בשבוע שעבר נזכרתי בסיפור מזמן השואה שיכול לתת לנו טיפ איך לנהוג עכשיו.
למרות שאי אפשר חס וחלילה לדמות המצב כיום למצב שהיה אז רחמנא ליצלן. אבל בקטע אחד יש דמיון אבסולוטי: שנאת ישראל תהומית.
כל שבוע שעובר מחוסלים עשרות מחבלים, נהרסים בתי מחבלים, יחד עם בתי "חפים מפשע" שמתוכם פועלים המחבלים. מאות אלפים נעקרו מבתיהם וגרים באוהלים. שבויים שלהם נמצאים אצלנו, וישראל מוכנה לשחרר אם הם ישחררו את החטופים כולם.
ובכל זאת לא בוער להם עסקת חטופים. למה? כי הם רואים עד כמה זה חשוב לנו, וכמה שזה חשוב לנו, ככה הם יותר מסרבים, כי המטרה שלהם לגרום לנו כאב וצער, ובטח לא לגרום לנו נחת רוח.
נזכרתי בסיפור מזמן השואה: יהודי במחנות השמדה הגניב למחנה קצת תפוחי אדמה בניגוד להוראות הנאצים, למרות שידע שעל דבר כזה אם ייתפס יוציאו אותו להורג. כאשר נתפס על חם שאל אותו הקצין הנאצי: למה הגנבת תפוחי אדמה? הרי ידעת שבגלל זה יוציאו אותך להורג? היהודי חשב שאולי לקצין ההוא יש קצת רחמים אבל לא יוכל לעשות כלום מול כל שאר הנאצים. ואז עלה לו רעיון הבא, וזה הצליח לו. היהודי ענה לקצין הנאצי: נמאס לי לחיות אבל לא מסוגל להתאבד, לכן הגנבתי תפוחי אדמה שיוציאו אותי להורג. הקצין ענה: אם ככה אני לא מוציא אותך להורג, אני משאיר אותך בחיים שתמשיך לחיות ולסבול.
אם רוצים שהמחבלים יסכימו לעסקת חטופים, הדרך היחידה שהיהודים יצהירו ויראו בשטח שהם לא מעוניינים בשום עסקה, רק אז יש סיכוי. כי אם המחבלים יבחינו שאנחנו רוצים עסקה, הם לא ירצו לתת לנו את התענוג.
וכמובן, לתת צדקה ולהתפללּ.
