אצלנו לפחות, 

החלטנו שההשתדלות היא לדאוג למים- במקרה של הפסקת מים

ולדאוג למנורת חרום- במקרה של הפסקת חשמל....

חוץ מזה אולי כדאי גם קצת שימורים וכאלה... למקרה שאין חנויות כשאין חשמל וכד'

אבל זה עוד לא עשינו...

בלי לחץ...

פשוט לחשוב על סיטואציה שאין חשמל יומיים

כמו שמתכוננים לסופת שלגים...

אם יש ממ"ד אז לדאוג שיהיה אפשר לשהות בו- לנו אין...

אמא שלי, הטיפוס הכי רגוע שאני מכירה, שבדרך כלל צוחקת על הטיפוסים הלחוצים, שלחה לי הודעה מפורטת של ציוד לשעת חירום, ביום שישי האחרון... (היא התנצלה וכתבה לי שרצתה לדבר עם בעלי כדי לא להלחיץ אותי, אבל לא תפסה אותו...)

אז קצת נלחצתי באמת, אבל מהר מאוד טיטאתי את זה מהמוח (כי בסופו של דבר בעלי כן הכין דברים בסיסיים לעת חירום) וזהו... ובאמת לא קרה כלום בשבת, למרות כל ההנחיות לשעת חירום שעברו ברשת...

אין ברירה, כל המצב הזה לאחרונה הוא מעין ניהול סיכונים נפשי, וכל אחת צריכה לבדוק במה הנפש שלה  מסוגלת להתעסק כעת.

במקרה שלך - תני לבעלך לנהל את ההכנות לעת חירום, ובעצמך תמשיכי להתמקד ב"חירום" הממשי שעומד מול עינייך - ניהול הילדים והבית בחופש ובהיריון...

תודה על זה!

והבהרתי לו שאין מצב בעולם שבממד החנוק הוא פותח טונה כשאני עם בחילות!!! לא יודעת מה חשב לעצמו

יואו צחקתי כהוגן 😄

כמו אצלנו😅

אני פשוט פתחתי את הרשימה של פיקוד העורף, והכנתי קופסה בממ"ד עם מה שהם כותבים.

התייחסתי לזה כמשהו טכני, זו ההמלצה שלהם שיהיה תמיד, בלי קשר לעכשיו.

אז עשיתי את זה אחד לאחד מה שכתוב. וזהו.

ככה לא הכנסתי את עצמי לסרטים, אבל עשיתי בדיוק לפי ההנחיות.

מה המחיר של זה, מקסימום יהיה לכם בבית יותר אוכל ותעסוקה מאשר ברגיל?

ציוד ואוכל, בכמות של אוכל ל4-7 ימים-

קופסת מצות (במקום לחם)

שימורים של ירקות - אפונה גזר ותירס

טונה

מטרנות לקטנים

מחית פירות לקטנים כזאת שנשמרת לתקופה

שישיות מים

דגני בוקר

חלב עמיד

אפשר שימורי פירות אם אוהבים

קרקרים/ביסקויטים

נייר טואלט

מגבונים

חוץ מזה תעסוקה לכם ולילדים:

ספרים

תשחצים/סודוקו

מנדלות לצביעה

חומרי יצירה

שאין מה להתכונן לאירוע לא יודע בזמן לא ידוע.

אצלנו יש תמיד כמות כלשהי של אוכל/ מים ותאורת חירום, זה בסיסי לכל זמן.

אם יקרה משהו חמור, הוא יקרה, בין אם נתכונן ובין אם לא, חבל על האנרגיות והחרדות.

שצריך שיהיה בלי קשר למלחמה

מה יעזור לאגור ולהיכנס ללחץ..

במילא בזמן אמת כולם יהיו בלחץ וירוצו להשיג כל מיני דברים אף שהם לא דחופים לאותו רגע

כמו שהיה בקורונה עם הנייר טואלט

משהי יכולה להסביר לי

מה היה ככ לחוץ לקנות מלא נייר טואלט?

אז ישטפו במים 🤣

בלי פאניקה

כן מינימום השתדלות

תאורת חרום, כמה נרות וגפרורים

אם אתם שותים שתיה אז תשמרו כמה בקבוקים ריקים ובעת הצורך ממלאים אותם במים מהברז.

למקרה שלא יהיו מין בברז לכמה זמן.

הנחיות פיקוד העורף להחזיק קבוע בבית 9 ליטר מים לכל אדם- כלומר שיספיק לשלושה ימים.

לא בטוחה שיש לי בבית 63 ליטר, אבל כן השתדלתי למלא בקבוקים (או לקנות)

במקרה שיתחיל משהו מיד נמלא

מאמינה שלא נישאר צמאים

אולי אני מידי אדישה.. אבל זה המצב פה בבית חח

אין מים בברזים?

סתם השבוע היה פיצוץ בצינור בשכונה אז סגרו לכולם את המים בזמן שטיפלו בזה.

הינו 5-6 שעות ללא מים, וב''ה שהיו לי מלא בקבוקים, עזר לנו מאד.

יהיה התרעה של כמה שעות

ואז נתארגן

טוב שיש בקבוקי מים בבית,

כי כן עלולה להיות הפסקת מים פתאומית, בגלל פיצוץ וכדומה. אז לא נורא שלא מדיחים כלים בדיוק בזמן הזה, אבל אם התינוק צריך לקבל בקבוק מטרנה, צריך מים ולהדיח את הבקבוק...

לכן לדעתי טוב שתמיד תהיה שישיית מים בבית.

לנו בכלל אין ממד, אז המים במטבח.

ואכן, לא חושבת שיש לי 63 ליטר. אולי חצי מזה. (7 נפשות)

וחשמל של ערים שלמות יכול ליפול ברגע.

לא באה להלחיץ, אלא להסביר את ההוראות,

כי כשמכניסים הגיון, יודעים איזה תרחיש רלוונטי לי ואיזה לא.

תראי, זה באמת לגיטימי שזה לא מרגיע אותך.

גם אותי זה לא מרגיע המחשבה הזו וגם אצלנו יש נסיבות, מגוייסים, מקלט לא הכי קרוב וכו...

אז ההרגשה שלך ממש ממש נורמלית בעיניי. כאילו, רוב העולם מגיב כמונו🙃

אני אישית להפתעתי גיליתי שהרגיע אותי מאוד להצכונן מראש. מה הכנו?

2 תיקים לזמן חירום-

עם טיטולים לילדים, מגבונים, בגדי החלפה ליומיים, פנסים מוטענים, טיפה כסף מזומן, מפתח ספייר, שקיוצ ניילון (לזבל וטיטולים), כוסות, אוכל ליומיים (צריך יותר) וכמה שישיות שכבר הורדנו למקלט.

זה הרגיע אותי כי אם חלילה יש צורך, אני יודעת מה לקחת איתי-

את הילדים, תיקים, מים, ופל'

יש מימד מלחיץ בהכנה לשעת חירום ויוצר מזה גם צחושת גיחוך מול עצמנו שאנחנו לחוצים. אבל אני לעצמי אמרתי-

שאם חלילה יקרה משהו, ולא יהיה איתי כלום, אני אלחץ פי כמה וכמה. להיתקע במקלט בלי מים, אוכל וטיטולים זו באמת לא אלטרנטיבה מוצלחת...

יצאתי עוד לחוצה פה😄😄

לאיודעת, אולי אני טיפוס יותר מאורגן מראש. לא אוהבצ סיכונים

ולא נלחצת בקלות.

דווקא ההיערכות מראש מאפשרת לי לשחרר.

למשל השבת שמתי גל שקט וזאת הייתה אחת השבתות הכי רגועות שחוויתי מתחילת המלחמה.

אס תרגעי בנוח, אני רואה בזה יותר יתרון מחיסרון.

כל-כך

בעלי גם מהאדישים...הקטע שברוב הפעמים הוא צודק..

אבל הפעם, הכרחתי אותו לקנות מלא קרקרים, פריכיות, שימורים, שתיה ופנסי חירום.

כשיש ילדים, זה לא משחק...

אם לא יקרה כלום (הלוואי בע"ה) נהנה מזה עד פסח

יש לנו תאורת חירום. אבל אם אין חשמל, בשלב מסויים זה לא יעיל.

אני גם אחת לחוצה ותמיד חושבת 10 צעדים קדימה ובעלי רגוע ולוקח הכל בקלות.

אני מצאתי שבמקרה הזה הפתרון בשבילי הוא פשוט להשאיר לו את המקום הרגשי ואני אתייחס לזה רק בטכני, ככה אני לא נלחצת סתם.

אסביר את עצמי, למשל אמרתי לו שהוא מארגן את הדברים שצריך בבית לכל מקרה שלא יהיה. הרגשתי שלחשוב על כל הדברים שצריך יגרום לי לחשוב על כל האפשרויות המפחידות שיכולות לקרות ואותי זה הלחיץ ככ. ככה הוא דואג לזה ואני יודעת שיהיה מה שצריך ומשם סומכת על הקב"ה.

נגיד במקרה שלך שהוא לא בבית, הייתי מבקשת ממנו לעשות רשימה של דברים שצריך שיהיו בבית/בממד אולי אפילו לעשות בשבילך הזמנה מרמי לוי. ולשחרר.

זה ממש קשה לשחרר בתור חולת שליטה שתמיד שמה לב לפרטים הקטנים אבל במקרה הזה חייב בשביל הבריאות הנפשית. אני מרגישה שאין סוף לדברים שאפשר לחשוב עליהם ולהתכונן.

ותסמכי על הבעל שבחרת לצידך בחיים שידע מה הדברים הבאמת מדוייקיפ ונצרכים שצריך להיות בבית.

תנסי לעשות את זה בכל דבר בפתאום מלחיץ אותך.

נגיד עוד דוגמא, לילה אחד התעוררתי ונחלצתי שלא נעלנו את המרפסת. הרגשתי שלקום לנעול רק מלחיץ אותי יותר ולא לנעול לא יתן לי מנוחה אז ניתקתי את כל המחשבות הערתי אותו ואמרתי לו ככה - "אני חושבת שלא סגרנו את המרפסת, אתה חושב שזה בעייתי/מסוכן?" והוא פשוט קם לבדוק את זה ואני נשארתי רגועה.

בכל סיטואציה כזאת תנסי לחשוב איך את מפילה עליו את ההחלטה, האחריות וגם אם את רק צריכה לבצע אז שישאר לך רק את הטכני בלי המחשבות.

חיבוק ענק

אבל כן כדאי לדעתי שיהיו מספיק מים בבית

הייתי עוברת גם על הרשימה של פיקוד העורף

אצלנו האמת יש הכל מהכל. רק חסר שבעלי יקנה מפות לניווט

והוויז לא עבד,

נסענו עם אטלס!!!

טילים..

לא שזה מאד עוזר אבל שיהיה

אז לי לפחות נשמע שעוזר....

למרות שזה מתסכל מאוד

כי חלק גדול מהמשגרים של חיזבאללה מוצבים ומכוונים עוד הרבה לפני המלחמה שאז חא היו שיבושי גי פי אס..

זה גם עניין של כוונות של החיזבאללה (לזרוע טרור ובהלה ולא רק לפגוע בהכרח)

כשהיינו בכלל בבנימין חחח

עד שהצלחתי לזהות על המפה איפה אני

לדעת שעשיתי את כל ההשתדלות שלי שאם יקרה משהו אז נהיה מוכנים עד כמה שיכולים, בגבול הסביר. ולא שיהיה הפוך - שח"ו יקרה משהו ואז נאכל את עצמנו על למה לא הקשבנו להמלצות להתכונן מראש.

אבל למעשה אנחנו לא מספיק מוכנים בעיני. ביקשתי מבעלי לקנות עוד כמה שישיות, אבל הוא לא הספיק, ועכשיו הרכב במוסך וזה דרך ארוכה לסחוב... וגם אין לנו שימורים (לא חשבתי על זה, זה לא אוכל שאנחנו רגילים לאכול. יש לנו מוצרי גלם שאפשר להכין איתם, אבל לא בכל מצב זה יעזור).

ובמקלט השכונתי בכלל אין שום דבר, ולא ברור לי מה וכמה צריך להכין לשם (מתחילת המלחמה לא היו פה אזעקות, אז לא יודעת בכלל למה לצפות...)

את עדיין יכולה להתכונן אליה....

מחר, מחרתיים...

עד שזה יקרה חחח

לא חייב לקנות שישיות....

זה לא המון, אבל יש לנו ככה כשישיה (חלק מקורי וחלק שמילאנו).

לא קונים שתיה מתוקה אז אין יותר מידי בקבוקים למלא.

אבל בעצם יש לנו עוד 4.5 ליטר של מים קרים במקרר. זה לא יספיק לכמה ימים, אבל לכמה שעות זה בהחלט מספיק. ננסה לקנות עוד בהמשך כשיתאפשר, ונתפלל שלא נזדקק..

לפחות בירושלים כנראה גם במקומות אחרים, שיהיו נקודות לחלוקת מים במקרה חירום

גם לי יש רק 8 בקבוקים מלאים... 

יאללה תכתבי לנו איזה דבר חיזוק.

תארו לעצמכם שבוע לפני השביעי באוקטובר היו אומרים לנו שמתוכננת עלינו גזירה קשה ונוראה.

היינו עוזבים הכל צמים ומתפללים שלושה ימים ושלושה לילות.

כל יום שעובר, נותן לנו עוד הזדמנות לתקן, לאסוף זכויות! לקרוע שערי שמיים!!

מכירות את זה שכמה דקות/ שעות אחרי יום כיפור יש תחושה כזאת שאולי לא עשינו מספיק..

אולי יכולנו לחזור בתשובה, להתפלל, לתקן קצת יותר.

ואז אומרים אוקי יש עוד הארכה נוספת, זמן פציעות, עד הושענא רבא!!

אז עכשיו זה הזמן הזה.

להתכונן פיזית לתרחישים

להתכונן רוחנית לתרחישים

להתקשר לאחל "שנה טובה" לכל האהובים שלנו, לספר להם כמה אנחנו אוהבים אותם,

לתת עוד חיבוק לילדים. (מכירות את מיזם חיבוק נוסף לזער הילדים של הודיה ז"ל, אז כזה..)

לא כי יקרה להם ח"ו משהו, אלא כי לא מחמיצים הזדמנויות כאלו של התעוררות)

בדיוק כמו אשה בתשיעי בקינון לפני לידה

אז גם אנחנו יכולים לקנן רגע לפני..

אולי רק זה ש"לא קורה כלום" זה נס עצום.

תחשבו שהשביעי באוקטובר היה כמו "יום שלא קורה בו כלום"...

כמה התלוננו אחרי האירוע במג'דל שמס שלא עושים כלום, ומי דמיין על איזה מבצעים עובדים החדרים חדרים,

אלו של מטה ואלו של מעלה.

בטוח קורה משהו. מרגישים את זה באוויר. בע"ה שחודש אב יתהפך לנו מיגון לשמחה!!

כל עוד יש שגרה מדומה, ניתן לפעול, יש עוד הזדמנות להשפיע ולהכריע את הכף לקראת ניצחון מוחץ בע"ה!!

ואני אנסה להוסיף עוד קצת... (בהשראת לימוד מהספר 'ושכנתי בתוכם' וגם מהלימוד היומי 'והאר עינינו' של הרב ראובן ששון).

מדברים על זה שהם רוצים לפגוע בנו בתשעה באב.

תשעה באב זה יום שהיו בו הרבה פורענויות לעם ישראל לאורך הדורות. אז זה אולי מוסיף לפחד...

אבל בשורש, תשעה באב זה יום של פוטנציאל להארה גדולה מאוד. זה יום שבו צריך להיות הביטוי הכי חזק לקשר העמוק של עמ"י והקב"ה שמתבטא במקדש (ולמעשה האור הזה שייך לכל שלושת השבועות, והשיא שלו הוא בימי הצומות, י"ז בתמוז ותשעה באב).

ודווקא לכן, כשעמ"י היה רחוק מזה, המרחק מהמקום בו היינו צריכים להיות התבטא בצורה של שבר ופורענויות לעמ"י, והשיא - חורבן שני בתי המקדש.

(זה כמו שבני זוג שנמצאים בריחוק גדול, יום הנישואין ידגיש יותר מתמיד את הכאב על המרחק, ואולי יגרום להתפוצצות בקשר. דווקא כי זה יום שאמור לבוא קרבה גדולה).

אבל אנחנו עכשיו רוצים להתקרב לקב"ה, כבר עברנו כל כך הרבה שלבים בגאולה, ואנחנו רוצים לממש את הקשר שלנו איתו ולבנות את בית המקדש.

אז נכון שלא כל עמ"י נמצא במקום הזה. ואנחנו עדיין עדים לצערנו לריחוק מהקודש שגורם גם לבזות ולפגוע בקודש.

אבל דווקא בתקיפה הקודמת של איראן ראינו איך עמ"י מתעורר לבקש את ה', ובכלל אני מאמינה שיש הרבה התעוררות בהרבה מהעם, גם אם זה לא מסופר בתקשורת...

אז בעז"ה, אפשר להתפלל ממש בכוונה, שדווקא השנה, דווקא אחרי כל מה שעברנו, תשעה באב יהיה היום שבו תתגלה האהבה הגדולה של עמ"י והקב"ה.

ובעז"ה נזכה לראות את הגאולה השלמה במהרה בימינו ממש...

(מישהי העלתה לסטטוס, והעתקתי לי כי זה באמת מצמרר, ומצחבר מאוד לדברים שכתבתי קודם)

"שכ"ב ימי בין המצרים מכוונים כנגד כ"ב ימי המועדים של ראשית השנה, מר"ה עד שמחת תורה.

והיינו שכ"ב ימי בין המצרים הם בפנימיותם באותה כוונה של הימים טובים שיש בהם הארת גודל אהבת ה', וישראל מתקרבים בהם להשי"ת.

כמו כן, בימי בין המצרים טמונה ההארה של גודל אהבת ה'. וע"פ חשבון זה תשעה באב יום הכ"ב מכוון כנגד יום שמחת תורה שהוא היום האחרון של תקופת המועדים.

ולכאורה הרי שמחת תורה הוא היו"ט הגדול והשמח ביותר אצל ישראל, יום היחוד בין קוב"ה וישראל בבחינת הכרובים מעורין זה בזה, ואיך יתכן שיום תשעה באב מכוון כננדו?

אלא שהוא ע"פ כוונת המשל הנזכר, שחורבן ביהמ"ק הוא בבחינת האב שמנתח את בנו, שאז מתעוררת בלבו אהבה גדולה ורחמנות מופלגה על בנו. שבפנימיות הרי זה כמו בשמחת תורה"

אז השנה גם בשמחת תורה חווינו ניתוח קשה וכואב.

השנה גודל אהבה ה' בשמחת תורה, היחוד בין הקב"ה לכנסת ישראל, התבטא דווקא בכאב גדול, שמזכיר את תשעה באב שלנו כל שנה.

והלוואי שנזכה שדווקא בתשעה באב השנה, נחווה את גודל אהבה ה' מתוך חיבור גדול, ונזכה לחגוג את גאולת עם ישראל שמתייחד עם הקב"ה באהבה גדולה ושלמה.

טעינת מנורת חירום, להקפיד להטעין טלפונים

ולקנות קצת אוכל בקופסאות שימורים ופסטה ויש לי חבילת פיתות במקפיא למקרה הצורך

זה מה שאני עשיתי. אם לא יהיה חשמל כמה ימים נסתדר....

מעבר לזה להתפלל ובע"ה יהיו לנו ניסים, ה' שומר עלינו

זו דאגה טובה

מעבר לזה זה כבר הופך לחרדה.

אז קנינו קרקרים וקצת שימורים ו2 שישיות של מים

ואם לא יהיה חשמל וחנויות יהיה לנו מה לאכול...

יש מקלט ציבורי במרחק של כמה דקות

אבל מאחר ואין מספיק זמן להגיע אליו בטח לא עם הילדים -נלך אליו רק אם יהיה יותר מאזעקה-שתיים רצופות..בתקווה לאיזו הפוגה שתאפשר את זה

אבל אז הכלל מסובך..

מה לוקחים ואיך

ארזתי תיק גב עם מינימום

2 בקבוקי מים, ביגלה ביסקויטים קרקרים פריכיות

רק שיהיה לדחוף להם משהו לפה

וטיטולים מגבונים ובגד החלפה לתינוקת

וברגע האחרון ניקח גם מטרנה ותרמוס ובקבוק לתינוק..

אאין לי מושג איך ומתי זה יתפוס אותנו ואיך אסחב יותר מזה פלוס הילדים

ומה עם העגלת תינוק

ובכלל איך מניקים שם

ואיפה הם ישנו אין שם מזרונים או משהו

ומה יעסיק אותם

לסחוב גם משחקים זה הזיה

וזה לא מקלט של הבניין שסבבה שאוריד לשם דברים מראש..

מזל ששירותים וברז יש שם ואפילו מקרר..

קיצר אני מבולבלת ממש לא מבינה איך עושים את זה

בעיקר עם משפחות עם הרבה קטנים ובלי ממד

הכל מסובך לי

יש גם ימים שבעלי לא יהיה פה בכלל ביישוב

ואז זה מלחיץ

ובא לי לברוח מפה לכמה ימים..והלוואי ובעלי היה סורם

הוא גם מהלא מפחדים משום דבר בעולם

אמנם רגילים מהשגרה להכל אבל עכשיו לא יודעת למה לצפות

בנין? בית פרטי?

במידב ויש חדר מדרגות זה הכי בטוח.

במידה ואין כלום, למיטב זכרוני למצוא איזה קיר של הבית הוא מבטון ולהיות לידו. אבל תבדקי באתר פיקוד העורף

ומה אופי השכונה? יש קבוצה שכונתית? אולי לשים ארון לוקרים שכל תושב יכול לשים מנעול על תא אחד ולאחסן מראש דברים? 

והולכים לחדר אחד שהקיר בו יותר יציב..

אבל התקרה לא ..בכלל לא..

אבל זה לא מוגן בכלל

ואם תהיה מתקפה רצינית מעבר לאזעקות בודדות זה ממש לא מרגיש בטוח

ואין במקלט כלום כזה.. ולא מכירים את מי אולי יגיע לשם

אבל אולי באמת כן נניח מראש שם באיזו פינה כמה דברים שיהיה..ואולי אפילו מזרון אחד..שיהיה להם פינה לשכב

לא מפחדת שיגנבו

אולי זה רעיון טוב

אם אתם בדרום האמת לא הייתי מתכוננת בהכרח מעבר לרגיל. אולי אני ממש טועה, אבל ממה שאני מבינה חיזבאללה יטווח את הצפון והמרכז, ומן הסתם איראין תטווח את המרכז.

ההנחה הבלתי מבוססת שלי היא שאם החותים ישלחו משהו הם לא יתרכזו בישובים קטנים אלא מיקומים אסטרטגיים.

אז אם אתם דרומיים הייתי רגועה.

אם אתם בצפון וזה המצב אז זה משהו אחר. אולי הייתי נוסעת לחופשה אצל ההורים או משהו בינתיים. קאדר ומעצבן אבל נשמע לי אישית עדיף

יש סיכוי שבהמשך השבוע אולי ניסע לשבת

אבל עכשיו לא אפשרי לנו ..

ואין לנו משפחה ללכת אליה אבל כן אולי פתרון אחר שנממש רק אם אין ברירה

מעולם לא היתי זקוקה יותר מעכשיו לאיזה נביא או אורים ותומים

רק רוצה לדעת מתי

כי זה תפס אותנו בתזמון הכי גרוע ומתוסבך בעולם

(כמו כולנו)

נשמע שכדאי שתדברי עם בעלך ותבינו מה החששות ומה האפשרויות ותמצאו את הדרך שתתאים לשניכם גם מבחינת רוגע וגם מבחינת יציבות 

ואין גם חדר פנימי

זה גם לא בנין אז אין מדרכות

הולכים לחדר ושוכבים על הילדים. אבל תכלס אזור יחסית פחות מופגז

חח על כמה ילדים אני אמורה לשכב?😉

ואישית לא אעשה את זה כי זה יוצר לחץ וחרדה אצלהם

ומנסיוני

.הבנתי שלהגן אין לי המון שליטה ואפשרות

אבל להגן על הנפש- יש לי יותר מרחב בחירה- להתגבר על הפחד שלי ולהשרות אוירה חיובית 

דילמה באמת

😬

הייתי עושה תורנות ביניהם, כל אזעקה מישהו אחר לסירוגין.

ככה סטטיסטית יש לשניהם סיכוי שווה להינצל,

ומשאירה לקב"ה את המעבר,

אבל אני לא בוחרת על מי להגן יותר מהשני.

אוי זה נשמע נורא, אבל לי זה הרגיע את המצפון.

ככה אפשר לכסות ולהניק.

אין לי מושג מה נעשה

יש פה מיגוניות שלא יכולות לאכלס את כל השכנים (שכולם בלי ממד)

וגם לא מתאימות לשהייה של כמה ימים אלא אם כולם ישנו בעמידה כולל הילדים

קיצור, לא בונה על המיגונית אבל בעצם אין לי על מה כן לבנות....

בעצם, רק על הקב"ה

כולם אומרים תעשו את ההשתדלות וזהו

ואין לי הרבה איך 🫢

אז מה שיש עשיתי..אבל כמו שאמרת..רק הקב''ה💗

ארגנתי תיק קטן ומינימלי ממש..

בסוף לא מרגישה נכון להשתגע על לאבזר בכל מיני מקלט ציבורי ומזרונים ועניינים..

נראה לך שאסחוב איתי שישיות ללא יודעת איפה?

ואני גם לא מתכננת לצאת למיגונית, אני בטראומה מה7.10 בכל מה שקשור למיגוניוצ

ילד בן 7 הוא עדיין קטן ושיקול הדעת שלו לא רחב במיוחד

הוא כנראה ראה בזה סוג של משחק

אין מה ממש לכעוס

הייתי אומרת בפשטות שאסור לסגור ילד אחר בחדר וכמובן שאסור לקשור אותו וזהו

להשגיח עליו שלא יעשה

וגם להמשיך לומר מה מותר ומה אסור

בסוף זה אמור לחלחל

ילד בן שנתיים צריך השגחה מפני בן 7

זה הגיוני לגמרי 

לא יודעת מה הייתי אומרת לו אבל הייתי דואגת שאם שניהם בבית תמיד אחד מהם יהיה בטווח ראיה של מישהו בוגר.

יודעת שזה קשה על גבול הלא ישים, אבל ילד שמסוגל לעשות דבר כזה יכול לעשות גם משהו מסכן חיים שהוא לא מבין שזו המשמעות, ונראה לי שההשגחה פה מהותית.

סליחה אם אני מלחיצה

ואגב לדעתי ההתנהגות הזאת לא הכי תקינה לגיל. חוץ מההצקות לקטן הוא מתנהג בסדר? וההצקות הן ברמה הזאת? 

ודווקא עם דברים מסוכנים הוא ממש נזהר

כנראה שכאן הוא לא הבין את המשמעות של מה שהוא עושה 

אני חושבת שצריך להזהר לא להכניס כאלה רעיונות לראש של עצמינו

חברה אמרה לי שהיא לא הולכת לשירותים כשהיא לבד עם הילדים

וואלה לא נשמע לי תקין בעליל.

אמא היא גם בן אדם עם צרכים.

גם לי יש ילד שובב מאד מאד מאד

והוא קטן ולא מבין סכנה

ועדיין יותר הייתי חושבת איך למנוע מצבי סכנה לא עי השגחה מתמדת שלי

(אלא אם כן השגרה אצלכם זה ש2 ההורים בבית, ואפילו אז)

יש לי ילד בן 6. גם בת השלוש וחצי שלי מבינה מה הכוונה מסוכן

אז הייתי מסבירה שלקשור זה מסוכן.

מה שמסוכן הוא רק ברשות ובהשגחה של אמא. כמו לגזור, לחתוך, לקלף..

(אגב אצלינו יש מלא דברים מסוכנים באמת בגלל הקטן. גם מטריה זה מסוכן- כי בקלות משתחרר שם שפיץ דוקר. ועוד שלל דברים בסגנון. וגם גומיות קטנות זה מסוכן. ושקיות מכולת. ועוד ועוד.)

ואגב לשכב ככה 5 דקות ואפילו 10 זה לא כיף אבל לא מסוכן

ואני חושבת שיש פער בין לא ללכת חמש דקות לשירותים וכשאת יוצאת לוודא שאף אחד לא עשה משהו קיצוני לבין לתת להם להסתובב בבית חצי שעה-שעה ואז לגלות ילד כפות בחדר סגור.

וגם עם הפער, וואלה יש ילדים שאי אפשר ללכת איתם לשירותים. עם הגדול שלי ממש לא הבנתי למה אי אפשר להגיד לילד "שב פה רגע עם ספר אני תיכף חוזרת" בגיל שנה וחצי. וגם אני בזמנו חשבתי שהוא ילד ממש ממש שובב.

עם השניה שלי גיליתי מה זה שובב בקיצון (ואני אפילו לא יודעת אם באמת גיליתי איתה את הקיצון). בגיל גם יותר קטן וגם יותר גדול באמת פחדתי ללכת לשירותים, ולפעמים הרשיתי לעצמי ומצאתי אותה במצב מלחיץ. אז גם אם משהו נראה לא ישים, האלטרנטיבה היא לפעמים מחיר שאת לא רוצה לשלם  וכן יש מצבים וילדים שדורשים ממך למתוח את הגבול ואם צריך גם להביא בייביסיטר שתהיה איתך בבית.

השובב שלי הוא השלישי

וכן הוא מלמד אותי דברים שלא ידעתי..

על סיכונים וסכנות

ואנחנו ממגנים את הבית

אבל המחשבה שלי זה איך הבית יהיה בטיחותי ולא איך יהיה לי כל הזמן זוג עיניים עליו

אני באמת לא מתרחקת ממנו לחצי שעה.

בגדול שהילדים בבית אני איתם כל הזמן

אבל היא מדברת על ילד בן שבע! השובב שלי בן שנה וחצי ואכן אין שכל אין דאגות ויש צרות

(למשל, למדו בגן שאש חם ומסוכן0 אז הוא רוצה להכניס יד לאש לבדוק אם חם..)

בגיל 7 אמור להיות הבנה של סכנה.

ועם בן השש שלי, וגם בת השלוש וחצי- כן אני מצפה שדברים מסוכנים לא ייעשו.

דברים אסורים קורים מעת לעת.. 

פעם הם שחקו בשרוכים והכינו שרשראות וקשרו לצוואר

הסברתי שחוטים על גוף זה מסוכן

ואסור לקשור על יד על צוואר או על רגל.

וזה גם גרם לי להעלות את החוטים למקום לא נגיש לפעוט כי הוא לא מבין סכנות...

שימי לב שאמרה שעושה מה שאסור (סבבה לצערי גם שלי) אבל מה שמסוכן לא

לכן הדגשתי שאפשר להרחיב את מטריית הסכנות.

לא נרשמו נזקים לטווח הרחוק 😅

אחים עושים שטויות, לא הייתי הולכת ללא תואם גיל-אלא להבין מה קורה ביניהם, ולהעלים דברים מסוכנים.

(אקדח סיכות למשל, אני מכירה מישהו שהידק את אח שלו הקטן, והוא היה מעל גיל 7)

לא יודעת אם זה גרוע יותר או פחות אבל בעיניי זה מזעזע. וממש יכול להישאר עם ילד לכל החיים.

אני גם חושבת שזה מאד תלוי מה הגיל של הילד שעשו לו את זה, כמה הוא מבין שזה בצחוק (וגם כמה זה באמת בצחוק), ואיך הקשר בין שני הצדדים - אם מדובר באחים שהם חברים ברגיל זה יעבור הרבה יותר בקלות מאשר אם כמו שהפותחת תיארה שהילד הקטן כבר רגיל שהגדול מציק לו.

ולגבי הסיכות, זה שזה קרה חא הופך את זה לנורמטיבי.. נשמע ששם זה נגמר בסדר ואני שמחה בשבילו, אבל הידוק יכול להיגמר ממש רע. זה ממש ממש מסוכן

לכן אמרתי שצריך לדאוג שלא יהיו נגישים דברים מסוכנים ללא השגחה, כולל דברים כמו דלגית-שמעתי על אח שהחליט שאח שלו הקטן זה כלב וצריך להוציא אותו לטיול, בנס נגמר בטוב!

הקשר נורמטיבי בין אחים זה קשר שמציקים בו הרבה וגם משחקים ביחד.... וכשההפרש גדול-יותר מציקים😅

גם לילדים בני 7 אין יותר מדיי שיקול דעת...

יכול להיות שיש גם קושי אצל הילד, וצריך לדבר על הדברים, אבל גם לזכור שאחים מציקים ואין להם יותר מדיי שיקול דעת 

אבל בקשר נורמטיבי הם בגיל כזה כבר מבינים מה פוגע ומה לא.

גם אנחנו הלכנו מכות, אבל לעולם לא מכות כואבות. ואני מסכימה ששיקול הדעת מעורער אבל יש דברים שנראה לי צריכים להיות ברורים, לא מאליהם אלא כי ילדים נתקלים בסיטואציות ושומעים את התגובה של מבוגרים אליהם - ילדים מנסים להכנס לקופסאות/ארונות למשל, אז עד גיל 7 הם שומעים מספיק פעמים (בטח אם יש אחים קטנים) שזה מסוכן, וידעו שנגיד להכניס ילד למזוודה ולסגור זה דבר מסוכן, גם אם הם לא מבינים מה בדיוק הסכנה.

אותו דבר קשירה של ילד, בגפיים או בצוואר, נראה לי שעד גיל 7 ילד נתקל/מתנסה במספיק שטויות כדי לדעת שזה מסוכן ושזה משהו שלא ייעשה.

בחוויה שלי ההצקות הן יותר דווקא בין גילאים קרובים. אולי בגלל שזה מה שחוויתי זה מה שנראה לי נורמטיבי, לא יודעת.. כשאני קואה הצקות בהפרשי גיל גדולים זה נראה לי סימן לדינמיקה לא בריאה בכללי ולבעיה שמסתתרת תחת מעטה תמים ולא להצקות נורמליות

המכות שילדים הולכים הרבה פעמים כואבות

לא בהכרח שבגיל 7 יודעים שקשירה היא פגיעה

יש מלא הצקות בהפרשי גילאים כמו שיש חברויות בהפרש גילאים

אישית אני מצפה מילד בן 7 להבין על דברים ספציפיים שהם פוגעים, אבל אולי במקרה קיצון באמת יש ילד שהגיע לגיל 7 בלי לשמוע מעולם שזה מסוכן  ואז הייתי בודקת טוב טוב מה גרם לו בגיל 7 להחליט לראשונה בחייו לקשור מישהו .

ילדים הולכים מכות כואבות. אמרתי שאצלנו בבית דאגנו לא להכאיב כשזה היה הצקות סתם. זה היה דוגמא לזה שאם ילד יודע שמשהו פוגע הוא *אמור* לדעת לא לעשות אותו

ברור שיש הצקות בהפרשי גילאים. הנקודה שלי היתה שהצקות כאלה, ברמה מסויימת ובטח אם הן סדרתיות, *לדעתי* מעידות על דינמיקה בעייתית

זה נשמע מזעזע אבל הוא לא רואה את זה כמו שאת רואה.

הייתי מסבירה שלא תקין ובו זמנית מפקחת קצת יותר, כמה שאפשר כמובן. 

נשמע לי שזה משהו שהוא שמע או ראה - מספיק שראה תמונה שמתארת את הגולים לבבל, וכבר הראש שלו חשב איך להמחיש את זה במציאות... ומי יותר טוב בשביל המחשה מאשר האח הקטן וחסר האונים?

בכל אופן, אמרת לו נכון, שזה משהו שגויים רשעים עושים, ולא אחים שאוהבים זה את זה.

נראה לי שבשיחה איתו תדגישי יותר את האהבה והאחווה שביניהם, וגם תנסי לנתב אותו שיסביר לך מה קורה לו לאחרונה, למה הוא מציק הרבה לאח הקטן. נשמע לי שבזה טמון הפתח לשיפור המצב, כך שלא יישנה מקרה כזה.

ואם את רואה שהוא לא מבין כשמסבירים לו דברים כגון אלה, אולי כדאי לבדוק לעומק אם ההתנהגות שלו תואמת גיל או לא...

ובינתיים כמובן כמה שאפשר להשגיח ולהגן על הקטן. (ומי כמוני יודעת כמה זה קשה, מאוד קשה......)

אבל מה שעושים, מסבירים שזה אסור. ואם חלילה *זה חוזר* הייתי משתפת את הפסיכולוגית של הבית ספר... פעם אחת זה מעשה שטות... פעם שניה זה כנראה חיקוי וצריך להתערב יותר... נראה לי לפחות

אני חושבת שחשוב להסביר לו למה זה לא בסדר, חוץ מלהגיד לו שזה לא בסדר

לנסות לחשוב איתו ביחד מה אחיו הקטן הרגיש כשהוא היה סגור בחדר לבד ולא יכל לזוז 

בעזרת ה' אדבר איתו על זה שוב ביישוב הדעת.

כמובן שעכשיו אני רגועה יותר ויכולה לחשוב על זה בצורה יותר שקולה

שמנה אחת לא מספיקה, ואז ממליצים לתת שני לילות ברצף.

כמובן אני לא גורם רפואי

אבל זה מה שנאמר לנו

או שאפשר לתת על דעת עצמי עוד מנה?

אני נותנת חופשי עוד מנה

אבל לא לוקחת כאן אחריות

הרופאה השנייה שלנו אומרת מנהגים אחת ואז אחרי שבועיים עוד מנה

זה פשוט הבדלים בין רופאים

יש כאלה שנותנים טיפול משפחתי ויש כאלה שרק למי שסובל...

אתמול בלילה הייתה לי תחושה ממש מציקה בפי הטבעת, אז הרהרתי שאולי נדבקתי, אבל איך אפשר לדעת על עצמי?

אם ממש רואים את התולעים, ההמלצה היא לתת טיפול לכל המשפחה, בגלל שזה באמת מאוד מדבק. אבל בשביל זה באמת תצטרכי לבקש מהרופא

ולהחליף מצעים ומגבות, לכבס הכל ב60 מעלות.

הוא לא בגישה של לתת לכולם כי לאחד יש (סה"כ הגיוני, השני עדיין עם טיטול אז נראה לי פחות מדבק ככה ואנחנו מבוגרים אז גם פחות יש לנו ממי להידבק והילד בטח נדבק בגן)

אולי לאור העובדה שמציק לי אז כן כדאי שגם אני אקח, צריכה לבדוק אם מותר בהריון והנקה...

נכון

נגיד באתר של כללית, כתוב שמחודש רביעי היא נחשבת בטוחה לשימוש

בחודשים לפני כן, פשוט אין מספיק מחקרים אז צריך להתייעץ עם רופא לפני שימוש.

זו תרופה שיש לה שם רע משום מה, אבל מכמה רופאים ששאלתי, היא דווקא נחשבת בטוחה לשימוש. (ושוב, לא לוקחת אחריות על התשובות שלי בפורום, רק משתפת מידע)

בהמשך שהגוף יתרגל כבר לא יהיה ככה אל תדאגי.

זה לא נחשב מינון גבוה הוא כבר גדול

אבל איך גיליתם רק עכשיו? מה היה בשנים קודמות?

הוא רגיל למשאפים בכללי?

הבן שלי מקבל מינון הרבה יותר גבוה (בן 3 עוד מעט) ואין לו תופעות כי הוא כל הזמן על זה 

לגבי השינה אני לא מכירה תופעת לוואי כזאת.

יודעות בערך תוך כמה זמן עוברות תופעות הלוואי?

וזה נכון שזה ממכר ושאחר כך אי אפשר להפסיק?

סטרואידים זה לא ממכר, אבל יש תופעות לוואי ידועות. לצערנו אם יש מחלה שדורשת טיפול לפעמים זה הטיפול היחיד המתאים והוא מציל חיים.

אם את חוששת אפשר לקבוע תור לרופא ריאות לילדים

איזה תופעות לוואי?

לא ראינו אצלה עצבנות במהלך השימוש במשאפים

ובטוחה שהרופא אמר לקח 2 לחיצות המכחול פעמיים ביום?

בעיקרון הכחול עד כמה שידוע לי הוא רק לזמן התקף..

לבת שלי היו התקפים חמורים שהיא הכחילה ונסענו איתה כמה פעמים למיון והכי הרבה אמרו לנו פעמיים לחיצה אחת מהכתום, ובזמן התקף פעם או פעמיים מהכחול

אולי זה מינון גבוה אם רק עכשיו התחילו לתת משאפים כי בדכ מתחילים עם 2 ליחצות מהכתום בלי הכחול/אפור.

אנחנו לקחנו תקופה ארוכה 4 לחיצות מהכתום ומהכחול יותר -בילד קטן יותר אז המינון לא חריג.

אבל- כן כדאי להתייעץ עם רופא ריאות טוב!! לא סתם רופא ריאות , לצערי יש לי ניסון מר עם רופאים סנדלרים...

גם אצלנו זה המינון שניתן כבר פעמיים

ובזמן התקף אפשר משאף כחול בלי הגבלה.

פעם אחת קיבלנו גם 3 פעמים ביום מינון כזה.

פשוט יש לו כל הזמן צפצופים מהריאות (בסטטוסקופ, לא בנשימה),

והמון דלקות ריאות חוזרות.

לגבי העצבנות בוודאי

לגבי השינה דווקא הרבה פעמים זה עושה הפרעות בשינה אבל בטח גם קשור לפחות בעקיפין

לוקח זמן להתאושש

תלוי אם שן היה תחתונה או עליונה

תחתונה זה יותר זמן להתאושש

אני לרוב סבבה במחלות/כאבים, וגם אחרי העקירות (כירורגיות) תוך יום יומיים הייתי בסדר.

בעלי חולה הרבה יותר בקלות וכל כאב חמור יותר אצלו ולדעתי לקח לו שבוע פלוס אחרי עקירה כזאת.

מאד הזהירו אותי אבל תכלס עבר בשלום.

עם משככי כאבים לא הרגשתי כלום.

הרופא אמר לי שזה נורא משתנה משן אחת לשניה, תלוי מה י ש מתחת לשורש. לפעמים עובר שם משהו חשוב.

בנוסף מה זכן משמעותי אולי זה שי שהרבה הגבלה באכילה, ולפעמים נוטלים אנטיביוטיקה שזה בעצמו מחליש.

בעקירה אחת לקחתי משכך כאבים שחזרתי הביתה וממחרת לא הרגשתי כלום

בעיקרה אחרת, אצל אותו רופא, היו ביומיים הראשונים כאבים חזקים שהצריכו משככי כאבים ועוד כשבוע+ כאבים שהסתדרתי בלי משכך.

תלוי איפה השן..

ממליצה להיערך עם מלא משככי כאבים, אוכל קר ורך..

אחרי 3 ימים בדרכ הרגשתי יותר טוב.. לבעלי השן הייתה באלכסון ולקח המון זמן לעקור אותה וההתאוששות הייתה ממש קשה.. 

לי היתה עקירה ממש פשוטה, יצאתי מהעבודה, הלכתי לעקירה וחזרתי מיד לעבוד... לדעתי אפילו לא לקחתי שום משכך כאבים

על פי המלצה של רופא שיניים מצוין שאני סומכת עליו.

הלכתי לשם פרטי, עלה לא מעט, אבל הרופא שיניים ששלח אותי לשם אמר שהמחירים שם יחסית זולים ביחס לפרטי.

יכולה לתת מספר בפרטי.

גם שן שגדלה לרוחב והייתה קרובה מאוד לעצב והייתי סופר מרוצה.

מה שכן המחיר…

https://www.google.com/search?q=jerusalem+oral+surgery&rlz=1C9BKJA_enIL1144IL1144&oq=jerusalem+oral+&hl=he&sourceid=chrome-mobile&ie=UTF-8#ebo=0

זו שן עליונה, והיא לגמרי בחוץ אז מקווה שזה יעבור בטוב 🙏

לא אכפת לי לקחת משככי כאבים, אני פשוט זוכרת את עצמי אחרי פעם אחרת שעקרתי שהגעתי הביתה וישנתי שעות. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי בימים שאחרי 🙃

מתארגנת על אוכל רך וקר בעזרת ה'.

חוששת איך אסתדר עם הילדים... לא להרים בן שנתיים וחצי זה קצת קשוח 

לא לדבר ולא לצעוק עוד יותר קשוח עם ילדים בחופש 😆

וואי וואי חייתי שבוע על אוכל של תינוקות בגדול חחח

אבל זאת היתה עקירה כירורגית של 2 שיניים כלואות… גם בשני צדדים

מבחינת הכאב, אחרי 3 ימים אם שמרת שלא יזדהם, אמור להיות בסדר, בטח אם את עם משככי כאבים. 

ממה שהבנתי עקירה של שן כלואה זו החלמה קשה יותר.

ובשני צדדים, זה באמת חוסר יכולת לאכול...

הרופא רצה להוציא לי 2, אבל כרגע רק אחת מציקה אז העדפתי לעשות צד אחד כדי שתהיה לי אפשרות לאכול בצד השני

אין סיכוי שהייתי חוזרת לשם חחחחחח

אז כבר עשיתי כל מה שצריך

כמה אפשרי לקחת אקמול ולהסתדר ?

בעל במילואים וכו..

אין זמן ביניים שהם משועממים.

קמים, מתלבשים, יוצאים.

אם יש לי ארגונים מעבר, משתדלת לעשות לפני שהם קמים 

הילדים שלי קמים מאד מוקדם, עםה שמש.

בחורף זה סבבה אבל בקיץ בחמש ועשרה כולם ערים (זה לא קשור לאור זה קשור לשמש, כי החדר חשוך לגמרי)

זה לא תמיד בשליטתינו כמה זמן בוקר יש

(אכן הבוקר אצלינו ארוך וזמן מופלא שהם משחקים בו בכיף. אני מלבישה ממש בסוף, אחרי שהתיקים ארוזים ואני מוארגנת להוציא אותם/בעלי.

כי אין לי כח לעצבים של ילדים מאורגנים שעכשיו צריך להישמר שיישארו ככה ובגד מתלכלך וכו')

קמים אצלי מוקדם

יש מלאאא זמן לבלות בבוקר

ואין לי טלויזיה, אבל בהחלט לא קל לי להתארגן במקביל. יש בקרים שמעסיקים את עצמם יפה, ויש לא מעט שהם מאד דביקים אלי

שום דבר אחר

קמים, מתארגנים, ויושבים לשחק או לקרוא נגיד

אוכלים משהו

ויוצאים

אני קמה בדר"כ אחריהם, מארגנת אותם, נותנת להם לשחק ומתארגנת בעצמי.

לרוב לוקח לי שעה מהרגע שאני קמה עד שאנחנו יוצאים

והם קמים לפחות חצי שעה לפני.

זה משבש מאד את ההורמון הטבעי של היום/לילה (מלטונין)

מצד שני בוקר באמת זמן מאתגר.

בכנות זה ענין של הרגל

מבינה לגמרי שאחרי שהתרגלת לזה וגם הם, קשה להחזיר את הגלגל אחורנית.

מצד שני אני לא נותנת בכלל מסך לילדים.. אז אני לא הבן אדם לענות על זה (יש לי עוד קטנים, ומשתדלת להשאיר את זה כמה שאפשר מחוץ לתחום. יודעת שזה בלתי נמנע בסוף)

במקרה חירום של ילדון צורח ואני באיחור כן אתן לו לראות איזה סרטון של שיר בפלאפון ל5 דקות, אבל זה לא חלק מסדר בוקר שלנו. ראה?

אם בעלי בבית, עושים תורנות מי מתארגן ומי שומר על הילדים. אם הוא לא, אז מתמרנים... מנסה לנצל רגע שהם משחקים יפה לרוץ להתלבש, או שמה להם צלחת עם אוכל ורצה. לומדים להתארגן בצ'יק.

פעם הייתי קמה לפניהם ומעירה אותם כשכבר הייתי מוכנה לגמרי. היום הם משכימים קום לפניי אז זה לא עובד.

(בשעה אפשר להספיק גם להעיר, גם להלביש, גם להתארגן וגם לשלוח כבר למוסדות...)

אנחנו מפעילים לפעמים סרטונים בטלפון לילדונת, אבל היא היחידה שאנחנו עושים לה את זה, כי היא מאתגרת מאוד-מאוד בהתארגנות בבוקר (על הרצף האוטיסטי) ואנחנו מחפשים כל דרך להקל. בכל אופן, מדובר בלא יותר מרבע שעה, שתוך כדי אנחנו מנסים לארגן אותה.

לשאר הילדים אנחנו מפעילים לפעמים שירים כדי לעורר אותם. לעתים רחוקות מי שכבר מאורגן זוכה לצפות בסרטון, אבל זה לא בשגרה.

(אני לא כזו אלופה בהישמרות ממסכים... לצערי הילדים שלי רואים יותר מדי מסכים במהלך היום. אבל איפה שאפשר משתדלת להמעיט...)

זה לא ממש בריא לפתוח את הבוקר עם כל כך הרבה גירויים..

אני אודה ששנה שעברה הייתי עם היפראמזיס ובעל במילואים ונפלתי גם למלכודת של מסכים בבוקר.

וזה מאוד נח וקשה להפסיק

אבל ברגע שהחלטתי עם עצמי שדי בכל מחיר אז מאוד מהר הן התרגלו שאין.

היום הן פשוט מתארגנות (קצת יותר בנחת) ומשחקות.

בהתחלה הן היו מבקשות והיום הן כבר לא מבקשות יודעות שזו לא אופציה.

אצלי יש "תחנות"

נטילת ידיים

להתלבש, לא יוצאים מחדר עד שמתלבשים אלא אם כן צריכים להתפנות..

שטיפת פנים וצחצוח שיניים

קרם פנים וסידור שיער.. מי שרוצה מקבל נשנוש בוקר או כריך.. מי שלא יש דפים ועפרונות ציבעוניים בשולחן (כמות קטנה) עד שהם יוצאים..