אולי יעזור אם אומר שאני הגעתי להשלמה רק אחרי הלידה, כשהתברר לי שבוודאות התינוקת שלי לא הייתה יוצאת בחיים בלי הניתוח.

מה שעוד עוזר לי להגיע להשלמה סביב פרוצדורות רפואיות למיניהם בלידה זה האמרה של "על שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן.." מזכיר לי את זה שפעם באמת זה היה מצב קיים, שהרפואה היום באמת מצילה נשים ותינוקות מסכנה. אמר לי פעם רופא מיילד שמבחינתו המטרה הראשונה היא אמא בריאה, השניה תינוק בריא והשלישית לידה טבעית, ושצריך לדעת לא להתבלבל בסדר.

נשמע שאת שמעת את הדברים ועדיין זה לא יושב לך, אבל לי זה מה שעזר, לשחרר ולהבין שזו הדרך לצאת בריאה מהסיפור. ואולי אחרי הלידה כשתראי את הפלא תרגישי כמה היה שווה להביא אותו בכל דרך❤

חייהם של שניים מהילדים שלי באמת ניצלו בזכות הקיסרי, אבל למרות זאת זה לא גרם לי להשלים לגמרי עם העובדה שנולדו בקיסרי... עם כל ההודיה העצומה שיש לי על כך שנולדו חיים ובריאים.

אולי באמת כשאראה את הרך הנולד אוכל להרגיש את ההשלמה המלאה הזו. רק השאלה מה יהיה בדרך עד לשם...

בתחילת ההריון ממש רציתי שזו תהיה לידה רגילה (ילדתי חלק מהילדים קיסרי וחלק לידה רגילה), בדקתי וחיפשתי אופציות, דיברתי עם רופאים פרטיים ואחיות וכולם ענו לי תשובות דומות... ואיכשהו השלמתי עם זה, וניסיתי להתמקד ביתרונות של הקיסרי, ולדבר על זה בהשלמה, ולהודות לה' על כך.

וגם אני לקחתי רופא פרטי, ו''שלטתי'' בכל מה שאני יכולה לשלוט, ואת שאר הדברים שיחררתי.

באימון עושים סכמה יפה שהתחברתי אליה- הדברים בשליטתי, דברים שאני יכולה לשנות, ודברים שלא בשליטתי, וזה מאוד עוזר להשלים עם המציאות ולהרגע

אם למישהי יש המלצה...

או שאעשה בעצמי את מה שאמרת.

בשכל אני באמת מצליחה לראות את היתרונות, אבל הלב מסרב להצטרף אליהם...

שהלב לא מצטרף לשכל, זה הגיוני ממש.

לא תמיד הרצונות והמחשבות שלנו יוצאים לפועל בככ הרבה תחומים, מה שנקרא - אין מושלם..

חלק גדול מהעבודה שלנו כיהודים, בסופו של דבר, הוא להשליט שכל על הלב. וזה לא אומר בהכרח שנרגיש הכי טוב בעולם עם ההגיון השכלי, זה אומר שאנחנו משלימים איתו (רצוי בשלוות נפש) ממקום אמוני בסופו של דבר. גם אם צובט.

אני אישית רואה את הקרבת הרצון שלנו למען מטרה אלוקית כזבח.

שולחת חיבוק על התחושות  

כנראה שזה הדבר שאני צריכה ללמוד איך לעשות - איך להשליט את השכל על הרגש... הרגש אצלי תופס יותר מדי מקום, בדרך כלל...

ובאמת חלק מהעבודה שלנו בעולם היא להשליט את השכל על הלב.

ולפעמים זה המקום שבו אנחנו צריכים להיות.

אבל כן יש מקום לנסות גם להשיב את הדברים אל הלב.

ויש דרכים לעזור לזה לקרות. לא חייבים להישאר במקום שהלב נשאר רחוק מהשכל.

בעיני מפגש חד פעמי של טיפול או אימון (לא יודעת מה מביניהם מדויק יותר) זה בהחלט אופציה שאפשר לשקול.

מכירה כמה מאמנות מהממות שאולי יוכלו להתאים, אם תרצי אתן לך מספר בפרטי @מתואמת. אם את חושבת שזה כיוון שיוכל לעזור לך...

ולא שאני לא חושבת שאין מקום לנסות ליישב דברים על הלב, הכל תלוי סיטואציה  (לפעמים זה חפירה מיותרת בעיניי שנוגעת במקומות כואבים במכוון שלא לצורך ומתסכלת עוד יותר)  בתגובה הספציפית לשרשור הספציפי לא ראיתי לנכון לציין זאת

אבל אולי אני טועה ובאמת זה מה שחעזור לפותחת היקרה❤️

האלקיטיבי היה חוויה מתקנת ממש

את מגיעה כמו מלכה , מתקלחת לפני בנחת

את יודעת בדיוק מתי הבייבי יוצא וזה משמעותי מאשר לידה רגילה שגורמת ללחץ סביב זמן הלידה הצפוי \ מי ישמור על הילדים\ יהיה בלילה? בשבת?

את עוברת הרדמה חלקית וזה ממש גורם לך להיות חלק מהתהליך שותפה מלאה ממש ולא פסיבית כמו בהרדמה מלאה

כמובן שזה לכשעצמו חוויה מאתגרת ואף אחת לכתכילה לא היתה רוצה קיסרי

אבל לכל אחת יש את הדרך שה' קבע לה

מדברת אחת שעד היום קשה לה להשלים עם זה........ובכל זאת אני אחרי 3 ובדרך ל4

חיבוק גדול ובהצלחההה

גם בלידה רגילה החלק התחתון חשוף ואם את מחוברת לזירוז (אני הייתי...) אז את גם מושבתת למיטה

כל החוויה של להיות בחדר ניתוח מרגישה פולשנית זה בטוח

אבל עדיין יש יתרונות וכדאי לרשום אותם ולהתמקד בהם

והכי מבינה אותך בעולם!!!

כדי לראות אותם מול העיניים...

חשבצי שהרדמה חלקית זה מביך ולא נעים

למה בחירום זה ככה? איזה צורך יש בזה? 

עבקתי קיסרי 1 לא חירום ולא זכור לי ככ כמשהו גרוע לעומת זאת בלידה האחרונה היה קיסרי בהול וממש הייתי חשופהההה וזה היה מזוויע ומבחיל ברמןת הזויות, חשבתי כבר שמשהו לא בסדר עם הצוות אפילו כיסוי מינימלי לא זכור לי שהיה.

גם רגליים מורמות זה חלק מהנוהל בחירום-בהול? ככה היה לי רק מלהיזכר בזה יש לי בחילה 🤮

הורדתי הכל חוץ ממטפחת, אבל כיסו אותי במשהו.

הניתוח עצמו בהרדמה מלאה, אז לא יודעת מה היה שם.

או אלקטיבי, בכל ניתוח קיסרי, ובכלל בכל ניתוח, הכל צריך להיות מכוסה מטעמי סטריליות, חושפים רק את האזור שבו מנתחים. יש זמן קצר שבו חשופים כדי לרחוץ אבל מהר מאוד מכסים. פשוט נשים יותר זוכרות את החלק שבו הן חשופות כי א' זה החלק הקשה וב' זה לפני ההרדמה, אחרי ההרדמה גם כשחלקית כבר לא כל כך מרגישים את פלג הגוף התחתון וגם שמים וילון אז לא ממש רואים או מרגישים מה עושים.

הרגליים לא  מורמות, אי אפשר לעשות ניתוח קיסרי כשהרגליים מורמות, זה מפריע. מרימים את הרגליים רק במצב מסויים שהראש של העובר מאוד נמוך וצריך שמישהו ידחוף מלמטה דרך הנרתיק כדי לעזור לחילוץ. אולי זה מה שאת זוכרת. או בצניחה של חבל הטבור כשמישהו דוחף מלמטה כדי שהראש לא ילחץ על חבל הטבור. ואחרי השלב הזה מיישרים את הרגליים.

למעט זמן מועט ביותר בהתחלה ובסוף.

זה ממש ממש זניח.

ברוב מוחלט של הזמן הכל הכל מכוסה בבדים סטריליים חוץ מהחתך עצמו.

אולי בגלל שמעולם לא חוויתי לידה רגילה אין בי כל כך צער על זה. בהתחלה כן, כשהתכוננתי ללידה ושבוע לפני פתאום הודיעו לי שאני חייבת ניתוח.

אבל אח"כ פשוט קיבלתי את זה. הרגשתי הקלה לדעת מתי בטוח תהיה הלידה (ז"א יכולה לקרות קודם, אבל לא אח"כ). לדעת שלא אצטרך לסבול את הכאבים, לא להיקרע ודברים כאלו.

אני נותנת הרבה יותר חשיבות לתוצאה - הבאת תינוק בריא לעולם בע"ה, והרבה פחות לדרך. אני לא מתחברת לכל עניין המשקל שנותנים לחוויה.

גם בניתוח יש את הקרבה לה', ההקלה וההודיה על שהתינוק יצא וכל זה. אולי בגלל שאת כן חווית לידות רגילות זה יותר קשה לך, אבל חוץ מלנסות לשחרר אין לי עיצות נוספות 🤷‍♀️

שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות

גם אצלי החוויה של הלידה מסתכמת ב- הלוואי שיהיה כמה שיותר קל וכמה שפחות כואב. שלא יהיה זיכרון טראומטי.

גם בשבילי הלידה היא רק שער. שער לעולם חדש שנפתח.

לפני הלידה האחרונה התפללתי רק על הוולד, על הלידה התפללתי שתהיה מילדת חרדית ושיעבור בשלום בלי כאבים.

קיסרי שלישי, כבר שנים שאני יודעת שזו האופציה היחידה מבחינתי.

בהתחלה באמת עלו לי דמעות כל פעם מהמחשבה הזו, אבל הגעתי עם עצמי להבנה שזו הדרך שלי להביא ילדים לעולם, וב"ה שזו אפשרות לגיטימית וטובה בדור שלנו.

וכן, אני בהחלט נהנת מהשליטה בסיטואציה, בחירת הרופא המנתח, בחירת התאריך, הגעה ביום ובשעה היעודה כשהילדים והבית מסודרים והכל מתוכנן ומסודר מראש.

הקושי הכי גדול זה "החלפת החלום" ההבנה הפנימית, לא רק בראש, שהחלום שלי הוא לא עשרה ילדים ולידות טבעיות מושלמות. זה לא מתאים לגוף שלי, ולא שייך עבורי. לשמוח בילדים שיש, וברפואה שיש, ובבחירה בניתוח ובילדים ובמשפחה שלי כי זה הדבר הטוב ביותר עבורי ועבורנו כמשפחה.

עיקר הקושי שלי...

הלכתי להמון רופאים וחוות דעת נוספות, וכולם באופן מאוד חד משמעי לא אישרו לי לידה וגינלית.

הבנתי שעשיתי כל מה שאני יכולה, אבל זו הדרך שלי, וזה מה שהקב"ה מתכנן ורוצה ממני, וזו דרך טובה. זה מה שנכון עבורי.

זה קבלה ברמה האמונית שזה המסלול שלי, והוא טוב. להרגיש את זה גם בלב, ולנסות לפרק מה קשה לך. בעיקר להבין שזה מלמעלה וזה לא מקרי וזה הכי טוב לך.

אני אפילו לא ניסיתי לחפש הפעם מישהו שיתמוך בלידה רגילה... (בהיריון הקודם ניסיתי ואף מצאתי. אבל היא אמרה שזה יתאפשר רק אם תתפתח לידה עם צירים מעצמה, מה שלא קרה. ועכשיו - גם אם היא לא הייתה כבר יוצאת לפנסיה - מן הסתם היא כבר לא הייתה מאפשרת לי...)

בעצם כבר שנתיים וחצי אני מסתובבת עם הידיעה שהלידה הבאה תהיה בקיסרי, ואף שהשלמתי עם העובדה מספיק כדי להיכנס להיריון - כנראה שעוד לא השלמתי לגמרי...

דווקא זה שהיתה רופאה שאמרה לך שבתנאים מסויימים את יכולה לעבור לידה וגינלית מקשה על הלב. כי יש את הקול הזה איפושהו בפנים. שאולי אולי אולי הפעם זה כן יקרה ...

אצלי אני חושבת שזה שארבעה/חמישה רופאים מומחים אמרו לי באופן מאוד חד משמעי שאסור לי לעבור לידה וגינלית הקל עלי ב"קבלת הדין"

(אחרי שני קיסריים). בהיריון הזה (אחרי שלושה קיסריים) לא ניסיתי אפילו לשאול... (כן גיגלתי באנגלית את האפשרות של VBAC3 וראיתי שבארצות הברית יש כאלה שילדו רגיל כך, אבל מכיוון שאני לא מתכוונת לעבור לארצות הברית, גנזתי מיד את החלום...)

אולי אם הייתי מעיזה לשאול גם הפעם אם אפשר לידה רגילה ונענית בשלילה, אז היה לי קל יותר לקבל את הדין? אני בספק... (גם לא הייתי עומדת בפדיחה שבתגובת הרופאים החד משמעית...)

קודם כל- חיבוק ענק.

מזדהה מאוד.

מרגישה שאצלי התחושות האלה היו נראה לי בעיקר הורמונליות, כי אחרי הלידה זה כמעט לא העסיק אותי...

אחרי הלידה לפעמים דברים נראים קצת אחרת, ודברים שחשבנו פתאום משתנים...

ואני בכיתי משבוע 20 על זה שזה יהיה קיסרית.

עוד לילה קודם לא ישנתי בכלל, ובכיתי כל הבוקר שלפני... וכל ההקדמה בביח...

אולי פשוט מותר לך קצת להתאכזב ולהצטער על זה?

את רגישה עכשיו יותר מתמיד, ומה שבא לי זה רק לשלוח לך איזה משהו מפנק!

מותר לך לכאוב את זה.

אולי באמת זו צריכה להיות המחשבה שלי עכשיו, שמותר לי להצטער על זה, ושאני לא צריכה לצפות להגיע בהשלמה מוחלטת ללידה.

אולי באמת אחרי הלידה אצליח יותר להשלים עם הרעיון של איך שהיא התבצעה... (בלידה הקודמת זה לא קרה... אבל היו לי שלל דברים סביבה שגרמו לי להרגיש שאני לא מסוגלת להתאושש ממנה...)

השלמה בראש יש לך אז לא יועילו לך טיעונים הגיוניים אני משערת (יכולה לתת לך כן? רק לא נראה לי יחדש). את מדברת רגש.

אבל מי החליט שצריך להגיע ללידה מתוך תחושת שלמות? יש משהו מושלם פה בחיים האלה??

אם ניקח קיצוני, יולדת שבעלה בשבי, שבעלה נהרג. הן לא הגיעו בתחושת שלמות ללדת...

וודאי שאלה סיטואציות קיצון ה' ישמור ושלא נדע.

אבל לדעתי העבודה שלך היא לשחרר את הציפיה להגיע ללידה בהתעלות רגשית ורוחנית.

קיסרי פחות עושה לך את החוויה הזו? זה בסדר גמור. יש עוד מקומות להתעלות בהם ולהרגיש חיבור ל-ה', שמחה והודיה.  אולי אני לא מבינה כלום כי לא ילדתי לא בניתוח. אבל אני הרגשתי את ה' איתי שהציל לי את הילדים כשניסיתי ללדת אותם ''רגיל''. והודתי לו בתחושת שלמות עילאית כשראיתי מול עיני שלוש פעמים תינוק שלם, בריא עם איברים קטנטנים מושלמים שיודע לחוש שאני שלו. פלא. נס.

ויש עוד רגעים, למשל- אני מרגישה את ה' מול הים או הטבע, בתפילה טובה ונדירה ממעמקי הלב, בתחושות של השגחה שלפעמים מתנוצצת (קיימת תמיד אבל לפעמים ממש רואים).

עשית כל מה שיכולת טכנית. זהו. סיימת את עבודתך.

את בידי ה' מעכשיו. אולי העבודה היא לשחרר שליטה על הרגשות, להרגיש מה שמגיע, לא להיבהל, להמשיך הלאה. לתעל לעשיה ולתפילה שהכל יהיה בשלום ובטוב. 

אני חושבת שזה באמת מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להתאפס על עצמי.

מקווה ממש שזה יעזור לי!

הכל באהבה כן?

רק קצת נקודת מבט אחרת על עניין החוויה והרגש בתהליך.  

❤️❤️

אבל מוסיפה- שאני בהכנה ללידות מזכירה לעצמי שמותר לפחד.

פעם חיפשתי איזו מציאות אידילית שבה לא אפחד ואז הכל ילך כמו שצריך, ההורמונים הנכונים יזרמו והלידה תהיה מענגת ונטולת כאב 😄

באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכולה להפטר מהפחד ושטוב לי פשוט לקבל את זה שאני מפחדת.

בהצלחה ממש ממש!

שילך בקלות!

מזכיר גם את הקושי שלי עם הטיפולים, להבדיל. ועברתי (ועוברת) גם טיפולים וגם קיסרי אלקטיבי...

פשוט לתת לכל התחושות להיות לשמחה וההודיה יחד עם הצער וההתנגדות... לתת להם. להרשות להם... 

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שייך לשים אותו עליכם במנשא?

או אם הוא קטן ועדיין רוב הזמן בעגלת אמבטיה אולי מראש להגיד שאת מבקשת שלא יתקרבו כי עם כל המחלות שמסתובבות עכשיו את חוששת עליו.

ואם הוא כבר בגיל כזה שמסתובב אז אם נעים לכם, להגיד להם מראש שממש התלבטתם אם לא לבןא בגלל זה, אבל בסוף החלטתם שכן, אבל מבקשים שלא יתקרבו לתינוק כי אתם מפחדים. 

שחצבת כמה שידוע לי מאוד מדבק.

ברמה שאם חולה היה בחדר ויצא ממנו, ומישהו נכנס אחריו לאותו חדר, יכול להידבק. אז זה שהתינוק שמור קרוב להורים לא בטוח יעזור במקרה וח"ו יש מישהו מודבק.

מוסיפה שלעניות דעתי כדאי שגם מי שכן מחוסן והולך למסיבה, שישטוף טוב טוב ידיים במים וסבון לפני שהוא נוגע בתינוק חזרה בבית

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

בעיקר משמועות הבנתי שזה בעיקר בשכונות חרדיות מסוימות אבל לא מצאתי מידע שמאמת אז מעדיפה לא לכתוב פה... אני יודעת שבאיזור שהמשפחה שלי גרים (למרות שהוא נחשב חרדי) אין התפרצות, אז שווה אולי לנסות לברר את זה

באסה להפסיד מסיבה,

אבל אני חושבת שהמחשבה על "אני מפסידה בגלל בחירות שלהם"

היא לא ממש נכונה ובטח לא מקדמת.

יש הרבה בחירות של אנשים שמשפיעות על הסביבה, ועדיין הבחירה של מי שנמנע היא גם בחירה.

מכירה מלא שלא ילכו למסיבות ביו"ש בגלל חשש מהדרכים,

ואף אחד לא יגיד בגלל בחירה שלהם לגור במקום מסוכן אני מפסידה מסיבה.

או בגלל ענייני כשרות/ צניעות.

כשהקטן שלי היה בן פחות משנה, גם הייתה תקופת התפרצות חצבת, ושמרתי עליו בבית ככל יכולתי,

ככה שמבינה את הבחירה שלך להישאר,

ועדיין כדאי לתייג את זה שאת בוחרת להישאר כדי לשמור על התינוק שלך, ולא בגלל בחירות של אחרים (שבעינייך זו בחירה חסרת אחריות, מבחינתם זו בחירה על אוטונומיית הגוף שךהם וזו זכותם בדיוק כמו זכותה שך בחורה ללכת עם גופיה גם אם זה מייצר קונפילקט לאחרים.

לעניין פתרונות, אפשר לבקש שיפתחו זום בזמן הדיבורים, זה נחמד לראות אנשים ככה ולשוחח איתם

אצלנו עושים את זה עם חלק המשפחה שבחו"ל.

אם לא עושים אצלכם תוכלי לעשות שיחת וידאו עם בעלך ולבקש לפטפט עם האנשים שרצית במיוחד, ועל הדרך גם עם השאר..

ותפנקי את עצמך הערב בלי קשר 😀

אם כן הייתי שוקלת כן לבוא איתו למסיבה

אם לא, אז ממש לא הייתי מביאה אותו...

מה לגבי בייביסיטר?

או להשאיר אותו אצל שכנה/ חברה/ אחות?

סביר להניח שאם תצאי עם התינוק למסיבה, לא יקרה לו כלום
אבל ממש מבינה את הלחץ שאחרי...גם אני ככה,כל אפצ'י יכניס אותך לחרדה...וזו סיבה טובה שעדיף להישאר מוגנים בבית.
מצד שני, אולי כדאי לברר דרך רופא או אחות, אם התינוק ממש קטן- הוא נחשב מחוסן ממך דרך ההנקה? (אם לא, מאמינה שהיו ממליצים לחסן לחצבת כבר בבית החולים)

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

לחכות שיגדל.

זה חלק מהתהליך הסתגלות לעולם.

עסויים, נמר על העץ, אופניים עם הרגליים.

אצלי עזר להוריד מוצרי חלב (בעיקר), שוקולד וקפאין (מצליחים אני אוטומטית לא אוכלת מהלידה...).

הרבה "אופניים" עם הרגליים, למעוך ברכיים לבטן.

בלילות קשים שמתי מנשא וראיתי סדרה. הבנתי שלנסות לישון ולא להצליח יותר מתסכל ומעייף מלא לנסות לישון מראש.

מזל טוב ובהצלחה❤️

קודם כל לזכור שזה עובר בע"ה
קטניות- מותר לך לאכול, בתנאי שעברו השרייה טובה, כל עוד עבר השריה זה טוב למערכת העיכול ואין מה לדאוג (כולל קינואה וכל דבר שאפשר להשרות במים...)

אני בזמנו שתיתי הרבה תה שומר וקמומיל, ממש כל שעה, אומרים שזה טוב...
ומרק עם הרבה כורכום- הכורכום מאוד עוזר להם להרגיע את הבטן...
מוצרי חלב אני גם הורדתי לחלוטין, וחזרתי לחלבי כשהיה בן חודשיים...

נדמה לי שכבר כתבתי את דעתי, שכדאי ללכת לאבחון מקיף, לא רק אצל פסיכולוג אלא גם אצל רופא התפתחות, הכי טוב דרך התפתחות הילד בקופה.

וכן, כמובן לחזור להדרכת ההורים - זה לא משהו שאפשר לפתור בכמה פגישות. ילד מאתגר לפעמים דורש ליווי במשך שנים...

ורק לגבי זה שבבית הוא מאתגר ובגן לא - זו תופעה ידועה. ולהפך, יש בזה מחמאה להורים, שהילד מרגיש מספיק בטוח אצלם בשביל לשחרר את האנרגיות שלו, ובגן הוא לא משחרר כי אין לו מספיק ביטחון. (יכול להיות כמובן שזה נובע מכך שבגן מצליחים להציב לו סמכות נכונה ובבית לא. מדריכת הורים טובה תדע לעזור לכם לזהות את זה...)

הרבה כוחות!❤️

גם אנחנו שמים לב לזה אצל התאומים שלנו

בכל אופן, אם הייתם בהדרכת הורים בשביל הילד השני, אז בהחלט כדאי עכשיו ללכת להדרכת הורים על הילד הנוכחי. וזה בעצם יהיה על שניהם, כי אי אפשר לנתק אחים זה מזה.

ובהדרכת ההורים תוכלו להתייעץ אם כדאי ללכת איתו לאבחון או לטיפול רגשי...

זה אומר שאת לא בעמדה של מובילה, הורית

ולכן כן, הדרכת הורים

זה כנראה מעגל של היחס שלכם לתגובות שלו שמזין אתכם

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.