישוב סוסיא, באישור ובסמכות. לא מאחז ולא בטיח. במשך שנים תקצבה אותה הסוכנות היהודית. אבל אם כבר אפשר לעשות סלט ולהכתים את כולם, למה לא?
וילנאי הכינה מארז עמוס בקריינות חריפה, לטובת הצופים שיחפשו חומרים "קשים" ולא ימצאו. היא מספרת על "שריפים", על "אלימות" ועל "פריעת חוק" אבל בתמונות לא רואים שום דבר מזה. וילנאי הוסיפה גם ריאיונות עם "מומחים". אחד כזה הוא תא"ל במיל' אילן פז, שוילנאי טרחה לציין בכתובית שהיה ראש המינהל האזרחי אבל השורה הקצרה לא הותירה לה כנראה די מקום לספר שהוא גם חבר בהנהלת ארגון השמאל הקיצוני "יש דין". גם את ה"מומחה" הבא שלה, אל"מ שאול אריאלי, היא לא מצאה בבקו"ם וגם לא בספר טלפון. תשאלו למה לא סיפרה לנו שהוא איש שמאל שהתמודד על מקום ברשימת מרצ לכנסת? וואלה, שאלה טובה.
אבל הסייען הבולט של וילנאי בסרט הוא עזרא נאווי, איש שמאל קיצוני ידוע, עבריין ומסית סדרתי. פעם אחת הניח ראש של כבש בכניסה לחוות מעון. פעם אחרת חשף לתפארת את ישבנו בפני תושבי הישוב. ברפרטואר ההרשעות שלו אפשר למצוא שימוש בלתי חוקי בנשק, גידול והחזקת סמים, כניסה לשטח סגור, איומים, הסעת שב"חים, תקיפת שוטרים ואפילו מעשה סדום בקטין. בן הזוג שלו, אגב, הוא מחבל בגימלאות. לוילנאי, בעלת הנפש החברתית ההומיה, אין בעיה עם הרזומה הזה של נאווי. היא נוסעת איתו ברכבו לפגישות, הוא לוקח אותה לראיין פלשתינים ומסייע לה בתרגום. הוא עבריין טוב. משלנו. אבל אחר כך, כשהיא פוגשת את דניאלה וייס עם קבוצת בנות שמנסות להקים מבנה מחאתי עם כמה קרשים של סוכה, היא מתחלחלת: "זו מחאה בלתי חוקית". צודקת. חוק זה חוק. שהרי עם תקיפת שוטרים ומעשה סדום בקטין אפשר להסתדר. זו הרי בוודאי מחאה נגד הכיבוש. לגיטימי. אבל הקמת צריף על גבעה על ידי כמה תיכוניסטיות? נו באמת.
כבר אמר פעם מישהו חכם שהכל עניין של השקפה. מי שלא מסכים עם זה היה צריך לראות את הקטע שבו אחד החברים מהחווה יוצא לשטח עם "המושתלת", מזהה ערבים קוטפים צמחים מוגנים ומטלפן למשטרה. "המושתלת", שמרואיינת אחר כך באולפן, מזדעזעת. "הכל בגלל איזה צמח בר מוגן שהערבים קטפו", היא לועגת בניסיון להפוך את היוצרות. "זה משהו שבמקרה הגרוע מקבלים עליו 200 שקל קנס". עכשיו תעצמו עיניים לרגע, בבקשה, ותדמיינו מה היה קורה אילו "המושתלת" של אורלי וילנאי היתה מזהה את אבידן, מנהל החווה של הר סיני, קוטף חמצמץ ארץ ישראלי מצוי ומוגן. "הם פוגעים גם בצמחים", היא היתה מסבירה לנו אז, בנימה של ערב חורבן, לא?
כדי להכנס במתנחלים, וילנאי לא מהססת להשתמש גם במי שמעורבים בעצמם בפרובוקציות שמחממות את הגזרה. כך בקטע אחד נראית "המושתלת" יוצאת למרעה עם מתנדב מהחווה, כשלפתע מופיעים בשטח פלסטיני ואיש שמאל ומתחילים לצלם. השניים יודעים היטב, כמו כל מי שבקי בנעשה באזור, שזה המתכון הקבוע והבטוח כדי להדליק אש. המושתלת נראית מופתעת. ואז חולפת המצלמה לשבריר שניה על פניו של הפלסטיני עם המצלמה, שנראה מה-זה מוכר. הי, זה לא נאסר נאווג'ה, איש השטח של 'בצלם', שרק לפני רגע ראינו עם אורלי וילנאי במכונית ובסוף הסרט מככב ברשימת התודות שלה? אבל זה עוד כלום. וילנאי מציגה קטע שבו אחד המתנדבים בחווה מספר ל"מושתלת" שלה שאתמול "היו קצת בעיות עם השמאלנים" והוא קיבל "זאפטה מאחורה עם איזו אלה". רוצים לנחש מי האיש עם האלה? וילנאי לא סיפרה לכם. אני אספר. קוראים לו עזרא נאווי והוא מופיע שורה אחת מתחת לנאסר נאווג'ה ברשימת התודות.
בסוף הסרט מופיעה אורלי וילנאי בחווה ומבקשת מאבידן, מי שמנהל אותה עבור דליה הר סיני, לדבר איתה. אבידן מסכים אבל מתנה את זה בכיבוי המצלמות. "יש כמה שאלות שצריך לברר", היא מסבירה לו כמו מורה באסיפת הורים. "אני לא הסיפור פה, הסיפור הוא הדברים שקורים וצריך להסביר אותם". אז קודם כל ברור שאורלי וילנאי היא דווקא כן הסיפור. היא כל הסיפור. חוץ מזה ברור שבחומר שהיא צילמה אין שום דבר שצריך להסביר. ומעבר לכל, אבידן דווקא לא מסרב לשבת איתה ואפילו מציע לה לשבת, אבל מתנה את זה בכיבוי המצלמות. לא משהו שנראה כמו דרישה מוגזמת. היא בחרה לעבוד בטלוויזיה. הוא לא. אלא שוילנאי, שמראה את אבידן נכנס לרכב ומתרחק, נותנת לנו את התחושה שהוא בורח ומסרב להשיב לשאלות שלה. השבוע סיפר לי אבידן שהוא דווקא ישב איתה למעלה משעה. איתה ועם עורכי התכנית שלה. את הפרט המעניין הזה לא שמעתי בכתבה.
למי שאין כוח לקרוא את כל הטקטס הארוך שלי הייתי מציע להסתפק ברשימת התודות שרצות על המסך בסוף התכנית. ממש פגישת מחזור של נתמכי הקרן החדשה לישראל: מופיעים שם 'תעאיוש', 'בצלם' והדוברת שלהם שרית מיכאלי, 'רבנים לזכויות אדם' והדוברת שלהם נגה איתן, דרור אטקס מ'יש דין', חגית עופרן מ'שלום עכשיו', טליה ששון ממרצ, ניר שליו מארגון 'במקום', אילן פרנקל מ'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית' וגם נאסר נוואג'ה ועזרא נאווי. אתם הבנתם את זה?
ועוד מילה אחרונה לפני סיום: לאורלי וילנאי יש זכויות רבות. הקמפיין שהיא וגיא מרוז הרימו בנושא ניצולי השואה הוא משהו שבגללו נכנסים לגן עדן בלי ויזה. אבל למה שהיא עשתה בחוות הר סיני לא היה שום קשר לעיתונות. לפחות לא זו שאני למדתי. הפרק הזה ב"שתולים" הוא מסמך תעמולה נחות ומגמתי ומי שיצר אותו בבית של דליה הר סיני וילדיה צריך להיות איש רע. רע מאד.
הבלוג מופיע מדי יום שישי במוסף שבת של מעריב
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל