הריון ראשון, שבוע 32 ב"ה. עובדת בעבודה מורכבת, לא תמיד יש שירותים זמינים, וכמעט תמיד כולם גברים מסביבי. העבודה היא לפי ימים ולא לפי שעות ככה שאין לי יכולת לצאת מהבית אחרי 7 בבוקר, וכוללת מעל שעתיים נהיגה ביום.
חשוב לי להדגיש שאני אוהבת את העבודה שלי, וטוב לי בה. יש לי קביעות ומשכורת סבירה, ככה שלא אעזוב.
יוצא שכל פעם שאני מרגישה קצת לא טוב, אני מעדיפה לקחת יום מחלה מאשר לסבול בעבודה. צברתי מספיק ימי מחלה, והבוסיות שלי בסדר עם זה, אבל אני מרגישה רגשות אשמה...
בחודש האחרון לא הייתי ארבעה ימים, וזה היה הכי הרבה עד עכשו. אני מרגישה שהתפוקה שלי לא כמו קודם, שזה הגיוני סך הכל, אבל אני מרגישה בטלנית. אם הייתי עובדת משרדית והייתי יכולה לאחר בשעתיים, אני מניחה שהייתי עובדת הרבה יותר. ההבנה שהכי טוב כרגע זה לעבוד ככה כדי לשמור עלי ועל העובר זו נקודת המוצא שלי ושל הבוסיות שלי, אבל אני עדיין מרגישה בטלנית.
הודעתי כבר מזמן שאני יוצאת לחופש על חשבון ימי מחלה ישר אחרי החגים, שאהיה בשבוע 38. בעלי חושב שזה יגרום לי להשתעמם בבית עד הלידה, ואני טוענת שזה הדבר הנכון לעשות בהתחשב בתנאי העבודה שלי, ואייצר לעצמי תעסוקה בבית.
אני מנסה להבין אם כל הרגשות האלה נורמליים, וגם האם כמות ימי המחלה הגיונית בשלב הזה.
ומשהו אחרון: בלילות האחרונים אני מתעוררת אחרי ארבע שעות בערך, ולא מצליחה לחזור לישון בערך שעה- שעה וחצי. אני מתעוררת בזמן שאני צריכה אבל עייפה ממש. מה אפשר לעשות? יש לי כרית הריון שאני ישנה איתה, וסך הכל נח לי.
תודה רבה לכל מי שהגיעה עד כאן, סליחה שיצא קצת ארוך.
מאנונימי כי המשפחה שלי כאן
)