אני יוצא מחר בעז"ה לבית קפה בירושליםאברהם א

 אני חוזר לי מהצבא ודי משעמם לי באזרחות ,

אז חשבתי לעצמי - למה שלא  אכיר כמה חברים פה מהפורום? נשמע דווקא די מגניב.

אז מי שרוצה מוזמן.ת לבוא איתי מחר לקפה תמרה בירושלים ואחכ אפשר לעשות (אם אנחנו ממש חנונים) איזה קבוצת קריאה על הדשא היפה ליד.

אז בואו נשמע להורים ונכיר אנשים זרים מהאינטרנט ;)

 

קפה של חנונים

 

 

נ.ב.אברהם א

אני קצת בספק אם ישימו לב להודעה בשעה הזאת אז בתכלס אפשר גם בזמן אחר ;)

אתה משלם? אז סבבה אני באימח שם עראפת
היית צריך להגיע בלי קשרמבולבלת מאדדדד

|רק אומרת|

מוזמן/תנקדימון

אין להשחית את השפה העברית.

נקודה משמשת לציון סוף משפט ו/או לראשי תיבות. האקדמיה ללשון קבעה שהשימוש בנקודה הפרוגרסיבית הוא לא תקין בשפה העברית.

הממ... האקדמיה היא לא זו שהמציאה מילים חדשות?ימח שם עראפת

כמו אישתה, ובעלו? עד שאתה מדבר על פרוגרס, יראו עיניך מה שאצבעותיך מקלידות.

מקור?אחו
מענייןאחו

בארמית סורית הנטיות האלה בהחלט אפשריות.

 

ܐܲܢ݇ܬܬ݂ܵܗ̇ atṯāh
(כמו אי[נ]תתַהּ)

 

 

ימח שם עראפת

מה לך ולארמית סורית???

זה עוזר בדקדוק עבריאחו
איך בדיוק?ימח שם עראפת
ארמית עובדת פחות או יותר כמו עבריתאחו

ואפשר למצוא בויקימילון / פשיטתא הרבה דוגמאות להטיות ארמיות שיש להן מקבילות בעברית

מקור?נקדימון

כך או כך, הטיית המילים שהצגת היא תקנית בשפה העברית. היא מתועבת רעיונית ימוסרית, אבל תקנית לשונית.

..ימח שם עראפת

מרסקים את השפה העברית: "אשתהּ ובעלו"

היא אולי תקנית לפי האקדמיה, אבל לומר שנקודה במקום קו נטוי זה לא תקין כי ככה האקדמיה אמרה? ועוד לקרוא לזה פרוגרסיביות?! מי פה הפרוגרסיבי? ומי היא האקדמיה שתחליט כיצד נכון להגות את השפה העברית, או כיצד לעשות שימוש בנקודה ו/או קו נטוי?

 

מהיום לא עגבנייה יקרא שמך, כי אם טומתה.

האקדמיה היא בסך־הכל מוסדאחו

שממליץ כל־מיני המלצות

 

לגבי הצורות הנכונות של מילים בהתבסס על כללי דקדוק (ולרוב הם דווקא מאוד טובים בחקר הדקדוק)

או המצאת מילים חדשות, חלקן מאוד מוכרות שימושיות ואהובות כמו תקליטור, כונן, חונך, חיסון

 

חלקן מגניבות אך פחות מוכרות כמו "נעילה שולבת" (interlocking), "נאום התשה" (פיליבסטר),

חלקן לא מדהימות במיוחד כמו "רעיונאות מילולית"

 

זה אכן נכון שבשנים האחרונות הוא נגוע בפרוגרס, נראה לי בעלת החידושים הססגוניים היא גב' רונית גדיש

בדיוק. לכן אין כל מניעה לומר מוזמן.ת ולא מוזמן/תימח שם עראפת
לא מבין. אתה בא להכשיר את הנקודה הזו?נקדימון

כשהאקדמיה ללשון נצמדת לחוקי השפה אז דעתה חשובה. כשהיא ממציאה ללא בסיס אז דעתה חסרת משמעות. כמו למשל לגבי המילה "ראשת" שהיה לי וויכוח איתם במייל.

 

תפעיל טיפה שכל להבין את מה שאנשים טוענים. אל תהיה אימפולסיבי.

מי המציא את החוקים הללו?ימח שם עראפת

לא מצאתי בגמרא קו נטוי במקום נקודה.

 

תפעיל אתה את השכל ותבין שאין לזה שום משמעות, אין לאף אחד סמכות להכריע מה נכון.

החוקים הם הסקה מתוך השפהנקדימון

החוקים לא מגדירים את השפה אלא מתארים אותה. שפה טבעית היא דבר שמשתנה, והחוקים שמתארים אותו יכולים להשתנות. כל זמן שהשינויים הם אותנטיים אז יש בהם משמעות, ולכן היות והגדרת קו נטוי התקבלה בצורה טבעית זה הפך לחלק מהשפה.

הנקודה היא אינוס של השפה, פעולה מלאכותית שמוכתבת מלמעלה, ולכן היא לא חלק מהשפה ולא מתארת אותה.

 

והטיעון מהגמרא הוא מפגר לגמרי. גם אין שם פסיקים אז זה אומר שאתה יכול לשים פסיקים, איפה שמתח,שק לך?,

שטויות במיץ.ימח שם עראפת

אתה החלטת שהקו נטוי התקבל בצורה טבעית, ושהנקודה היא אינוס מלמעלה.

אולי גם ת.נ.צ.ב.ה. זה לא נכון? צריך לכתוב תנצב"ה?! מי אתה שתקבע אלו חוקים התקבלו ואלו הם "אינוס מלמעלה"?!

 

"אין להשחית את השפה העברית?" בוא תגזים.

 

כן, אני יכול לשים פסיקים איפה שמתחשק לי, תיאורטית. אבל אז ככל הנראה לא יבינו אותי.

בכל מיני ספרי ראשונים ואחרונים יש פסיק כסיום משפט. אז הם "משחיתים את השפה העברית?"

המציאות החליטה והיא זו שקובעתנקדימון

הדוגמא שהבאת מהראשונים היא בדיוק לא קשורה, כי היא שלב מוקדם יותר בהתפתחות של השפה.

אוקיי אז אנחנו בשלב מאוחר יותר,ימח שם עראפת

שבו הנקודה הפכה לתקינה בתפקיד קו נטוי.

ציטוט מהאתר של האקדמיהימח שם עראפת

סימן הלוכסן אינו נכלל בכללי הפיסוק של האקדמיה (וגם לא בכללי הפיסוק שקבע ועד הלשון), שכן הוא אינו חלק ממערכת הפיסוק הרגילה: תפקידם של סימני הפיסוק להדריך את הקורא בחלוקת המשפט ובדרך קריאתו, ואילו הלוכסן מייצג מילה ומשמעו בדרך כלל "או". לפיכך לא נקבעו כללים מטעם האקדמיה לשימושיו של סימן זה.

לא, היא לאנקדימון

כי היא לא מתנהלת באופן טבעי אלא מתוכנן. האם אי פעם זה יהפוך לתקין מבחינת השפה? ייתכן, כשיהיה מאוחר מידי לתקן.

מי קבע? אתה? תוכיח.ימח שם עראפת
היו קמפיינים סביב זה בהתחלהנקדימון

כמו הפונט ההזוי של "ברוכות הבאות". 

??ימח שם עראפת

קמפיינים סביב מה? ומה הבעיה בלומר 'ברוכות הבאות'? תאמר לי, האם אתה אומר שנים ברוכים?

אולי תעשו קבוצת לימוד דקדוק בבית קפה (:קעלעברימבאר
ימח שם עראפת

ואז אני ונקדימון נשליך אחד על השני כיסאות

נשליך אחד על השני אדמהימח שם עראפת

ונתווכח אם זה רגבי או גושי

אם אשליך עליך כיסאותנקדימון

זה כי אתה לוקה בתרבות שיח ירודה.

אם תלמד את עצמך להתדיין בצורה מכבדת, אני אזמין לך קפה ומאפה.

אתה התחלת, תקפת את פותח השירשור,ימח שם עראפת

בטענה שהוא "משחית את השפה העברית" ועושה שימוש ב"נקודה הפרוגרסיבית" שהשימוש בה לטענתך, הוא "לא תקין בשפה העברית", כי כך קבעה האקדמיה, לטענתך.

 

למרות שהאקדמיה לא קבעה כללים לשימוש בקו נטוי, כפי שהבאתי פה:

ציטוט מהאתר של האקדמיה - פרוזה וכתיבה חופשית

 

מכיוון שפתחת בטענות משל היה פותח השירשור "פרוגרסיבי" בשל שימושו בנקודה במקום בקו נטוי, הגבתי לדבריך בטענה שהאקדמיה ממנה אתה רוצה להביא הוכחה, היא עצמה פרוגרסיבית.

ציטוט מהאתר של האקדמיה - פרוזה וכתיבה חופשית

 

מכיוון שהוספת להתבטא כמובא לעיל, התבטאתי גם אני כמובא לעיל.

 

אי לכך ובהתאם לזאת, אני מזמין אותך לקפה ומאפה, ללא קו נטוי וללא נקודה, אבל במקום זול יותר מקפה תמרה, כי אני לא מיליונר- מה דעתך על קופיקס?

 

התערבת במקום לא לךנקדימון

הבעיה מתחילה בהחלטה שלך על מה שאני אומר "משל" משהו על מישהו. הבנת הנקרא לקויה.

 

ההערה שלי הייתה עובדתית, ולא תקפה את הפותח באופן אישי. בשונה ממה שאתה עושה תדיר. התגובה שלך על מה שאני כתבתי התחילה כתקיפה אישית מהזן הנמוך. יכולת אפילו למראית עין לנסות להדגים למה אני טועה, בצורה שמכבדת את מי שמדבר איתך.

 

על שאר הטענות שלך הגבתי במקומן. האימפולסיביות שלך לריב מונעת ממך להתעכב כמה רגעים על תגובות של אנשים לפני שאתה נותן לדם שלך לתסוס. תנשום.

אחי, אתה דמגוג, מחילה.ימח שם עראפת
;)אברהם א

אז בסוף הלכתי עם אחותי והיה כיף!

ממליץ לעשות את זה מידי פעם..

אם יצטרפו עוד כמה אנשים לקבוצה אולי נוכל לעשות ממש מפגש מגניב במיקום נוח

אחשלי היקרןאפריקס

חי את החיים

פעם הבא שאצא חמשוש בלנ"ד אני הנני כאינני
אם אתה רוצה אני מוכן להעמיד פנים שאני שמיניסט שלךימח שם עראפת

ואז אתה תצא חמשוש

אמממ נסה פעם הבאה בשישי אני הנני כאינני

אני יוצא עוד שלושה שבועות, מצידי אז יש סיכוי

הקפצתי בשביל שייכנסו לקבוצת וואצפימח שם עראפתאחרונה
למות זה כואב?זכרושיצאנולרקוד

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"


 

 

 

 

 

וואי זה כאברץ-הולך
אתה כותב כל כך נוגע
ממשזיויקאחרונה
שאלה לי אל המושכים בעטם (ובזמנם)צדיק יסוד עלום
1. האם הטקסטים שכתבתם בחייכם מלווים אתכם? האם יש משפטים שכתבתם והולכים איתכם?


2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?


3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

וואוימח שם עראפת
1. כן. אני זוכר הרבה מהטקסטים שלי, גם אם לא את כל מה שכתוב בהם. יש משפטים שהולכים איתי, יש שיר שכתבתי ולא הבנתי למה, ואני מרגיש שהוא ממש מדבר על איך שאני עכשיו.(כתבתנ אותו לפני איזה שנתיים..)


2. חדמ"ש.


3. לא ממש...

וואו, איזה שאלות....תמימלה..?אחרונה

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

איך זה נראה מהצד השניתמימלה..?

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

חומר גלםריק סאנצ'ז

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

 

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

 

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

 

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

 

 

 

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

ביקורת?אני הנני כאינני

קודם כל המשך בבקשה...

...רחל יהודייה בדם

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

זה מעורר בי חרדהימח שם עראפתאחרונה
בבקשה תכתוב המשך מרגיע..
הגיג של נסיעה בגשםבין הבור למים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.


 

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.


 

 

 

 

...רחל יהודייה בדם
שפה גבוהה
^^^זיויקאחרונה
סדר מחדשאני הנני כאינני

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים


הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל


איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט


זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.

...רחל יהודייה בדםאחרונה

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק 

למה כל שיר צריך כותרת?רץ-הולך

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.


מוקדש ל @אני הנני כאינני

וואו... יפיפה ועמוק.אני הנני כאינני

שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר

תודה!רץ-הולך
אולי עוד מעט תבין🙃
מזל טוב.אני הנני כאינני

אגב, @ברוקולי יודעת?

ברוררררררר!ברוקולי

 

מפתיע שאתה מתלבט על זה 

..רץ-הולך
לא כל שיר צריך כותרת ולא כל דבר צריך לפרסם כאן 🙃
ככה אנשים מפקפקים בי 😆רץ-הולךאחרונה
קטע מסיפור חיים של נער יהודי מאחורי מסך הברזלאורנשטיין

 

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 

 

 ה ז ר

 

                                                                                      

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

 

*

 

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

 

*

 

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 

 *

     

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

 

*

 

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

 

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com

...רחל יהודייה בדםאחרונה

מעניין 

תמשיכי לכתוב 

אולי יעניין אותך