אני יוצא מחר בעז"ה לבית קפה בירושליםאברהם א

 אני חוזר לי מהצבא ודי משעמם לי באזרחות ,

אז חשבתי לעצמי - למה שלא  אכיר כמה חברים פה מהפורום? נשמע דווקא די מגניב.

אז מי שרוצה מוזמן.ת לבוא איתי מחר לקפה תמרה בירושלים ואחכ אפשר לעשות (אם אנחנו ממש חנונים) איזה קבוצת קריאה על הדשא היפה ליד.

אז בואו נשמע להורים ונכיר אנשים זרים מהאינטרנט ;)

 

קפה של חנונים

 

 

נ.ב.אברהם א

אני קצת בספק אם ישימו לב להודעה בשעה הזאת אז בתכלס אפשר גם בזמן אחר ;)

אתה משלם? אז סבבה אני באימח שם עראפת
היית צריך להגיע בלי קשרמבולבלת מאדדדד

|רק אומרת|

מוזמן/תנקדימון

אין להשחית את השפה העברית.

נקודה משמשת לציון סוף משפט ו/או לראשי תיבות. האקדמיה ללשון קבעה שהשימוש בנקודה הפרוגרסיבית הוא לא תקין בשפה העברית.

הממ... האקדמיה היא לא זו שהמציאה מילים חדשות?ימח שם עראפת

כמו אישתה, ובעלו? עד שאתה מדבר על פרוגרס, יראו עיניך מה שאצבעותיך מקלידות.

מקור?אחו
מענייןאחו

בארמית סורית הנטיות האלה בהחלט אפשריות.

 

ܐܲܢ݇ܬܬ݂ܵܗ̇ atṯāh
(כמו אי[נ]תתַהּ)

 

 

ימח שם עראפת

מה לך ולארמית סורית???

זה עוזר בדקדוק עבריאחו
איך בדיוק?ימח שם עראפת
ארמית עובדת פחות או יותר כמו עבריתאחו

ואפשר למצוא בויקימילון / פשיטתא הרבה דוגמאות להטיות ארמיות שיש להן מקבילות בעברית

מקור?נקדימון

כך או כך, הטיית המילים שהצגת היא תקנית בשפה העברית. היא מתועבת רעיונית ימוסרית, אבל תקנית לשונית.

..ימח שם עראפת

מרסקים את השפה העברית: "אשתהּ ובעלו"

היא אולי תקנית לפי האקדמיה, אבל לומר שנקודה במקום קו נטוי זה לא תקין כי ככה האקדמיה אמרה? ועוד לקרוא לזה פרוגרסיביות?! מי פה הפרוגרסיבי? ומי היא האקדמיה שתחליט כיצד נכון להגות את השפה העברית, או כיצד לעשות שימוש בנקודה ו/או קו נטוי?

 

מהיום לא עגבנייה יקרא שמך, כי אם טומתה.

האקדמיה היא בסך־הכל מוסדאחו

שממליץ כל־מיני המלצות

 

לגבי הצורות הנכונות של מילים בהתבסס על כללי דקדוק (ולרוב הם דווקא מאוד טובים בחקר הדקדוק)

או המצאת מילים חדשות, חלקן מאוד מוכרות שימושיות ואהובות כמו תקליטור, כונן, חונך, חיסון

 

חלקן מגניבות אך פחות מוכרות כמו "נעילה שולבת" (interlocking), "נאום התשה" (פיליבסטר),

חלקן לא מדהימות במיוחד כמו "רעיונאות מילולית"

 

זה אכן נכון שבשנים האחרונות הוא נגוע בפרוגרס, נראה לי בעלת החידושים הססגוניים היא גב' רונית גדיש

בדיוק. לכן אין כל מניעה לומר מוזמן.ת ולא מוזמן/תימח שם עראפת
לא מבין. אתה בא להכשיר את הנקודה הזו?נקדימון

כשהאקדמיה ללשון נצמדת לחוקי השפה אז דעתה חשובה. כשהיא ממציאה ללא בסיס אז דעתה חסרת משמעות. כמו למשל לגבי המילה "ראשת" שהיה לי וויכוח איתם במייל.

 

תפעיל טיפה שכל להבין את מה שאנשים טוענים. אל תהיה אימפולסיבי.

מי המציא את החוקים הללו?ימח שם עראפת

לא מצאתי בגמרא קו נטוי במקום נקודה.

 

תפעיל אתה את השכל ותבין שאין לזה שום משמעות, אין לאף אחד סמכות להכריע מה נכון.

החוקים הם הסקה מתוך השפהנקדימון

החוקים לא מגדירים את השפה אלא מתארים אותה. שפה טבעית היא דבר שמשתנה, והחוקים שמתארים אותו יכולים להשתנות. כל זמן שהשינויים הם אותנטיים אז יש בהם משמעות, ולכן היות והגדרת קו נטוי התקבלה בצורה טבעית זה הפך לחלק מהשפה.

הנקודה היא אינוס של השפה, פעולה מלאכותית שמוכתבת מלמעלה, ולכן היא לא חלק מהשפה ולא מתארת אותה.

 

והטיעון מהגמרא הוא מפגר לגמרי. גם אין שם פסיקים אז זה אומר שאתה יכול לשים פסיקים, איפה שמתח,שק לך?,

שטויות במיץ.ימח שם עראפת

אתה החלטת שהקו נטוי התקבל בצורה טבעית, ושהנקודה היא אינוס מלמעלה.

אולי גם ת.נ.צ.ב.ה. זה לא נכון? צריך לכתוב תנצב"ה?! מי אתה שתקבע אלו חוקים התקבלו ואלו הם "אינוס מלמעלה"?!

 

"אין להשחית את השפה העברית?" בוא תגזים.

 

כן, אני יכול לשים פסיקים איפה שמתחשק לי, תיאורטית. אבל אז ככל הנראה לא יבינו אותי.

בכל מיני ספרי ראשונים ואחרונים יש פסיק כסיום משפט. אז הם "משחיתים את השפה העברית?"

המציאות החליטה והיא זו שקובעתנקדימון

הדוגמא שהבאת מהראשונים היא בדיוק לא קשורה, כי היא שלב מוקדם יותר בהתפתחות של השפה.

אוקיי אז אנחנו בשלב מאוחר יותר,ימח שם עראפת

שבו הנקודה הפכה לתקינה בתפקיד קו נטוי.

ציטוט מהאתר של האקדמיהימח שם עראפת

סימן הלוכסן אינו נכלל בכללי הפיסוק של האקדמיה (וגם לא בכללי הפיסוק שקבע ועד הלשון), שכן הוא אינו חלק ממערכת הפיסוק הרגילה: תפקידם של סימני הפיסוק להדריך את הקורא בחלוקת המשפט ובדרך קריאתו, ואילו הלוכסן מייצג מילה ומשמעו בדרך כלל "או". לפיכך לא נקבעו כללים מטעם האקדמיה לשימושיו של סימן זה.

לא, היא לאנקדימון

כי היא לא מתנהלת באופן טבעי אלא מתוכנן. האם אי פעם זה יהפוך לתקין מבחינת השפה? ייתכן, כשיהיה מאוחר מידי לתקן.

מי קבע? אתה? תוכיח.ימח שם עראפת
היו קמפיינים סביב זה בהתחלהנקדימון

כמו הפונט ההזוי של "ברוכות הבאות". 

??ימח שם עראפת

קמפיינים סביב מה? ומה הבעיה בלומר 'ברוכות הבאות'? תאמר לי, האם אתה אומר שנים ברוכים?

אולי תעשו קבוצת לימוד דקדוק בבית קפה (:קעלעברימבאר
ימח שם עראפת

ואז אני ונקדימון נשליך אחד על השני כיסאות

נשליך אחד על השני אדמהימח שם עראפת

ונתווכח אם זה רגבי או גושי

אם אשליך עליך כיסאותנקדימון

זה כי אתה לוקה בתרבות שיח ירודה.

אם תלמד את עצמך להתדיין בצורה מכבדת, אני אזמין לך קפה ומאפה.

אתה התחלת, תקפת את פותח השירשור,ימח שם עראפת

בטענה שהוא "משחית את השפה העברית" ועושה שימוש ב"נקודה הפרוגרסיבית" שהשימוש בה לטענתך, הוא "לא תקין בשפה העברית", כי כך קבעה האקדמיה, לטענתך.

 

למרות שהאקדמיה לא קבעה כללים לשימוש בקו נטוי, כפי שהבאתי פה:

ציטוט מהאתר של האקדמיה - פרוזה וכתיבה חופשית

 

מכיוון שפתחת בטענות משל היה פותח השירשור "פרוגרסיבי" בשל שימושו בנקודה במקום בקו נטוי, הגבתי לדבריך בטענה שהאקדמיה ממנה אתה רוצה להביא הוכחה, היא עצמה פרוגרסיבית.

ציטוט מהאתר של האקדמיה - פרוזה וכתיבה חופשית

 

מכיוון שהוספת להתבטא כמובא לעיל, התבטאתי גם אני כמובא לעיל.

 

אי לכך ובהתאם לזאת, אני מזמין אותך לקפה ומאפה, ללא קו נטוי וללא נקודה, אבל במקום זול יותר מקפה תמרה, כי אני לא מיליונר- מה דעתך על קופיקס?

 

התערבת במקום לא לךנקדימון

הבעיה מתחילה בהחלטה שלך על מה שאני אומר "משל" משהו על מישהו. הבנת הנקרא לקויה.

 

ההערה שלי הייתה עובדתית, ולא תקפה את הפותח באופן אישי. בשונה ממה שאתה עושה תדיר. התגובה שלך על מה שאני כתבתי התחילה כתקיפה אישית מהזן הנמוך. יכולת אפילו למראית עין לנסות להדגים למה אני טועה, בצורה שמכבדת את מי שמדבר איתך.

 

על שאר הטענות שלך הגבתי במקומן. האימפולסיביות שלך לריב מונעת ממך להתעכב כמה רגעים על תגובות של אנשים לפני שאתה נותן לדם שלך לתסוס. תנשום.

אחי, אתה דמגוג, מחילה.ימח שם עראפת
;)אברהם א

אז בסוף הלכתי עם אחותי והיה כיף!

ממליץ לעשות את זה מידי פעם..

אם יצטרפו עוד כמה אנשים לקבוצה אולי נוכל לעשות ממש מפגש מגניב במיקום נוח

אחשלי היקרןאפריקס

חי את החיים

פעם הבא שאצא חמשוש בלנ"ד אני הנני כאינני
אם אתה רוצה אני מוכן להעמיד פנים שאני שמיניסט שלךימח שם עראפת

ואז אתה תצא חמשוש

אמממ נסה פעם הבאה בשישי אני הנני כאינני

אני יוצא עוד שלושה שבועות, מצידי אז יש סיכוי

הקפצתי בשביל שייכנסו לקבוצת וואצפימח שם עראפתאחרונה
חיפוש קוראים לסיפור קצר שעומד לצאת לאוראורנשטיין

מחפשת קוראים/קוראות מהמגזר הציוני-דתי, כדי לקרוא סיפור זכרונות קצרצר של יוצא ברית המועצות לשעבר, ולענות על כמה שאלות. 

 

הסיפור באורך 38 עמודים. 

 

פרטים על הספר:

השעון המתקתק במרתף - סיפור מהווי נערותו של הרב מיכל וישצקי, מאחורי מסך הברזל. 

 

תקציר:

 

ברית המועצות, תשט"ו. סדרי הלימוד של מִיכֵל וישצקי די רגילים: לימוד גמרא בבוקר, ולימוד חסידות עם אביו אחר הצהריים – שחזר מגלותו בקזחסטן חודשיים קודם לכן.

אלא שאז החסיד האגדי, ר' מענדל פוטרעפאס גם משתחרר ממאסר פתאום. הוא מאתגר את מיכל בסדרי לימוד חדשים – המובילים בקלות לרצף סיכונים חדש.

עד להימור הגדול מכולם. 


מעניין אתכם?
כתבו לי ואשלח לכם את המסמך:
יהודית אורנשטיין -
0553075722
yehuditorens@gmail.com


 


 

חפרת...צדיק יסוד עלוםאחרונה
...אני הנני כאינני

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

שברי חרס ואור יקרותחוזר

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

 

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

 

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

 

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

 

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

 

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

 

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

 

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

 

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

חברה הראתה לי. מה חושבים?שלום לך ארץ

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

היא כתבה, שומרת על זכויות יוצריםשלום לך ארץאחרונה
מדבראני הנני כאינני

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני


מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה


נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.


והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

"ולמוות לא נתנני"תמהון לבב
עבר עריכה על ידי תמהון לבב בתאריך י"ד בכסלו תשפ"ו 18:16

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.


 

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"


 

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"


 

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?


 

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.


 

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.


 

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

...רחל יהודייה בדםאחרונה
יש בזה משהו שמעביר רטט
...רחל יהודייה בדם

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

יפה. נסתר. גבוה.טויוטה

תודה.

יפייפה וכל-כך נכוןידידיה ג
...רחל יהודייה בדםאחרונה
תודה..
מנהל? אפשר להעביר שירשור שלי לפה?תמהון לבב

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

 

זה? במקום שיהיה בפורום השני

בלתי אפשרי 😐אני הנני כאינני
כנס להודעה שםארץ השוקולדאחרונה

תלחץ על עריכה, תלחץ על בחר הכל, העתק ואז תפתח שרשור כאן.

(אל תעשה גזור כדי שלא יימחק לך בטעות)


אחר כך אתה יכול שוב לערוך שם ולמחוק את התוכן

אולי יעניין אותך