"מה פספסתי?
כלום.
באמת באמת שכלום."
מיטל חשבה לעצמה לאחר עוד שיחה עם חברתה.
"לא. אני לא רוצה להיות עמוד בספר שלו
גם לא פרק א
לא פרק ב
ולא שום פרק
אלא סיפור שלם, חיים שלמים".
זה היה מנהג שלהן, של מיטל וחברתה רוית,
לשוחח, שלא לומר לחפור, על כל מה שעברו השבוע,
לראות מה קרה בעולם, בארץ, ואיך לא, בכל תוכניות הריאלטי על אהבה למיניהן שצצות כמו פטריות אחרי הגשם.
עולם השקר הזה
תרבות השקר הזו
"אתם לא תשקרו עליי" מיטל שוב חיזקה את עצמה אחרי עוד פרק בו צפתה.
ורוית הקשתה עליה שוב:
"אבל לא בא לך את זה לפעמים?
להרגיש את הפרפרים האלה?
לא להיות כבולה רק לאודי כל החיים?
תראי איך כיף להם שם...
הכל חופשי... משוחרר..."
"איך אני אסביר לה את זה?"
התלבטה מיטל במחשבתה
"הרי כל מה שאגיד לא יצליח להביא לעומק את מה שאני חושבת.
להם כיף?
להם?
ששבוע, או חודש במקרה הטוב (או שנה חנוק אם פירגנתי להם חבל"ז) רואים את כל הפוצי מוצי של ההתחלה, עם המצלמות, עם המסיכות של כל אחד, עם הניסיון להיראות הכי יפים, הכי מצחיקים הכי וואו,
ואז מה בא אחרי ההתחלה הזו?
מפח נפש. זה מה שבא.
ואת זה לא רואים. ואת זה לא מראים.
ואז עוד אחד להכיר.
ממש וואו.
אז עוד אחד. ועוד אחד.
ועוד...
ועוד אחת. ועוד אחת.
ועוד...
והם...
הם לא מבינים
מה *הם* מפספסים
לא אני.
הם מפספסים את העומק של קשר יציב
הם מפספסים את הבלעדיות שהיא המתנה הכי מדהימה שאודי יכל להביא לי ואני לו – רק אתה עבורי ורק אני עבורך. כמה אושר ואור יש בזה!
ולהם אין את זה.
"שלא עשני כגיבורי הריאליטי והתוכניות וכל תרבות השקר הזו גם בחיים האמיתיים" כן. צריך להמציא ברכה כזו היא חשבה.
"שאלה הולכים לחיי ריקנות, השוואות, מטענים, שריטות, חוסר נאמנות ומרדף חיצוני --
ואנחנו הולכים לחיים טובים, אמיתיים, כנים ולשלום..."
"כן, למה לא, אני אגיד לרוית את זה, שתשמע.
שתשמע עד כמה כל ה"נוצץ" הזה לא רק לא זהב אלא שחור משחור
שתשמע עד כמה אף אחת, אף אחת! שם לא יכולה להרגיש באמת שהיא מספיקה. ככה. כמו שהיא.
כי היא לא. תמיד היו לפניה ויהיו אחריה. תמיד היא צריכה לעשות אינסוף ניתוחים, איפורים, תאורה, זוויות, פילטרים, הרעבות, ספורט רצחני, פוטושופ, תוספות הסתרות ומה לא רק כדי להיות מועמדת לשווי מסוים בעיני הגבר התורן, ובעיני העולם.
זה כיף?
לעבור עוד אחד ועוד אחד, עוד אחת ועוד אחת
מה כיף בזה? להרגיש שאני לא מספיק כמו שאני?
להרגיש שאני לא מספיקה כמו שאני?
להרגיש שאני רק אחת מ...
להרגיש שאני רק אחד מ...
ושלא לדבר על ההשוואות שהולכות להם מכל מה שעברו ויעברו
אין גבולות
זה לא חופש ולא שיחרור
זאת עבדות.
עבדות לתאווה, עבדות לרגעי, עבדות לקל והזול, עבדות להשוואות, עבדות לשריטות של הנפש והגוף מקשר לא אמיתי, עבדות לבכי ולהתפרקות שבאים הרבה אחרי שהמצלמות נסגרות
ואותה אחת או אותו אחד יודעים שמי שהם נתנו לו את כל כולם עכשיו עם מישהי/ו אחר/ת.
ולהרגיש שהאדם הזה שהייתי איתו כולל הכל עכשיו עם אחרים
שהגבר הזה שאמר לך כך וכך עכשיו אומר זאת לאחרת ונוגע באחרת זה כיף? לא.
זה חופש? לא.
זה משחרר? לא.
זה מפרק.
ועל זה אף אחד לא מדבר.
ולהרגיש שאם ארצה לבנות קשר אחר כל הזמן הזיכרונות והפלאשים יעלו לי ויחבלו לי בבנייה זה כיף? לא. זה מקשה ומייאש.
ולהרגיש שאני אף פעם לא מספיק אלא עוד אחת לרצף זה כיף? לא.
ולהנות באופן רגעי רק מגוף בלבד זה כיף? אולי רק לגוף, וגם זה לרגע.
אבל לחוות הנאה שלמה ועמוקה מקשר גופני שמחובר לרגש, לאהבה, לבלעדיות, לנפש, לביטחון ויציבות, לעומקים, לרוח, לנשמה – זה לבל אחר לגמרי של הנאה שהם אפילו לא חולמים על קיומה ובטח שלא על המתיקות שלה... כמו אדם שחי ליד הפח ומתרגל להריח את הריח שלו ואפילו לא מדמיין שיש מקומות אחרים עם ריחות נפלאים...
אז לא.
לא פספסתי כלום.
אין *להם*, לכל תרבות השקר הזו, מושג מה זו בלעדיות
מה זו נאמנות
מה זו כנות
מה זה עומק
מה זה לבנות קשר עמוק עם האיש שלי
מה זה לאהוב לא רק גוף אלא לאהוב בכל המימדים גם יחד שמביאים עוצמות של אהבה, הנאה וחיבור ברמות הכי גבוהות ומדהימות שיש: גוף, נפש, רגש, שכל, רוח.
בידיעה שהוא יהיה שם מחר בבוקר ובכל הבקרים שאחרי.
בידיעה שהוא לא יהיה עם עוד אחת בעתיד.
בידיעה שהוא בלעדי רק לי. כמו שאני לו.
בידיעה שאני לא רק מספיקה, אלא מדהימה עבורו. ככה. כמו שאני. בלי אלף כיסויים ופילטרים. וכך הוא עבורי.
אין להם מושג מה זו אהבה שהולכת וגדלה, הולכת ומעצימה לאורך שנים רבות, מהשקעה ועומק וחיבור לאורך השנים רק לאחד/לאחת שלי,
הם לא מכירים מה זה לכוון את כל אהבתך רק לאחד. רק לאחת.
הם לא מכירים מה מקבלים מאותה מתנת הבלעדיות שאין שני לה |(תרתי משמע)
ומהם הפירות המתוקים מזה, אותם פירות שרק מי שטעם אהבה רבת שנים, אהבה בלעדית, אהבה של קשר יציב עם כל חוויות החיים, הקשיים, העליות, הכאבים, ההתקרבות, ההשקעה, הגדילה, הצמיחה והחיבור האמיתי מכיר.
אהבה כזו שמי שלא ידע אותה לא יכול אפילו לחלום עליה.
כזו אהבה של אמת.
לא של שקר.
אהבה נצחית
לא רגעית
אהבה שלמה
לא חלקית
אהבה בלעדית
לא חצויה ומחולקת
אז הם מפספסים
לא אני."
מיטל נשמה עמוק -
ואמרה את כל זה לרוית
אבל בעיקר בעיקר – לעצמה.
לעצמה שהרגישה את המתיקות הזו עליה דיברה בכל נים ונים שבה
וידעה, מה שיש לה ולאודי זו לא "אהבה ממבט ראשון" או "אהבה חדשה" או כל שם אחר של תוכנית,
מה שיש להם זו אהבת אמת.
אהבה כזו שאין בלתה ואין נפלאה, מתוקה וממלאת ממנה.
), השדר הזה של "וואו הדוסים האלה תראו מה פספסתם",
