והגיעה תורה של כי תבוא.
והפעם, ארנון סגל בעצמו מגיב לעורך הדין מהשבת הקודמת, ובנוסף מציג ספר חדש של פרופסור הלל וייס, בנושא הנחלת האווירה המקדשית וההכנות לחידושים מקדשיים בפולחן.
לגבי תגובתו של ארנון: באופן מפתיע לכאורה, אין הוא מתעמת עימות חזיתי גורף מול כל ההבהלה וההזהרה הנפחדת מפני חמת זעמם של הערבים והמוסלמים. הוא קצת פחות מתמקד בנקודה זו, או בדברי חיזוק וכיבושין בעניין הכרח אחיזתנו בהר והאומץ הנדרש מכל ישראל אל מול שאר העולם. הוא יותר מתמקד בנקודה מינורית לכאורה, והיא הגזענות כביכול, המובנית בהסכמות הוותיקות בעניין הפולחן בכלל במתחם, שלאורך שנים רבות מנעו פרקטיקות רבות מהעולים - אלו שהיו בכלל - ופגעו לכאורה בחופש הדת של אזרחי ישראל או השוהים בה, גם אם אינם לרוחו של ההקדש המוסלמי ופקחיו.
אבל הרי מי שמכיר את הנושא ומצוי ברזיו, יודע היטב שזוהי רטוריקה נפוצה ביותר, וגם דיאלקטיקה שגורה, בפי תנועות ההר ותומכיהן, ושיש משהו מתעתע ולא אותנטי ברטוריקה הזו. שכן שתי ההתייחסויות - הממעטת והמרובה - עניינן הוא בהכרחת המדינה להיכנע לטרור המכוון לשבירת הסטטוס קוו. באופן פרקטי, הרעיון הוא להשכיח ולטאטא מתחת לשולחן את גודל הסכנה המדינית-בטחונית השפונה, והאיום הטמון, בפיצוץ פצצת הזמן הבין-דתית שעל ההר (ואף במעמקיו).
כי בוויכוח גלוי, ובלוחמה רעיונית פתוחה, ברור שתומכי ההר יהיו מיעוט מבוטל בכל הנוגע לאוטוריטות יהודיות אורתודוקסיות (אף אם כהשפעה חברתית כוח המתירים ואף המחייבים גדל באורח ניכר). וכי חצרות בעלזא, גור, צאנז, או שמא משפחות בוגרי מיר, סלובודקא, ראדין, אינן נחשבות אוטוריטות הלכתיות לנושאים אלו? שמא תמצו לומר שבחשאי ובעל פה מתירין הם להתפלל - או להשתטח ברצפת ההר - עם העולים? האם שומעי לקח הרב אלבז, הרב זמיר כהן, הרב פינטו, נמנים על העולים והאידיאולוגים הנמרצים? אם כן, לא באמת בוויכוח הלכתי עסקינן אלא במהלך פוליטי מחושב, של תיוג ההתנגדות כמעין ענן אמורפי של גלותיות ובורות חיננית ומצערת.
[ולולי דמסתפינא הכא הווא אמינא נמי, שהתיוג גם מכיל סוג של טינה ותרעומת כלפי מי שעשו את נתיבות, או מירון, או עמוקה, או אומן באוקראינה, או קרעסטיר בהונגריה, או סיליסטרה בבולגריה{!!!} או אסווירא במרוקו, או הכתובת 770 איסטרן פארקוויי ברוקלין באמריקה, לאתר עלייה לרגל, משהו בבחינת מימוש של לית אתר פנוי מניה כלל... ואולי בכלל כל זה לא למותר לציין את המוסדות וההיכלות שהמסתופפים בצילם מכירים אותם ורק אותם כמרכז חייהם הרוחני, מגבעת הישיבה בבני ברק ודרך מוסדות זוועהיל החולשים על הקו העירוני בירושלים, ועד אולי קרית צאנז המעטירה בנתניה, או בית המדרש הממוגן "הענק", "כיפת הברזל הרוחנית" שמקים במרץ הרב אברהם, בנו ויורשו בהנהגת הקהילה של הרב יורם, שאף במידה מסוימת - ולא מן הנמנע לתאר זאת כמהלך חד ותקיף - החליף את המותג הרוחני מ"בצור ירום" במטבע שטבע האב על בסיס שמו, ל"המאיר לארץ", ממש במיטב התנהלות הייעוץ השיווקי והמיסחור.]
והרי אם ייערך בנושא ההר הדיון ההלכתי ואף הפוליטי בפומבי ובמפגיע, אזי ראשית, ייעשה ברור בהרבה עד כמה האוטוריטות האורתודוקסיות האוסרות מרובות על המתירים, ובעקבות כך גם שומעי לקחם, בחינת קול המון כקול ש-ד-י. ושני הצדדים נמנעים מהצתת התלקחות כוללת שכזו - די להם באש המשתוללת במחנה הדתי לאומי והתורני לאומי סביב הנושא - כי כל אחד ייצא חרוך ושרוף מהתבערה. כאמור, השוללים מכל וכל יישארו מצולקים באש המלובנת של תיוגם כיהודים של גלות, כנועים ורוקדי מה יפית בפני האימאמים והקאדים. והמתירים ואף מחייבים יושמצו - וברותחין ובשיפודים מלובנים - כדוחקי קץ, כופרים ומחללי שם שמיים בסגנון המעפילים הביריוניים אחר חטא המרגלים.
ושנית, תיכנסנה גם הרשויות החילוניות והמשפטיות לעובי הקורה בעקבותיהם של המעוררים והמתסיסים. וזה המצב שממנו הם הכי חוששים, כי כל רברבנותם ותעמולתם תיזרה באחת כמוץ לפני רוח. כי הלוא ודאי שאין זו אותה רמת טרוריזם (גם אליבא דכל המבוהלים והחוששים מהתפתחויות אלו והמקדמים אותן), כמו המנה שישראל זוכה בה מדי בוקר ומדי ערב, באדיבותם הרבה של שכניה הטובים, שטורחים להמחיש דבר יום ביומו את כוונת משורר התהלים במזמור פ"ג. אבל אפילו נניח שישנו פוטנציאל סכנה חמור למעשים ספוראדיים הרסניים שאחריתם מי ישורנו, יש לפחות להודות ביושר שגם בשנה קריטית ונפיצה כזו שעברה עתה, מה ששוטרים מצאו בבגאז'ים בחיפושים זה גורי כבשים צמריריים, ולא בדיוק שעונים מתקתקים עם כבלים אדומים מחוברים. ועל כל זה לכאורה עוד יחסית קל לפקח (אישית כמובן הייתי ממליץ לאחוז בכל חשש ולהחמיר בחששות, עד כדי היסטריה ופאניקה של ממש, שהרי היותך פרנואיד אין משמעותו שאין רודפים אחריך).
מכאן ההשתדלות של ארנון ודומיו להשקיט את האספקט הבטחוני הפרקטי, אפילו אם דווקא לגביו יש לאוהדי ההר קייס ערכי וחינוכי דהיינו, שבאמת לא נכון שיונף אפריורית דגל לבן של מורך ופחד מעל המחכמה. וכל זאת גם אם, בו בזמן, אפשר מכל מקום לייצר סטטוס קוו שלא ישקף דווקא את תקוותיו הלאומניות-ודי-בלתי-אורתודוקסיות של אורי צבי גרינברג לגבי "ההר", כמין סמל של איזו פולחניות מלכותית "אלטנוילנדית" מיתית וסוג-של בריונית סטייל לאומנות מצוחצחת על גב סוסים, ערב מלחמת העולם הראשונה. אלא שסטטוס קוו שכזה, מול האומות ומול המקום כאתר פולחני עממי למוסלמי הארץ, זה בדיוק מה שתנועות ההר מחויבות מבחינתן לערער בכל כוח, והטקטיקה להשגת היעד עוברת דווקא כאמור בהשקטתו ובפעולה מתחת לרדאר הציבורי.
וכאמור, מכאן גם ההדגשה הנעלבת והתיאטרלית של איזו "הפרה" מדומיינת של חופש הפולחן, כאילו ישנם באמת מסמרות ברזל קונסטיטוציוניים בעניינים שכאלו. שזה דבר הבל: וכי ישנו הסדר אחר, פרט למעין משחק משיכת חבל כוחני, באתר "קבר דוד" דרך משל [ושם זה יחסית עניין "חביב" ו"משעשע", בין יהודים נזעמים לנוצרים מכורכמי פנים, שהמומים מחוצפת השרידים הלא-משיחיים להפריע להם בדיוק באמצע עוד משתה יין ולחם "להמחשת הסעודה האחרונה"...]? ושוב במקום קצת רגיש יותר, האם המבנה ההרודיאני בחברון מנוהל בהתאם לחקיקה ראשית בכנסת ישראל? אלא שעצם ההיצמדות לטיעון חלש זה הוא חלק מניסיון מחושב לייצר לחץ פנים-פוליטי (במרחבי ההרכב המשתתף בקואליציה הנוכחית, מסתמא), לוותר ולאשר שינויים כאלו ואחרים בעצימת עיניים.
ואולי נכון גם לרגע להתייחס לטענה שהופנתה כלפיי בשרשור הגדול, דהיינו שההצטמצמות הנוקדנית למעשיהן הספוראדיים של תנועות ההר או כוונות משתתפיהן, מחמיצה את הדחיפה - שבהבנה זו עוד תביא לתוצאה, ברצון או שלא - למדינה ולמוסדותיה לייצר מחדש פולחן ו"התקדמות" בהר, כפי שלמשל השר לבטחון לאומי אולי מאפשר.
ולא שאין כלל מירוצי סמכויות בין ממשלות ישראליות לבין הפקידות המבצעת, יש הרי ריבוי מירוצים כאלו כרימון במדינת ישראל. מהסמכות לחוקק - אפילו חוקי יסוד - כאוות נפש בית הנבחרים, לעומת זכות (או שאין כזו) של בית המשפט העליון לבטל חקיקות כאלו, ועד נניח, שיווק לציבור של מגרשים בקיבוץ האון שפשט רגל, מטעם רשות מקרקעי ישראל, לכיסוי החוב, לעומת הודעה של השלטון המקומי במועצה המקומית עמק הירדן, שהמועצה תמנע כל בנייה או תשתית פיתוח עבור המגרשים המשווקים. באותו אופן היה ניתן אולי לטעון ששר בישראל רואה זאת כסמכותו, להורות לרשות המנוהלת במשרדו לפחות לבחון שינויים בפרקטיקת אכיפה (נניח, של הפולחן בהר הבית) - גם אם, אגב, הכל אולי מודים שייתכן ועליו לקבל בהשלמה תשובה חוזרת מהרשות המנוהלת (נניח משטרת ישראל) - שהפקידות המבצעת לא תוכל לאפשר שינוי או פרקטיקה חדשה מומלצת.
אבל שאני הדבר כאן לעניות דעתי, ולו מפני שזו טעות אופטית שטותית לחשוב שנושא זה אינו בראש סדר היום, או שרגישותו מכל מקום בכל זאת איננה כה גבוהה שיהווה עילה - השתמשתי רבות בביטוי קאזוס בלי - לעימות פנימי פטאלי. הרגישות להבנתי עצומה; האשליה שמנסה ארנון סגל לייצר, כאילו אפשר לבכות בדמעות שליש על קיפוח זכויות יהודים בהר ואף לזכות בנקודות ציבוריות מהותיות, ושמא דווקא בשנה כה פטריוטית וסנטימנטלית, היא פאטה מורגאנה נלעגת. יהיה גם יהיה עימות שיפרוץ וישים לאל כל ניסיון שינוי החורג מהותית מהסטטוס קוו, ממש בעודו באיבו (הפועל המתאים באנגלית למצב כזה הוא אולי thwart).
כל האמור לעיל, ובפרט בפסקאות המאוחרות, מתחבר לשבח שזוכה לו הפרופסור הלל וייס עם צאת ספרו החדש. הרי גם בו עצמו ובפעולותיו, מתקיים המתח שבין איזה מעשה סמלי גרידא שאינו מטריד איש (פרט אולי לבלוגרים מתסיסים בקאסבות מוסלמיות), משהו בסגנון חזרה של מקהלת לוויים בטיילת ארמון הנציב, ובין לחץ הולך וגובר לקיים את "תרגול" הקרבת קורבן הפסח איכשהוא צמוד ונראה להר, או אולי בכל זמן בחודש האביב שהלכתית מאפשר את המצווה (בין אם נוהגת בימינו או שלא), מה שמכל מקום מכניס את מערכות הבטחון ללחץ רציני. בתיאור פועלו הוזכר למשל שהאיש עצמו התלונן מרה על "דירדור" "מעמד ההקהל" שאירע מספר פעמים - ברחבת הכותל, באופן שלא ברור אם מכל מקום תואם הוא את פרטי קיום המצווה או שלא - וזאת בהקראת הפסוקים מפי נשיא המדינה, אינסטנציה שבוודאי מבחינתי (והייתי מעריך באופן כללי מבחינת רוב ככל האוטוריטות האורתודוקסיות שהזכרתי לעיל) אינו נחשב ולא כלום, לצורך המצווה הממשית הנוהגת לכאורה במלך ישראל שלפחות דאיגי בתורה ובמצוות. אינני יודע להעריך דתית וערכית את ערך נשיאי מדינת ישראל, אבל איכשהוא הקישקעס היהודיים שלי מתהפכים מלחשוב שמישהו חשב שהקראת הפסוקים מפיהם זה משהו שמממש את המצווה מדאורייתא או אף מדרבנן. אף על פי כן התלונן פרופסור וייס, כשהמעמד האחרון כלל רק הקראת לקט פסוקי נביאים מפיו של בוז'י (ואיש לא הציג זאת כביכול זהו גילגול של בן בוזי הכהן). ברור שעל פניי יתפשט סוג של גיחוך מעורב בתימהון, וזה כמובן יחס שאני מכיר לכל שאלת ההר ותנועותיו. אבל מאידך גיסא, היה מן הראוי שאלו החושבים שתיתכן באופן ניכר ומהיר השפעה על המנגנון המדינתי "לקדם" עניין פולחני בהר, יבינו שאפילו עניין כזה רק גולגל אחורה ושהם די הוזים בהקיץ. כי אמת נכון שלא רק הם אלא אף כולנו, היהודים, מאמינים בני מאמינים באיתערותא, אבל רובנו עדיין מוסיפים לה "דלעילא".
