אול יככה היום יעבור ל@כְּקֶדֶם  יותר מהר ולי יהיה סיפור לפני השינה...😉

היום הזה לא זז, לחש עוזי והידק את אחיזתו בקרבין הארוך.

אמרת משהו? שאל לייבל.

סתם שהיום הזה ארוך מדי, ענה עוזי.

אני רוצה לישון, הסכים לייבל.

כן, קרא גם אדמונד שעבר לידם, סוף סוף הפוגה בקרבות, ועדיין צריך לשמור.

כל הדריכות הזאת, עד מתי? שאל לייבל.

תגיד לנו אתה, חייך עוזי, אתה הדוסאלך פה.

ווי זמיר, מלמל אדמונד, אם אתה הדוסאלך מצבנו בכי רע.

עוזי צחק.

לייבל לעומתו היסב פניו בחזרה קדימה. מישהו צריך לשמור על המשלט, מלמל.

כן, הסכים עוזי, גם העמדה הדרומית חשובה, הוסיף.

אדמונד הלך באיטיות לכיוון המפקדה.

עד מתי, מלמל לעצמו, עד מתי.

הרוח הסתווית נשבה בנחת, מזיזה קרעי עננים בשמיים.

אדמונד נעצר והביט קדימה. בדיוק כאן, הוא מלמל וכרע על ברך אחת.

בדיוק כאן הוא נפל. הוא השתנק. גוש כבד חסם את גרונו.

ושם, המשיך מוחו להכאיב כשהביט בשביל היורד מן המשלט. שם נפלה דבורה.

איזו לוחמת הייתה, שמע קול לידו.

אדמונד הזדקף בבהלה.

גאולה עמדה מאחוריו. היא חייכה חיוך עצוב.

אדמונד פנה להביט אל האופק.

שניהם עמדו והסתכלו על הנוף.

עצובים.

צליל חרישי נשמע. לאט לאט הלך והתגבר.

ניגון מפוחית בזמר בודד ויחיד.

הניגון בקע ועלה ופשט, עד שכל המשלט הוצף בנגינתו הבודדת.

זה "בין גבולות", מלמל אדמונד.

העמדה הדרומית הוצפה בניגון המפוחית.

עוזי החל לזמר חרש. לייבל הצטרף אליו.

בין חוטי התיל ושקי החול שירתם עלתה וגברה.

העמדה הצפונית גם היא לא שתקה. דינה ויוסק'ה שרו במלא גרון.

מתיל אל תיל חושמל האוויר בנגינה ובזמר.

גאולה הצטרפה לניגון בקולה העמוק. אדמונד בקולו הנמוך הצטרף גם הוא.

המשלט כולו הוצף בניגון וידע כל אחד: זה יודק'ה, יודק'ה דופק ניגונים.

בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ,

בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים –

שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף,

לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ –

אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ.

כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ,

וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ.

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

שַׁיָּרָה, אַל בְּכִי וְאַל צַעַר.

הִשָּׁעֵן עַל זְרוֹעִי, סָב זָקֵן

גַּם לָזֶה שֶׁסָּגַר אֶת הַשַּׁעַר

יוֹם יָבוֹא שֶׁל נָקָם וְשִׁלֵּם!

לָעוֹלָל וְלָרַךְ –

שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח.

לַמָּךְ וְלַזָּקֵן –

אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן!

                                     ***

לילה. החבר'יה מעמיסים ארגזי תחמושת על הג'יפים.

האוכל והציוד מועמס גם הוא.

הכל שותקים. דרוכים.

כולם לעלות, רעם קולו של המפקד.

אדמונד קפץ לג'יפ הקרוב. לייבל וגאולה ישבו שם. אדמונד התיישב לידם וליטף את הסטן שלו.

חכו לי, מלמל עוזי והתיישב מול ההגה.

החבר'יה התיישבו ובדקו את כלי נשקם בפעם האחרונה. הכל תקין, מלמל לייבל. גם אצלי, אישרה גאולה.

אדמונד ועוזי שתקו.

הכל תקין? נשמע המפקד לצידו של עוזי. כן, מלמל עוזי, מוותר על גינוני הכבוד הנהוגים.

המפקד התעלם. אדמונד! אתה על הברן, פקד. תן את הסטן לעוזי.

כן המפקד, מלמל אדמונד, הושיט את הסטן לעוזי וחבש את כובע הפלדה שלו.

הוא נעמד מול הברן ובדק אותו. קליק. קלאאק! קליק-קלאק! נשמעו הנקישות.

אדמונד נטל שרשרת כדורים. בהצלחה, טפח המפקד על הג'יפ וחייך חיוך מעודד.

הוא ניגש לג'יפ הראשון בשיירה, וקפץ פנימה.

אדמונד הרכיב את השרשרת בברן.

הג'יפ הראשון החל לדהור קדימה.

השיירה החלה לדהור אט אט ביחד קדימה.

גאולה נאחזה ביד שמאל בדופן הג'יפ, וביד ימין לפתה את הסטן.

אדמונד לפת בכל כוחו את הברן. הג'יפ היטלטל בפראות באדמת הטרשים.

איזו שממה, מלמל עוזי.

אט אט התפרקה השיירה והפכה לשורה.

הג'יפים הוסיפו לדהור בשממה.

ליבו של לייבל הלם בפראות. טרם השתתף בקרב, הוא 'ירוק' לחלוטין. מה יהיה?

גאולה גם היא הייתה דרוכה, אצבעה מונחת בתוך שמורת ההדק.

לייבל נעץ רגליו בכח בריצפת הג'יפ ותפס את הסטן בשתי ידיו. עליו להיות מוכן.

הדופק הלם גם אצל אדמונד, שליטף שוב ושוב את שמורת ההדק בברן.

רק שבטעות לא תישתחרר לחיצה, חשב לעצמו.

בג'יפ שלצידם ישב המפקד הדרוך, תר אחר האויב.

אצבע כולם על ההדק, חשב לעצמו.

מעניין אם גם ליבם דופק כשלי, חשבה דינה מאחוריו. התנשפויות קצובות לצידה ענו על שאלתה. גם ליבו של יוסק'ה דופק. החושך כיסה על ההקלה שהופיע בפניה. אין הדבר יוצא דופן, הרהרה לעצמה.

יוסק'ה נאחז בברן המותקן על הג'יפ. אולי, הרהר לעצמו, בסוף לא יהיה קרב? אולי נסוג האויב?

דממת הליל שתקה מבעד לטרטורי המנוע.

צבוע צחק במרחק.

הלילה יהיה קרב, לחשה הדממה.

ניגון חרישי בקע לפתע מאחד הג'יפים.

הניגון עלה וגבר.

ניגון מפוחית מוכר פשט במרחב, בזמר בודד ויחיד.

החבר'יה הצטרפו אט אט לניגון, עד שמג'יפ אלי ג'יפ החלו כולם לשיר ניגונים.

דינה צווחה במלא גרון וזיופים, ויוסק'ה וחיים הפריחו חיוכים.

אדמונד הצטרף לשירה והרפה מעט מהברן, מניח לו להישמט על כנו.

עוזי זמזם חרש עד שגם קולו עלה ונשמע בבירור.

פיצוץ עז החריד את יושבי הג'יפים.

נפצעתי! נשמעה צעקה מאחד הג'יפים.

שריקות כדורים החלו להישמע.

אדמונד אחז בברן וסחט את ההדק בכיוון הירי.

נשמעה צווחה.

החברי'ה קפצו מהג'יפים במהירות ונפרסו על הקרקע.

ברן הרעים בקול טרטור וסטן שרק ושיקשק.

המפקד צעק הוראות שונות.

ובתוך המולת הקרב, הוסיפה מפוחית להשמיע צלילים.

ידע אז הנגב, מי הוא המנגן הלילה בקרב.

זה יודק'ה, זה יודק'ה דופק ניגונים.

הַדֶּרֶךְ כֹּה רָחוֹק, רָחוֹק וּמִשְׂתָּרֵעַ

מִנַּחַל עֵין-חֲרוֹד, הַרְחֵק עַד הַיָּרֵחַ

הִנֵּה הַלַּיְלָה כְּבָר יָרַד עַל הַקִּבּוּץ

רַק אוֹר הַכּוֹכָבִים מֵאִיר, רוֹמֵז בַּחוּץ.

שְׁחוֹר-הַלַּיְלָה כְּבָר יָרַד עַל הַכִּנֶּרֶת

קָחוּנִי נָא אִתְּכֶם, אַחַי, אֲנִי אוֹמֶרֶת

שָׂאוּנִי נָא אִתְּכֶם, אַתֶּם הַבַּחוּרִים

שָׂאוּנִי נָא אִתְּכֶם מֵעֵבֶר לֶהָרִים.

וְהֵם אוֹמְרִים אֵלַי: עֲלִי, כִּי אַתְּ יָפָה כֹּה

כִּי בִּשְׁבִילֵךְ נִסַּע לִסְדוֹם וְגַם לְעַכּוֹ

כִּי בִּשְׁבִילֵךְ נִסַּע כֻּלָּם כֻּלָּם כֻּלָּם

אַף לְמָקוֹם שֶׁעוֹד אֵינֶנּוּ בָּעוֹלָם.

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ, הַטֶּנְדֶּר פֹּה רָץ

מִשְּׂדוֹת יָם הַמֶּלַח עַד עֵין הַמִּפְרָץ –

הַלַּיְלָה לַיְלָה אָפֵל

הַטֶּנְדֶּר, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

הַטֶּנְדֶּר, פְּתַח פִּיךָ בְּשִׁיר!

לִבֵּנוּ רָחָב וְצָעִיר!

אִם אֵשׁ מִלְּפָנֵינוּ, אִם אֵשׁ מֵאָחוֹר –

הַטֶּנְדֶּר, אַל תַּעֲצֹר!

אֶחָד הִבְטִיחַ חֲתֻנָּה מֵאֵיִן כָּמוֹהָ

אֶחָד הִבְטִיחַ לִי אַרְמוֹן עַל הַגִּלְבֹּעַ

אֶחָד אָמַר לִי: אֲהַבְתִּיךְ מְאֹד, רָחֵל

לִבִּי אֵלַיִךְ כְּמוֹ טֶנְדֶּר מִתְגַּלְגֵּל.

אֶחָד שְׁחַרְחַר אָמַר: אָמְנָם לִי יֵשׁ רַק פִּתָּה

אֲבָל אֹהַב אוֹתָךְ מֵעַזָּה עַד חֲנִיתָא

וְרַק בָּחוּר אֶחָד שָׁתַק מִבֵּין כֻּלָּם

וְאֶת פָּנָיו עוֹד לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם.

וְהוּא עָמַד לוֹ שָׁם נוֹשֵׂא חִצִּים וָקֶשֶׁת

וְהֵן אוֹתוֹ בִּלְבַד הָיִיתִי מְבַקֶּשֶׁת

אַךְ הוּא שָׁתַק אֵלַי כְּצֵל בֵּין הֶהָרִים

וְהוּא הָיָה יָפֶה מִכָּל הַבַּחוּרִים.

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ...

אֲזַי לָחַשְׁתִּי לוֹ: הַבֵּט אֵלַי, הַבִּיטָה

אֲנִי אֹהַב אוֹתְךָ מֵעַזָּה עַד חֲנִיתָא

בּוֹא וְנֵשֵב בְּתוֹךְ הַטֶּנְדֶּר הֶחָדָשׁ

וּנְבַלֶּה עָלָיו אֶת כָּל יַרְחֵי הַדְּבַשׁ.

אַךְ הוּא שָׁתַק אֵלַי, שָׁתַק וְלֹא עָנָה לִי

וְלֹא יָדַע כִּי אֶת לִבִּי הַתָּם שִׁנָּה לִי

וְהוּא נָהַג, אֶת כָּל הַטֶּנְדֶּר הוּא נָהַג

וְרַק אוֹתִי נָהַג בְּשֶּׁקֶט וְשָׁתַק.

פִּתְאֹם עָצַר בִּכְבִישׁ עֲפוּלָה וְנַצֶּרֶת

אֶת כָּל הַבַּחוּרִים הוֹרִיד עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

וְרַק אוֹתִי חָטַף בַּטֶּנְדֶּר וְהִפְלִיג

וְעַד עוֹלָם אוֹתָנוּ טֶנְדֶּר לֹא יַשִּׂיג...

הַטֶּנְדֶּר נוֹסֵעַ...

                                     ***

שריקות הכדורים פסקו.

האויב נסוג וחוסל. תמה ההסתערות.

החברי'ה החלו אוספים ציוד לג'יפים.

גאולה חבשה את אדמונד שנורה בכתפו.

יוסק'ה העמיס ארגזי תחמושת ריקים בחזרה לג'יפ.

לייבל ועוזי פנו לתקן את התקר באחד הג'יפים.

אווירת נכאים השתררה.

זמן לחפש גופות, מלמל משה.

יורם שתק.

חיים הנהן באישור, וחיפש בפנס את המפקד.

המפקד שכב בצד הג'יפ שלו, רגלו חבושה.

זמן לחפש גופות, אישר גם הוא.

משה יורם חיים לייבל תקווה ומרגלית, מצאו את החסרים, אמר בקול לקוני מעט.

כן המפקד, הצדיעו השישה.

הם החלו מחפשים בתלים הסמוכים בהם מצאו מחסה שעות קודם לכן. אלומות הפנסים שוטטו במרחב.

מצאתי, קראה תקווה בקול חנוק.

החבר'יה התקבצו סביבה.

על התל הייתה מוטלת גופתו של יודק'ה.

שלולית הדם סביב ראשו לא הותירה מקום לספק: יודק'ה אינו בין החיים.

יודק'ה החביב, שכב על התל בפה פעור ועיניים קרועות לרווחה.

חור במצחו מכדור צלף.

ידו הפשוטה לצידו אחזה עדיין במפוחית, יתומה ואילמת.

צמרמורת זחלה בגוום.

לא הייתה זו סתם גופה.

הייתה זו גופתו של יודק'ה.

דוממת.

השישה הביטו בגופה מתקשים לעכל.

דבורה חיבקה את יורם ופרצה בבכי.

דמעות החלו לעלות בעיני כולם.

משה ניצב נטוע באדמה, המום.

לפתע המתה הרוח דרך המפוחית והחלה מפיקה צלילים.

המפוחית החלה מנגנת בזמר בודד ויחיד.

השישה עצרו נשימתם. דבורה פסקה לבכות.

הניגון זחל דרך המפוחית, חרישי ועצוב, לוחש בחרישיות כשלכת עוברת בגנים.

ידעו החברי'ה שעל התל והפצועים השוכבים בינות לג'יפים, למי שאהוב, הרוח יהום ניגונים.

לא בטוח, ככה זוכר שלימדו אותנו בכיתה ב

כן, רוב שבלולי היבשה הם אכן **הרמפרודיטים**, כלומר הם נושאים איברי רבייה זכריים ונקביים בו-זמנית.

עם זאת, זה לא אומר שהם בדרך כלל מפרים את עצמם. הנה כמה עובדות מעניינות על התהליך:

* **הזדווגות הדדית:** למרות שיש להם את שתי המערכות, רוב השבלולים צריכים להזדווג עם שבלול אחר. במהלך ההזדווגות, שני הצדדים בדרך כלל מעבירים ומקבלים זרע בו-זמנית, כך ששניהם יכולים להטיל ביצים לאחר מכן.

* **"חצי אהבה":** לשבלולי גינה מסוימים יש טקס חיזור מוזר שכולל ירי של "חצי אהבה" (Love darts) – מבני גיר קטנים שהם נועצים אחד בשני כדי להגדיל את הסיכוי שהזרע שלהם ישרוד בגוף השותף.

* **יוצאים מן הכלל:** לא כל השבלולים הם כאלה. ישנם מינים מסוימים (בעיקר שבלולי מים ושבלולים ימיים) שבהם קיימת הפרדה ברורה בין זכרים לנקבות.

התופעה הזו (הרמפרודיטיות) נפוצה בטבע הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב, במיוחד בקרב בעלי חיים חסרי חוליות או כאלו שחיים בסביבות שבהן קשה למצוא בן זוג.

הנה כמה דוגמאות בולטות:

### 1. שלשולים (תולעי אדמה)

בדומה לשבלולים, גם השלשולים הם הרמפרודיטים. כשהם נפגשים, הם נצמדים זה לזה ומחליפים זרע. לאחר הפרידה, כל אחד מהם מייצר פקעת ביצים עצמאית באדמה.

### 2. דגי שונית (שינוי זוויג)

ישנם דגים שלא נולדים עם שתי המערכות בו-זמנית, אלא מסוגלים **לשנות** את המין שלהם במהלך החיים:

* **דגי ליצן (נמו):** כולם נולדים זכרים. בתוך קבוצה, הזכר הדומיננטי ביותר יהפוך לנקבה. אם הנקבה מתה, הזכר הבא בתור "משתדרג" והופך לנקבה.

* **דגי תלסומה (Wrasse):** אצלם זה עובד הפוך – חלק מהנקבות יכולות להפוך לזכרים דומיננטיים אם הזכר של הלהקה נעלם.

### 3. חשופיות ים

חשופיות הים הן הרמפרודיטיות סימולטניות (כמו השבלולים). הן מציגות מגוון מדהים של צבעים וצורות, ובזמן הרבייה הן מעבירות זרע אחת לשנייה באופן הדדי.

### 4. כוכבי ים

חלק ממיני כוכבי הים הם הרמפרודיטים. חלקם יכולים אפילו להתרבות ברבייה אל-מינית על ידי חלוקה של הגוף שלהם, אבל אלו שמתרבים מינית עושים זאת לעיתים קרובות תוך שינוי מין במהלך חייהם.

### 5. צדפות

רבות מהצדפות מתחילות את חייהן כזכרים ומשתנות לנקבות ככל שהן גדלות ומתבגרות (תהליך שנקרא *Protandry*).

**למה זה קורה?**

מבחינה אבולוציונית, זהו יתרון עצום: עבור בעל חיים איטי (כמו שבלול) או כזה שחי בבידוד, היכולת להזדווג עם **כל** פרט מהמין שלו שנקרב בדרכו – ולא רק עם חצי מהאוכלוסייה – מכפילה את סיכויי ההתרבות שלו.

ש95 אחוז מהם הרמפרודיטים

צ"ע גדול מה פשר

אולי הכוונה שאברהם הוא מידת החסד הקיצונית שלא יודעת גבולות

כתוב שהיה אנדרוגינוס, ושרה איילונית

או פשוט מרוב שהוא כללי הוא 2 המינים

אז כל עוד אברהם הוא אברם אין לשרי יכולת להיות נקבה וללדת ואז היא עקרה כי היא איילונית (אשה שאין לה הורמונים נקביים ולפעמים גם אין רחם). ורק  שהם אברהם ושרה אז אברהם זכר ושרה נקבה

אגב שמעתי רעיון חסידי לא זוכר מאיפה שמתקשר לזה בקטע אחר

אברם ושרי היו מושלמים מבחינה רוחנית ולכן היה להם פער פגם בחומריות. כנראה שזה בא כאן לידי ביטוי במיניות, הם היו מדיי רחוקים מהעולם בקטע נעלה ולכן הם יצאו כאן כביכול פגומים וחסרים. 

ורק כאשר נוסף להם האות ה שמבטאת חומריות הם יכלו להשפיע על העולם ולהאיר, כלומר דרך הירידה כביכול מהמעלה שלהם.

המדרש אומר שאברם היה ערל. ואברהם מהול.

הרב קוק אומר שכל עוד הוא אברם הוא נושא את הזהות הלאומית הארמית ממולדתו שהיא לאומיות גוייית של אגאויזם לאומי.

ורק שנפטר ממנה ונהיה אברהם ומל עצמו הוא מתעלה ללאומיות אלוהית שרוצה להיטיב לעולם כולו. המדרש אומר "אברם - אב לארם. אברהם - אב המון, אב לכל העולם".

אבל זה קצת מתקשר למה שאתה אומר, כי אברם עדיין לא מקדש לאומיות, אלא פועל כאישיות פרטית שרוצה להפיץ רק דת רוחנית בעולם ולא לקדש לאומיות גשמית

ומעניינת שדווקא הערלות היא השלמות. 

ומבחינה רציונאלית זה הגיוני כי למול זה לבצע כביכול פגם בגוף שלך. המדע אומר גם שזה פוגע כביכול במיניות אבל לא ניכנס לזה.

גורמת לנשמה לסור מהגוף הטמא ולהיות רק בעולם הרוח.

כמו פאולוס שהיה רק בעולם הרוח ולכן התנגד לברית מילה כי לא רצה להכנס לחומר. אבל הגוים אמצו את זה ממנו כי רצו להיות גשמיים ועבדא בהפקירא ניחא ליה.

אבל דווקא שאברהם נולד ערל זה אומר שמתוך הגשמיות התעלה.

בניגוד לשם עבר ומשה שנולדו מהולים, כי במילא הכוח הגשמי שלהם היה מועט בעולם, ואת זה ציפורה משלימה למשה שמלה את עורלת בנה כשמשה התרשל בזה, שהיא כרבנית אשת רב דואגת להוריד את בעלה לקרקע שלא ירחף כת"ח באויויר וה' לא יהרוג אות ובגלל זה כי הרי תםקידו להוציא ממצרים את ישראל ולא רק להיות רב

את ההרגשה העצבית. וזה מצוין כי זה מחזיר את האיזון בין ההנאה הגשמית לרוחנית לאיזון. כמו זסוכר יותר מדי בקפה זה מגעיל, כך הנאה גשמית יותר מדי בעריות זה בא על חשבון ההנאה הרוחנית. ולכן צריך איזון ומינון מדויק

(יש גישה רווחת ביהדות שנוקטת בזה באמת כידוע)

אני לא חושב שאדם הראשון היה מהול לפני החטא, וזה דיי מוכיח שזה לא פגם. 

אבל יש מצב שאני טועה אני באמת לא זוכר אם הוא היה מהול

שהמימד התחושתי עצבי של חוש המישוש תופס מקום גדול מדי במינון של הנאה רוחנית-גשמי תשל קשר פיסי בין איש לאשתו. אז זה פוגם בהכל. כמ ושסוכר יותר מדי בקפה זה מגעיל למרות שסוכר זה מתוק וטעים. 

כתוב במפורש שהאםד הראשו ןהיה מהול לפני החטא.

זה לא אומר שהיה חלש בתחום העריות. בניגדו למשה שם ועבר שהיו חלשים. אצל אדם ודוד זה היה מפני העוצמה בגשמיות וטהרתה ללא טומאה.

הערליות מסמלת את האגואיזם בתחום העריות והטומאה.

ברו שהיה מהול.

ערליות זה איכסה ואתה כיהודי יודע זאת.

כי חרפה היא לנו.

ונדמה לי שזה פירוש שלקוח מהזוהר אבל לא סגור על זה

אני יכול לברר

עזוב חזל.

אתה כיהודי עברי יכול לדמיין את האדם במצבו האידאלי ערל?

מבחינה הגיונית חדמש שכן

מבחינה יהודית ,לא

אבל למאי נפקא מינה?

יש הרבה בחינות מוזרות שמופיעות בחזל והפשט לא משנה אלא הרעיון זמאחוריהם אז מנהסתם שהדעה שלי לא רלוונטית בכלל

עובדה שגם לערבים ערליות זה חרפה. ויש גם נוצרים שמלים.

יש קטע של הרב קוק שמדבר על ברית מילה אביא לך אותו.

בכל מקרה גם רבי עקיבא אמר שלמול זה לתקן את הגוף בניגוד לדעת היוונים

האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית בפנותה לקראת הויית החיים ושלשלת השלמתם מדור לדור ומתקופה לתקופה, התשוקה האלהית של העלאת נר החיים הולכת היא ומתרכזת בתוך כל האידאלים הנשאים ממלאי החיים. והם נוטעים אלה האחרונים, את כל הפרחים היפים נותני הריח הטוב, אשר בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר, שהנטיה האינדיבידואלית השפלה הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת, שהוציאה את חרפת הערלה, בתכונתה הפסיכית (=הנפשית) והפתולוגית (=הגופנית).

שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז ואורה את כל גדות החיים, על ידי ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידאלית, אוצר אור זה בכל זהרו ואורו, בכל מילואו וטובו, גנוז הוא לעד בחותם אות ברית קודש של מצות מילה.

(הראי"ה קוק, טללי אורות, ז')

הערה - בתקופת הרב קוק, המילה "מיני" לא נשאה אופי כמו של היום. אלא של "קשור לקשר הפיסי של 2 המינים של האדם לצורך הולדה". ולכן הוא משתמש במילה זו ולא ב"עריות"

כתוב ששניהם היו טומטומין (לא אנדרוגינוס).

ויש אומרים ששרה הייתה איילונית (כנראה שלשיטה זו אברהם היה רגיל).

וברור שזה ששניהם טומטומין זה לא פשט, אלא מאגדות חז"ל.

ההסבר הפשוט הוא שכוונת חז"ל שעם ישראל הוא מיוחד ויוצא מהטבע ולכן צריך נס כדי להיברא, ולא רק נס של עקרה שיולדת, אלא שיצירת איברי הרבייה היא גם מעין נס. כלוצר הבסיס של עם ישראל הוא הרבה למעלה מהטבע.

ואם הולכים לפי הפירוש שצלע זה עצם. אז אדם היה זכר. כי כתוב שרק אחרי "זכר ונקבה ברא אותם" פרו ורבו. אז לפני זה לא היה יכול לפרות ולרבות. "ולאדם לא מצא עזר כנגדו"

זה מזכיר לי את ה"חברה"  הטרנסג'נדרית מהשיעורי נהיגה

לא הייתי רוצה להתקע שם שבת סתם כי זה לא נעים. אולי עם חברה זה פחות גרוע.

הפתרון הוא לצאת עם הבן בגיל הרלוונטי, להתחתן איתו ואז לבוא ביחד לחמות המקסימה לשבתות.

כנראה שלא

אכתוב לך בפרטי

אתמול ראיתי עצירת שב"חים רצינית. הם היו באוטובוס שלנו

כרגע לא נראה לי שהם יגישו כתב אישום, אבל אם כן אין לי אלא לסמוך על השופט שכנראה יהיה בן אדם שפוי

איזה מין טעויות אתה עושה?! חוסר אחריות...

אין בעיה לעבור על החוק יש בעיה להיתפס, כידוע

ולא שמעתי את הסיפור...