דומה לשלך.

לא נראה לי שהרוב אומרות שהאמהות לא פוגעת בעבודה...

את ה100% שלך צריך לחלק בין הבעל, הבית, הילדים, העבודה, המשפחה(?), החברות(?).. וכו' וכו'

לכן, ברור שאם את כרגע בשלב של מיקוד יותר בהבאת ילדים שגוררים עייפות ואלף משימות, אז ברור שזה יבוא על חשבון העבודה.

לשאלתך,

אני מחזיקה ביומן אאוטלוק של העבודה שבו רושמת כל משימה או כל דד ליין שצריכה לעשות בקשר לעבודה. ככה פותחת יום עם משימות שכתבתי לי שמחכות לאותו יום.

בנוסף, יש לי בפלאפון יומן של גוגל שבו אני רושמת לעצמי כל מה שקשור לבית ולמשפחה.

לדוג- להזמין בייביסיטר, להוציא מזומן, להתקשר ל.. , לקחת ... , וכו' וכו'

ככה גם לא שוכחת וגם יודעת שמבצעת הכל.

אישית אני לא מרגישה שההורות פוגעת לי בעבודה.

אני מסודרת עם מסגרת לילד מהבוקר עד הצהרים ומספיקה את כל השעות של העבודה. 

אפשר להיות כל היום במשרד ולהגיע ל30 אחוז יעילות ביחס לקצב העבודה הנדרש (לא אומרת שככה זזה אצלך, רק מדגישה את ההבדל)

חיסורים זה עניין אחר באמהות לדעתי

העבודה שלי לא ממש מורכבת ממשימות של סימון וי, יש לי משימות גדולות, שכמובן מפורקות לפרטים, אבל זו עבודה שדורשת המון מחשבה, ריכוז, יצירתיות, דייקנות והבנה לפרטי פרטים של הדבר שאני עובדת עליו, אז אם אני עייפה ומוטרדת אין לי דרך לתקתק משימות, והכל נמרח ונהיה גרוע.

אני זוכרת את כל המשימות שיש לי, אבל כשעובדת על משהו צריכה "להיכנס" לזה כל פעם ובכל משימה מחדש. אין שתי משימות דומות..

וכל המשימות הטכניות כן כתובות לי גם אבל צריך עדיין לזכור לעשות ולהתאמץ שהכל יהיה בזמן.

מבחינת שעות אני גם לא מספיקה כי הילדים מעירים אותי בלילות אז לא מצליחה לאסוף כוחות כדי לקום מוקדם ולצאת לעבודה מוקדם, בערב יש גבול לכמה יכולה להישאר, ויש לי נסיעות ארוכות (ומתישות...) אז יוצא שגם את השעות אני לא מספיקה

ואל דאגה, גם בשאר התחומים לא מצליחה להספיק דברים שהם לא סופר חיוניים ובסיסיים (ולפעמים גם אותם לא).

אני פשוט נחנקת מהעומס

אני חושבת שדבר ראשון כדאי לך לחשוב מה אפשר להוריד את העומס ממך.

מעלה כמה רעיונות, קחי רק מה שרלוונטי-

1. להוריד אחוזי משרה.

2. להתחלק בקימה בלילה עם הבעל.

3. בייביסיטר לילדים.

4. מיקור חוץ לעבודות הבית.

5. לקנות/להזמין אוכל מוכן.

העיקר רק לשרוד את התקופה הזאת.

אח''כ כבר תעשי חושבים יותר לעומק

אני על חצי משרה כי הנסיעות לוקחות לי באזור ה4 שעות ביום (שני הכיוונים יחד כמובן), אז אני כאילו מחוץ לבית שעות של משרה מלאה אבל מקבלת תשלום רק על חצי מהם.

והמשכורת היא חצי אז גם לא מספיקה לנו כדי לקחת עזרה בתשלום, ואנחנו ממש חנוקים כלכלית..

ואין לנו כרגע אפשרות לעבור דירה, לא יכולה לפרט בגלל אאוטינג, אבל לפחות עד סוף השנה הזו ואולי שנה הבאה חייבים להישאר לגור במקום המרוחק איפה שאנחנו, ואין פה כל כך תעסוקה, חייבים לצאת או לעבוד בחינוך שאני לא אשרוד.

ומבחינת קימה בלילה זה לא שווה את זה כי הוא לא מתפקד גם כשממש מנסה. לפחות אם הוא ישן בלילה אז ערני ביום לעזור, אם ער בלילה אז לא עוזר בלילה ולא ביןם.. 

הנסיעות הורגות אותי באמת, אבל לעבור בתוך התחום שלי ממקום עבודה אחד לאחר זה תהליך מאד מייגע שדורש הרבה זמן ופניות שאין לי בשום צורה, וגם אז - אין במקום המגורים שלי מקומות רלוונטיים, אבל כן יש משמעותית יותר קרוב.

אז אני יכולה לחפש במקום הקרוב יותר עבודות שהן לא בתחום שלי, אבל צריכה משהו שארוויח נגיד 9 על 80 אחוז משרה. ואין לי מושג מאיפה להתחיל. כי יש לי נסיון רק בתחום שלי (אחת ההנדסות) אז תכלס יכולה לעבוד רק בדברים שלא דורשים נסיון והשכר בהתאם - מינימום או קרוב. ואנחנו גם ככה חנוקים כלכלית, אז לא אפשרי להרוויח פחות.  

ואצלנו במקום המגורים יש רק עבודות במזכירות או חינוך ואני ממש לא מרגישה מתאימה לחינוך. (מזכירות אין לי בעיה, אבל השכר נמוך). חשבתי אולי במועצה או באיזו עיריה קרובה אבל טבלאות שכר באינטרנט אומרות שאפילו על משרה מלאה לא בטוח שאגיע לשכר של 8000

חייבים למצוא פתרון...

יש מחירים לחיים במציאות כזו....

נסיעות 4 שעות כל יום?

כמעט כל בן-אדם היה משתגע...

זה באמת לא סביר!

וגם לא נשמע משתלם

לגמור את הכוחות

הדלק

בשביל לקבל כסף על חצי משרה

ולעבוד הרבה יותר

בדקת מקום שתוכלי לעבוד מהבית ונגיד יום אחד מהמשרד?

או לעבוד בעבודה שאת עכשיו חלק ימים מהבית?

אולי חלק כבר הציעו כאן..

אבל להפוך כל אבן כדי להקל עלייך

לגבי הלילות

יואו זה סיוטטטט

וזה ממש גומר את הכוח...

לי יותר קל שהם פשוט ישנים איתי וככה אני לא קמה אליהם..

בפעם הראשונה שמישהו מתעורר לוקחת אותו אלי וזהו

יש לילות שהם כבר באים בעצמם ואני לא מתעוררת

אם זה מפריע לך לישון

אז אולי שבעלך יישן איתם

אפילו שיהיה לכם מזרון בחדר ילדים ושיעבור לישון איתם כשמתחילים לקום באמצע הלילה..

איכשהוא להקל עלייך

חס וחלילה שלא תשלמי מחיר על רמת הדאגה והסטרס האלו..

ובלילות הם באמת ישנים איתנו שלפחות ההתעוררות לא תדרוש הרבה. אבל לפעמים הם ערים שעה שעתיים ואז זה מבאס. 

אפשר לעבוד במשרה מלאה במשהו קרוב יותר ולהשלים איכשהו את האלף החסרים?

ליסוע ארבע שעות בשביל הפרש של אלף שקל נשמע ממש מתסכל

אני מוכנה ליסוע לעבודה גגגגג 20 דק כל צד גגגגגגגג

אם את חוששת כל פעם שלא יאספו את הילדים מהמסגרת, וצריכה להיות על זה,זה ממש מובן שראשך ורובך לא בעבודה בשעה כזו

כשבעלי היה מאחר בהתחלה לגן, הבנתי שזה הכניס אותי לחרדה. הרגשתי שאני לא יכולה להישען עליו, שאני לא רגועה, וזה משפיע על יכולת הריכוז המווןןן

כנל לגבי העניינים בבית. כשהכל היה עליי והרגשתי ככ עמוסה, עם מיליון משימות, צריכה להספיק קניות, ולנקות, ולשטוף קופסאות אוכל, ולתקתק ילדים למיטות וארוחות ערב.. סחרחורתתת😑

הרגשתי שהכל סוגר עליי

ועכשיו לחלק האופטימי

לא הייתי מוכנה לוותר על העבודה, אבל הבנתי שאני צריכה להתארגן על זה מחדש

לא לשאוף למצוינות. אני כבר לא רווקה.

להתנהל מול עצמי בחמלה. זה באמת קשה הכל ביחד

להזכיר לעצמך למה חיובי לצאת לעבודה ולהנות מזה

לעשות דברים לאט יותר כי אני מפספסת

לרשום צ"ק ליסט של משימות להיום ולתעדף. אני מעדיפה עט ודף,יש לי זכרון צילומי ואני זוכרת יותר טוב כשאני כותבת

והכי חשוב - לשחרר

אם בעלך אוסף מהגן - תני לו להתמודד עם איחורים. רק ככה הוא ילמד לא לאחר. אי נעימות מול הגננת, ילד שמחכה, קנסות (כך היה אצלנו) והוא יישר קו. בהתחלה היה לי קשה, אחרכך הבנתי כמה זה היה חיוני וזה התפשט לעוד המוון תחומים. אני כבר לא לבד בזה ולא הכל עליי. בהתאמה החרדות פחתו, יכולת הריכוז שלי עלתה וההספקים השתפרו

עוד דבר חשוב - אל תתפתי להגיע ל100 אחוז ותשלמי על זה בשעות שינה. שעות שינה חסרות זה גם גורם לחוסר ריכוז ודכדוך. אצלי לפחות.

שולחת חיבוק ❤️❤️

לא חיה חיים של השרדות, לא מפרפרת בין משימות, לא ממהרת ממקום למקום, לכן אני יכולה להתרכז בעבודה (וגם בדברים אחרים)

רוב האמהות כן עושות את זה ולכן בוודאות עבודתן נפגעת ונמצאות בתחושה דומה.

לכן אני מנהלת את החיים לפי מה שמתאים לי ולא לפי מה שצריך

אז תגידי, מה עם פרנסה, מה עם גידול ילדים וניהול בית, ניהול זוגיות, מה עם כל מה ש׳חייבים לעשות׳?

אז אצלי זה הולך הפוך, לא מה צריך לעשות, אלא מה אני יכולה ורוצה לעשות.

לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו, אם משהו לא מתאים לי אני פועלת לשנות, אין דברים שאני מסתכלת עליהם כ׳אין ברירה׳ תמיד יש בחירה מה לעשות.

נשמע שאת פשוט עייפה מאד ואם תשני יותר טוב בלילה רוב הבעיה תיפתר. אולי כדאי גם לבדוק ברזל וחוסרים שגורמים לעייפות.

רעיונות לשנת לילה יותר טובה:

שבעלך גם יקום בלילה (אם לא עשה את זה עד עכשיו)

לתת תמ״ל בלילה

להעזר ביועצת שינה

להבין שזה זמני ועוד מעט הילדים יגדלו (עד הילד הבא 😂 אצלנו זו אחת הסיבות שיש רווחים גדולים בין הילדים).

זה גם עייפות מהלילות אבל גם קובץ של אילוצים שגורמים לשגרה שלנו להיראות כמו רכבת הרים

בעלי לא קם בלילה כי הוא זומבי ויותר ידרוש ממני מאמץ לגרום לו לתפקד מאשר לעשות את הדברים בעצמי ולחזור לישון..

אני לא מניקה, ויועצת שינה אמרה שכרגע אין לנו מה להתחיל תהליך כי השגרה שלנו

משוגעת ולא מותאמת לתהליך.

ובהחלט אנחנו בהפסקה מהילודה עד שנתייצב... 

לא כתבת למה השגרה שלכם משוגעת כל כך אבל אם זה משהו יוצא דופן כנראה זו הסיבה שקשה כל כך.

האם זה משהו זמני שישתנה מתישהו?

אנחנו גרים במקום מרוחק ולכל מקום צריך לנסוע הרבה זמן, ומסיבות שלא יכולה לפרט כי אאוטינג אין לנו אפשרות לעבור למקום אחר עד סוף השנה הזאת. לא בקטע של להרשות לעצמנו, אלא סיבה אחרת שאין לנו איך לשנות.

בעלי עובד בשעות משוגעות, אני בלי אוטו אז כל דבר נהיה פרויקט לא הגיוני, המוסדות חינוך במקומות שונים אז זה דורש עוד נסיעות וגם לעבוד פחות כדי להקדיש זמן להגיע ממקום למקום בזמנים הנכונים, ויש לנו את ההתמודדויות של כל משפחה וזוג נורמלים,  ובלתמים נראה לי טיפטיפה יותר מהממוצע אבל היה אפשר להתמודד עם זה אם כל השאר היה הגיוני, אבל כל השאר פשוט לא 😬

אולי כדאי לקחת הלוואה קטנה ולקנות אוטו נוסף בשבילך? יש מכוניות זולות יחסית מליסינג, וזה בטח יקצר לך משמעותית את זמני הנהיגה, אם כרגע את בתחבורה ציבורית.

זה יפנה לך יותר זמן עם הילדים בבית, או שתוכלי להעלות את אחוזי המשרה ולהרוויח יותר

אם את מרגישה שהזיכרון והיכולות הקוגניטיביות שלך פחתו משמעותית - כדאי לבדוק B12.

כשלי היה חסר הרגשתי שהמח שלי כמו מסננת.

שאצלי זה ממש הוביל להתקפי חרדה ו OCD וממש הייתי צריכה אפילו יותר כוחות בשביל להמשיך לתפקד. ההכנסה של האמצעית שלי למסגרת כתינוקת תוך כדי עבודה ושאיבות והנקה עשה לי כאלה התקפי פאניקה וחרדה ומחשבות טורדניות עד שנאלצתי לקחת ציפרלקס.

אז לא. לא לכל אחת זה בא בקלות.

זה מאוד קשה!!!! מאוד!

אבל עכשיו אחרי שהשלישי גדל טיפה (בן 4) והוא די מעסיק את עצמו גם שהוא חולה אני מרגישה טיפה אוויר לנשימה.

הכי חשוב בעיני, זה להנמיך ציפיות. את עושה הכי טוב שלך בכל רגע נתון. תשימי לך את זה בראש.

יש לך סדרי עדיפויות אישיים קודם כל ומקצועיים ואת פועלת לפיהן. ואם את צריכה לעשות לעצמך סדר אז זה הזמן.

את צריכה זמן לעצמך לפעמים, זה חשוב! כן יחד עם כל הקושי,  תקחי אוויר לנשימה.

וכולנו איתך באותה סירה! כל אחת והקושי שלה.. חיבוק. 

שגם אני לפעמים אומרת לעצמי, איך ''כולן יכולות ככה וככה ..'', איך רק לי אין כח? .ואיך היא מסוגלת ואני לא? ואיך ואיך?

וזה מביא לתסכולים גדולים.

אבל האמת, כשאני מפרקת את זה למקרה מקרה, מסתכלת על משהי באופן ספציפי - למשל חברה יוצאת המון פעמים להליכה בערב, אני משתגעת, אין לי טיפת כח בערב. ואז כשאני נזכרת שבעצם אין לה תינוק יונק כמוני, ויש לה ילדים גדולים שעוזרים לה המון. זה אחרת. . או שאני רואה חברות שמכינות ארוחת ערב מבושלת, מושקעת ואני בקושי זורקת טוסט לטוסטר, אז אני פתאום מגלה שהילדים שלה אוכלים צהריים בצהרון, ואצלי אוכלים בבית, אז אני מכינה בוקר, צהריים וערב וזה סיוטטטט בשבילי, אבל אם אני לא אצטרך להכין צהריים אז אני אוכל גם מידי פעם להכין מושקע בערב.

או חברה שיוצאת למכון כושר פעם בשבוע, איך?? איך יש לך זמן וכח? ואז נזכרתי שהיא בשבתון .. או חברה שיוצאת לפה, נוסעת לשם חופשי... מי עם הילדים שלך כל פעם מביאה בייביסיטר? זה ממש קשה! ואז קולטת שההורים שלה גרים בישוב, צעירים ורעננים עוזרים לה המון. סתם לשם הפרופורציות...

חוצמיזה, מציעה לך לערב את בעלך יותר. זה נשמע שהכל על כתפייך. גם הילדים וגם הבית וגם עבודה . זה חלוקה לא הגיונית ולא ככה מנהלים בית בשיתופיות. בנוסף לכל הנסיעות שלך, נשמה , לא הייתי שורדת יום אחד במצב שלך. נסיעות זה הדבר הכי מתיש שיש ועוד בתחבורה ציבורית. 

לא יכולה להצביע על עוד מישהו במצבנו. ואני לא בטוחה אם זה מעודד או מייאש חחחח

פשוט בא לי חיים נורמלים ושקטים ורגועים

אם יש אפשרות לעבוד יום/יומיים בשבוע מהבית, ותצליחי לעבוד מהבית (או מבית קפה ליד הבית)

זה יוריד לך את העומס של הנסיעות, ויתן לך עוד 8 שעות בשבוע, להחליט איך את מחלקת אותן בין בית/עבודה/ שינה..

אני אמורה לחזור בקרוב לעבודה אחרי חל"ד, ואני ממש בלחץ מזה.

עובדת יחסית קרוב לבית (נסיעה קצרה), אבל צריכה לעשות מספר שעות מסוים בעבודה, ואם לא- זה יורד במשכורת.

הסיכוי שאני אוכל לעשות את כל השעות שלי הוא די נמוך, ואם לכל זה נוסיף את העניינים הרפואיים שיש לנו במשפחה- הולך להיות לי די קשוח..

תודה!

בעבר בדכ הבחירה היתה לא לעבוד ולחיות ברמת חיים נמוכה (והיה קשה יותר לבחור אחרת כי פחות היתה מודעות ואפשרות בחירה בפועל לאישה)

והיום בדכ הבחירה היא לעבוד ולחיות ברמת חיים גבוהה יותר מבעבר (וקשה יותר לבחור אחרת כשיש מסביב שפע שבעבר לא היה סטנדרט)

אולי יותר מדוייק לומר שהלוואי שהיתה אפשרות לא לעבוד ובכז לחיות ברמת חיים שתואמת את הדור שלנו

אצלנו זה בחירה בערך כמו הבחירה לא למות.

המשכורת של בעלי מספיקה למגורים ומוסדות חינוך לילדים ותשלומי חשבונות.

אם אני לא אעבוד לא נוכל לקנות אוכל, לנסוע, ללכת לרופאים, לשלם על ביגוד (שאנחנו קונים יד 2) או לשלם על בלתמים.

כן, כמובן אפשר לשנות את סדרי העדיפויות ולקנות אוכל, אבל שהילדים לא ילכו למסגרות. או שלא נגור נגיד.

אנחנו לא חיים ברמת חיים גבוהה בכלל אלא באופן מאד בסיסי.

נכון אנשים חיים היום יותר טוב מפעם, אבל עדיין גם הבסיס מתייקר, זה בדיוק המשמעות של העליה ביוקר המחיה שזה מדד שבודק את הדברים הבסיסיים ולא מותרות.

שמחה בשבילך שאצלכם (כנראה) המצב אחרת והלוואי שגם אצלנו בעלי ירוויח ככה שהעבודה שלי תהיה בחירה עבור מותרות, אבל את האמת זה קצת חץ בלב לקרוא את הדברים שלך. 

גם לי זה היה ממש לא נעים

אם הבעל הייטקיסט זה נכון, אבל אם הוא מורה נגיד? או עובד סוציאלי או אח?

אז המשכורת בהחלט לא מספיקה כשיש כמה ילדים 

אז לא, בעלי רחוק מלהיות הייטקיסט, רחוק מאוד (מכניס טיפה יותר ממינימום פר שעה)

לא יודעת למה כל פעם שאני כותבת בנושא זה נתפס כביקורת

לגיטימי לעבוד ולגיטימי לא לעבוד, אצלינו יש פחות צרכים יקרים באופן טבעי (למשל- לא היינו גרים במרכז גם אם זה היה חינם🙃)

ולכן הבחירה להשאר בבית לא כרוכה בויתורים כבדים, אם היא היתה כרוכה בהם כנראה הייתי בוחרת אחרת

פשוט קשה לי עם ההגדרה ש"זה לא בחירה"

הבחירה מצומצמת ואין בה אפשרות של לא לעבוד ולחיות ברמת חיים גבוהה אבל עדיין היא בחירה

הרבה פעמים אנחנו בוחרים בחירות מסויימות בלי מספיק להיות מודעים לזה שאפשר אחרת (מישהי אמרה לי פעם שרק אחרי איזה 6 ילדים היא פתאום קלטה שאשכרה אפשר באמת באמת, בפועל ולא רק בתיאוריה, למנוע הריון) וחשוב שהבחירה- מה שלא תהיה, תהיה שלמה ומודעת

(אולי הרוב) לא מאמינים שהם יכולים לבחור, כל דבר, הם באמת מאמינים שזו גזירת גורל.

מיעוט מאמינים בבחירה ואכן בוחרים ומשפיעים על נראות החיים שלהם.

שזה הרבה אמונה

אני לא באמת יודעת איך אתם חיים @אני10 ועל מה אתם צריכים להוציא.

אבל כן יודכת לומר שמניסיון אישי אמונה זה קריטי כדי לתהיה ברכה בכמה שאנחנו מביאים הסייתה.

אני הפסקתי לעבוד בעבןדה המרוויחה שלי בתור מורה מתחילה שתחשבי כמה זה בחודש וזה היה ההכנסה הגבוהה. אחרי שחוויתי דכאון אחרי לידה שאחרי טיפול הבנתי שהיא מגיע מבלחץ הזה של עבודה

בעלי אברך.

ואף פעם ישתבח שמו לא היינו סמינוז אין לזה הסבר מדעי.

אנחנו אף פעם לא נוציא מה שאין לנו.

נכון ךא מצליחים ךחסוך אבל סהחלט יש כל מה שצריכים כמובן מצומצם ולא חיים כמו כולם אסל מאושרים ויש נחת וזו הייתה הבחערה שלנו לחיות לפני זה הרגשתי שזה לא חיים.

וכן אם אנחנו חס ושלום לא נסתדר-שהקב'"ה יחליט שזה לא מספיק השתדלות בעלי יצא לעבוד

שבעלך הייטקיסט וגם לא משנה לי כמה הוא מרוויח. שמחה בשבילכם שזה רלוונטי לכם להסתכל על העבודה שלך כבחירה.

אם את באמת לא מבינה אני אנסה להסביר למה זה נתפס כביקורת, בעיניים שלי כמובן.

יש פה כמה רבדים.

1. כשאדם מתאר קושי ואת אומרת לו הקושי הוא בחירה, את בעצם אומרת, או לפחות זה מה שהצד השני שומע: בחרת במצב שלך, כלומר אתה אחראי, כלומר אתה אשם, כלומר אתה בכיין. תתמודד.

זה מה שאני שומעת במילה בחירה כשאני מדברת על קושי שלי, בין אם היא נכונה ובין אם לא. ואני כנראה לא היחידה אם זה תמיד נתפס כביקורת.

2. במובן מסוים אין מה לומר את צודקת, אבל כמו שכתבתי גם הבחירה לא למות היא בחירה. נכון, זה משפט מאד קיצוני, אבל אני בטוחה שגם לך יש קווים אדומים. היית נותנת לעצמך או לילדים שלך להסתובב עם בגדים מלוכלכים וקרועים כי זו בחירה להוציא כסף על בגדים נקיים ושלמים (לא אומרת חדשים, גם יד 2)? היית מוכנה להיות רעבה באופן תמידי, אם את יודעת שאת אוכלת מספיק כדי לתפקד ולשרוד, כי הוצאה על אוכל מעבר לזה היא בחירה? היית מוכנה להפסיד עשרות אלפי ואולי מאות אלפי שקלים כשאת מאד חנוקה כלכלית גם ככה רק כי שיפור מיידי של המצב שלך הוא בחירה בהישג יד? היית מוכנה לוותר על טיפול רפואי כי ההוצאה הזו היא בחירה? היית לוקחת הלוואות שאת לא יודעת אם יהיה לך איך להחזיר כי לחיות בלי כסף זו בחירה?

לא יודעת מה התשובה שלך לכל השאלות האלה, ובכנות אשמח לשמוע. התשובה שלי לכולן היא לא. בעיניי בחירה רלוונטית כשההשלכות הן סבירות ונורמטיביות (משאירה לשיקול דעתו של כל אדם להגדיר את זה בכנות).

ולכן המילה בחירה בעיניי לא רלוונטית פה. לדוגמא אני לא אוציא את הילדים שלי ממוסדות חינוך גם בשבילם כי הם צריכים את זה וגם בשבילי כי מנסיון אני יודעת שלהיות איתם בבית יכניס אותי לדיכאון קליני, בטח בתקופה שאנחנו גרים בחור תקוע ואני לא יכולה לנהוג ולצאת איתם לשום מקום.

המחיר של דיכאון הוא לא "בחירה" בעיניי. ולכן להוציא אותם לא יהיה רלוונטי.

3. וזה קצת קשור לנקודה הקודמת. האמירה הזאת מזמינה הצטדקות. ברגע הראשון אמרתי לעצמי, אולי אני אסביר לה את האילוצים שלנו. ואז הבנתי שלא. לא מתאים לי לפרוש פה את כל סיפור חיי ולהסביר על גבי הפורום את הבחירות שלנו רק כדי להסביר ולהצטדק שהמחירים האופציונליים לבחירה שונה היו גבוהים ברמה לא סבירה. זה מקום לשיקול הדעת שלי.

אני לא אבוא לאמא שמתלוננת שהילד שלה לא ישן ואגיד לה - "טוב בחרת לא לעשות אימון שינה, מה את רוצה." בעיניי זה משפט חסר טקט. יש לה שיקולים משלה וזה לא המקום שלי לנזוף או לבקר אותם. אני יכולה להציע בעדינות שתשקול את זה, אבל באמת באמת המקום שלי כחברה לאמא כזו הוא לצאת מנקודת הנחה שהיא עשתה את החלק המחשבתי והבינה שזה הדבר הכי נכון לה, ולנחם או אפילו לנסות למצוא פתרונות מנקודת המוצא הזו. זו כמובן התפיסה שלי, אבל באמת אני לא מאמינה שאדם צריך להצטדק בפני אחרים ולקבל את אישורם על כל מהלך רק כדי לקבל אמפטיה כשקשה לו.

לא כאשמה

אלה הזדמנות

אם כל הזמן אפשר לבחור, אז יש אינסוף אפשרויות ותמיד אפשר לשפר.

לא חושבת שמישהו רוצה הסבר ממך על חייך, אלא לומר שכדאי לך לבחון חלופות, אם את לא מרוצה מחייך, כי תמיד יש, גם אם נראה שלא.

הניסוח של הודעת הפתיחה שלך עם שאלה ׳איך?׳ מביא גם תשובות כאלה, לא חושבת שמישהו מתכוון לבקר.

אותך מאוד מאוד.

אם את מרשה לי להציע הסתכלות אחרת, כשאני למשל אומרת לעצמי שאני יכולה לבחור, זה לא בשביל לבטל את הקושי.

להיפך, זה בשביל להתמודד איתו.

היה שלב שהייתי עמוסה מאוד מאוד, הרגשתי שאני לא נושמת, אבל גם שאין לי ברירה אלא לחיות במציאות הזו. ואז בנוסף לקושי האובייקטיבי של המציאות, התווסף גם קושי של כעס ותסכול על החוסר שליטה שלי בחיים שלי. מעין כעס על ה"גורל" שנקבע לי ושאין ביכולתי לשנות.

ואז מה שעזר לי, זה ללמד את עצמי תודעה של בחירה. זה לא אומר שלא קשה, אבל לפחות אני לא מרגישה קורבן של המציאות. אז זה הגיע גם עם המון חמלה עצמית, והבנה שאני באמת בקושי גדול. אבל אחרי החמלה גם הגיעה התובנה של בחירה, וזה מאוד מאוד עזר לי 

הבנות כאן רק רצו לתת לך תקווה ,רובן עברו דברים דומים ועשו שינוי. (גם אם שכלית נראה שאין חלופה).

מההודעה זה נשמע שאת משוועת לשינוי, שלא טוב לך במקום המרצה הזה, שאת רוצה אוויר לנשימה.

נכון שבפועל זה נראה שאי אפשר לשנות שום דבר?

שאם תעשי שינוי את תמיד תפסידי משהו?

עכשיו אני רוצה שתשבי עם עצמך או אפילו לפני שינה תדמייני לעצמך איך היית רוצה לראות את החיים שלך? את היום יום והשגרה שלך.

נכון שכרגע את לא יכולה לשנות כלום, אבל לרצות תמיד אפשר. שם נמצאת הבחירה. ובדרך שאתם רוצה', מוליכין אותו. נכון לך אין שום כח לשנות. ה' רואה את הרצון שלך והוא כל יכול הוא יכול לסדר לך דברים כמו שאת אפילו לא מדמיינת.

תקשיבי גם לרצונות הקטנים שלך. שכן ניתן לממש.

אנחנו הנשים בטבע שלנו נבראנו מאוד מרצות, מה שלגבר בא באופן טבעי (לדאוג לעצמו קודם?)

אישה מאושרת היא החמצן של הבית.

תתחילי לממש את הרצונות הקטנים שלך ותראי איך הבית לא נפגע מזה, להפך יש יותר ברכה.

שנה חדשה בפתח, בטוחה שהכל יתהפך לך לטובה!!

זה באמת מעצבן שמתייחסים לבחירה כאילו אם בחרת אסור לך להתלונן (מישהי פעם לא הבינה למה קשה לי עם זה שאני לא מניקה, הרי בחרתי בזה, וואלה, לא היתה לי אפשרות לבחור להניק בכיף ובחירה בין הנקה לשפיות באמת לא נחשבת לבחירה) אבל זאת ממש לא היתה הכוונה שלי, רק להעלות למודעות את זה שלפעמים אנחנו לא שמים לב שאנחנו לא באמת בוחרים ונכון שלא הייתי בוחרת באפשרות לא סבירה ולא מגדירה אותה כבחירה אבל יש מצבים שיש יותר מאפשרות אחת סבירה ופשוט אנחנו אוטומטית בוחרים באפשרות ה"רגילה" למרות שיכול מאוד להיות שהיה עדיף לנו אחרת

האמירה מזמינה הצטדקות כי את רואה אותה כביקורת על בחירה שלא עשית כי לא  באמת היתה רלוונטית אבל היא באה כדי להדגיש את האפשרות של בחירה כשיש כמה אפשרויות סבירות

בכל מקרה אני מצטערת על החץ בלב וחיבוק לך על הקושי הבאמת לא פשוט הזה❤️

@חולת שוקולד קודם כל תודה על ההבנה ועל הנכונות להקשיב, זה ממש לא מובן מאליו ואני מעריכה מאד ❤

לגבי מה שהצעת בתגובה השניה - באמת זה הכיוון, אני מחפשת משרה מלאה או כמעט מלאה בתחום אחר בסכום של נגיד 8, אבל קרוב לבית וזה יקל עלינו. הבעיה שמאד קשה לי למצוא, כי יש לי נסיון בתחום ספציפי ומקצועות שלא דורשים נסיון מקבלים בהתאם - 6-7 גג, וגם ככה אנחנו עם תזרים חודשי שלילי ואוכלים חסכונות אז זו ירידה שכרגע לא נוכל לעמוד בה.

אז כן ממשיכה לחפש, אבל כרגע מתמקדת בלנשום עמוק ולחכות מתוך הבנה שיכול להיות שיקח זמן עד שמשהו ישתפר

ולגבי התגובות של @oo @תקומה @אם_שמחה_הללויה אני ממש מבינה את ההסתכלות שאתן מציעות, אנסה לאמץ..

מהחיים שלך.

לא ההנאה שלי תהיה אחרי ההספקים בעבודה, בבית, עם הילדים, כל המשימות החיצוניות...

אני אגיד מה שאני תמיד אומרת לעצמי.

אני הלב של הבית. מה שאני מרגישה זה הדבר שהילדים שלי סופגים, שמהדהד בין קירות הבית, שמשפיע גם על הבעל.

את כל ההחלטות שאני עושה, כולל פרנסה כולל הכל,

זה מתוך לקיחה בחשבון קודם כל של-

כמה זמן פרטי שלי זה משאיר.

כמה מרחב יש לי.

כמה זה נוח לי ומתאים לי.

ואני מארגנת את חיי סביב זה.

מהסיבה הפשוטה שלא שווים לי חיים סביב סטרס.

ולא נכנסו למינוס גם כשהמשכורות של שנינו לא הספיקו למזונות.

איך זה? אני מאמינה שאישה *צריכה* להתחשב בעצמה. לשים את ברירות הנפש שלה קודם כל ובמקום הראשון. 

דבר שני, אני רציתי להציע לך דווקא לנסוע בתחבורה ציבורית ואז אני רואה שאת ממילא עושה את זה, אז נהדר! יש לך ארבע שעות ביום שאת נוסעת, זה המון זמן! אבל הזמן הזה הוא משאב בשבילך...

אני לא יודעת איך את בנסיעות, אבל מעלה כמה אפשרויות ותקחי מה שנכון לך.

קודם כל לישון! תקני לך כרית צוואר נחמדת, ואת מקדישה עכשיו שעתיים לשינה כשחוזרת מהעבודה, תשימי לך שעון מעורר נניח עשר דקות רבע שעה לפני שאת יורדת כדי להתאפס קצת, תאכלי פרי, תשתי מים, תתרענני אפילו להעביר מגבון על הפנים. שינה באוטובוס היא לא כמו שינה במיטה אבל היא בהחלט יכולה לתת אנרגיות אם את נכנסת למצב נפשי של מנוחה והרפיה.

אם את לא מצליחה לישון בנסיעות, תקדישי את הזמן הזה לעצמך באיזה שהוא אופן, התבודדות ותפילה (בלחש כמובן), קריאה או כתיבה אם זה לא עושה לך בחילה, אוכל או נשנוש בלי ריח, לשמוע באוזניות פודקאסט מעניין או שיעור או משהו שיעניין אותך, יחכים אותך, יתן לך כלים וכו'.

את יכולה גם ליצור בנסיעה אם זה עושה לך טוב ולא עושה לך בחילה אפשר לצייר, לסרוג, לרקום, מקרמה, וכו'.

אם העבודה שלך דורשת יצירתיות ומחשבה מעבר לשעות העבודה את יכולה להקדיש גם לה זמן בנסיעות, ולכתוב את הרעיונות ומה שעולה לך או במחשב נייד או במחברת.

בקיצור, יש לך פה ארבע שעות מהיממה שלך, זה המון! אם היית נוהגת זה היה מעייף והזדמנות יותר מוגבלת (נניח התבודדות או לשמוע שיעור כן אפשר) בתחבורה ציבורית את יכולה לקחת את הזמן הזה בשתי ידיים להתמלא ממנו.

כשהייתי סטודנטית הייתה לי שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. הייתי מתפללת בבוקר באוטובוס, בנחת, בכיף, תפילה ממלאת. אחר כך אוכלת בקטנה, פירות וירקות, קרקרים, עוגיות, לפעמים סנדוויץ'. ארוחת בוקר להתחיל את היום. אפשר לקחת כוס טרמית עם קפה או בקבוק קטן של אייס קפה. וככה בנסיעה זה התחלה נינוחה ורגועה של הבוקר. הייתי שומעת שיעורים, פודקאסטים, שירים. הייתי סורגת וחושבת מחשבות, זמן של מנוחה. הייתי ישנה, הייתי מסתכלת על הנוף בעונות מסויימות (נניח פריחת שקדיות) בתודעה של טבע, טיול, רעננות, לא בוהה כי כאן אני.

הייתי עושה חלק מהשיעורי בית והמטלות שלי.

כשהייתי בתחילת הריון לא יכולתי לעשות את כל זה, זה היה גורם לי להקיא ואז הנסיעות היו באמת סיוט (אבל אז גרתי קרוב יותר ללימודים והיה לי רק שעה נסיעה לכל כיוון וגם היה קורונה אז ברוך ה' זה לא היה יומיומי). 

לסמן וי על משימות קטנות וטלפונים, לקרוא או לנוח.

זה פשוט עדיין מתיש וגוזל זמן.. וגם נסיעה במקטעים שצריך להחליף אוטובוסים וכאלה, זה לא שעתיים בנחת 

של הילדים זה גילאים ממש קטנים שדורשים הרבה.

ושעתיים לכל כיוון זה המוןןןןןןן

בעיניי אישה עם ילדים בכלל לא אמורה לעבוד כי יש לה עבודה בבית.

יוצא שאישה עובדת פעמיים, בעבודה שלה ובבית.

וזה באמת אין סוף מטלות.

ואת עוד קמה בלילה... 

קחי בחשבון שזה שזה הפך לנורמה, לא אומר שזה נורמלי.

מקווה שאת מנצלת את השבת לנוח, לישון ולהנות (חשוב ממש להנות גם)

ומקווה שבלי קשר השינה שלך מספקת, כי שינה מאוד חשובה לבריאות! 

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

בונים כל שנה בליל הסדר שולחן נמוך מיוחד.

שולחן בגובה שולחן סלון, וכולם יושבים על כריות מסביב. דמייני מאהל בדואי כזה? אז ככה.

זה ממש נצרב לילדים שלי, וגם כמה אורחים שהתארחו אצלנו אימצו אח''כ את הקונספט. זה שונה ומיוחד ממש.

אפשר גם להחליט שחלק מהסדר עושים בכלל בספות (מתבקש ה'מגיד' וה'הלל נרצה'), ולהוסיף לספות מיליון כריות להסבה.

מעצבים מרכז השולחן עם בדים כחולים ובאמצע אנשי פליימוביל, או חיות פלסטיק קטנות שצריך למצוא לאן במהלך ההגדה הן שייכות (חיות של ערוב, צפרדעים, קורבנות).

השנה ביקשתי מכל ילד לכתוב שלוש משימות על פתקים נפרדים, ובמהלך כל שיר נעביר קופסא עם הפתקים, ומישהו שלא יסתכל יגיד 'סטופ' ויצטרכו לבצע את המשימה (סוג של חבילה עוברת). נראה איך יהיה.

הוא אמר לשטוף טוב וזהו

תודה רבה

עשיתי סטריליזציה לחלק מהדברים שאפשר

שאלה די מטומטמת כי התינוק מסרב לקחת בקבוק .... אבל בימים האחרונים כל יום מנסה לתת פעם אחת ולא רוצה לשבור את הרצף

כבולעו כן פולטו.. הסטריליזציה זה מים רותחים וזה מספיק אני חושבת. כמובן רק לחלקים שצריכים שטיפה. האחרים גם ככה לא נוגעים בכלום, רק אויר עובר שם.אולי הייתי מנגבת מבחוץ בקטנה.

תזכרי שגם חלב אם וגם תמל זה תמיד כשר לפסח

אם היה צורך בבקבוק, קניתי בקבוק חדש.

אחר כך או שהמשכתי להשתמש בבקבוק החדש, או ששמרתי אותו לפסח הבא.

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️