דומה לשלך.

לא נראה לי שהרוב אומרות שהאמהות לא פוגעת בעבודה...

את ה100% שלך צריך לחלק בין הבעל, הבית, הילדים, העבודה, המשפחה(?), החברות(?).. וכו' וכו'

לכן, ברור שאם את כרגע בשלב של מיקוד יותר בהבאת ילדים שגוררים עייפות ואלף משימות, אז ברור שזה יבוא על חשבון העבודה.

לשאלתך,

אני מחזיקה ביומן אאוטלוק של העבודה שבו רושמת כל משימה או כל דד ליין שצריכה לעשות בקשר לעבודה. ככה פותחת יום עם משימות שכתבתי לי שמחכות לאותו יום.

בנוסף, יש לי בפלאפון יומן של גוגל שבו אני רושמת לעצמי כל מה שקשור לבית ולמשפחה.

לדוג- להזמין בייביסיטר, להוציא מזומן, להתקשר ל.. , לקחת ... , וכו' וכו'

ככה גם לא שוכחת וגם יודעת שמבצעת הכל.

אישית אני לא מרגישה שההורות פוגעת לי בעבודה.

אני מסודרת עם מסגרת לילד מהבוקר עד הצהרים ומספיקה את כל השעות של העבודה. 

אפשר להיות כל היום במשרד ולהגיע ל30 אחוז יעילות ביחס לקצב העבודה הנדרש (לא אומרת שככה זזה אצלך, רק מדגישה את ההבדל)

חיסורים זה עניין אחר באמהות לדעתי

העבודה שלי לא ממש מורכבת ממשימות של סימון וי, יש לי משימות גדולות, שכמובן מפורקות לפרטים, אבל זו עבודה שדורשת המון מחשבה, ריכוז, יצירתיות, דייקנות והבנה לפרטי פרטים של הדבר שאני עובדת עליו, אז אם אני עייפה ומוטרדת אין לי דרך לתקתק משימות, והכל נמרח ונהיה גרוע.

אני זוכרת את כל המשימות שיש לי, אבל כשעובדת על משהו צריכה "להיכנס" לזה כל פעם ובכל משימה מחדש. אין שתי משימות דומות..

וכל המשימות הטכניות כן כתובות לי גם אבל צריך עדיין לזכור לעשות ולהתאמץ שהכל יהיה בזמן.

מבחינת שעות אני גם לא מספיקה כי הילדים מעירים אותי בלילות אז לא מצליחה לאסוף כוחות כדי לקום מוקדם ולצאת לעבודה מוקדם, בערב יש גבול לכמה יכולה להישאר, ויש לי נסיעות ארוכות (ומתישות...) אז יוצא שגם את השעות אני לא מספיקה

ואל דאגה, גם בשאר התחומים לא מצליחה להספיק דברים שהם לא סופר חיוניים ובסיסיים (ולפעמים גם אותם לא).

אני פשוט נחנקת מהעומס

אני חושבת שדבר ראשון כדאי לך לחשוב מה אפשר להוריד את העומס ממך.

מעלה כמה רעיונות, קחי רק מה שרלוונטי-

1. להוריד אחוזי משרה.

2. להתחלק בקימה בלילה עם הבעל.

3. בייביסיטר לילדים.

4. מיקור חוץ לעבודות הבית.

5. לקנות/להזמין אוכל מוכן.

העיקר רק לשרוד את התקופה הזאת.

אח''כ כבר תעשי חושבים יותר לעומק

אני על חצי משרה כי הנסיעות לוקחות לי באזור ה4 שעות ביום (שני הכיוונים יחד כמובן), אז אני כאילו מחוץ לבית שעות של משרה מלאה אבל מקבלת תשלום רק על חצי מהם.

והמשכורת היא חצי אז גם לא מספיקה לנו כדי לקחת עזרה בתשלום, ואנחנו ממש חנוקים כלכלית..

ואין לנו כרגע אפשרות לעבור דירה, לא יכולה לפרט בגלל אאוטינג, אבל לפחות עד סוף השנה הזו ואולי שנה הבאה חייבים להישאר לגור במקום המרוחק איפה שאנחנו, ואין פה כל כך תעסוקה, חייבים לצאת או לעבוד בחינוך שאני לא אשרוד.

ומבחינת קימה בלילה זה לא שווה את זה כי הוא לא מתפקד גם כשממש מנסה. לפחות אם הוא ישן בלילה אז ערני ביום לעזור, אם ער בלילה אז לא עוזר בלילה ולא ביןם.. 

הנסיעות הורגות אותי באמת, אבל לעבור בתוך התחום שלי ממקום עבודה אחד לאחר זה תהליך מאד מייגע שדורש הרבה זמן ופניות שאין לי בשום צורה, וגם אז - אין במקום המגורים שלי מקומות רלוונטיים, אבל כן יש משמעותית יותר קרוב.

אז אני יכולה לחפש במקום הקרוב יותר עבודות שהן לא בתחום שלי, אבל צריכה משהו שארוויח נגיד 9 על 80 אחוז משרה. ואין לי מושג מאיפה להתחיל. כי יש לי נסיון רק בתחום שלי (אחת ההנדסות) אז תכלס יכולה לעבוד רק בדברים שלא דורשים נסיון והשכר בהתאם - מינימום או קרוב. ואנחנו גם ככה חנוקים כלכלית, אז לא אפשרי להרוויח פחות.  

ואצלנו במקום המגורים יש רק עבודות במזכירות או חינוך ואני ממש לא מרגישה מתאימה לחינוך. (מזכירות אין לי בעיה, אבל השכר נמוך). חשבתי אולי במועצה או באיזו עיריה קרובה אבל טבלאות שכר באינטרנט אומרות שאפילו על משרה מלאה לא בטוח שאגיע לשכר של 8000

חייבים למצוא פתרון...

יש מחירים לחיים במציאות כזו....

נסיעות 4 שעות כל יום?

כמעט כל בן-אדם היה משתגע...

זה באמת לא סביר!

וגם לא נשמע משתלם

לגמור את הכוחות

הדלק

בשביל לקבל כסף על חצי משרה

ולעבוד הרבה יותר

בדקת מקום שתוכלי לעבוד מהבית ונגיד יום אחד מהמשרד?

או לעבוד בעבודה שאת עכשיו חלק ימים מהבית?

אולי חלק כבר הציעו כאן..

אבל להפוך כל אבן כדי להקל עלייך

לגבי הלילות

יואו זה סיוטטטט

וזה ממש גומר את הכוח...

לי יותר קל שהם פשוט ישנים איתי וככה אני לא קמה אליהם..

בפעם הראשונה שמישהו מתעורר לוקחת אותו אלי וזהו

יש לילות שהם כבר באים בעצמם ואני לא מתעוררת

אם זה מפריע לך לישון

אז אולי שבעלך יישן איתם

אפילו שיהיה לכם מזרון בחדר ילדים ושיעבור לישון איתם כשמתחילים לקום באמצע הלילה..

איכשהוא להקל עלייך

חס וחלילה שלא תשלמי מחיר על רמת הדאגה והסטרס האלו..

ובלילות הם באמת ישנים איתנו שלפחות ההתעוררות לא תדרוש הרבה. אבל לפעמים הם ערים שעה שעתיים ואז זה מבאס. 

אפשר לעבוד במשרה מלאה במשהו קרוב יותר ולהשלים איכשהו את האלף החסרים?

ליסוע ארבע שעות בשביל הפרש של אלף שקל נשמע ממש מתסכל

אני מוכנה ליסוע לעבודה גגגגג 20 דק כל צד גגגגגגגג

אם את חוששת כל פעם שלא יאספו את הילדים מהמסגרת, וצריכה להיות על זה,זה ממש מובן שראשך ורובך לא בעבודה בשעה כזו

כשבעלי היה מאחר בהתחלה לגן, הבנתי שזה הכניס אותי לחרדה. הרגשתי שאני לא יכולה להישען עליו, שאני לא רגועה, וזה משפיע על יכולת הריכוז המווןןן

כנל לגבי העניינים בבית. כשהכל היה עליי והרגשתי ככ עמוסה, עם מיליון משימות, צריכה להספיק קניות, ולנקות, ולשטוף קופסאות אוכל, ולתקתק ילדים למיטות וארוחות ערב.. סחרחורתתת😑

הרגשתי שהכל סוגר עליי

ועכשיו לחלק האופטימי

לא הייתי מוכנה לוותר על העבודה, אבל הבנתי שאני צריכה להתארגן על זה מחדש

לא לשאוף למצוינות. אני כבר לא רווקה.

להתנהל מול עצמי בחמלה. זה באמת קשה הכל ביחד

להזכיר לעצמך למה חיובי לצאת לעבודה ולהנות מזה

לעשות דברים לאט יותר כי אני מפספסת

לרשום צ"ק ליסט של משימות להיום ולתעדף. אני מעדיפה עט ודף,יש לי זכרון צילומי ואני זוכרת יותר טוב כשאני כותבת

והכי חשוב - לשחרר

אם בעלך אוסף מהגן - תני לו להתמודד עם איחורים. רק ככה הוא ילמד לא לאחר. אי נעימות מול הגננת, ילד שמחכה, קנסות (כך היה אצלנו) והוא יישר קו. בהתחלה היה לי קשה, אחרכך הבנתי כמה זה היה חיוני וזה התפשט לעוד המוון תחומים. אני כבר לא לבד בזה ולא הכל עליי. בהתאמה החרדות פחתו, יכולת הריכוז שלי עלתה וההספקים השתפרו

עוד דבר חשוב - אל תתפתי להגיע ל100 אחוז ותשלמי על זה בשעות שינה. שעות שינה חסרות זה גם גורם לחוסר ריכוז ודכדוך. אצלי לפחות.

שולחת חיבוק ❤️❤️

לא חיה חיים של השרדות, לא מפרפרת בין משימות, לא ממהרת ממקום למקום, לכן אני יכולה להתרכז בעבודה (וגם בדברים אחרים)

רוב האמהות כן עושות את זה ולכן בוודאות עבודתן נפגעת ונמצאות בתחושה דומה.

לכן אני מנהלת את החיים לפי מה שמתאים לי ולא לפי מה שצריך

אז תגידי, מה עם פרנסה, מה עם גידול ילדים וניהול בית, ניהול זוגיות, מה עם כל מה ש׳חייבים לעשות׳?

אז אצלי זה הולך הפוך, לא מה צריך לעשות, אלא מה אני יכולה ורוצה לעשות.

לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, אם משהו לא מתאים לי אני פועלת לשנות, אין דברים שאני מסתכלת עליהם כ׳אין ברירה׳ תמיד יש בחירה מה לעשות.

נשמע שאת פשוט עייפה מאד ואם תשני יותר טוב בלילה רוב הבעיה תיפתר. אולי כדאי גם לבדוק ברזל וחוסרים שגורמים לעייפות.

רעיונות לשנת לילה יותר טובה:

שבעלך גם יקום בלילה (אם לא עשה את זה עד עכשיו)

לתת תמ״ל בלילה

להעזר ביועצת שינה

להבין שזה זמני ועוד מעט הילדים יגדלו (עד הילד הבא 😂 אצלנו זו אחת הסיבות שיש רווחים גדולים בין הילדים).

זה גם עייפות מהלילות אבל גם קובץ של אילוצים שגורמים לשגרה שלנו להיראות כמו רכבת הרים

בעלי לא קם בלילה כי הוא זומבי ויותר ידרוש ממני מאמץ לגרום לו לתפקד מאשר לעשות את הדברים בעצמי ולחזור לישון..

אני לא מניקה, ויועצת שינה אמרה שכרגע אין לנו מה להתחיל תהליך כי השגרה שלנו

משוגעת ולא מותאמת לתהליך.

ובהחלט אנחנו בהפסקה מהילודה עד שנתייצב... 

לא כתבת למה השגרה שלכם משוגעת כל כך אבל אם זה משהו יוצא דופן כנראה זו הסיבה שקשה כל כך.

האם זה משהו זמני שישתנה מתישהו?

אנחנו גרים במקום מרוחק ולכל מקום צריך לנסוע הרבה זמן, ומסיבות שלא יכולה לפרט כי אאוטינג אין לנו אפשרות לעבור למקום אחר עד סוף השנה הזאת. לא בקטע של להרשות לעצמנו, אלא סיבה אחרת שאין לנו איך לשנות.

בעלי עובד בשעות משוגעות, אני בלי אוטו אז כל דבר נהיה פרויקט לא הגיוני, המוסדות חינוך במקומות שונים אז זה דורש עוד נסיעות וגם לעבוד פחות כדי להקדיש זמן להגיע ממקום למקום בזמנים הנכונים, ויש לנו את ההתמודדויות של כל משפחה וזוג נורמלים,  ובלתמים נראה לי טיפטיפה יותר מהממוצע אבל היה אפשר להתמודד עם זה אם כל השאר היה הגיוני, אבל כל השאר פשוט לא 😬

אולי כדאי לקחת הלוואה קטנה ולקנות אוטו נוסף בשבילך? יש מכוניות זולות יחסית מליסינג, וזה בטח יקצר לך משמעותית את זמני הנהיגה, אם כרגע את בתחבורה ציבורית.

זה יפנה לך יותר זמן עם הילדים בבית, או שתוכלי להעלות את אחוזי המשרה ולהרוויח יותר

אם את מרגישה שהזיכרון והיכולות הקוגניטיביות שלך פחתו משמעותית - כדאי לבדוק B12.

כשלי היה חסר הרגשתי שהמח שלי כמו מסננת.

שאצלי זה ממש הוביל להתקפי חרדה ו OCD וממש הייתי צריכה אפילו יותר כוחות בשביל להמשיך לתפקד. ההכנסה של האמצעית שלי למסגרת כתינוקת תוך כדי עבודה ושאיבות והנקה עשה לי כאלה התקפי פאניקה וחרדה ומחשבות טורדניות עד שנאלצתי לקחת ציפרלקס.

אז לא. לא לכל אחת זה בא בקלות.

זה מאוד קשה!!!! מאוד!

אבל עכשיו אחרי שהשלישי גדל טיפה (בן 4) והוא די מעסיק את עצמו גם שהוא חולה אני מרגישה טיפה אוויר לנשימה.

הכי חשוב בעיני, זה להנמיך ציפיות. את עושה הכי טוב שלך בכל רגע נתון. תשימי לך את זה בראש.

יש לך סדרי עדיפויות אישיים קודם כל ומקצועיים ואת פועלת לפיהן. ואם את צריכה לעשות לעצמך סדר אז זה הזמן.

את צריכה זמן לעצמך לפעמים, זה חשוב! כן יחד עם כל הקושי,  תקחי אוויר לנשימה.

וכולנו איתך באותה סירה! כל אחת והקושי שלה.. חיבוק. 

שגם אני לפעמים אומרת לעצמי, איך ''כולן יכולות ככה וככה ..'', איך רק לי אין כח? .ואיך היא מסוגלת ואני לא? ואיך ואיך?

וזה מביא לתסכולים גדולים.

אבל האמת, כשאני מפרקת את זה למקרה מקרה, מסתכלת על משהי באופן ספציפי - למשל חברה יוצאת המון פעמים להליכה בערב, אני משתגעת, אין לי טיפת כח בערב. ואז כשאני נזכרת שבעצם אין לה תינוק יונק כמוני, ויש לה ילדים גדולים שעוזרים לה המון. זה אחרת. . או שאני רואה חברות שמכינות ארוחת ערב מבושלת, מושקעת ואני בקושי זורקת טוסט לטוסטר, אז אני פתאום מגלה שהילדים שלה אוכלים צהריים בצהרון, ואצלי אוכלים בבית, אז אני מכינה בוקר, צהריים וערב וזה סיוטטטט בשבילי, אבל אם אני לא אצטרך להכין צהריים אז אני אוכל גם מידי פעם להכין מושקע בערב.

או חברה שיוצאת למכון כושר פעם בשבוע, איך?? איך יש לך זמן וכח? ואז נזכרתי שהיא בשבתון .. או חברה שיוצאת לפה, נוסעת לשם חופשי... מי עם הילדים שלך כל פעם מביאה בייביסיטר? זה ממש קשה! ואז קולטת שההורים שלה גרים בישוב, צעירים ורעננים עוזרים לה המון. סתם לשם הפרופורציות...

חוצמיזה, מציעה לך לערב את בעלך יותר. זה נשמע שהכל על כתפייך. גם הילדים וגם הבית וגם עבודה . זה חלוקה לא הגיונית ולא ככה מנהלים בית בשיתופיות. בנוסף לכל הנסיעות שלך, נשמה , לא הייתי שורדת יום אחד במצב שלך. נסיעות זה הדבר הכי מתיש שיש ועוד בתחבורה ציבורית. 

לא יכולה להצביע על עוד מישהו במצבנו. ואני לא בטוחה אם זה מעודד או מייאש חחחח

פשוט בא לי חיים נורמלים ושקטים ורגועים

אם יש אפשרות לעבוד יום/יומיים בשבוע מהבית, ותצליחי לעבוד מהבית (או מבית קפה ליד הבית)

זה יוריד לך את העומס של הנסיעות, ויתן לך עוד 8 שעות בשבוע, להחליט איך את מחלקת אותן בין בית/עבודה/ שינה..

אני אמורה לחזור בקרוב לעבודה אחרי חל"ד, ואני ממש בלחץ מזה.

עובדת יחסית קרוב לבית (נסיעה קצרה), אבל צריכה לעשות מספר שעות מסוים בעבודה, ואם לא- זה יורד במשכורת.

הסיכוי שאני אוכל לעשות את כל השעות שלי הוא די נמוך, ואם לכל זה נוסיף את העניינים הרפואיים שיש לנו במשפחה- הולך להיות לי די קשוח..

תודה!

בעבר בדכ הבחירה היתה לא לעבוד ולחיות ברמת חיים נמוכה (והיה קשה יותר לבחור אחרת כי פחות היתה מודעות ואפשרות בחירה בפועל לאישה)

והיום בדכ הבחירה היא לעבוד ולחיות ברמת חיים גבוהה יותר מבעבר (וקשה יותר לבחור אחרת כשיש מסביב שפע שבעבר לא היה סטנדרט)

אולי יותר מדוייק לומר שהלוואי שהיתה אפשרות לא לעבוד ובכז לחיות ברמת חיים שתואמת את הדור שלנו

אצלנו זה בחירה בערך כמו הבחירה לא למות.

המשכורת של בעלי מספיקה למגורים ומוסדות חינוך לילדים ותשלומי חשבונות.

אם אני לא אעבוד לא נוכל לקנות אוכל, לנסוע, ללכת לרופאים, לשלם על ביגוד (שאנחנו קונים יד 2) או לשלם על בלתמים.

כן, כמובן אפשר לשנות את סדרי העדיפויות ולקנות אוכל, אבל שהילדים לא ילכו למסגרות. או שלא נגור נגיד.

אנחנו לא חיים ברמת חיים גבוהה בכלל אלא באופן מאד בסיסי.

נכון אנשים חיים היום יותר טוב מפעם, אבל עדיין גם הבסיס מתייקר, זה בדיוק המשמעות של העליה ביוקר המחיה שזה מדד שבודק את הדברים הבסיסיים ולא מותרות.

שמחה בשבילך שאצלכם (כנראה) המצב אחרת והלוואי שגם אצלנו בעלי ירוויח ככה שהעבודה שלי תהיה בחירה עבור מותרות, אבל את האמת זה קצת חץ בלב לקרוא את הדברים שלך. 

גם לי זה היה ממש לא נעים

אם הבעל הייטקיסט זה נכון, אבל אם הוא מורה נגיד? או עובד סוציאלי או אח?

אז המשכורת בהחלט לא מספיקה כשיש כמה ילדים 

אז לא, בעלי רחוק מלהיות הייטקיסט, רחוק מאוד (מכניס טיפה יותר ממינימום פר שעה)

לא יודעת למה כל פעם שאני כותבת בנושא זה נתפס כביקורת

לגיטימי לעבוד ולגיטימי לא לעבוד, אצלינו יש פחות צרכים יקרים באופן טבעי (למשל- לא היינו גרים במרכז גם אם זה היה חינם🙃)

ולכן הבחירה להשאר בבית לא כרוכה בויתורים כבדים, אם היא היתה כרוכה בהם כנראה הייתי בוחרת אחרת

פשוט קשה לי עם ההגדרה ש"זה לא בחירה"

הבחירה מצומצמת ואין בה אפשרות של לא לעבוד ולחיות ברמת חיים גבוהה אבל עדיין היא בחירה

הרבה פעמים אנחנו בוחרים בחירות מסויימות בלי מספיק להיות מודעים לזה שאפשר אחרת (מישהי אמרה לי פעם שרק אחרי איזה 6 ילדים היא פתאום קלטה שאשכרה אפשר באמת באמת, בפועל ולא רק בתיאוריה, למנוע הריון) וחשוב שהבחירה- מה שלא תהיה, תהיה שלמה ומודעת

(אולי הרוב) לא מאמינים שהם יכולים לבחור, כל דבר, הם באמת מאמינים שזו גזירת גורל.

מיעוט מאמינים בבחירה ואכן בוחרים ומשפיעים על נראות החיים שלהם.

שזה הרבה אמונה

אני לא באמת יודעת איך אתם חיים @אני10 ועל מה אתם צריכים להוציא.

אבל כן יודכת לומר שמניסיון אישי אמונה זה קריטי כדי לתהיה ברכה בכמה שאנחנו מביאים הסייתה.

אני הפסקתי לעבוד בעבןדה המרוויחה שלי בתור מורה מתחילה שתחשבי כמה זה בחודש וזה היה ההכנסה הגבוהה. אחרי שחוויתי דכאון אחרי לידה שאחרי טיפול הבנתי שהיא מגיע מבלחץ הזה של עבודה

בעלי אברך.

ואף פעם ישתבח שמו לא היינו סמינוז אין לזה הסבר מדעי.

אנחנו אף פעם לא נוציא מה שאין לנו.

נכון ךא מצליחים ךחסוך אבל סהחלט יש כל מה שצריכים כמובן מצומצם ולא חיים כמו כולם אסל מאושרים ויש נחת וזו הייתה הבחערה שלנו לחיות לפני זה הרגשתי שזה לא חיים.

וכן אם אנחנו חס ושלום לא נסתדר-שהקב'"ה יחליט שזה לא מספיק השתדלות בעלי יצא לעבוד

שבעלך הייטקיסט וגם לא משנה לי כמה הוא מרוויח. שמחה בשבילכם שזה רלוונטי לכם להסתכל על העבודה שלך כבחירה.

אם את באמת לא מבינה אני אנסה להסביר למה זה נתפס כביקורת, בעיניים שלי כמובן.

יש פה כמה רבדים.

1. כשאדם מתאר קושי ואת אומרת לו הקושי הוא בחירה, את בעצם אומרת, או לפחות זה מה שהצד השני שומע: בחרת במצב שלך, כלומר אתה אחראי, כלומר אתה אשם, כלומר אתה בכיין. תתמודד.

זה מה שאני שומעת במילה בחירה כשאני מדברת על קושי שלי, בין אם היא נכונה ובין אם לא. ואני כנראה לא היחידה אם זה תמיד נתפס כביקורת.

2. במובן מסוים אין מה לומר את צודקת, אבל כמו שכתבתי גם הבחירה לא למות היא בחירה. נכון, זה משפט מאד קיצוני, אבל אני בטוחה שגם לך יש קווים אדומים. היית נותנת לעצמך או לילדים שלך להסתובב עם בגדים מלוכלכים וקרועים כי זו בחירה להוציא כסף על בגדים נקיים ושלמים (לא אומרת חדשים, גם יד 2)? היית מוכנה להיות רעבה באופן תמידי, אם את יודעת שאת אוכלת מספיק כדי לתפקד ולשרוד, כי הוצאה על אוכל מעבר לזה היא בחירה? היית מוכנה להפסיד עשרות אלפי ואולי מאות אלפי שקלים כשאת מאד חנוקה כלכלית גם ככה רק כי שיפור מיידי של המצב שלך הוא בחירה בהישג יד? היית מוכנה לוותר על טיפול רפואי כי ההוצאה הזו היא בחירה? היית לוקחת הלוואות שאת לא יודעת אם יהיה לך איך להחזיר כי לחיות בלי כסף זו בחירה?

לא יודעת מה התשובה שלך לכל השאלות האלה, ובכנות אשמח לשמוע. התשובה שלי לכולן היא לא. בעיניי בחירה רלוונטית כשההשלכות הן סבירות ונורמטיביות (משאירה לשיקול דעתו של כל אדם להגדיר את זה בכנות).

ולכן המילה בחירה בעיניי לא רלוונטית פה. לדוגמא אני לא אוציא את הילדים שלי ממוסדות חינוך גם בשבילם כי הם צריכים את זה וגם בשבילי כי מנסיון אני יודעת שלהיות איתם בבית יכניס אותי לדיכאון קליני, בטח בתקופה שאנחנו גרים בחור תקוע ואני לא יכולה לנהוג ולצאת איתם לשום מקום.

המחיר של דיכאון הוא לא "בחירה" בעיניי. ולכן להוציא אותם לא יהיה רלוונטי.

3. וזה קצת קשור לנקודה הקודמת. האמירה הזאת מזמינה הצטדקות. ברגע הראשון אמרתי לעצמי, אולי אני אסביר לה את האילוצים שלנו. ואז הבנתי שלא. לא מתאים לי לפרוש פה את כל סיפור חיי ולהסביר על גבי הפורום את הבחירות שלנו רק כדי להסביר ולהצטדק שהמחירים האופציונליים לבחירה שונה היו גבוהים ברמה לא סבירה. זה מקום לשיקול הדעת שלי.

אני לא אבוא לאמא שמתלוננת שהילד שלה לא ישן ואגיד לה - "טוב בחרת לא לעשות אימון שינה, מה את רוצה." בעיניי זה משפט חסר טקט. יש לה שיקולים משלה וזה לא המקום שלי לנזוף או לבקר אותם. אני יכולה להציע בעדינות שתשקול את זה, אבל באמת באמת המקום שלי כחברה לאמא כזו הוא לצאת מנקודת הנחה שהיא עשתה את החלק המחשבתי והבינה שזה הדבר הכי נכון לה, ולנחם או אפילו לנסות למצוא פתרונות מנקודת המוצא הזו. זו כמובן התפיסה שלי, אבל באמת אני לא מאמינה שאדם צריך להצטדק בפני אחרים ולקבל את אישורם על כל מהלך רק כדי לקבל אמפטיה כשקשה לו.

לא כאשמה

אלה הזדמנות

אם כל הזמן אפשר לבחור, אז יש אינסוף אפשרויות ותמיד אפשר לשפר.

לא חושבת שמישהו רוצה הסבר ממך על חייך, אלא לומר שכדאי לך לבחון חלופות, אם את לא מרוצה מחייך, כי תמיד יש, גם אם נראה שלא.

הניסוח של הודעת הפתיחה שלך עם שאלה ׳איך?׳ מביא גם תשובות כאלה, לא חושבת שמישהו מתכוון לבקר.

אותך מאוד מאוד.

אם את מרשה לי להציע הסתכלות אחרת, כשאני למשל אומרת לעצמי שאני יכולה לבחור, זה לא בשביל לבטל את הקושי.

להיפך, זה בשביל להתמודד איתו.

היה שלב שהייתי עמוסה מאוד מאוד, הרגשתי שאני לא נושמת, אבל גם שאין לי ברירה אלא לחיות במציאות הזו. ואז בנוסף לקושי האובייקטיבי של המציאות, התווסף גם קושי של כעס ותסכול על החוסר שליטה שלי בחיים שלי. מעין כעס על ה"גורל" שנקבע לי ושאין ביכולתי לשנות.

ואז מה שעזר לי, זה ללמד את עצמי תודעה של בחירה. זה לא אומר שלא קשה, אבל לפחות אני לא מרגישה קורבן של המציאות. אז זה הגיע גם עם המון חמלה עצמית, והבנה שאני באמת בקושי גדול. אבל אחרי החמלה גם הגיעה התובנה של בחירה, וזה מאוד מאוד עזר לי 

הבנות כאן רק רצו לתת לך תקווה ,רובן עברו דברים דומים ועשו שינוי. (גם אם שכלית נראה שאין חלופה).

מההודעה זה נשמע שאת משוועת לשינוי, שלא טוב לך במקום המרצה הזה, שאת רוצה אוויר לנשימה.

נכון שבפועל זה נראה שאי אפשר לשנות שום דבר?

שאם תעשי שינוי את תמיד תפסידי משהו?

עכשיו אני רוצה שתשבי עם עצמך או אפילו לפני שינה תדמייני לעצמך איך היית רוצה לראות את החיים שלך? את היום יום והשגרה שלך.

נכון שכרגע את לא יכולה לשנות כלום, אבל לרצות תמיד אפשר. שם נמצאת הבחירה. ובדרך שאתם רוצה', מוליכין אותו. נכון לך אין שום כח לשנות. ה' רואה את הרצון שלך והוא כל יכול הוא יכול לסדר לך דברים כמו שאת אפילו לא מדמיינת.

תקשיבי גם לרצונות הקטנים שלך. שכן ניתן לממש.

אנחנו הנשים בטבע שלנו נבראנו מאוד מרצות, מה שלגבר בא באופן טבעי (לדאוג לעצמו קודם?)

אישה מאושרת היא החמצן של הבית.

תתחילי לממש את הרצונות הקטנים שלך ותראי איך הבית לא נפגע מזה, להפך יש יותר ברכה.

שנה חדשה בפתח, בטוחה שהכל יתהפך לך לטובה!!

זה באמת מעצבן שמתייחסים לבחירה כאילו אם בחרת אסור לך להתלונן (מישהי פעם לא הבינה למה קשה לי עם זה שאני לא מניקה, הרי בחרתי בזה, וואלה, לא היתה לי אפשרות לבחור להניק בכיף ובחירה בין הנקה לשפיות באמת לא נחשבת לבחירה) אבל זאת ממש לא היתה הכוונה שלי, רק להעלות למודעות את זה שלפעמים אנחנו לא שמים לב שאנחנו לא באמת בוחרים ונכון שלא הייתי בוחרת באפשרות לא סבירה ולא מגדירה אותה כבחירה אבל יש מצבים שיש יותר מאפשרות אחת סבירה ופשוט אנחנו אוטומטית בוחרים באפשרות ה"רגילה" למרות שיכול מאוד להיות שהיה עדיף לנו אחרת

האמירה מזמינה הצטדקות כי את רואה אותה כביקורת על בחירה שלא עשית כי לא  באמת היתה רלוונטית אבל היא באה כדי להדגיש את האפשרות של בחירה כשיש כמה אפשרויות סבירות

בכל מקרה אני מצטערת על החץ בלב וחיבוק לך על הקושי הבאמת לא פשוט הזה❤️

@חולת שוקולד קודם כל תודה על ההבנה ועל הנכונות להקשיב, זה ממש לא מובן מאליו ואני מעריכה מאד ❤

לגבי מה שהצעת בתגובה השניה - באמת זה הכיוון, אני מחפשת משרה מלאה או כמעט מלאה בתחום אחר בסכום של נגיד 8, אבל קרוב לבית וזה יקל עלינו. הבעיה שמאד קשה לי למצוא, כי יש לי נסיון בתחום ספציפי ומקצועות שלא דורשים נסיון מקבלים בהתאם - 6-7 גג, וגם ככה אנחנו עם תזרים חודשי שלילי ואוכלים חסכונות אז זו ירידה שכרגע לא נוכל לעמוד בה.

אז כן ממשיכה לחפש, אבל כרגע מתמקדת בלנשום עמוק ולחכות מתוך הבנה שיכול להיות שיקח זמן עד שמשהו ישתפר

ולגבי התגובות של @oo @תקומה @אם_שמחה_הללויה אני ממש מבינה את ההסתכלות שאתן מציעות, אנסה לאמץ..

מהחיים שלך.

לא ההנאה שלי תהיה אחרי ההספקים בעבודה, בבית, עם הילדים, כל המשימות החיצוניות...

אני אגיד מה שאני תמיד אומרת לעצמי.

אני הלב של הבית. מה שאני מרגישה זה הדבר שהילדים שלי סופגים, שמהדהד בין קירות הבית, שמשפיע גם על הבעל.

את כל ההחלטות שאני עושה, כולל פרנסה כולל הכל,

זה מתוך לקיחה בחשבון קודם כל של-

כמה זמן פרטי שלי זה משאיר.

כמה מרחב יש לי.

כמה זה נוח לי ומתאים לי.

ואני מארגנת את חיי סביב זה.

מהסיבה הפשוטה שלא שווים לי חיים סביב סטרס.

ולא נכנסו למינוס גם כשהמשכורות של שנינו לא הספיקו למזונות.

איך זה? אני מאמינה שאישה *צריכה* להתחשב בעצמה. לשים את ברירות הנפש שלה קודם כל ובמקום הראשון. 

דבר שני, אני רציתי להציע לך דווקא לנסוע בתחבורה ציבורית ואז אני רואה שאת ממילא עושה את זה, אז נהדר! יש לך ארבע שעות ביום שאת נוסעת, זה המון זמן! אבל הזמן הזה הוא משאב בשבילך...

אני לא יודעת איך את בנסיעות, אבל מעלה כמה אפשרויות ותקחי מה שנכון לך.

קודם כל לישון! תקני לך כרית צוואר נחמדת, ואת מקדישה עכשיו שעתיים לשינה כשחוזרת מהעבודה, תשימי לך שעון מעורר נניח עשר דקות רבע שעה לפני שאת יורדת כדי להתאפס קצת, תאכלי פרי, תשתי מים, תתרענני אפילו להעביר מגבון על הפנים. שינה באוטובוס היא לא כמו שינה במיטה אבל היא בהחלט יכולה לתת אנרגיות אם את נכנסת למצב נפשי של מנוחה והרפיה.

אם את לא מצליחה לישון בנסיעות, תקדישי את הזמן הזה לעצמך באיזה שהוא אופן, התבודדות ותפילה (בלחש כמובן), קריאה או כתיבה אם זה לא עושה לך בחילה, אוכל או נשנוש בלי ריח, לשמוע באוזניות פודקאסט מעניין או שיעור או משהו שיעניין אותך, יחכים אותך, יתן לך כלים וכו'.

את יכולה גם ליצור בנסיעה אם זה עושה לך טוב ולא עושה לך בחילה אפשר לצייר, לסרוג, לרקום, מקרמה, וכו'.

אם העבודה שלך דורשת יצירתיות ומחשבה מעבר לשעות העבודה את יכולה להקדיש גם לה זמן בנסיעות, ולכתוב את הרעיונות ומה שעולה לך או במחשב נייד או במחברת.

בקיצור, יש לך פה ארבע שעות מהיממה שלך, זה המון! אם היית נוהגת זה היה מעייף והזדמנות יותר מוגבלת (נניח התבודדות או לשמוע שיעור כן אפשר) בתחבורה ציבורית את יכולה לקחת את הזמן הזה בשתי ידיים להתמלא ממנו.

כשהייתי סטודנטית הייתה לי שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. הייתי מתפללת בבוקר באוטובוס, בנחת, בכיף, תפילה ממלאת. אחר כך אוכלת בקטנה, פירות וירקות, קרקרים, עוגיות, לפעמים סנדוויץ'. ארוחת בוקר להתחיל את היום. אפשר לקחת כוס טרמית עם קפה או בקבוק קטן של אייס קפה. וככה בנסיעה זה התחלה נינוחה ורגועה של הבוקר. הייתי שומעת שיעורים, פודקאסטים, שירים. הייתי סורגת וחושבת מחשבות, זמן של מנוחה. הייתי ישנה, הייתי מסתכלת על הנוף בעונות מסויימות (נניח פריחת שקדיות) בתודעה של טבע, טיול, רעננות, לא בוהה כי כאן אני.

הייתי עושה חלק מהשיעורי בית והמטלות שלי.

כשהייתי בתחילת הריון לא יכולתי לעשות את כל זה, זה היה גורם לי להקיא ואז הנסיעות היו באמת סיוט (אבל אז גרתי קרוב יותר ללימודים והיה לי רק שעה נסיעה לכל כיוון וגם היה קורונה אז ברוך ה' זה לא היה יומיומי). 

לסמן וי על משימות קטנות וטלפונים, לקרוא או לנוח.

זה פשוט עדיין מתיש וגוזל זמן.. וגם נסיעה במקטעים שצריך להחליף אוטובוסים וכאלה, זה לא שעתיים בנחת 

של הילדים זה גילאים ממש קטנים שדורשים הרבה.

ושעתיים לכל כיוון זה המוןןןןןןן

בעיניי אישה עם ילדים בכלל לא אמורה לעבוד כי יש לה עבודה בבית.

יוצא שאישה עובדת פעמיים, בעבודה שלה ובבית.

וזה באמת אין סוף מטלות.

ואת עוד קמה בלילה... 

קחי בחשבון שזה שזה הפך לנורמה, לא אומר שזה נורמלי.

מקווה שאת מנצלת את השבת לנוח, לישון ולהנות (חשוב ממש להנות גם)

ומקווה שבלי קשר השינה שלך מספקת, כי שינה מאוד חשובה לבריאות! 

כי את לא מסוגלת להתמודד

נכון לעכשיו את צריכה עזרה וזה אקוטי, אז זה לא בא בחשבון. ושיתמודד

פרנסה לא מעל הכל. לדעתי.

גם הבוס לא

ואם היא הייתה מאושפזת חלילה? החיים קורים, יש בלתמים

זה מה שאני הייתי עושה בכל אופן

הוא יראה כעובד מאוד לא רציני אם יבטל פתאום בלי סיבה.

לק"י

יודעת מה?

שינסה לפחות.. אולי אפשר לקחת עובד אחר?

מבאס שהוא רוצה לנסוע בזמן כזה

מצד שני

אולי יש הרבה זמני השרדות בבית וזה לא מאפשר מרווח נשימה

כדאי באופן כללי בלי קשר למקרה הספציפי הזה

לבדוק איך לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית (אולי מניעה של תקופה ארוכה עד להתייצבות)

ברור שהיא מונעת

מסכימה עם המסר הכללי לגבי ניהול אנרגיה וכוח, אבל נשמע שהיא רגע לפני קריסה רצינית. כבר הרבה זמן. זהכבר מצב נתון, תכנון קדימה מעבר לשעות הקרובות/ ליום הבא זה משהו שכנראה אין לו היתכנות כרגע

כדאי למצוא כוחות פנימיים לנהל את החיים בצורה פחות הישרדותית

גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך

כדאי לבקש ממנו מפורשות להישאר

אבל אם הוא מתעקש לנסוע

כדאי לשחרר

כי תלותיות כזו כנראה לא תשפר את המצב

גם אם הוא בפועל יעזור בעשיה הטכנית

לק"י

מבינה שקשה לך להגיד לו בפירוש שלא יטוס. גם לי לפעמים לא נעים להגיד לבקש מבעלי בפירוש שלא יעשה משהו מסויים. אבל לפעמים אין ברירה.

כמו שאת לא תשאירי אותו עם דלקת ריאות לשבוע עם הילדים ותסעי לבלות או לא יודעת מה.

אני ממש חושבת שאת צריכה להגיד לו שלא יטוס. בטח אם הוא אומר שהוא לא באמת רוצה. שיגיד לבוס- שאשתו לא מצליחה להתאושש מהלידה. 

לא להתעצבן וא בכעס שהוא לא מבין.

'' נחום, אני יודעת שהחלטנו שתסע, המצב בבית לא מאפשר את זה ולכן אני מבקשת שתישאר בבית ולא תטוס, אני יודעת שזה קשה. אבל זה מה שאני והבית צריכים'' 

עם הבוס?

ואולי גם היא מרגיש צורך להתאוורר קצת.

כשאני ילדתי ואמא שלי בדיוק עברה ניתוח,

שכנה המליצה לי לבקש ממנה כסף לבייביסיטר כי היא לא יכלה לעזור.

התביישתי מאוד,

אבל אמא שלי עשתה את זה בשמחה רבה ממש.

היא גם כעסה על עצמה שלא חשבה להציע את זה מיוזמתה- אולי שייך לבקש מאמא כסף?

ואולי אם אמא לא יכולה לעזור מסיבה רפואית היא יכולה להיות איתך בבית?

עצם הנוכחות של גורם נוסף, ובמיוחד אמא,

זה דבר שממש מקל, אפילו נפשית.

היא יכולה אולי לעשות דברים כמו לקפל כביסה,

לשחק מונופול עם הילדים, להחזיק קצת את התינוק,

ואפילו סתם להיות שם להכין לך כוס תה ולהחזיק לך את היד.

אני לא יודעת אם זה רק אצלנו,

אבל הסיכוי שבעלי יגיד לבוס שלו או למישהו מהעבודה שאשתו לא מאפשרת לו משהו שהוא מאוד רוצה הוא קלוש מאוד, במיוחד אם הוא כבר אישר והבטיח.

זה לא אומר שבבית הוא לא ישאל את דעתי.

הוא ישאל את דעתי ויעשה לבקשתי.

אבל בחוץ גבר אוהב להיות קצת גבר.

בבית הם חוזרים להיות עצמם.

זה עניין שגם אם הוא היה רוצה הוא לא יכול לבטל ברגע האחרון.

אולי זו הזדמנות בשבילך למצוא מה יכול להקל עלייך כדי שהיום יום יהיה אפשרי יותר?

אני ממש מבינה את הקושי. אני חודשיים אחרי לידה בלי קיסרי ואני ממש מרגישה שהחיים בבלגן.

אבל אני חושבת שכדאי למצוא דרך. זה רק שבוע.

תגידי לו שילך וישתדל גם להנות ויחזור לעזור לך יותר ואת בנתיים תנסי למצוא כל דבר שיעזור לך לעבור בשלום את הזמן הזה.

אולי באמת כמו שמישהי. כתבה כאן כבר לא נעים לבטל טיסה ברגע האחרון ..

אם באמת אין אפשרות כזו אז הייתי משחררת מכל הבחינות , מה זה אומר ? לקנות אוכל מוכן ואם את ביישוב שאין בו אופציות כאלה אז לקנות אוכל מוכן מהסופר- צ'יפס, נקניקיות , בורקסים קנויים , פיצות דברים שרק לזרוק לתנור !  

לוותר על מקלחות כל יום לילדים אם הם לא מטונפים מידי וגם התינוק כמובן אפשר לקלח בבוקר ולא להעמיס על ערב שגם ככה עמוס  ,לנוח בבקרים ולא לנסות להספיק דברים כי המשימה הכי חשובה בשבוע כזה זה לאגור כוחות לקראת הזמן עם הילדים.

כמובן חד פעמי כדי לא לצבור לך כלים.

סמרטוט חד פעמי לתת הרגשה טובה רק אם חייב ובאזורים שחייב.

סרטים לילדים למקרים שצריך.

עכשיו ברור שכל הדברים האלו זה לא לכתחילה וזה דברים שאני אישית נמנעת מהם ביום יום אבל בתקופות כאלה בעיניי זה לכתחילה.

בהצלחה וחיבוק גדול גדול!!!! 

הייתי מתכוננת כמה שאפשר לשהיה בלעדיו ורק לשרוד. תגידי לו שיקנה הרבה אוכל שקצר להכין כמו שניצל תירס צ'יפס וכאלה, ואם הוא יודע לבשל שיעמיד כמה סירים ותקפיאי. או לחלופין שיחליף אותך ויתן לך פנאי להעמיד סירים ולהקפיא לפני הטיסה.

שיקנה פרסים קטנים לילדים. תעשו אפילו טבלה שמי שמקשיב לאמא ואוסף/ הולך לישון/ נכנס להתקלח מקבל מדבקה ובסוף הוא יביא להם הפתעה מחו"ל.

לא חייבים לקלח את הילדים כל יום, עכשיו בחורף בכלל סבבה.

שידאג שכל הכביסה תהיה מכובסת ומקופלת כדי שהכל יהיה זמין כמה שיותר זמן. וכל דבר אחר שאת מצליחה לחשוב עליו שיחסוך לך עבודה.

אפשר לקבוע עם אמהות של חברים שיאספו את הילדים אחרי הגן ויהיו אצלם איזה שעה שעתיים כדי שתוכלי קצת לנוח.

מה שלא יהיה, גם אם יטוס וגם אם לא, אני יודעת שאת תעברי את זה כמו גדולה!!

א. זה מובן ולא פוגע ולכולן מותר להתלונן בשמחה..אין מכסה לתלונות..חח

ב. אני עונה בתור מגוייסת כי כשאני קוראת אותך אני שומעת את התחושות שלי ואולי לא רק שלי בשנתיים האחרונות -

בהלה

פתאם יש אין ברירה כזה

שמגיע בהפתעה גמורה

חוסר אונים גדול

תחושה דל אני לא מסוגלת

אין מצב.

לא יכולה

חייבת איזו תמיכה

ומלא מחשבות של-אבל איך אסתדר עם...ועם..ואם...

וברקע הכי כואב זה

אבל איך הוא מסוגל

איך הוא לא רואה כמה קשה לי

וכמה אני לא יכולה

אני בחיים לא היתי עושה לו דבר כזה

גם אם הסיבה מוצדקת

בגדול אלו הם החיים לפחות שלי בצל המילואים כבר שנתיים וחצי..

ולכן מאודדדד מבינה את ההצפה

פוגשת אותה מחדש עם כל צו שמגיע

מה המסקנה

הסיבה הרגשית העלבון תחושת השקיפות- זה הלב של הסערה

יכולה להגיד לך שעברנו טיפולים..ומלא טלטלות עד שהגענו למצב הנוכחי שב''ה שנינו חזרנו להרגיש בטוחים שרואים אותנו..

זה לא היה ככה בכלל

והרגשתי בול כמוך

אפילו שלכאורה סיבה כמו מלחמה היא אכן מוצדקת והכרחית

ועדיין..

עכשיו כשהוא מגוייס וזה בבחירה משותפת ובטוב ביננו אז הקושי הוא בעיקר ההתמודדות עם הלבד והבית והילדים והאחריות

אבל כשהלב פגוע זה הההכיי קשה ועושה הכל קשה

אז ממליצה לעבוד בעיקר על זה

יש פה הנחות יסוד של שניכם לא מדויקות ובעיקר לא מדוברות נכון בינכם..

לדבר לדבר לשקף מה זה גורם לך להרגיש

ולשמוע אותו גם

ושוב לדבר

לא להאשים לדרוש לבקר

לשתף וללבן עד שמגיעים למרחב שהלב כן מרגיש שרואים אותו

ג.

באמת המצב שלך נשמע מורכב מאוד

אני לא יודעת מה יהיה בסוף אבל אם הוא יסע רוצה להרגיע גם..כי מה שאת מרגישה עכשיו סה הבהלה הסירה הפחד העלבון העייפות והעומס בעיקר

מנסיוני תוך כדי..מתגלים בנו כוחות שלא הכרנו

באמת היו לי מצבי קצה הזויים בשנתיים האחרונות בחיים לא דמיינתי שאהיה מסוגלת להם

הם היו קשוחים גם תוך כדי אבל התגלו בי המון כוחות שלא ידעתי שישנם

זה לא משהו שיודעים מראש

וגם כשהבהלה יורדת תמיד אפשר לחשוב פרקטי יותר

ואני לא מסכימה שאין שום אופציה לשום דבר

גם אני לבד בעולם בלי מדפחה או קהילה לעז'רה..אף אחד

ומינוס ענק בבנק אז לא שיש לי תקציבים

גם אני לרוב לא נעזרת במנקה או בייביסיטר..

אבל חושבת שלחשוב מגביל זה עצת היצר

גם התוך המרחב התקוע יש איזה ברירה ובחירה

כמו שענו לך להתנהל אחרת ..

לא לקפל כביסות למיין לסלים ושיקחו משם 🫣

חד פעמי

מדיח

ג'אנק פוד

לחם עם שוקולד זה אחלה

אין לשטוף רצפה

לשים את הילדים מול סיפורים או מסך -אני אומרת כאחת שאף פעם אין אצלינו מסכים ובמצבי קצה כאלה לפעמים מצווה בעיני

לקנות ערכות יצירה או משחק חדש מעניין

ואולי לחפש שפרה ופועה או ארגון תמיכה ליולדות

או כן להשקיע בבייביסיטר או מנקה .כן גם אם אין כסף

וזה באמת רק שבוע

זה בסוף יגמר

אז לאט לאט נסי לאסוף לפרופורציה

אבל עכשיו

חיבוק לעצמך וללב הפגוע

תנסי עדיין להסביר ולשקף אולי לא יסע בסוף

אבל גם אם לא יסע

הכי חשוב ללבן בינכם

שלא ישארו משקעים גם אצלו

וגם אצלך

לא יודעת מה הייתי עושה במקומך.

נראה לי שאם הוא יישאר, הוא לא יעזור "כמו שצריך" ואולי גם יעשה פרצופים, ורגשי, ומתח...

את בטוחה שהוא יעזור לך אם הוא לא יטוס?

שלא תצאי קרחת מכאן ומכאן...

מצד שני- אם הוא יטוס ויהיה לך קשה, את בטח ממש ממש תכעסי עליו.

אני חושבת שהייתי מפרגנת לי משהו גדול, כדי לאזן.

ואני חושבת שבאמת צריך פה הרבה רגישות ועדינות בסיטואציה, כי אף אחד מכם לא רוצה לוותר....

לא לחפור בזה הרבה, כי הוא יודע את עמדתך ואת יודעת את עמדתו. כל חפירה היא מתכון לפיצוץ.

ובמקביל להכין את עצמך שאחרי תקופה שנתן הרבה, יכול להיות ששווה "לפרגן" לו בשבוע הזה שימלא מצברים להמשך...

תחשבי איך אפשר לשרוד את זה בכל זאת

כי יכול להיות שישאיר אצלו הרבה משקעים אם הוא ככ רוצה לנסוע ואת תכריחי אותו להישאר

שייסע לקניות גדולות למלא את כל הבית בדברים לפני הנסיעה

או שיכין אוכל ויקפיא אם הוא בתחום

שידאג לך לעזרה כלשהי לפי ימים או לחלק מהשבוע

תדברו איכשהו, חייבים למצוא זמן לדבר ואז לפתוח את הדברים וראות מה על אחד יכול לעשות בשביל השני

וכן לשקף לשקף לשקף שוב ושוב ושוב את המצב שלך

לא לייפות ולא להדחיק...

בהצלחההה

קודם כל, לשחרר אותו.

לשחרר אותו במחשבות, ברגשות בהכל.

הוא לא קיים.

לא כועסת, לא דואגת, לא שופטת.

הבן אדם נעלם מהרדאר.

למה זה שלב ראשון? כי זה חוסך מלא אנרגיה שהולכת לאיבוד.

אם הטיסה היא עובדה, אז היא עובדה. זהו נקסט.

אז מה שעשיתי:

אספתי את הילדים והסברתי להם שמעכשיו זה רק אני והם.

זהו.

אם הם רוצים שניצלח את זה, הם חייבים להיות חלק.

לא לריב האם החלוקה הוגנת או לא,

אלא שכל אחד יעשה את המקסימום האפשרי..

דיברתי איתם על גודל השעה והשליחות והכל,

אבל בסוף מה שהכי עזר, להבין שאנחנו במצב "מלחמה על הבית"

ואם אין אני לי, מי לי.

זהו.

שיחררתי את כל מה שהוא לא קריטי

יש לך שבוע, יש לך הרבה מה לשחרר שהןא לא קריטי.

כביסות, לא חייב

מקלחות, מי שדואג לעצמו ירוויח, מי שלא, בעיה שלו. תבהירי להם שאת מציעה פעם אחת, מי שנכנס יופיב מי שלא, הולך לישון בלי מקלחת.

תאמיני לי גם ילד בן 5 מבין מצויין את המסר בכזו סיטואציה. ומי שלא נכנס, בלי כעס רמצ בהשלמה לומר, אני מאודממבינה שאתה מתחרט שלא נכנסת להתקלח בזמן והיית מאוד רוצה לעשות זאת עכשיות לצערי אני לא פנויה לעזור לך להתקלח, נתקלח מחר. לילה טוב חמוד.

אוכל תכיני סיר מרק אחד גדול עם עוף וירקות.

שאר השבוע:

נקנקיקיות

שניצל תירס

פיצה

פסטה

לחם עם ממרח

קרונפלקס

ירקות שלמים/ חצויים.

תבקשי מבעלך שיעשה קניות לפני הנסיעה, שיהיה מספיק אוכל קנוי בשפע

שלא תצטרכי בכלל לצאת לקניות.

שיעורי בית, אסיפות הורים שחררי.

ימי הולדת, חוגים- שהילדים (יסודי ומעלה מן הסתם) ידאגו לעצמם או יוותרו שבוע אחד.

שירותים אם אין ילד משלשל או מקיא- שיתמודדו.

תנקי רק את שלך.

מצעים אין צורך להחליך דווקא בשבוע הזה..

סדר ושטיפת חדרים- גם אפשר לוותר או להסביר לילדים שמי ששומר יהיה לו נעים, ומי שלא, לא..

נראה לי הבנת את הרעיון.

הכי חשוב תיאום ציפיות עם הילדים מראש, מי שלא מתעלה על עצמו, שלא יצפה לתפקוד רגיל של הבית.

הבית יוצא לשבוע הישרדות, שיחליפו דיסקט.

מי שמתקשה לעשות זאת, הכל בסדר. אפשר לחיות בתת תנאים שבוע.

ואם יש לך שכנה שאפשר לבקש ממנה כל יום לפנות את הזבל זו הצלה..

לגהי כל ה:"מה הוא חושב לעצמו"

את כל זה אפשר אחרי החזרה לשגרה. שוב דבר לא בורח. כמובן שצריך לטפל בזה, אבל אי אפשר במקביל גם לשרוד, וגם לחפש אותו על הרדאר.

בהצלחה!!

כשהם החליטו שהוא הולך הם חשבו שהיא כבר תתאושש ויהיה בסדר.

לבטל ברגע האחרון זה ממש לא פשוט 

אני לא יודעת איך אוכל להחזיק מעמד לבד

זה נשמע יותר אבל יש עוד סיבה מהותית מאוד שאני לא יכולה לפרט מחשש לאאוטינג

אני רוצה עצה איך לומר לו פשוט לא מבלי לפגוע

הבוס יודע על המגבלה ועל הסביבה עדיין החליט להתעלם

בעלי כמובן לא אמר לו שזה מגביל אותו.נאבל זה הגביל בכל כך הרבה דברים אחרים,אז איך טיסה יכולה להיות אופציה

את יודעת מה הצרכים שלך ושל הבית ואומרת לו.

אין לו סיבה להפגע (אלא אם כן, תהיי מאוד כועסת, מאשימה, תוקפנית וכו').

אם קשה לך להגיד לא בלי כל זה, אולי כדאי לכתוב.

תזכרי שהלא הזה הוא גם בשבילו, בשביל התינוק והילדים שלו, בשביל שלמות הבית שלו, בשביל בריאות הנפש של האישה שלו

יש בזה יתרון שיש לו זמן לעכל את זה בלי שהוא רציך להגיב מיידית כמו פנים אל פנים

יש פה צורך שלך שהוא יהיה בבית

כדאי לומר את זה בפשטות

אני צריכה אותך ואני מבקשת שלא תסע

במילים

לא בעקיפין ולא ברמיזות

זה אך שיש לי בעיה עם הרעיון אם לא היה *** אז אין בעיה שהיית נוסע אבל בגלל *** אני פשוט לא מסוגלת

זה יעזור לדעתך?

מהפותחת אני מבינה שזה המצב. לא שקשה לה והיא מסתדרת.

לא הוא לא יודעת שאת קורסת

כולם לא יודעים את זה חוץ ממך

להיות בקריסה זו תחושה אישית אינטימית עם עצמך

אם אין אני לי מי לי

אם את יודעת שאת קורסת תביעי רצונות באופן קונקרטי

אם מבחינתך יעזור לך שהוא לא ייסע אז תגידי לו את זה באופן ברור ולא מהסתכלות של אני מסכנה מה אתה לא רואה??

את לא מסכנה את פשוט רוצה עזרה תכל'ס, אז פשוט תגידי לו אני צריכה עזרה במה תוכל לעזור לי? ומכאן זה בידיים שלו להחליט איך לתת לך פתרון

אם היה מרגיש לי שהמילואים שלו מיותרים גם אני הייתי כועסת ומתבאסת שהוא ילך

ובמיוחד שאת בכזה מצב קשוח ורגיש, נשמע שיותר מאשר אחרי לידה רגילה.

חיבוק 🩷🩷

תשתפי אותו ברגשות.

לא בהטלת וטו אלא בבקשה שימצא לך מעגל תמיכה.

אולי סטודנטית שתבוא לגור איתכם בשבוע הזה?

ואפילו עם יש עוד קטנים שלא יכולים להשאר אצל קרובים תקחי איתך.

את תוכלי להתארגן ולהתסדר עם הנסיעה לפחות לא תהיה ממורמרת

אני חושבת שזה בסדר שפעם ב לא תהיה לו את השבת המושלמת.

אם הם לא מתנהגים אליו יפה, זאת סיבה הגיונית לוותר, אבל אם רק משעמם לו או אין לו עם מי לדבר - שיקח ספר או משהו.
 

גם אני לא מוצאת את עצמי בכל מיני מפגשים חברתיים / משפחתיים מהצד של בעלי, ואמנם הורדתי תדירות אבל פעם ב כשחשוב לו, אני יושבת עם עצמי וקוראת או עם הילדים.

בכל מקרה אל תוותרי על זה, גם אם הוא לא מגיע, תסעי עם הילדים.

ותדברו מראש על הדברים הבוערים ותחשבו איך אפשר להמנע מהם/להסתדר איתם.

זה בהחלט חבל לוותר.. סהכ זה משפחה שלך, וגם אם לא תמיד הכל מושלם צריך להסתדר ולהפגש..

לא כמאבק כוחות או אטימות לרגשות שלו

ממ שלא

אבל בעיני אם זה חשוב לך מאוד כמו שתיארת

את צריכה לדבר גם את זה

בלי האשמה

לומר שאת זקוקה לזה שזה מאוד מאכזב אותך לפספס ולא להיות חלק

ושאת מבקשת ממנו כן להגיע הפעם

אבל שתשמחי שתחשבו יחד מראש מה יכל להקל

ושיבקש מה בוא זקוק ממך כדי להרגי שטוב יותר ותמשחי לעזור לו

ככה אני ביתי עושה לפחות

מאמינה שבקשר זוגי לא נכון לוותר בכזה לב חצוי בלי לנסות לפחות לדבר את הצורך

אבל באופן מחבר ולא מפריד 

אלא לחשוב מראש על פתרונות

ספרים לחדר

שתקבעו מראש נגיד מתי הולכים לישון שלא תיתקעי בשיחות וילך לישון לבד

תקבעו שיוצאים יחד לסיבוב

אחרת לא הבנתי את הסיפור…

אפשר פעם בשנה לעבור שבת לא מהנה.

באותה מידה שהיא לא יהנה אם תסעו, את לא תהני להישאר בבית.

אבל כנראה שיש פה משהו שפספסתי, אולי תתני עוד קצת רקע… המשפחה שלך שיכת למגזר שונה מהמגזר שלכם?

הוא סופר חברתי

איפה שתשימי אותו הוא יסתדר חוץ מעם אופי מאוד ספציפי של אנשים

ומה לעשות המשפחה שלי היא בדיוק האופי הזה...

הם כבר בנו עליו סטיגמה כזאת והוא נכנס אליה תמיד אז זה יותר קשה.

זה עוד יותר מתסבך אותי, כי אני יודעת שהוא יכול להיות כוכב האירוע תוך שניה, אז למה אתה לא מתאמץ על זה יותר?

אבל הוא באמת לא מסוגל כרגע.. הוא היה נראה ככ כנה ואמיתי כשדיברנו

אין דבר כזה לא מסוגל.

בצבא אומרים- אין לא יכול

יש לא רוצה.

בחור צעיר, בריא בנפשו, מיוחד במינו וסופר חברתי כמו שאת אומרת- יתכבד ויתגבר על עצמו בדבר שחשוב כל כך לאישתו.

אפילו לכי לבד.

שילך למשפחה שלו ויהיה שם מסמר ההשבת.

לצערי אין לי שום הערכה לאמירה- לא יכול.

אם חייל יכול לשכב במארב בלבנון בקור ובבוץ שעות ארוכות,ואם נשים יכולות לתפקד חודשים ארוכים לבד כשהבעל במילואיןם אז גם בעלך יכול לעשות שבת עם משפחתך.

ומחילה על ההשוואה.

עם הקושי שלו. את מרגישה שזה רק מול המשפחה שלך או שזה דפוס שלו באופן כללי שמקומות המוניים שהוא לעיתים לא מוצא מקום בטוח בסיטואציה כזו

אני מציעה שכן כדאי ללכת לשבת אבל זה ידרוש ממך להיות איתו במחשבה עליו ולדאוג לו לכל מה שהוא שצריך כדי שהוא לא ירגיש לבד

אל תדרשי ממנו להביא לו תעסוקה כי זה לא העניין

אלא לתת לו הרגשה שהוא לא יהיה 'רואה ובלתי נראה'

תייצרי לי הרגשה של ביטחון במהלך השבת שהוא לא לבד ריגשית, ומנטלית שיש לו מקום, תכניסי אותו בשיח, תדאגי לו שיהיה לו נוח, אוכל וכד'

תני לו הרגשה שאת רואה אותו והוא חשוב לך

מידי פעם תשאלי אותו- למזוג לך לשתות? להביא לך משו טעים?

תדברו. תסבירי לו שאת רואה אותו, ומבינה כמה קשה לו, אבל זו הזדמנות נדירה וחשוב לך להיות עם המשפחה שלך. תחשבו על דברים שיקלו עליו שם. אולי לבקש את החדר הכי צדדי או אפילו לישון בדירה נפרדת? אולי שישתתף רק בסעודות עצמן ובכל המסביב יסתגר? אולי שיקנה לעצמו ספר חדש?

זה שזוגיות מעל הכל לא אומר בעיניי לוותר על עצמך ועל כל מה שחשוב לך בשבילו. גם את חלק מהזכויות הזו,  ואם זה יתפוצץ בסוף גם תריבו...

תתכונני לבוא עם נשימה עמוקה, ולהיות סבלנית מעבר לרגיל ולהכיל את הקושי שלו, ועם זה לא לוותר על המשפחה שלך ועל מה שחשוב לך 

קוראת את מה שאת כותבת ומרגישה שהכעס מתחיל לפעפע בי. הכעס על בעלך.מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד.הכי קל להיות מיוחד ורגיש במקום המתאים לך.אם אנשים שחושבים כמוך, שנעים לך בחברתם, שהם במנטליות שלך וכו...

אדם נמדד גם בדברים אחרים.אדם שיודע לצאת מאזור הנוחות שלו למען האחר.שרואה ורוצה בטובת אישתו ומוכן לוותר על רווחתו לשבת אחת.שרואה כמה אישתו נותנת יחס טוב למשפחתו.

אדם מיוחד נמדד גם ביחס שהוא נותן לבני משפחתה של האישה שהוא אוהב.ושהם גידלו אותה למענו.

הרי לא מדובר חלילה במשפחה של עברייני צמרת, אוכלי טריפות ונבלות.

זו המשפחה של אשתו.

הוא אדם בוגר.

יהיה לו משעמם? שימצא תעסוקה.

לא רוצה לשבת ולדבר איתם? שישאר בחדר.

ששבת אחת יעשה למען אשתו.

את מתוקה כל כך, לא רוצה שיסבול....

מבינה שהוא אדם צעיר.

אם הוא יסבול זו בחירה שלו.

שיעבוד על מידותיו.

את- חייבת להיות שם.

את באמת מיוחדת.

מאחלת לך הרבה הצלחה.

מחילה אם הייתי בוטה.

אפשר לנסח אחרת

התנצלתי מראש על המילים שהן חריפות.אבל גם המצב שהוא מעמיד אותה הוא מאוד מאוד קיצוני.ולפעמים צריך להעמיד מראה מול הפנים ולקוא לילד בשמו.זה באמת לא כל כך יפה והתנצלתי מראש.

מספיק קשה לה עכשיו עם הסיטואציה.

היא לא צריכה שיסבירו לה למה לכעוס על בעלה. את זה היא כבר מבינה בעצמה.

למה את חושבת שזה עוזר שתוסיפי עוד מילים חריפות נגד בעלה? גם אם את מתנצלת שאת בוטה, בסוף את כותבת מילים חריפות, והשאלה הם זה באמת מוסיף פה משהו...

יש דקויות שזה עניין של סגנון, אבל לא ראיתי מילים מתלהמות שאינן ראויות מצד עצמן.

ולגבי זה שהיא ממילא כועסת עליו, תראי למשל מה אפונה כתבה,

כשמסתכלים עח כל הדינמיקה של הקשר

בעל- משפחה מורחבת,

הכף תמיד נטה לכיוון מסויים וזה כנראה לא סתם, ולכן גם הפעם לא בטוח ש"הכעס" בהודעה הפותחת, יחזיק מעצמו בקונפליקט בסופו של דבר.

ולכן דווקא נראה לי שיש מקום לתת תמונת מצב מבחוץ כדי לחזק את העמדה הנפשית ולא לוותר עליה כמו שבד"כ בסוף קורה.

(לגבי המונח עצמו של כעס מצד עצמו הוא שלילי, אבל כעס שמביא לידי בירור ואמת בסופו של דבר יכול להיות חיובי, כלומר התחושה הראשונית היא אמנם כעס, אבל אפשר להפוך את הכעס למנוע שמזיז את הגבינה בסופו של דבר)

לק"י

מצטטת: "מרגישה שהוא ממש קטנוני ומתנהג בצביעות.

יופי טופי שהוא איש מיוחד..."

אפשר היה לכתוב את זה בצורה אחרת.

אני לא מרגישה נעים לדון על התגובה הזו באופן ספציפי ככה בפומבי.

באופן עקרוני אני חושבת שכשמישהי כותבת על קושי מול בעלה - אפשר לשקף לה איך זה נראה מבחוץ (כמו שהרבה פה כתבו), אבל לא הייתי כותבת למישהי אחרת כמה אני כועסת על בעלה, כי בעיני זה לא מה שיועיל להם.

בכל מקרה, נראה לי אפשר נעצור את הדיון פה.

גם את ההסתייגות וגם את עצירת הדיון

וגם @יעל מהדרום

לק"י

ולפותחת- אני מסכימה פה עם כולן, שאל תוותרי על השבת.

שימצא מראש תעסוקה ושיהיה כל השבת בחדר אם זה מה שנוח לו.

אבל כן הייתי משחררת אותו משבת כזו.

שיסע לחבר רווק,או להורים שלו....

לאן שעושה לו טוב.

או מבקשת מפורש שיבוא לעשות לי טובה.

האמת שממש מבינה אותו כי זה דומה ליחסים שלי עם הצד של בעלי,

וכן זה נפשית ממש קשה לו ולך וזה משאיר משקעים אבל אם באים עם הכנה מראש הכרה בקושי והבנה בלי צפיות ליצור מקום של הכלה,אפשר למזער נזקים.

ובסופו של דבר אי אפשר כל פעם לברוח ולהמנע ממפגשים כאלו ואחרים.כן אפשר ללמוד להפיק לקחים לא לברוח מהבעיה אלא להתמןדד איתה פעם במלא זמן.

ומה שחשוב שהוא ירגיש שיש לו גיבוי מלא ממך ולא משנה מה יקרה או מה יעשה או איך אחריח יגיבו.

המשפחה שלו

לא האיש לאישה

ולא האישה לאיש

אלא אם כן יש מקרה קיצוני ביותר

אני מאמינה שצריך להתאמץ בשביל המשפחה של בן הזוג, וזה צריך להיות הדדי
 

אם לא נוח לו הוא יכול להביא ספרים או לישון הרבה או דבר אחר

אבל לגיטימי מאוד מאוד שתרצי להיות באירוע כזה של המשפחה שלך

נקודה שכדאי להתעכב עליה -

נשמע שאת ממש לא מסוגלת לשאת את הקושי שלו

ומרגישה חייבת לרפד ולמנוע ממנו את הקושי.

אם הוא אומר שיהיה לו קשה -

או אפילו אולי יהיה לו קשה, 50 50 כמו שכתבת -

את כבר באכזבה על התכניות שמשתנות.

קשה לך לשמוע כמה קשה לו עם המשפחה שלך -

בודאי שקשה, כי בחוויה שלך זו אשמתך, כי מתפקידך למנוע ממנו את הקושי ולרצות אותו.

ברור שככה את לא יכולה להיות אמפתית...

שימי לב לרגע לפני

שניה לפני שאת מוותרת או מחפשת פתרון לעזור לו ולרצות אותו ולדאוג שיהיה לו טוב -

איך את מרגישה?

יש שם איזה רגע של חוסר נוחות, חוסר ודאות, פחד,

יש שם משהו קשה ולא נעים

משהו שאת לא רוצה לפגוש

ואת ממהרת לברוח ממנו עם ויתור, פשרות או כעס.

מציעה לך לחפש את הרגע הזה

לתת לו להיות, לא לברוח

לשהות בו

להתבונן מה יש בפנים

לתת לרגש הזה להציף אותך

לזהות אותו בשם

לחפש את המחשבה שעומדת מאחוריו

להבין מה הרצון המהותי שמניע אותך באירוע הזה (ובאחרים).

כדאי לעשות את זה בכתב...

באופן כללי לתגובות כאן, וספציפית גם לתגובה הזו.

תנסי לעשות את ההפרדה בין הקושי שלו, לבין האחריות שלך למצוא פתרון.

או בין הקושי לבין תחושת האשמה שזה מעלה בך.

ברור שאת רוצה שיהיה לו טוב, אבל אנחנו לא אחראים על השמחה או האושר של בני הזוג שלנו.

וכמובן שנרצה לא לעשות דברים שייפגעו בהם או יגרמו להם אי נוחות, אבל זה עדיין לא הופך את זה לאחריות שלנו.

לי בהתחלה היה קשה עם המשפחה של בעלי

זה מאוד העציב אותו והוא ניסה לחשוב איך לגרום לי להרגיש יותר בנוח

אבל בסוף בסוף, השינוי הגיע מעבודה שעשיתי עם עצמי, מאחריות שלי על המצב.

ואת יודעת מה, אפילו אם לא היה שינוי, זה גם בסדר. ואפילו אם אני לא תמיד מרגישה בנוח, זה גם בסדר. זה מספיק חשוב בשביל להשקיע בזה. לא תמיד אנחנו מרגישים בנוח בכל סיטואציה. החיים לא מושלמים.

אז אותו דבר כאן, בהנחה שאין משהו חריג שעומד מאחורי חוסר הרצון של בעלך להגיע לשבת, זה לא נורא. באמת. זה לא נורא שתהיה לו שבת פחות כיפית.

זה לא נורא, וזה בוודאי לא אחריות שלך. בטח אחרי כל הוויתורים שלך.

לא תמיד הכל מסתדר כמו שאנחנו רוצים, לא תמיד לבן הזוג תמיד הכי נוח ונעים. אנחנו נעשה מה שאפשר בשביל שיהיה טוב, אבל אם זה לא אפשרי - זו לא אחריות שלנו ולא אשמתנו.

ואני כן אגיד אופן כללי, אני לא יודעת מה בדיוק הסיפור בין בעלך לבין המשפחה שלך, אבל לצד זה שאת מוותרת לו כדי שמרגיש בנוח, חשוב ממש לחשוב איפה הגבול כדי שלא תוותרי על עצמך ועל המשפחה שלך.

קשר עם משפחה זה דבר חשוב, מכל מיני בחינות.

זה יכול להיות עוגן בזמנים מאתגרים, זו שייכות, זה כיבוד הורים (וסבתות) ועוד הרבה דברים.

כדאי לשים לב שבשביל הנוחות שלו, את לא מוותרת לגמרי גם על כל מה שהמשפחה בשבילך.

והוא מסוגל לשרוד 30 שעות במקום שלא בא לו בטוב.

שיביא ספרים, שישלים שעות שינה, שינשום עמוק לפני הארוחות ויהנהן בנימוס לאנשים וישתדל להגיע למינימום שיחות שיעשו לו רע.

אבל לוותר לגמרי נשמע לא סביר. ממה שאת מתארת אתם גם ככה בקושי אצל המשפחה שלך. עזבי שניה מה קורה עם המשפחה שלו - את המשפחה שלך הוא לא פוגש הרבה.

אז יפה שהוא מעדיף לא לפגוש אותם בכלל. אני הייתי גם מעדיפה לזכות בלוטו ולא לצאת לעבוד. אבל החיים הם לא רק מה שמעדיפים, והוא ממש מסוגל להתגבר על זה.

אבל חשוב לי להדגיש-

זה ממש מסוכן לזוגיות ההקרבה שעשית עד עכשיו

זה עלול להתפוצץ בצורה מאוד כואבת

ולמעשה זה מתחיל להתפוצץ לפי התיאור של הבכי והכאב שאת חווה עכשיו

לדעתי תעצרו את זה עכשיו!

הוא לא סובל ואת לא סובלת

שניכם מתמודדים יחד

ומנסים לגשר על הפערים

לא רק בעלך רגיש כלפי הצד שלך גם את רגישה לגבי הצד שלך וחשוב להתייחס לזה לא פחות מהחשיבות שניתנה לרגישות שלו

גם אצלינו בעלי לא הכי מתלהב מפגשים משפחתיים בצד שלי והיו לא מעט מקרים שבאתי לבד ואם היה נחוץ בעיני שיגיע עדכנתי אותו שזה חשוב והוא התמודד, גם אם זה היה לשבת בצד, הכל בסדר, המשפחה שלי למדה לקבל אותו ככה, באהבה.

גם בשבתות משפחתיות הוא הביא לו ערימת ספרים או מצא לו חברים באזור שהשבתות התקיימו ונפגש איתם

התחתנתם זה אומר שמתמודדים גם עם מצבים לא הכי נעימים, לא רק בהקשרים משפחתיים יכולים להיות סתם ארועים שלך הם חשובים ולו לא אבל הוא יעשה זאת בשבילך וכן ההפך

לא יתכן שיהיה רק צד אחד שיקריב

בעיני זה הכח של זוגיות שרואים אחד את השני גם אם לא עושים הכל ביחד כל הזמן, מאפשרים לכל אחד מהצדדים להתפתח ולעשות דברים שהוא אוהב ככל שניתן.

בעיני חובה שתתקיים פה שיחה זוגית שבה אתם רואים איך אתם מתמודדים יחד לא רק לגבי השבת הזו אלא בכלל לגבי ביקורים ומפגשים בצד שלך

(ויכולים להיות מצבים שבהם לא תגיע חג או חוה"מ לצד שלו כי תבלו עם הצד שלך, הם משפחה לא פחות...)

בהצלחה

מאחלת לכם לצמוח יחד מהמצב הזה🙏🏻

זה ממש מעורר השראה

לגבי השאלה וואלה האמת שלדעתי את לא צריכה שוב לוותר.

זה לא נשמע שהוא סובל שם כי מישהו פוגע בו כי ממש רע לו אלא כי הוא פחות מוצא את עצמו שם ופחות יהיה לו מה לעשות ואולי יהיה לו קצת משעמם.

ולדעתי זה ממש בסדר והוא ממש יכול להתמודד עם זה שבת אחת.

כמות הפעמים שאני עשיתי דברים כאלה בשביל בעלי והוא עשה דברים כאלה בשבילי היא לא יכולה להיספר כמעט... וזה חלק מהדברים שעושים בשביל הזוגיות ודווקא לדעתי פה את ממש לא צריכה לוותר והוא יכול להסתדר שבת אחת והכל טוב...

ב"ה שיש עדיין את האפשרות לעשות ככה שבת מורחבת איתה.

זה מביא המון נחת לראות את הצאצאים יחד, שמחים ונהנים אחד עם השני. וגם כיבוד הורי-הןרים וגם סבתות לא חיות לנצח.

וזה גם פעם בכמה שנים, מניחה שבין לבין זה מפגשים קצרים יותר. אפשר להתמודד. לא חייב להנות (בעלך), אבל ברור שלא למנוע ממך.

תלכי! אפילו בלעדיו.

ואם הוא בא תעשו סימן. נניח שהוא נוגע לך בברך כשהוא רוצה ללכת.

(אצלנו היה קושי ממש של סבתא והאיש שלי. לא היה לו כיף, אבל היינו מגיעים אליה לקצת גם רק שנינו, גם לו היה חשוב לכבד אותה).

שני הצדדים מובנים

הוא לא רוצה להיות שבת שלמה במקום שלא נוח לו

ואת לא רוצה להפסיד בגללו

אממה את לא חייבת להפסיד כי את יכולה לנסוע לבד

זה אמנם פחות נעים

אבל גם אם הוא יגיע

לו יהיה פחות נעים

אני תמיד נוטה לתת לאנשים לבחור ולא לכפות

אז הייתי מעדיפה לנסוע לבד

(יש נטיה לחשוב שבזוגיות הפתרונות מגיעים מויתורים

בעיניי רוב הפתרונות מגיעים מהבנת המצב של שני הצדדים ובחירת הפתרון המתאים ביותר)

בשבילך

לא יקרה לו כלום

חי ושלם ובריא

שבת כזו להפסיד?? פעם בכמה שנים?

שיתגבר על החששות

לא הייתי מכילה את זה 

שהמחשבה שלך:

"תמיד אני מוותרת והולכת לצד שלו, שפעם אחת הוא יוותר"

זה לא עובד ככה.

אנשים הולכים אחרי ההרגל.

אם אין לו מספיק חיכוך עם המשפחה שלך, ההקרבה שלו להיות איתם יותר גדולה למעשה, כי זה לצאת יותר מאיזור הנוחות שלו.

אז שחררי את המאזניים,

הן לא שוות, ובדיוק בגלל זה קשה מאוד לאזן אותם.

עכשיו נסתכל רק על השבת הזאת בלי כל הרקע.

יש לך הזדמנות פז לפגוש את המשפחה שלך אבל את חוששת שבעלך לא ימצא את עצמו שם.

האם הוא לא אדם מבוגר מספיק בשביל להתמודד עם שבתות "שהוא לא מוצא את עצמו"

ובכלל, מה זה אומר לא מוצא את עצמו?

תפרקו את החשש:

חושש שלא יהיה לו עם מי לדבר?

חושש שהילדים שלכם יתחרפנו?

בעיות צניעות?

בעיות פרטיות?

כשרות?

קדושת שבת?

לכל בעיה אפשר למצוא מענה, אבל חשוב להבין שהוא ילד גדול ויכול להתמודד.

לדוגמה,

מה היה עושה אם היה צריך להתפנות על ילד לבי"ח חילוני לגמרי בשבת?

מה היה עושה אם היה נתקע בחו"ל?

מה היה עושה בצבא עם חבר'ה שהוא "לא מוצא את עצמו"?

אנשים מצאו את עצמם גם בתוך המנהרות של עזה..

כלומר, אין דבר כזה שאדם מבוגר "לא מוצא את עצמו"

עם הכל אפשר להתמודד. צריך רק להבין למה מראש להיכנס לזה- ופה את זאת שצריכה לעמוד מול המראה ולפתח שריר ולעמוד על שלך.

(אם ההכנות מלחיצות אותו כדאי לעשות זאת בצנעה)

טיפים פרקטיים:

לברר מראש על בית כנסת בסגנון שלו בקרבת מקום

אם יש בעיות כשרות, לקחת על עצמך לבשל/ לקנות את האוכל העיקרי שאפשר לשבוע ממנו

להביא הרבה נשנושים לחדר: קרקרים, עוגיות, פירות, פיצוחים..

לדאוג לתעסוקות: ספרי קריאה, משחקים, עלוני שבת וכד'

אם יש חוסר פרטיות קיצוני כדאי לבדוק דירת אירוח באיזור.

אם יש בעיות צניעות: אפשר להפריד בין הארוחות לבין הזמן החברתי.

כלומר ברכת המזון אחרי האוכל העיקרי. ואח"כ מוציאים עוגות ופיצוחים ועושים פעילויות חברתיות, ובזמן הזה לא כולם חייבים להיות נוכחים.

אם יש הרבה חילול שבת (טלפונים של המשתתפים, טלויזיה וכו') אז לבקש מראש ואפילו להציע לכתוב כללים חברתיים לשבת.

חוץ משמירת שבת, יש ערך גדול מאוד בשבת משפחתית נטולת טכנולוגיה..

אם עושים כללים, תכניסו רשימת תפקידים לשבת ותכניסו גם דברים מצחיקים כדי להקליל.

אם כלום לא עוזר, בכנות, הייתי נוסעת בלעדיו. לא הייתי מוותרת על ההזדמנות שהילדים שלי יפגשו את המשפחה שלי, וגם בשבילי, מותר מדי פעם להעדיף את טובתי האישית, ומי שלא מצליח להשתלב בתוכנית, לא חייב להצטרף. זה לא שאת עושה את זה בתדירות גבוהה, הכל טוב.

סביר להניח שגם לי היה מאוד קשה לזרום לשבת כזו, מטעמים אחרים אבל בכל זאת.

אני מציעה שתתפצלו והאמת והשלום אהבו

שייסע להורים שלו או משהו. לא הייתי רוצה שבעלי יפסיד בגללי וזה פתרון שהייתי מציעה

בעומק הדברים אני מניחה שהיית רוצה שהוא יהיה שם בשבילך ויירתם למה שחשוב לך וכדאי לדבר על זה. אבל בפרקטיקה - לבחור את המלחמות

החלטות טובות יקרה❤️

שאם זה מאד חשוב לך. תדברו על זה.

מצידך תגידי שאת לא רוצה לוותר על ההזדמנות, במיוחד שאין הרבה כאלה כמעט

ואתם תעשו יחד מה שאפשר שירגיש בנח, או שלפחות לא יסבול. תבקשי ממנו לבוא לקראתך ולהתכונן כבר עכשיו.

זוגיות זה שניים ואי אפשר שרק צד אחד יוותר... 

קודם כל אמירה כלפיי עצמך- הייתי מעדיפה שבעלי ייהנה ויבוא איתי בשמחה, אבל לאור המצב אני מבינה שהןא יצטרך להקריב מהנוחות שלו. אני מאמינה בו שהוא יוכל להסתדר.

וגם כלפיו- להגיד לו שמבחינתך אתם זוג, ושאת מצפה ממנו להזיז הצידה את התחושות השליליות, ולבוא למענך.

שאת רוצה שהוא ייהנה, אבל לא יכולה להבטיח לו את זה.

אני חושבת שזה יפה מאוד שאת מרגישה אותו ומתחשבת בו,

אבל תחשבי מה יקרה אם באמת לא תסעו.

את מאוד תעלבי ותכעסי, והאמת שבצדק.

כי בצדק את אומרת- זוגיות זה מקום שבו אני מוכן לספוג דברים על מנת שלבן הזוג שלי יהיה טוב.

וזה צריך להיות הדדי, כי אם זה לא הדדי, יש תחושה קשה של פגיעה, של אכזבה, ושל חוסר יחד.

בקיצור, לא ללכת זו אופציה שיכולה להשאיר חותם שלילי על חייכם הזוגיים, ולא כדאי

(לידה שמינית, קיסרי רביעי)

ורק בחמשת הימים של האשפוז.

זה מה שהרופאה שלי (פרטית ומקצועית) אמרה לי לעשות.

בלידה השישית (קיסרי שני) רצו שאקח קלקסן (צוות בית החולים) וסירבתי.

**אין בדבריי התוויה רפואית, רק מספרת מה אני עשיתי.**

לק"י

ונראה לי שהאחות אמרה לי שמקסימום נתחיל ונראה. אז הבנתי שאין חובה לסיים.

אולי תתייעצי עם רופא הנשים שלך בקופ"ח?

לק"י

לא סגורה על כמה זה נצרך בכל מצב.

אבל העדפתי לקחת וזהו.

(אבל הייתי מאושפזת 5 ימים. אז רק זריקה אחת הזרקתי לעצמי. ודוקא אז נראה לי שלא כאב כמעט. בבית חולים חלק כאבו וחלק לא).

לק"י

לפעמים כאב לי ולפעמים לא.

מכירות את זה שאתן אומרות - היום אבשל רק את זה לשבת ואז מגזימות?

אז היום בישלתי "רק את זה" והכנסתי את הכירות למדיח

אין איך לבשל עוד!

ממליצה בחום

איזה קשה זה ההסתכלות העקומה..

זוג לא מביא עוד ילד או כי היא לא יכול

או כי הוא לא רוצה

ושניהם סיטואציות מוצדקות לחלוטין, אז מה העניין לשאול??

מה זה משנה אם זה על רקע זוגיות, פוריות או נפשי או כלכלי או דתי או וואטבר.

צאו לאנשים מהרחם! אנשים מספיק בוגרים כדי לקבל החלטות בכוחות עצמם.

ולגבי השאלות, זה כאילו סשן שאלות ידוע מראש.

אולי כדאי לנסח את התשובה באופן שיסתום את השאלה הבאה..

בעלי נגיד אומר ואני מוכן לנכדים חח (למרות שהבכור רק בן 14)

אז נגיד אפשר לומר זה בדיוק הזמן לנוח/ לבלות/ לדאוג לעצמי או משהו כזה..

צודקת

בדרכ אני משיבה שלא להיכנס לי לרחם/ מה זה עניינך כי יש כאלה שכבר אוכלות לי תראש

הפעם זו מישהי שאני לא ממש מכירה וזה היה בפורום של עוד אנשים...

מוכן לנכדים זה טוב🤣

שהתגובה הכי טובה לאנשים טפשים/ חסרי מודעות זו שתיקה מביכה

אני פשוט לא עונה

מקסימום מהמהמת

והשיחה מתמוססת

(וכנראה לא תחזור שוב כי זה היה מביך עבורם)

מאמצת חח

איך לא חשבנו על זה קודם... שאפשר פשוט לשתוק

מ @אם מאושרת שכלכך חסרה כאן בפורום...

היא כתבה פעם אחת שצוות רפואי ממש חפר לה על הצעה לא רלוונטית אז היאמפשןט החליטה לא לענות והסתכל עליהם בעיני עגל.. מקסימום לחייך... אמרה שמאוד יעיל, הם לא חוזרים.. רעיון דומה של להביך את המביך

ולי זה עוזר ההבנה הזאת שלא חייבים לענות.. לפעמים גם כשאנחנו בטוח צודקים אין דרך להסביר את זה במענה לשון ושתיקה זו תשובה מאוד חזקה..

לק"י

אם אני רוצה ולא הולך, אז מה את מציעה שנעשה?

ואם אני לא רוצה/ לא יכולה- אז השאלה שלך לא תגרום לי ללכת על זה.

ושמעתי את ההמלצות להביא עוד ילד אחרי הלידה הראשונה.

נשים משום מה מרגישות חופשי להגיב ולהעיר לכל הכיוונים

למרות שהן נשים ואמורות איכשהו להבין כמה שזה לא שייך!!

יותר כמו ילד שצריך משהו וצועק עד שיתנו לו. הגיוני לגמרי בגילו.

כשאת כותבת לא ניגשים אליו או לא מקבל מה שהוא רוצה הכוונה שזה לא קורה מספיק מהר לטעמו (נגיד הוא רעב והאוכל לא מגיע מיידית כשהתעורר) או בכללי (נגיד שהוא רעב אבל את לא רוצה שיאכל בלילה אז לא מביאה לו)? כי זה פער די משמעותי, אם זה סתם לא מספיק מהר אז בדכ הם נרגעים כשמקבלים מה שהם צריכים, אם הוא ממשיך לצרוח יכול להיות שרצה משהו אחר, או שפשוט התעורר מחלום רע והיה צריך חיבוק. אם באופן כללי לא רציתם לתת לו אז הגיוני שיצרח כמו שאת מתארת. הוא קטן ועדיין עם צורך בכל מיני דברים גם בלילה.

לא הבנתי מה הכוונה שלא יחשוב שהוא מרוויח משהו מהבכי, זו הדרך שלו לדבר.. זה כמו לא לתת לילד אוכל כשהוא מבקש כדי שלא יחשוב שהוא מרוויח מהבקשה. אמנם הוא עושה את זה בצורה קצת מטריפה אבל זו פשוט הדרך שלו לתקשר..

אגב זה גם די הגיל שמתחילים טנטרומים שזה מה שאת מתארת אבל כי משהו לא קורה כמו שהם רוצים. אבל בגלל שאת מתארת שזה רק סביב שינה אז נשמע שבעיקר יש לו צרכים סביב השינה שכדאי להבין מה הם וזה יעזור

לק"י

באותה מידה שאת לוקחת תמיד, גם הוא יכול.

אולי תציעי לו להתחלק- קחי את מי שקרובה. וככה אולי הוא ירגיש שהוא לא לבד בזה. וגם לך זה יהיה בסדר

המצב הגבולי הזה יכול לגרום לתנודות, כי זה לא שממש אסור, אבל גם לא שממש מותר.

מכיוון שכם הוא כבר אחרי תקופה ארוכה שהוא סוחב את האלונקה,

העצה שלי- תהיה חכמה, אל תהיי צודקת.

כלומר את צודקת, עקרונית הוא עדיין אמור לתמוך בתהליכים כמו לפני כן כדי להבטיח החלמה מלאה לרגל.

אבל שחררי את זה.

הוא מרגיש פראייר או שכבא מיצה?

תשאלי אותו (או שאת יודעת) מה הנקודות שהכי קשה לו, ותעבירי למיקור חוץ.

עוד קצת ואתם חוזרים לשגרה, חבל חבל חבל

לצבור משקעים בזוגיות בגלל תקופה כ"כ קצרה.

הכי חשוב לגלות אמפטיה אמיתית כלפי התחושות שלו,

זה באמת מבאס שגם אחרי חודשיים הוא עוד צריך להמשיך לתת פול טיים כשהפתרון נראה ממש בהישג יד (אבל מה לעשות שהוא לא בהישג יד.. אבל זה נראה שכמעט כמעט כן, וזה מבאססס)

חשוב להביע הערכה כלפי מה שעשה ועוד עושה,

לנסות לחפש איפה את יכולה להקל עליו בתוך הבית (נניח לשבת על שרפרף בזמן שאת מקלחת את הילדות)

שיראה שמשהו מתחיל לזוז..

לגבי איסופים ופיזורים, אם הגן כ"כ קרוב אולי אפשר למצוא הורה שמוכן להסיע את הילדות או לאסוף ברגל.

תחכי להם למטה,

או אולי אפילו אל תרדי במדרגות אלא תבקשי מהורה מזדמן להוציא/ להכניס את הילדה מהמדרגות ועד הגן עצמו.

בטוחה שתמצאי פתרון לטובת כל הצדדים,

ותשמרי על עצמך. הרגל צריכה להחלים כמו שצריך

בהצלחה ורפואה שלמה!!

התחלנו לדבר

מפה לשם הזכרתי שיומיים אלרי הלידה שטפתי כלים

תגובתו:

מה הבעיה בזה? למה שלא תשטפי כלים?

אין לי עם מה לעבוד אפילו אחרי תגובה כזו

די נו

מה נדפק איתו

אין לי כוח לפרט אץ כל הדיון אבל פשוט לא באלי להמשיך את השיח הזה

לפני כמה שנים, בעלי היה עם גבס לתקופה.

לא היה יכול לעשות כלום בבית

רמת המתח שזה הכניס לזוגיות שלנו, הייתה נוראית

ברמה שזה כמעט פירק אותנו

אני טורטרתי ללא הפסקה

טיפלתי בילדים קטנטנים, כולל ניקיונות לפסח ועבודה

כולל לדאוג לו

הוא מצידו, היה בבית כל הזמן אבל לא יכל לעשות כמעט כלום ולעזור לי

זה סיר לחץ מבעבע

ממש ניסיתי לעזור לו ולהבין אותו

אבל בפועל כנראה שכמעט לא הבנתי כלום

וכל הכוונות לטובה שלי יצאו הפוך

ובאמת באמת עמדנו על פסע מעוד רגע הבית שלנו מתפרק

בסוף הגבס ירד

עשיתי עבודה עם עצמי בכל מיני מישורים

גם הוא

והיום ב"ה אנחנו שמחים ומאושרים

למה אני כותבת את זה?

קודם כל, כי גם אתם על הקצה.

לא משנה אם המקרה שלכם והזוגיות שלכם היא לא כמו שלנו.

בן זוג שנפצע וכל העומס עובר לבן הזוג השני, זה ממש ממש מאתגר.

גם אם את מנסה כמה שיותר עכשיו

אני בטוחה שהוא עבר / עובר תקופה לא פשוטה

וברגע הזה, זה לא הזמן לוויכוחים עקרוניים.

וגם לא לשאלה מי צודק

כי את האמת?

שניכם צודקים

אבל אתם לא צריכים צדק

אתם צריכים (כל אחד מכם), שהשני יראה אותו ויכיר בקושי שלו.

עזבי ויכוחים עקרוניים

הוא בעצם בא ואומר שכבר קשה לו מידי. הוא לא יכול.

הוא אומר את זה בצורה לא נחמדה אולי, לא נעימה.

אבל זה המסר.

תנסי קודם כל להקשיב למסר.

אחר כך אפשר לחשוב פרקטית מה עושים כדי שגם את תשמרי על עצמך.

אבל אני חושבת שמה שחשוב כאן זה היכולת לראות אחד את הקושי של השני

וכן, ברגעי קצה, זה קשה מאוד

אבל אם לומדים, זו מתמה

רוצים לפתור קונפליקט

זה לא עוזר שכל אחד יציג ויראה את הצד של עצמו

אלא חייבים לראות ולהבין את הצד של האחר

הוא רואה שהלכת ונהגת לראיון

אז הוא מצפה שתעזרי לו עם הפיזורים

הוא רואה שאת שוטפת כלים אחרי לידה (לא רואה שום סיבה בעולם לעשות את זה גם שבוע אחרי לידה)

אז הוא מבין שאת יכולה לתפקד יומיים אחרי לידה

המחשבות שלו די הגיוניות בהתחשב בהתנהלות שלך

אם את רוצה שינוי כדאי לך להתחיל בהתנהלות שונה שלך

או לחילופין להבין שהמחשבה שלו הגיונית וצריך להתחשב גם בה

אם ראיון חשוב, למה הצורך שלו לא?

פשוט לא להיות גיבורה!

תחשבי שבעלך, כמה שהוא בעלך, מסתכל עלייך מבחוץ בסהכ. לא להרבה יש את היכולת להבין בכמה מאמץ זה כרוך או שזה לא מובן מאליו או שזה היה דחוף והגן והצורך שלו לא

(בעיניי אגב, היה עדיף לנסוע במונית כי זה מסוכן)

עזבי עכשיו את המשכב לידה חבל לריב על זה אם לא רלוונטי עכשיו..

בפעם הבאה בע"ה תתני לו לקרוא על משכב לידה, יותר קל להם להבין שמישהו איר מסביר

לגבי הגבס תשבו רגע תדברו מסודר ותחליטו איך לחלק ביניכם... חבל שנשאר ככה תת קרקעי ועושה לכם הרבה מתח...

ומבינה ממש ממש את התסכול שלך!!!!!♡♡♡

חיבוק!!