בת שנתיים ורבע, מתוקה וחכמה. מדברת לגמרי ומבינה נהדר, ממש מתוקה, כל היום שרה שירים ומספרת סיפורים ו.. שמה פס על מה שאני אומרת.
כשאני מבקשת ממנה משהו כמו לאסוף משחק, אני זוכה לסדרת גלגולי עיניים ופרצופים שלא מביישים מתבגרת או שחקנית.
בואי בבקשה להתלבש! רגע אני מסיימת לצלם פה.
את יכולה לעזור לי לאסוף פה? לא, אני עסוקה.
כמעט כל מה שאני מבקשת ממנה נענה בתגובות הנ''ל בתוספת סדרת הפרצופים.
אם אני מאדירה אותה מאוד אני יכולה לצפות לתוצאה חלקית; וואו איזה מקסימה ונהדרת xxxx שלנו, פשוט מקסימה! ממש ילדה גדולה! וואו וואו וואו!!!
וגם אז, אולי היא תעשה. אולי.
זה פוגש אותנו בהתארגנות בבוקר ובמקלחת בערב, בלאסוף משחקים ובלבוא לאכול. ובערך בכל מקום.
עכשיו, היא בת שנתיים. מותר לה.
השאלה איך אני מתמודדת עם זה בלי להרגיש את תחושת הזעם שגואה בי כל פעם. אני ממש מתקשה להכיל את זה, דווקא כי היא חכמה ומצחיקה כזאת ומדברת בקול צפצפה וניכר שהיא מבינה ופשוט שמה פססססס אחד ארוך.
הבוקר היא רצתה ללכת עם בעלי לתפילה. קראתי לה כמה פעמים שתבוא להתלבש, היא לא באה ובסוף הוא היה צריך לצאת. היא נזכרה בשניה האחרונה, אבל לא הלבשתי אותה, הוא יצא והיא צרחה פה כמה דקות.
אני מתלבטת אם נהגתי נכון, או שהייתי צריכה להלביש אותה כי בסוף היא רק בת שנתיים..
בקיצור אשמח לענות תובנות🙏
)