פשוט ככ עצוב

ובדיוק השבוע שמעתי פודקאסט עם סתיו קוניו שהיא חברה הכי טובה של שירי והיא מספרת עליה שם והם רק עוד יותר נכנסו לי ללב.

אין מילים. באמת

מקווה שיצא לפחות משהו טוב מזה

וזה יזעזע שוב את הלבבות של כל המדינה 

וגם את העולם

להזכיר עם מי יש לנו עסק.

בעולם של היום שהכל רץ מהר וכבר שכחו מה עברנו ב07.10

אז הסיפור הזה מחזיר אותנו אחורה בזמן 

כשכולם ביחד היו בעד לשטח את עזה.. 

לא חזרו בעסקה הראשונה זה היה די ברור שהם אינם בחיים

אני מרגישה סגירת מעגל וקצת נחמה שתהיה וודאות למשפחה 

הימים עד עכשיו היו הרבה יותר כואבים שהיתה ידיעה כזו אבל לא וודאית שגורמת בעיקר לכאב כפול על האובדן ועל חוסר הוודאות 

גם שידענו שסביר להניח שהם לא בחיים כי לא חזרו בעסקה הראשונה סירבנו לקבל את זה..אתמול שהודיעו סופית הלב נשבר באמת!! התמונה הזו שהיא מחזיקה את שתי התינוקות שלה לא יוצאת לי מהראש😭  

לי אישית יותר כואב שמחזירים עכשיו ארבע גופות במקום ארבעה אנשים חיים, שמי יודע מה יקרה להם שם... אוף! 

וכן, הם רוצחי תינוקות, זה מזעזע ועצוב, גם אני בכיתי...

לא מבינה למה לא כל החוזרים בעסקה זה החיים

חשוב מאוד מאוד להביא גם את המתים לקבורה יהודית בהקדם אבל קודם לשמור על החיים שישארו חיים

חטופים שצה"ל יודע שהם חללים, ויש כאלו שלא.

בעסקה הוגדרו רק כאלו שעדיין מוגדרים בחיים על פי צה"ל.

נניח וחמאס טוען שיש מי מהן שלא בחיים, הדרך היחידה להוכיח את זה זה על ידי מסירת הגופות שלהם.

אם היו מסכימים להאמין לחמאס גם ללא הכוחות, המשמעות היא שיכול להיות שאנשים חיים יישארו בשבי, כי חמאס יטען שהם "מתים".

בנוסף, חמאס הסכים לשחרור של המספר הזה כפעימה "הומניטרית", זאת אומרת קודם כל ניתנו השמות ולפי זה נקבע המספר.

בכלל לא בטוח שאם היו "מחליפים" בין מתים לחיים, היו חוזרים עוד אנשים. כי חמאס מבקש דברים שונים עבור מי שמוגדר חייל.

עד כמה שזכור לי כבר כשהתחילו לדבר על סגירת העסקה אמרו שיתחילו מהחיים ואז מהחללים.

אז נשמע שכן ידעו מראש שיש חללים.

וסליחה, אבל אם לא ידענו מראש והסכמנו ככה על עיוור אז אנחנו עוד יותר מפגרים ממה שזה נראה....

ידעו מראש שיש כמות מסוימת חיים ובהמשך 7 או 8 חללים

זה רק של שלב א

יש עוד שמחכים לשלב ב

גם חללים וגם להבדיל חיים

כתוב שם כמה ללים יש ומתי ישוחררו (התכנון מראש היה שישוחררו היום ב 20.02..)

N12 - השלבים וכל הפרטים על 33 החטופים בעסקה בין ישראל וחמאס

רואה עכשיו שזה עבר עריכה לפני יומיים

מעניין.. 

כי ממש זכור לי שכבר בהתחלה אמרו שיש חללים

הגבתי לתקומה שאמרה שלא ידענו מראש והבאנו רשימה של חטופים חיים

מגדיר חטופים כחללים רק אם יש 100% וודאות לגבי זה.

לצה"ל היו הערכות מודיעיניות, לגבי כמה מהחטופים מתוך ה33 חיים, אבל לא הייתה וודאות.

לכאורה חמאס היה אמור למסור רשימה של השמות ומי חי ומי לא והם לא עשו את זה. רק אמרו כמה חיים וכמה מתים.

כן, בהתחלה ישראל התעקשה שחמאס ימסור מה המצב של החטופים אצלו, וזה לא קרה. זה משהו שישראל ניסתה לקבל לאורך כל המלחמה ולא הצליחה.

אז זה נכון באופן כללי, וגם לגבי החלק הזה.

ישראל ידעה שכנראה יש מהם שאינם בין החיים, אבל אי אפשר להחליט את זה עד שלא יודעים את זה ב100%. למשל לגבי משפחת ביבס, כבר הרבה זמן אומרים שיש חשש כבד לחייהם, אבל עד שאין הוכחה חד משמעית אי אפשר להכריז על זה.

אז נכון, זו דילמה נוראית.

כי אם ישראל מאמינה לחמאס בעניין גורל של חטופים, ומקבלת את ההצהרה שלהם שהם אינם בין החיים, מה מונע מחמאס להצהיר על חטוף חי כמת ולהשאיר אותו בעזה?

או מצד שני, לא להאמין לחמאס, ואז זה אומר שייתכן שישוחררו חללים לפני חיים.

ואז כחלק מההסכם חמאס היה צריך לספק מידע מי בחיים ומי לא והמידע אומת לפי מה שמסרו שזה גם לא וודאי עד זיהוי.

העסקה הקודמת התפוצצה כי שירי והילדים לא היו ברשימת החיים שחוזרים וחמאס רצה להתקדם לעוד קטגוריות לפני שהם חוזרים ומהצד שלנו אמרו שזו הפרה משמעותית של ההסכם וחזרנו להילחם.

יכולנו להחזיר יותר נשים וגם גברים מבוגרים כבר בעסקה הקודמת לפני יותר משנה.

זה משא ומתן קשה וקבלת החלטות בתנאים של אי וודאות.

לא הייתה שום הוכחה ששירי והילדים לא בין החיים.

אם היו ממשיכים לקטגוריות נוספות ומשאירים שם ילדים קטנטנים זה מחריד,

אבל גם לא להתקדם לעוד קטגוריות זה לא חכם.

אז עדיף להחזיר גם גופות כשאין וודאות מה מצבם ואז להמשיך לעוד קטגוריות בידיעה וודאית שאין יותר נשים וילדים חיים בשבי.

לגבי החזרת גופות לפני חיים בתוך הפעימה,

אז לפי ההסכם המקורי היו צריכים לחזור השבת רק 3 חיים.

כל מי שחוזר לפני זה לטובה.

מישהו  החליט שהיום יהיה יום קשה במיוחד , 
אבל לא חייבים להכפיף את עצמנו לנרטיב הזה . 
חז"ל ידעו לבנות לנו נרטיב הפוך . 
"אין שמחה כהתרת הספקות" 
הרי הם נרצחו מזמן והיום זו רק ההכרה בזה 
ואחד מחמשת הדברים הטובים שחז"ל מונים שארעו את אבותינו בט"ו באב הוא : "יום שהובאו הרוגי ביתר לקבורה" 
הרוגי ביתר הם אלו שנהרגו במרד בר כוכבא והרומאים לא נתנו לקבור אותם זמן רב כדי להטיל אימה . 
וכשניתן להביאם לקבורה תיקנו רבותינו ברכה מיוחדת ברכת הטוב והמיטיב שאנו אומרים עד היום בברכת המזון.  
ואולי חז"לינו בהבינם היטב את נפש האדם החליטו במקום המורך לבנות נרטיב של הודאה לקב"ה במקום התפלשות בצער ובאבל .

כי כל הזימנים העידו על התוצאה הטרגית

הכי קשה בעיניי, היה לראות שלא נראה שחמאס מוכנע בכלל ועזה לא נראית חרבה על הריסותיה מבחינת האנשים

ראיתי את התמונות

מלא נשק, בגדים של לוחמים מכף רגל ועד ראש, אבזורים, גרפיקה ותמונות

כאילו לא היינו שם בכלל.

הזוי

עם תמונת כאילו ניצחון שלנו על עזה, שבפועל את המורל לא הורדנו להם ולא נשארנו בשטחים כדי שהטרור לא יחזור לשלוט שם 

ואם גם ככה משחררים את המרצחים האלה, למה לא קודם? כשעוד היה סיכוי שיותר חטופים ייצאו בחיים?

מה השתנה כאילו?

לא ברור

התקשורת כל הזמן מנסה להטיל את זה על נתניהו. אבל ממה שאני מבינה - חמאס סירב לעסקה הזו כשישראל כבר מזמן הסכימה לה.

ממה שאני מבינה, התנאי שחמאס התעקשו עליו כל הזמן היה הפסקה מוחלטת של המלחמה, ונסיגה מוחלטת של ישראל מהרצועה, ולזה ישראל לא הסכימה - לא קודם וגם לא עכשיו.

ומזדהה עם הכאב לראות את המצב ככה.

מקווה שבכל זאת זה יתהפך וישתנה (בביצוע תכנית של טראמפ, או בהמשך הלחימה). אנחנו עוד לא בסוף הסיפור...

הרי חיילים שהיו בעזה אמרו שנהרס שם נוראי

אבל חמאס אלופים בהנדוס תודעה, הם טובים מאוד בלהראות שיש להם כח והם יעשו ככה ויגידו ככה אבל זה לא אומר שמה שהחיילים עשו שם הרבה זמן הוא כלום, בכלל לא 

כמה איומים האיראנים אמרו על התגובה שהם יעשו בפעם האחרונה (כבר לא זוכרת תגובה למה זה היה) ובסוף אחרי שהם ראו מה עשינו בלבנון, הם לא עשו כלום 

היום הזה הוא נורא וההצגות שהם עושים נוראיות אבל אל תתנו להם גם את הניצחון הזה, זה הכל עניין של זווית צילום, מיקום שהם בוחרים ותפאורה אבל עזה עצמה מפורקת ויידרשו עשרות מיליארדים כדי לשקם אותה

בטרור, צריך סבלנות.

כאשר נלחמים מול אויב שאין לו שום ערך לחיי אדם, זו לא מלחמה קצרה.

אם מדינת ישראל הייתה נלחמת מול מדינה אחרת, והייתה מביאה אותה למצב שיש היום בעזה - אותה מדינה הייתה נכנעת מזמן.

אבל הם לא מדינה

ולא אכפת להם מהאזרחים שם.

ראית תמונות מעזה?

אנשים שם מסתובבים עם סנדלים במזג אוויר כזה!

אין להם איפה לגור

לרבים אין מים נורמלים לשתות

שלא נדבר על עבודה ולימודים.

להגיד שהגענו לניצחון המוחלט זו טעות

אבל גם להאמין שלא השגנו כלום ושחמאס עדיין מתפקד כרגיל זו טעות.

חמאס מבססים את דרכם על שקר.

אי אפשר להאמין לשום דבר שהם אומרים, גם אם לפעמים זה נכון.

במטרה שלהם היא לתעתע בנו, לגרום לנו לריב ולגרום לנו להרגיש חלשים ומובסים.

אם בעקבות תמונה כזו או אחרת שיוצאת מרצועת עזה, אנחנו מרגישים מובסים, סימן שאנחנו שוכחים את הדרך ונותנים לחמאס לבלבל אותנו.

המצב היום הוא לא אותו מצב כמו ב6.10.23

האם המצב מדהים? לא.

האם חמאס עדיין קיים? כן.

אבל אנחנו עדיין באמצע הדרך.

על השאלה האם הצלחנו במשימה להכרעת חמאס יהיה אפשר לענות רק בעוד כמה שנים. 

ועד אז, אסור לנו להתייאש

אסור לנו להאמין להם

אסור לנו לתת להם לנצח אותנו.

לא בכוח (שעל צה"ל עבד ועוד יעבוד)

ולא בתודעה - שזה התפקיד שלנו

כמעט כל תינוק שנולד שם הוא מחבל פוטנציאלי, איך בדיוק ממגרים את הטרור בלי יכולת להרוג או להעלים משם את כולם?

הם גדלים מגיל אפס על הסתה ורצון להרוג ולקחת את האדמות שלנו, אין להם שום מטרה אחרת ולא איכפת להם להפסיד הכל. עזה הרוסה, אין להם איפה לחיות, זה לא מעניין אותם, הם רק חושבים על איך לפגוע בנו.

זה לא אומר שהם מנצחים, הם הפסידו ויפסידו יותר ממה שלכאורה הרוויחו. מפגני כוח הם יכולים לעשות כל הזמן עם או בלי קשר להחזרת חטופים. בעיניי הפרמטרים של נצחון שלנו הם החזרת כל החטופים ותגובה מיידית על כל פעולת טרור שלהם.

אל תאמינו לתעמולה של החמאס.

המון חיילים מכל הגילאים וההשקפות הפוליטיות מעידים שאיזורים שלמים ברצועה הוחרבו לחלוטין.

רואים את זה גם בתמונות לוויין.

זה שיש איזורים מסויימים שבהם לא הרסו את הבתים לא אומר שלא נלחמנו כהוגן.

ברור שחמאס מנסה להציג תמונת ניצחון. אל תתנו לו לנצח בזירה התעמולתית.

תשאלו את מי שהיה שם.

חמאס אלופים בהצגות וביח"צ.

לשמחתי אני נחשפת בסטטוסים לסרטונים שמראים את המצב האמיתי שם. במלא אזורים אין בתים, ההרס עצום, אין אוכל ושתיה, אנשים חיים באוהלים בקור הזה.

מאוד קל להראות תמונות של ניצחון בצילומי וידאו, לא צריך יותר מדי. 

אני כמובן מסכימה שצריך לעשות הכל כדי לחסל אותם בקרוב, בע"ה.

כל כך קיווינו והתפללנו בשבילם. כל כך כואב לראות את התמונות שלהם.

ומי יודע מה הם חוו...

ראיתי את התמונות עכשיו, את הבלונים הכתומים וכמה שזה הפך לסמל שלהם. בעיסקה הקודמת רצינו יום כתום. ופתאום נזכרתי איך לפני 20 שנה זה היה צבע המאבק נגד ההתנתקות

הזכיר לי משהו שראיתי באחד הסטטוסים

(זה נכתב אתמול. היום זה היום שנקבע כיום גוש קטיף. והצבע צורב ומכאיב משני הכיוונים...).

״החטופים חוזרים??״

שאל אותי בציפיה 

בני מחמדי

אתמול בערב

כשראה את דיוקנם המוכרים

של שירי, אריאל וכפיר

על מסכי הפלאפון שלנו.

וניסיתי להגיב 

אבל איך עונים את האמת

לזוג העיניים המאמינות בתמימות 

וללב הקטן והטהור 

המתפלל והמקווה על-כך?

אז בקול שבור 

כשהדמעות של כאב זולגות ללא מעצר

הסברתי שהם אכן סוף סוף חוזרים -

אך שהם כבר לא בין החיים. 

״הם מתים?״

כן, ילד ג׳ינג׳י אהוב שלי.

״הם מתים?״

הוא שאל שוב,

מבקש לוודא.

כן, מתוק שלי.

חיבוק חזק,

ליטוף על פניו היפות,

קריאת שמע שעל המיטה,

נשיקה ועוד נשיקה.

שקט של לפני השינה.

ופתאום 

בכי מצמרר,

אימה בעיניים,

פנים אדומות ומכווצות מבהלה.

״אמא אני לא יכול להירדם.

אני חושב על דברים מפחידים.

אני פוחד שיחטפו עוד אנשים״.

בוא לכאן אהוב שלי,

בוא לידיים שלי.

נרגע, נדבר, נצייר 

את התמונות שלא נותנות לך מנוחה.

אתה צודק. אני מבינה אותך.

ויש לנו צבא חזק.

ואנחנו לומדים להגן על עצמינו.

ובע״ה נהיה בטוחים והכל יהיה בסדר.

אנחנו כאן איתך מתוק שלי.

מאמינה שבצורה כזאת או אחרת היו חוויות דומות גם בעוד בתים רבים... 😔

איזה נס שהילדים שלי בינתיים רק מדברים בינהם ומנחשים למה יש הרבה תמונות של אנשים בדרך.

לא שאלו אותנו כלום.

ומזל באמת... כל עוד אפשר לשמור אותם מפני כל זה, כדאי בהחלט...

😨😵‍💫😭

כואב לי הלב ככ ככ

אני הייתי בטוחה שזה יקרה, רק חשבתי שהם ימסרו גופות שגויות של הילדים.

בטח הם נקברה שם מתחת להריסות ולא היה להם כח לחפור אותה החוצה, והיא עדיין שם איפשהו במרכז עזה

לפי מה שאני מבינה הם לא נהרגו מאש שלנו אלא באכזריות ע"י המחבלים

אז יש מצב שגם היא

או שהלוואי הלוואי שהיא בחיים

שישאר לירדן משהו להיאחז בו

שהיא נרצחה ע"י מחבלים. לדעתי הם פשוט לא יודעים איפה הגופה.

מהפצצות של צהל

וואי אלוקים איזה טלטלה למשפחה המסכנה הזאת ולכל על ישראל

שלא ניתן לתפוס. מה שהם עוברים. איך חמאס מתעלל בהם ובכל העם.... 

לפחות אני שמחה על כך שאנחנו עם חפצי חיים וזה מה שכואב לנו. באובדן החיים. 

רציונלית בראש של למה הפרידו אותם ולא הסיעו את שלושתם ביחד 

משו סימבולי כזה שכמו שבכל התמונות שלה היא מחבקת את שניהם

וכמו שברגע החטיפה היא עטפ  את שניהם

ככה גם במסע האחרון- הם יהיו עטופים בחיבוק של אמא

ובבוקר כשגיליתי שמסתבר שזה בכלל לא היא-

התחלחלתי

ואיזה מזל שאפחד לא חשב כמוני

ושלא שמו אותם עם מישהי זרה

אפשר לעצב את השולחן בצורה מיוחדת, לקנות מפיות יפות מעוצבות לחג, להכין חידון או משחק למהלך הסדר, לבקש מכל אחד להכין משהו קטן.

לא יודעת מה יש לכם ברגיל/ בשגרה ומה היכולת הכלכלית, אז מציעה כל מיני דברים והלוואי ותמצאי פה משהו שיתאים לך.

•לערוך שולחן מראש, מוקדם

•אפשר להרגיש מיוחד ומרגש בפריט לבוש חדש או מיוחד. יכול להיות תכשיט פשוט ב20₪ שרק נותן גיוון...

•אפשר להוסיף פרחים יפים לשולחן החג

•להתחדש בכלי או אביזר, יפים ומיוחדים: מפה/ ראנר/ מפיות/ כוסות/ צלחות/ מגש למצות/ מרכז שולחן כלשהו, אפילו פלייסמנט או אגרטל לפרחים יפים...

אפילו להתחדש במשהו לבית, לא לשולחן דווקא. וילון, תמונה, מדף, וכו'.

•כריות להסבה בכל כיסא בשולחן עם ציפית לבנה חגיגית.

•אוכל מיוחד שאין בד"כ.

•משחקים תוך כדי הסדר. אם את בקטע של כאלו אולי יוכלו לעזור לך בזה פה...

•חידון. חידות בציורים...

אחרי שנים שזה היה בלית ברירה, היום אנחנו לא מוכנים להתארח בשום מקום

רוצים רק סדר פרטי עם הילדים....

וגם באשר החגים. בשל מורכבות משפחתית א"א להתארח אצל הוריי והורי בעלי כבר בשלב שמתארחים אצלי הילדים.

אני למדתי שאת האוירה אנחנו עושים

שום דבר חיצוני/אורחים.

עורכים שולחן סדר מפואר

לבושים בבגדים יפים

בעלי מספר את ההגדה בצורה מרתקת ומוסיף להם סיפורים מעניינים

את שאר אמירת ההגדה "המשעממת" אנחנו מריצים...

יש אוכל טעים

והכל נראה חדש ונקי.....

בהצלחה לכם.

בונים כל שנה בליל הסדר שולחן נמוך מיוחד.

שולחן בגובה שולחן סלון, וכולם יושבים על כריות מסביב. דמייני מאהל בדואי כזה? אז ככה.

זה ממש נצרב לילדים שלי, וגם כמה אורחים שהתארחו אצלנו אימצו אח''כ את הקונספט. זה שונה ומיוחד ממש.

אפשר גם להחליט שחלק מהסדר עושים בכלל בספות (מתבקש ה'מגיד' וה'הלל נרצה'), ולהוסיף לספות מיליון כריות להסבה.

מעצבים מרכז השולחן עם בדים כחולים ובאמצע אנשי פליימוביל, או חיות פלסטיק קטנות שצריך למצוא לאן במהלך ההגדה הן שייכות (חיות של ערוב, צפרדעים, קורבנות).

השנה ביקשתי מכל ילד לכתוב שלוש משימות על פתקים נפרדים, ובמהלך כל שיר נעביר קופסא עם הפתקים, ומישהו שלא יסתכל יגיד 'סטופ' ויצטרכו לבצע את המשימה (סוג של חבילה עוברת). נראה איך יהיה.

הוא אמר לשטוף טוב וזהו

תודה רבה

עשיתי סטריליזציה לחלק מהדברים שאפשר

שאלה די מטומטמת כי התינוק מסרב לקחת בקבוק .... אבל בימים האחרונים כל יום מנסה לתת פעם אחת ולא רוצה לשבור את הרצף

כבולעו כן פולטו.. הסטריליזציה זה מים רותחים וזה מספיק אני חושבת. כמובן רק לחלקים שצריכים שטיפה. האחרים גם ככה לא נוגעים בכלום, רק אויר עובר שם.אולי הייתי מנגבת מבחוץ בקטנה.

תזכרי שגם חלב אם וגם תמל זה תמיד כשר לפסח

אם היה צורך בבקבוק, קניתי בקבוק חדש.

אחר כך או שהמשכתי להשתמש בבקבוק החדש, או ששמרתי אותו לפסח הבא.

פעם ראשונה שלא השתגעתי על פסח בכלל

בעלי שכנע אותי.. ופעם ראשונה הוא הצליח

התחלתי מוקדם,  אבל נצמדתי רק למה שבאמת צריך.

ממש תחושת שחרור

ומרגישה הקלה לדעת שפסח לא חייב להיות האימה

מתפללת שאצליח להתגבר על עוד תבניות שיש לי בראש ודברים שמפעילים אותי..

שהמפגש עם xyz לא יפעיל אותי

שאצליח לאזן בחזרה לעבודה את ההשקעה בעבודה שלא תבוא על חשבון הבית

אמנם עייפות קיצונית אבל הכל היה בנחת. נשארו רק משימות בודדות ונראה שגם היום היום יהיה נינוח בע"ה.

האיראנים (או פיקוד העורף, איך שתבחרו להסתכל על זה) העירו אותי בשעה שרציתי לקום 😅

ובדיוק בזמן כדי להציל את הכביסה שלקחתי סיכון והשארתי בלילה בחוץ מהגשם.😄

כתבתי ספציפית על החג, ולא על השנה, מקווה שזה חוקי..

אלא של אתגר מתמשך...

אבל בתוך המהלך הזה היו גאולות קטנות

לא של גאולה כמו בדמיון שלנו

מרגישה שבזוגיות אחרי משבר של שנתיים התחלנו לעלות על הגל הנכון..לא לגמרי ולא מושלם אבל סוג של אתחלתא כזה..מהלך שעושה טוב...

וילדתי השנה ב''ה ❤️ שזה בטח תמיד גאולה והיא השמחת לב שלי לגמרי

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️