הרבה פעמים גם כואב לי למטה ותכלס מה שהכי מפחיד אותי זה הכאבים למטה בנרתיק- על זה כל המהומה? או שהכאב הוא בבטן?

הפחד יכול לגרום לכאב. התחושה המדויקת יותר זה לחץ. המיקום מזכיר כאבי מחזור, בבטן או אפילו בגב.

הבטן מתקשה, ויש תחושה של לחץ, ייתכן גם לכיוון מטה, תלוי בגודל ובמיקום שלך ושל התינוק.

 לקראת הסוף כבר מגיעים צירי לחץ וכאבים, אבל אז את כבר יכולה להיות תחת השפעה של אפידורל ולא להרגיש כאב כלל.

 צירים זה לא כאב, זאת תחושה של הגוף כשהרחם מתכווצת ודוחפת את התינוק כלפי מטה. כל אחת חווה את זה קצת אחרת, אבל הסטייט אוף מיינד שלך משפיע מאד על התחושה.

אני ממליצה על קורס הכנה ללידה, לומדים נשימות ולחיצות ובכלל מקבלים ידע מרגיע.

לידה כואבת רק בחלק של הסוף ממש אם את בלי אפידורל (ממש כשהתינוק יוצא), ואם את עם - את בקושי מרגישה את זה, רק לחץ, לא כאב.

צירים זה לא ממש כאב, מגדירים את זה ככה כי אין איך להגדיר את זה בצורה אחרת אבל זה לא ממש כאב, יותר תחושה מוזרה כזאת עמומה, לא יודעת להסביר בעצמי בדיוק אבל זה בהחלט נסבל, כשזה בלתי נסבל יש אפידורל כבר בדרך כלל.... 

לגבי המיקום -זה מאוד משתנה בין אחת לשניה. יש כאלו שמרגישות את זה בעיקר בגב התחתון ויש כאלו יותר בבטן. כשיהיו לך צירים את תדעי מזה בעצמך, אין איך להתבלבל בזה...

בכל אופן הכי גרוע זה להרגיש לחץ. תתרגלי נשימות כשאת לחוצה ואל תחשבי יותר מידי וכדאי לך ממש לקבל הדרכה טובה. לידה היא בסופו של דבר חוויה אם את מוכנה לזה מספיק טוב...

בהצלחה!

לי מפתיחה אחת כבר יש צירים גיהנום, כאילו מנסרים אותי בלי הפסקה במסור חשמלי.

ב"ה שלך לא כאב, אבל זה לא נכון לכתוב שמגדירים את זה ככה כי אין הגדרה אחרת.

לק"י

לחץ.

כמו כאבי מחזור בעוצמה, זה סוג אחר של כאב.

מבינה שלחלק זה לא כואב. אבל לא חושבת שזה המצב הרווח. ועוצמת הכאב גם משתנה בין אשה לאשה.

אני חוויתי חלק מהלידות כחוויה מטורפת ועדיין אני חושבת שזה חד משמעי הכאבים הכי חזקים שחוויתי בחיים.

אני חושבת למרות זאת שזה מאד תלוי בפרשנות שאת נותנת לזה,

זה חוויה מטורפת בדומה למרתון לדוגמא, לא בדומה לאכילת שוקולד.

הכאבים יכולים להפוך להיות נשלטים ולא לגרום לחוסר אונים ואולי אפילו למי שממש מצליחה לשנות את התודעה שלה למענגים.

אבל וודאי שבפשט צירים הם כאבים.

היא באה לקבל בטחון. לא הפחדות 

זה עלול להכניס אותה מראש לחרדות ודמיונות

כשאני שמעתי תאורים כאלה ואחרים בהריון ראשון זה עשה לי רעעע

גם ךפני הלידה

וגם תוך כדי

לידה זה כואב

מאוד

וזה גם טוב להיות מודעים ולא מופתעים שזה לא סתם כאב סביל ובסבבה

ממש לא יש רגעים לא קלים בכלל

אבל בכל זאת

למרות ויחד עם הכאב 

כאג לא אומר סבל או סיוט או לידה זה גיהנום .לא זה ממש לא אומר.

יש הרבה דרכים להתמודד.

ובעיני הרוב זה בתו-עה 

ןלכן גם לעצמך להתקבע על הגיהום לא ממש עוזר כי זה יכווץ אותך אוטומט בלידה הבאה

יש המון כלים לעבוד על תודעה.

וזה לא סותר שזה אכן לא קל ץמיד

וכל אחת והלידה שלה ויש כאלה סאמת עם נסיון יותר קשה .

אבל כן חושבת שבשרשור כזה צריך איזה רגישות לניסוח..

לפעמים ניסוח אחר יוצר תחושות אחרות לגמרי

אם הייתי חושבת לפני הלידה שצירים הם לא באמת כואבים, לא חושבת שהיו בי כוחות להתמודד עם הצירים.

כי הם כואבים, אי אפשר להגדיר את זה אחרת.

יכול להיות שיש נשים שזה באמת רק הרגשת לחץ ולא ממש כאב, אבל זה חריג ולא שכיח בכלל.

אני מאוד מסכימה איתך שכאב לא בהכרח אומר סבל. אני אוהבת ללדת (בלי אפידורל), למרות הכאבים. זה כאב אחר מכל כאב שאני מכירה, ועם כלים נכונים וטובים להתמודד איתו, אז זו חוויה מרגשת ועוצמתית, ולא רק כואבת.

לק"י

שלא צריך להגיד שזה לא כואב, אבל להתנסח יותר בעדינות, כדי לא להלחיץ.

וזאת למרות שאני לא אוהבת ללדת😅

לא לצפות למשהו בקטנה ואז להבהל.

אבל מצד שני

לא להפחיד בתאורי סבל. וכו כי זה מלחיץ ומיותר 

זה בדיוק מה שכתבתי אז מסכימה איתך

והמצב שהיה אצלי מאוד נדיר, אבל רציתי להסביר שזה לא נכון להגיד שצירים הם לא דבר כואב.

לפותחת - בעז"ה שתהיה לך לידה קלה ושמחה

צירים זה מאוד כואב לרוב הנשים, וצירי לחץ הם כואבים ברמה לא הגיונית. אולי אצלך לא, לרובנו כן. לא חושבת שזה נכון או יעיל להטעות כדי להרגיע. זה כואב, עוברים את זה וברוך השם היום יש הרבה דרכים לעזור ולהקל

כבר בד"כ את עם אפידורל - הכאב הוא בסוף. 

אבל יכול להיות שהיה נשמע מידי אופטימי התיאור שלי.... לי מרגיש שכאב הוא משהו פיזי ממש, כמו הרגע שהתינוק יוצא (אני הייתי בלי אפידורל בסוף) שממש מרגישים פיזית את המתיחה הנוראית הזאת... והצירים הרגשתי גם חזק מאוד אבל לא כמו כאב פיזי ממש, יותר כמו משהו עמום בלתי מוסבר שמשתלט עליי ומקיף אותי כזה...

באופן אישי זה גם מה ששמעתי על לידה לפני שילדתי וזה התאים למה שחוויתי בסוף... אבל הגיוני שיש כאלו שזה כן מרגיש להן כמו כאב ממש. זה מאוד אידיבידואלי.

בכל אופן כמו שכבר אמרו פה, אני לא חושבת שהכאב הוא דבר שאישה צריכה להתעסק בו לפני לידה, אם כואב - עדיף לחוות את זה רק בלידה ולא גם כל החודשים שלפני כן... בכל מקרה זה משהו שעד שהוא לא מגיע את לא באמת מוכנה אליו.

מחריגה כמובן הכנה מסודרת ללידה שבאה עם שיטות ודרכים להקל... אני מדברת בעיקר על סתם התעסקות בזה ומחשבה איך בדיוק זה יקרה וכמה זה בדיוק יכאב וכו'... לי זה נראה לא יעיל בכלל... גם אם בסוף זה הרבה יותר כואב ונוראי ממה שהיא דמיינה קודם, אז מה? לפחות ככה היא חוותה את הציפייה ללידה כמשהו טכני ורגוע, עם הלידה בסוף כולן מתמודדות ב"ה. 

עם זה שעדיף לא להתעסק יותר מידי עם החשש מהכאב. בפועל כשמגיעים לזה, זה בכל מקרה שונה מאוד מכאב רגיל שאנחנו מכירות, וזו חוויה לגמרי אחרת. והחששות לפני בכל מקרה לא יועילו.

מסכימה שעיקר התעסקות צריכה להיות ברכישת כלים להתמודדות, והכי חשוב זה לזכור ולדעת שבסופו שך דבר כולן עוברות את זה.

אבל כן חושבת שציפיה לתחושה של לחץ בלבד, עשויה לגרום לכאב שבסוף כן יגיע (ככל הנראה) להיות מפתיע וקשה יותר, מאשר אם יודעים מראש שזה עשוי להיות כואב.

אני חושבת שתיאור שלך הוא חריג, ורוב מוחלט של הנשים חוות את הצירים ככואבים ללא ספק.

זה לא משהו שמכירים ..

זה פשוט סוג אחר של כאב

מצד מיקום- האמת אין מהשו אחיד

הרוב לדעתי מרגיושת בכלל בגב..בעיקר גב תחתון ואגן.

יש גם צירי בטן שזה מקדימה- לא התנסיתי באף לידה🫢

ויש גם צירים שמקרינים לרגליים

היו לי לידות שהתחילו גם מכאב למטה.. אבל לא כל הזמן

מצד אופי הכאב

בדר''כ ציר מגיע בגלים- מתחיל חלש מתעצם ונחלש. ואז הפסקה עד הציר הבא.

לידה יכולהלהתחיל גם מכאב רציף..אבל לרוב זה כן יהפך לגלי כאב..עם המזן הצירים יצטופפו, יתעצמו ויהפכו לסדירים..בדר''כ בשלב הפעיל של הלידה אזור פתיחה 4...

איך לתאר אותו?

האמת קשה כי מנחשת שכל אחת מרגישה אחרת..

אצלי זה מרגיש כמו איזה טבעת כזאת שמתדהקת כחגורה מסביב לגב התחתון, הרחם מתקשה באותו זמן וזה מן גל של כאב..שבאמת קהש להסביר

.בהתחלה הוא מממש נסבל בעיני..נשימות ,תזוזה ואיזי טנס-בהחלט מקלות!!

ובין לבין את מרגישה הקלה ומתפקדת ומדברת רגיל

עם ההתקדמות העוצמה מתגברת ..זה אמנם מרגיש בגב או בבטן אבל כל הגוף נשאב לתחושה..ועם הזמן מרגישים גם לחץ חזק כלפי מטה וצורך ללחוץ...זה כן שלב כואב מאוד..יותר ממה שמכירים מקלקול קיבה או כאב ראש..פשוט סוג אחר ועוצמה אחרת.. ובין לבין את מרגיהש במן בועה וקצת מעורפלת וזה מעולה גי כל הגוף והנפש מתגייסים ללידה. כדאי לנצל את הזמן להתכנס פנימה לנשום ולהרפות כמה 'יותר.זה ממש מקל כמה שנושמים לציר ולא מתכווצים. וחושבים טוב ודואגים לאוירה נעימה ומרגיעה.

עוצמת הכאב משתנה מאחת לשניה -יש כאלה שנסבל יחסית יש שלא..אין לדעת..

ממליצה על קורס הכנה מקצועי..מרגיע...ונותן כלים

פשוט ממש ממליצה לך למצוא מקור מקצועי לשאול את זה ועוד הרבה שאלות זה ממש עושה טוב להגיע ללידה עם הבנה של הרבה דברים... 

ולשאלתך, צירים יכולים להיות בהרבה מקומות, בטן עליונה, תחתונה, גב, ירך... לי התחיל בתחושה של עצירות בכלל... פשוט קלטתי שזה בגלים והבנתי שזה צירים כי זה היה מחזורי... 

כל אחת חווה לגמרי אחרת.. אצלי בתחושה זה כאבים ברגליים כאחלו נתפס השריר אבל קצת יותר חזק..

בלידה הראשונה לקח לי זמן להבין שזה צירים כי תמיד חשבתי על בטן וגב אז תדעי שהכל הגיוני!

אבל בעיניי אין מה לפחד מהם

כי העיקר שאת והתינוק תהיו בריאים שלמים 

אותי מפחיד יותר שהלידה חלילה תסתבך או שיחתכו

הכאב חולף וזהו

עם הכאב אפשר להתמודד עם נשימות ,גז צחוק

 ושממש כואב ואי אפשר לשאת אז אפידורל 

תתפללי ושיהיה בקלות ידיים מלאות 

בעיקרון כל אחת חווה את זה אחרת אבל יש כאב חד בנרתיק שמקרין לכל האזור 

אבל חשוב לדעת לב שאם מתחיל גבוה יותר ויורד בהמשך, יכול להיות שהלידה מתקדמת ממש..

האם עשית קורס הכנה ללידה? זה עוזר לצמצם את הפחד מהלא נודע.

רק מחזקת

שכשכאבה לי הבטן ממשהו לא טוב שאכלתי זה היה לי קשה יותר מהצירים (לפחות מהשלבים עד הצירי לחץ) 🫣

כי מבחינתי כל עוד יש הפסקות זה מעודד,נותן זמן קצת לנוח...

זה לא שצירים זה לא כואב זה יכול לכאוב מאודד

אבל נגיד נשימות זה לא משהו שכנראה היה עוזר לי בכאבים מסוג אחר שחווים, ובלידה וואלה זה כן מסתבר עוזר...

חוץ מצירי לחץ שבאמת... 

אבל יש אפידורל אז לא חייב לסבול 

כי אז אני מרוכזת רק בללחוץ ולסיים ואני ממוקדת מטרה ונכון שכןאב אבל לא מתייחסת..פשוט מרוכזת..

בצירים לפני -הרווח הוא מיזערי ..דקה שתיים ..ואני מרוכזת בהתמודדות עם הכאב ואין לי דרך לסרז או לקדם אז אם זה מתמשך ומתארך- זה הרבה יותר קשה לי מהסוף

ובאמ ת היה קשוחחח כי הראש לא ירד ולא ירד

בשאר היה מהיר אז ב''ה באמת לכן אני בסדר איתם

הכאב של ההכתרה באמת מטורף אבל מרגיעה את עצמי שזה רגע ונגמר 

אני חושבת שגם זה תלוי, כי יש כאלו שבצירי לחץ לא ככ כואב להם...

מצד שני עם כל הכאב הייתי כל כך "מסוממת" שבקושי זכרתי מזה משהו אח"כ... 

והלחיצות גם באמת מקדמות שזה מעודד 

אתה מבין שזה קרוב 

מאשר סתם צירים שיכולים לקחת שעות ולכאוב ולא יודעת מתי ואיך יתקדם 

לק"י

לא יודעת אם זה כי מורידים את המינון של האפידוראל, או שהוא כבר לא מספיק.

אני לא עסוקה במה קורה בחוץ

אלא מי אני שם עם עצמי

איך אני מתמודדת מה המחשבות שלי מה מקדם אותי מה מרגיע אותי

כמה ש'אני יותר מחוברת לעצמי הכאב קיים אפילו כאב מטורף(ואני מאלה שכואבבבבב להם !!!!) אבל החוויה היא חיובית

לא שאני נהנית מכל רגע חח

אבל התחושה היא טובה בכללי

אבל כן אני ממש אוהבת לידות

סוג של אקסטרים כזה..לגעת בקצה של עצמך

הקטע עם האקסטרים, וזה שגם אם ממש כואב, יש בזה איזשהי חוויה טובה

ככה גם הרגשתי ב"ה שהיתה חויה טובה, שעשיתי כל מה שיכלתי, והייתי בשלווה לאורך הלידה ב"ה

ובלידה הראשונה הייתי שלוש שעות עם צירי לחץ. היה מתיש, אבל כבר לא כואב. (ב"ה בלידות הבאות זה כבר היה משמעותית יותר קצר...)

הצירים שלפני הצירי לחץ הם הכי כואבים אצלי.

אבל מסתבר שזה באמת שונה מאוד אצל נשים שונות. יש הרבה שכתבו פה שזה הכי קשה להן, לפעמים אפילו עם אפידורל.

בגב, הירכיים, למטה, בצלעות... 

העניין בציר שזה בא בגלים, זה כאב שיש לו 

התחלה -אמצע- סוף - הפסקה - וחוזר שוב. 

האמצע הכי כואב. 

לפעמים זה בגב התחתון,, לפעמים בבטן, באחת הלידות זה היה בירכיים דווקא. 

וזה גם כאב שהולך ומתעצם ככל שהלידה מתקרבת.

כואב לי יותר עצירות מלווה בפיסורה מלידה בלי אפידורל..

הצירים כאבו, שלא תטעי

אבל פיסורה מרגיש לי יותר גרוע 

לגבי מיקום הכאב - היו לי שבועיים צירים לא סדירים שהגיעו מהגב לכיוון הבטן

רק בשעות שלפני הלידה היו כאבי צירים באזור הנרתיק / מפשעה 

זה כמובן משתנה בין אחת לאחרת (הכאבים הזכירו כאבי מחזור רק בעוצמה גבוהה יותר)

החשש שלך סופר מובן 

גם בזמן כאב בלידה חשוב לזכור שיש דרכים להקל על זה. אם באופן טבעי באמצעות מקלחת חמה, אמבטיה, נשימות, עיסויים ועוד

או גם באמצעים קונבנציונלים כמו גז צחוק או אפידורל

מקווה איתך שזה יעבור ממש ממש בטוב, בקלות ובידיים מלאות. 

זה כאבי מחזור אבל חזקים מאוד מאוד. כך לתחןשתי. וגם, זה בא בגלים כמו שכתבו

העאב למטה הוא בשלב של צירי לחץ

מעריכה!! קראתי הכל הכל.. 

ממש עוזר לי!!

או לשמוע על זה בספוטיפיי

תנסי..

זה מחבר קצת ללידה ממקום אחר ויש בזה משהו חזק...

רק רוצה להגיד לך שתלכי ים הלב והתחושות שלך

והכל לגיטימי 

אל תתבאסי אם משהו לא כמו שחשבת

לידה זה אירוע בלתי צפוי לחלוטין, ויכול להפתיע בכל שלב שלו..

מצד שני טוב להתכונן נפשית ולהגיע עם כמה שיותר ידע וכלים

אבל גם עם שחרור שליטה

ואיך שלא יהיה זה חוויה עוצמתית

קראתי פעם שבכל לידה נולדת נשמה אבל גם את נולדת כאמא שונה ממה שהיית..

חוויה מרגשת, עוצמתית ושמיימית...

בע''ה בקלות ובבריאות!!

וביידים מלאות!!!❤️❤️❤️

שתראי ותרגישי ניסים גלויים!

כל כך לא פשוט.

מתפללת בשבילך...

בעז"ה שתראו ישועות בקרוב!

אם תרצי לתת שם לתפילה בפרטי - מוזמנת בשמחה. אם מתאים לך...

מתפללת בעבורכם לחירות אמיתית מכל המיצרים❤️

שתזכו לראות את ידו הגדולה של הקב"ה!

שיהיו ניסים ודברים יסתדרו בדרך ומעל הטבע!

שכבר לא תרגישי חנוקה ♡♡♡

כרגע

במצב של החודש האחרון, שיש עומס של החיים בצורה די קיצונית, הכל ביחד

פלוס זה שאני אדם רגיש

מוציא ממני משהו מאוד דומה למה שאת מתארת

משהו כמו הקש ששבר את גב הגמל רק בצורה יומיומית

דברים קטנים שמהם נשברים אבל בגלל שהעומס הכללי הוא ענק

אני אסביר

בתור אדם רגיש מאוד,  כל דבר שסביבי הולך איתי.

בקשת העזרה של השכן

הילד שחורק עם הכסא

אם אני צריכה לגעת בדברים שאני לא מסוגלת לגעת בהם או להרגיש את המגע שלהם 

כמות העומס שעלי מורגשת והולכת איתי

ואז כל דבר קטן, יכול להיות הצעקת 'די אני כבר לא יכולה יותר'

וזה יכול לבוא לידי ביטוי ב'איזה טפט גרוע' וב 'אוף על איקס ואי זד'

לחיות כבנאדם רגיש זה דורש עבודה ולימוד

מאוד קשה להיות הבת זוג/בן זוג של אדם שקשה לו להכיל את המציאות. שמורכב לו. אני מודה...

מעריכה ממש את בעלי וגם הוא משתגע מזה לפעמים

אני יודעת שכשאני מעל המים מבחינת שינה, אוכל, זמן לעצמי, זמן זוגי- אני לא לוקחת קשה..

וגם אני גם מנסה להכיר במתנות שיש ברגישות הזאת, כמו יכולת הזדהות, הבנה עמוקה של דברים ועוד

זה מה שיש לי לכתוב

ממש כל הכבוד לך, אני באמת מעריכה את הצד השני של אנשים כמונו

ובתור אני מנסה ללמוד להקליל, להבין שהחיים מורכבים ולא הכל חייב להיות במאה אחוז דיוק

זה קשה (ממש)

וגם לעבוד על לבקש את הצורך שלי כדי לקבל אותו

ושלא יתבטא בעצבנות כללית כזאת כי אף אחד לא מבין מזה שיש כאן צורך שלא מולא

אבל זה הקטע

אנחנו חיים במקום בלי אזעקות כמעט

אומנם הילדים בבית ואני עובדת כרגיל אבל הוא במילואים! דווקא במילואים אצלו יותר נחת מהעבודה ( בדכ עובד מאוד קשה)

אז למה הפתיל הקצר הזה?

ובכל אופן, מה לדעתך החלק שלי בסיפור?

אני לא ככ יודעת איך להתייחס לזה..

מצד אחד צריך פה הכלה כנראה

מצד שני לא מוכנה לקבל האשמות

הצורך ללמוד מקום חדש

או ליצור קשרים חברתיים חזקים חדשים במילואים

או אדם שלא מסתדרים איתו במילואים

או הנסיעות 

או כל דבר שאת חווה כמשהו קטן ומעצבן ולאדם רגיש מאוד ולא מספיק בטוח בעצמו יכול להשפיע מאוד על מצב הרוח

החלק שלך

קודם כל לדעת ש'את' לא הסיפור פה... לא מאשימים אותך, אלא את המציאות ואת הקושי

ולשקף שזה מאוד לא נעים

אם הוא באמת אדם רגיש מאוד הוא יתנצל ויקח לתשומת ליבו

אחכ לנסות לדייק מה הצורך שלא ממומש אצלו או מה יושב עליו

אלופה ממש!

כי חיפשתי ל@טוט את השרשור על המקווה 😅 אגב לא מצאתי.. באסה.

זאת אני אל דאגה❤️

כמה הוא זכה בך!!

ואיזה כיף למשוע שגם את בו!!

כותבת בקצרה כי אני ביום מעוך אז הראש לא עובד..

יכול להיות שיש לו "פוסט טראומה " קלה מהמילואים?

זה ממש הגיוני .. ולפעמים מגיע באופן קל..

אבל בסוף השנתיים וחצי האחרונות מטורפות לגמרי...

מקווה שזה בסדר לכתוב...

בכל מקרה חיבוק ענק

ובע"ה שתהיה לכם מלא סיעתא דשמיא להיחלץ ולהתעלות מהכל!!

על פניו לא נראה לי...

מצד שני גם אם כן- אין לי ככ מה לעשות עם זה... הוא טיפוס שלא מוכן ללכת לשום טיפול, בטח אם אין טריגר מסויים שהוא מרגיש אותו... מה שאני באה לומר זה שבאן כללי הוא לא ילך לשום טיפול בלי שהוא ירגיש צורך. וגם אז זה רק כשזה יבוא לגמרי ממנו...

כרגע הוא לא מרגישככ בעיה לדעתי למרות שניסיתי קצת לשקף לו (גם בזהירות. כי איזה לא כיף זה לשמוע יותר מידי שאתה עצבני כל הזמן...)

ולא צריכה לספוג את כל זה בשקט.

אבל אם זה ממשיך נגיד אחרי החג, תמצאי זמן רגוע ותפתחי את זה איתו בצורה נעימה.

ובזכות עכבס בלוטוס גיגלתי אתמול...

וואלה באמת יש מצב!

באמת גם יש לו קטע עם רעשים קצת, ובכלל כל מיני דברים שכתובים שם.

מצד שני זה לא היה ככה חזק תמיד....

וגם. שוב מחזיר אותי לשאלה מה החלק שלי בסיפור.

בנות כותבות פה וזה עוזר.

אם יש לך עוד תובנות אשמח לשמוע❤️

לפי כמה אני טרודה/עצבנית

אבל אני לא חושבת שיש לך כ''כ איך לעזור לו, זה יותר שלו מול עצמו.

תמיד אוהבת לקרוא אותך.

לא יודעת אם מתאים, אבל פעם @אמאשוני כתבה על שפת הפה לעומת שפת הלב בהקשר של ילדים ואני משתמשת בזה המון איתם וזה עוזר להבין את הדברים שנאמרים בהקשר האמיתי שלהם.

הכוונה שיש את מה שיוצא מהפה ויש את מה שהלב מרגיש.

ילד יכול לראות חבר שלו עם משחק חדש ולהגיד לו כמה זה משחק דפוק ומשעמם כשבעצם הוא רק מרגיש קנאה והיה מאוד שמח במשחק כזה.

נשמע שבעלך לא מספיק יודע להביע במילים בדיוק מה הוא מרגיש (לא איש של מילים..), קל לו יותר להטיח בך דברים.

במקום להגיד: זלדה, אני ככ מבואס שיצא כזה מכוער ועוד עבדתי על זה ככ קשה ואיזה חבל שלא יצאתי בעצמי לקנות סוג אחר של טפט

הוא אומר לך: זאת את, את אשמה, את שוכחת, את מתעלמת ממני ומהבקשות שלי

כשלומדים לשמוע את שפת הלב מבין המילים הכל נראה אחרת.

וואו תודה זה כיף לשמוע.

אני באמת מרגישה שיש פה את שפת הלב שאת אומרת.... אבל זה גם קצת משגע אותי. כאילו יאללה... אתה בנאדם בוגר. זה מעייף אותי ככה כל הזמן.. כי כאמור התדירות ממש גברה..

וגם. מודה שיש בי צד אגןאיסט שברגע שאני מקבלת האשמות אני עוברת להגנה ולא מוכנה לשמוע את הביקורת או הקושי שלו ש"אני מתעלמת מהבקשות שלו". כשאני חושבת על זה, הוא גם באמת אמר את זה לאחרונה שאני הרבה פעמים לא מספיק עונה לו ומתעלמת. ואני בהחלט הרבה יותר משתדלת לענות אבל חשבתי על זה, וזה מגיע בעיקר כי הדרך שהוא מדבר לא נותנת מקום לצד שני (למשל- לא הספקתי לשטוף, תצטרכי להביא בייביסיטר שתשמור על הילדים ואת תשטפי. אז לא היתה פה בקשה, או שאלה מה דעתי, אלא קביעת עובדה. אז מבחינתי קצת הרגשתי שלא ראה אותי/כיבד אותי. ובכל מצב קבע עובדה אז מה יש לי לענות? תוסיפי לזה גם טון קצת עצבני.. ואז הוא אומר לי- למה את לא עונה? בקיצור.....

ברור לי שיש פה צורך בלתי ממומש שלו

וגם קושי שלי לתת מענה כי נפגעת מהדרך שהוא מביע את זה

גם אני נוטה להיות חסרת סבלנות ולהאשים לפעמים.

לא נעים לי להגיד, אבל עוזר לי שמקרקעים אותי קצת.

(היי מותק, אני מבין שלא נעים לך, אבל ממש לא נעים לי שאת מאשימה אותי ככה

או זה באמת מכוער, מתנצלת, אבל דיברנו על זה כבר, אני אשמח שלא נדבר על זה כל היום).

כן הבנתי שזה קצת נצרך...

גם אחרי סיפור הטפט אמרתי לו את זה. שהעצבים שלו לדעתי חסרי פרופורציה לאירוע שזה.

זה אומנם קצת הפסיק את הויכוח, אבל לא הרגשתי שהוא הפנים את זה באמת...

התפקיד שלך זה לדבר עלייך ומה את מרגישה עם מה שהיה ועם ההתנהגות שלו. כל עוד את מכילה ומוציאה את עצמך מהתמונה או מדברת עליו רק - זה  מפספס את הנקודה שלך פה בעצם.

ומצטרפת לנכתב פה, את זהב לא פחות♥️

סבתא שלי היתה קוראת לזה "שפת האני"....

תודה על התזכורת❤️

שאת מחליקה בחיים.

אם את אומרת שזה משהו שהשתנה נשמע כמו קלאסי קשור למילואים, מלחמה. אנשים על הקצה, עצבניים.

כן, קשוח לחיות לידם.

ואת צודקת שאת יכולה להיות מכילה אבל עד האשמה אלייך. לא לאפשר לזה לקרות. יכול לחטוף כריזה, אני אכיל... אבל להפיל את האשמה עליי ועוד בחוסר פרופורציה. לא. לא. אני לא שק חבתות.

כן יכולה להזדהות איתו שדברים קטנים יכולים לגרום לי לעצבים מוגזמים. חיבוק

בגלל שאני יותר "פלואידית"- יותר יכולה ללכת לקראת ויותר מרגישה את האחר, וגם אין לי כמעט דרישות מהזולת

אז אני יותר רגישה לתחושות של ניצול או של מרמור.

כביכול אם הזולת רוצה משהו אני חייבת להיענות לו. בלי לבדוק אם רציתי בכלל. ויש תחושה של אשמה כבדה אם לא עשיתי.

כל ציפייה של האחר מכניסה אותי קצת ללחץ.

ויכול להיות שגם בעלך לא רוצה את הטפט

או שהוא רוצה להרגיש שהוא לא חייב לשים אותו. ושהוא חופשי להגיד לך לא. ואם הוא שם מתוך כפייה (גם אם פנימית ולא מצידך)- הוא ירגיש מרמור

ויכול להיות שהןא מרגיש שאפילו הבקשות של השכנים מחייבות אותו.

ואז הוא גם אשם כלפיהם שלא עזר.

או שהוא מרגיש אשמה ונחיתות כלפיי עצמו- אחרים נרתמו בכיף ואני לא. איזה מן בן אדם אני?

בקיצור הערך העצמי לא חזק דיו כדי להרגיש שלם עם הבחירות שלי.

לאנשים כאלה הכי טוב לפעול דרך מרחב ושחרור.

והרבה מחמאות וחיזוקים שהם טובים גם אם לא עשו כמו הציפייה מהם.

ממש כל מה שכתבת. ואני מודעת לזה.

ונותנת יםם של מרחב ושחרור. כנל על החיזוקים.

יש מצב שכשזה קשור אלי אני יותר מצפה/רגילה שהוא כן עושה.. ואז כשלא זה יותר קשה לי.

אבל אני באמת משתדלת המון לתת לו את כל הכבוד לומר שמשהו לא מתאים לו. ולכבד את זה.

חושבת שבאמת יש שיפור בנושא... אבל אולי גם בגלל הוא יותר כועס בזמן האחרון? מרגיש לי שזה גם חלק מהלהביא את עצמו כמו שהוא ולא לשמור הכל בפנים ולהיות מרצה.... ובכל זאת... אני מצפה שיגיד "לא מתאים לי" בענייניות ואולי גם נדבר על זה. אבל לא לעצבים לא קשורים...

טוב  מבינה שיש דרך ולמרות שהןא מושלם הוא כנראה לא. ואולי טוב שכך.....

על הריצוי והאשמה - בעלי היה ככה (עדיין אבל הוא כן הלך לכמה מפגשים עם מישהו והוא במודעות)

אני חושבת שמאוד מאוד משמעותי פה שלא תקחי עלייך את הבלאגן הפנימי שלו, אני הרגשתי תקופה ארוכה שאסור לי להביע רגשות של תסכול לידו כי ישר אפילו אם זה בדקות הוא נכנס ללופ ממש לופ מתגונן וכמובן גם מאשים ואין איך לעצור אותו.

עד שלמדתי כן לשים לב הרבה יותר לעיתוי אם אני באמת מעוניינת בשיח שיוביל לאנשהו ולעשות הרבה הקדמות, ועדיין אם הוא יוצא מפרופורציה וזה קורה לו בהחלט הרבה יותר בתקופות לחוצות - אני אומרת לעצמי ברור את ההפרדה - ועם הזמן גם הוא למד להגיד לי אותה בעצמו שזה לא שייך אליי וזה רק הוא שלא מסוגל להכיל כלום עכשיו.

אבל זה באמת אחרי הרבה זמן של עבודה דו צדדית.

בהתחלה הוא היה כמו דובי לא לא חחח , כל בקשה שלי הוא היה בודק עם עצמו אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה - מטריף

אבל הבנתי שזה שלב ושמחתי מזה כי עכשיו אחרי התהליך הרבה יותר כיף ונעים איתו, הוא נותן והוא חושב מה הוא רוצה לתת ולשים פה ולא כי הוא מרגיש חייב.

(אצלם בבית לאמא שלהם היה רצון מאודדדד חזק ולא היה כדאי שהיא תצא לא מרוצה )  

אני כן אומרת בזהירות שאם אני הייתי מנסה בכח להימנע לגמרי מפיצוצים -לא היינו מגיעים למודעות והקרבה של היום -פשוט הייתי מתרחקת וזהו, ותסמכי עליו שאם הוא אדם טוב לב ורגיש כמו שאת מתארת הוא יעשה את שלו ויתקדם בעז"ה .

וזה שאת נותנת את הכבוד אין טוב מזה - יכול להיות שזה בדיוק מה שמאפשר לו להרגיש סוף סוף בבית להרגיש רגשות ולעשות שינויים בעצמו שלא היו מתאפשרים קודם . 

זה עניין של ביטחון עצמי.

נדרשו לי הרבה שנים כדי להביא את עצמי לקשר. היה חי הרבה יותר קל להקשיב לבעלי ולהשתתף אתו בעולם שלו, מאשר להביא את עצמי.

גם כי לא ראיתי טעם בסתם לשתף כשהוא לא יכול לעזור לי (דברים מהעבר שלי)

וגם כי לא הייתי מספיק בטוחה שזה יעניין אותו.

היום יש לי כבר יותר ביטחון עצמי בקשר, כי גם פיתחתי יותר את העולם שלי, ואני מרגישה שיש לי עניין בתוך עצמי.

אבל פיתוח הביטחון העצמי זה מסע.

בתור בת זוג באמת להחמיא ולפרגן זה הכי חשוב. ככל שהוא יאמין שהוא חשוב לך, שאת מסתפקת בו כמו שהוא. שהוא כמו שהוא זה וואו, שהוא מספיק לך ואת אוהבת אותו-

הוא ירגיש יותר בטוח להביא את העולם שלו.

לאנשים שאין להם מספיק ביטחון עצמי ושלא עודדו אותם מהבית להגיד הכל בחופשיות, ולא שידרו להם קבלה עמוקה של מי שהם-

הנטייה הראשונית היא לברוח. לנוס.

האסטרטגיה הראשונה היא להדוף כל מתקפה על הסף.

גם אני כזאת. הודפת כל ביקורת ממני. כי המחשבה שאני פגומה בעיניו היא ממש קשה לי. זה נתפס לי כאיום על הבסיס, ולא כביקורת של מישהו שאוהב אותי מאוד, אבל בסה"כ רוצה שאתקן דברים קלים.

עם הזמן למדתי פחות לענות ויותר להקשיב. לא לפחד לשהות ברגש. לא לפחד להכיר בחסרונות שלי. להסכים לקבל אותם, ואותי כמו שאני.

הדיפת הביקורת היא מאוד מתסכלת עבורך, אני לגמרי מבינה, אבל זה נטו ממצוקה שלו. הוא כ"כ רוצה להיות מושלם עבורך, ורוצה להאמין שהוא יכול להיות מושלם עבורך.

בעיניו, אם הוא לא מושלם, אולי את תחפשי מישהו יותר מושלם ממנו... (שזה כמובן קשקוש, אבל ככה מדבר מוחצשל אדם כזה)

כתבו פה על אדם רגיש מאוד.

בתור אחת כזו - אני לא חושבת שזה הדבר היחיד שמציק לו. כלומר, יכול להיות שהוא אדם רגיש מאוד, אבל על זה התלבש משהו נוסף שמעצים הכול. (מצטרפת לרעיון שאולי זה קשור למילואים. זה בהחלט משהו שיכול להציף אנשים רגישים...)

כתבת שהוא לא יהיה מוכן ללכת לטיפול. אולי ביחד איתך הוא כן יהיה מוכן? ואם לא - אז אולי ללכת בעצמך לטיפול שיעזור לך בהתמודדויות איתו?

הרבה הצלחה, אישה יקרה❤️

לתחזוקה ולטיפול

פותחי סתימות וחומרים לתחזוק

יש בסופר

זה לא מוריד הכל אבל גורם לזה שלא יהיו סתימות (חומר חריף מאוד)

יש בנוזל ויש באבקה ששמים עליה מים

הדברים הגדןלים לרוב נשארים בסיפון אפשר לפתוח אותו ולנקות.

השאר נשטף לצנרת ושם הבעיה של הסתימות, אז כמן שעכבר בלוטוס אמרה, כדאי להשתמש בסודה קאוסטית. אנחנו משתמשים בנוזל מוכן שנקרא אינסטלטור נוזלי, זה קיים בסופר. אפשר גם להשתמש באבקה אבל צריך לערר עם מים ורק אז לשפוך פנימה, יותר התעסקות. וזה חומר ממש מסוכן עם הוראות שימוש שצריך להקפיד (גם הנוזל וגם האבקה) אז אני אישית מעדיפה פשוט להשתמש בנוזל. פחות כאב ראש.

לשפוך את זה פעם בחודש חודשיים אמור לשמור על הצנרת

גם צריך לחכות לפני ואחרי.

תקני אחד ותעשי לפי מה שכתוב עליו.

ןחשוב לשתמש בכפפות

הגיוני שאם זה חומר חריף זה הורס את הצנרת.

פחות מתאים לנירוסטה 

לכל דבר שצריך להוריד

בכל מקרה אם זה מקום שלא פותחים בשגרה אין צורך לנקות שם וגם לא לבדוק

זה לא בהגדרה של 'ידו מגעת'

(כל מה שצריך להבריג כדי לנקות עונה להגדרה הזו)

אינסטלטור נוזלי קוראים לזה

לחלופין להחליף סיפון לא עולה יקר

אני מרתיחה קומקום.

עד שהמים רותחים שופכת סודה לשתייה בנדיבות, מעל שופכת הרבה חומץ, ומעל הכל את המים הרותחים.

ואח''כ סוגרת את הפקק של הכיור שכל האדים ישארו למטה (אצלי שני הכיורים עם אותו סיפון- אז את שני הפקקים יחד, שלא יברח האדים של הבשרי מהכיור החלבי).

זה בדרך כלל פותר את הבעיה לאיזה שבוע-שבועיים, עד שאני מספיקה לקנות 'אינסטלטור' (תכשיר נוזלי שופכים פנימה ופותר את הבעיה לבערך שנה קדימה)

מה לגבי ל את עם בעלך לתפילה והוא יקח את הילדים לגינה ואת תלכי לטבול ותחזרי זריז?

סקרנת עם הניסים.

בעלי אמור להתפלל יחד עם המארחים אז יהיה חשוד אם לא יבוא איתם לתפילה, הקטנה שלי תפטפט בלי הפסקה בביכ, אז לא שייך להכניס אותה.

מספיקים לחזור מהמקווה לפני שהתפילה מסתיימת? אם לא זה ממש פדיחה שאגרום לסעודה להתעכב

כנראה כתבתי מאנונימי

אצלי מה שהיה בסוף זה שסיפרתי לחברה שגרה שם באיזור והיתה באותה שבת על המקווה

קבעתי להפגש איתה כאילו סתם עם הילדים והכל

היא שמרה לי על הילדים בגינה קרובה ואני טבלתי..

בעקרון אם את מנוסה בטבילות ליל שבת את יודעת שזה די זריז ומוקדם.. אם תגיעי מספיק מוקדם ואם לא יהיה עומס חריג את אמורה לחזור בזמן

אגב אני טיפה התעכבתי כי היה עומס במקווה והוא גם היה ממש רחוק מהמארחים אבל זה התקבל טוב כי "היה ככ כיף עם החברה שלא שמנו לב לשעון..."

וניסים מעל הטבע..

כבר מאוחר אין חי כח לפרט אבל זה היה משהו לא נורמלי

אפילו בעלי לא האמין שדברים כאלה קורים

הקטנה שלי אוהבת בעיקר לחם ופיתה וכמובן ממתקים🙈 לפעמים אוכלת גם פריכיות. בירקות מבושלים היא אוכלת רק תפו"א בצורת צ'יפס.

אנחנו ננסה לתת לה מהמצות, אבל אם היא לא תסכים - אז נקנה פיתות ולחמניות מקמח תפו"א (הן לא בהכשר לפסח שאנחנו אוכלים, אבל לא תהיה ברירה).

והיא תזלול הרבה במבה (מזל שאנחנו ספרדים...)

גם קניידלך יש סיכוי שהיא תאהב, אני מקווה. (היא אוהבת פלאפל וכדורי פירה)

מקווה שהילדים הבררניים של כולנו לא ירעבו🤷‍♀️

בחג עצמו אנחנו מתארחים

מקווה שיהיה שם דברים לאלתר לה

אין לי תנור של פסח...

מערבבים הכל על הגז עד לאיחוד

על נייר אפייה ליצור עיגולים ללחמניות

ולאפות על 180 עד שמזהיב קצת לצערי לא זוכרת כמה זמן.. 

קשוח בלי שרויה..

אפשר פנקייקים מקמח תפוח אדמה 

כשאני רוצה שתאכל בשרי אני מערבבת לה טוב באורז או בקוסקוס וגם אז לפעמים היא מסננת את זה

אבל הם בסוף מסתדרים!!

אגב,

אפשר להשרות חתיכות קטנות של מצה במים כמה דק' ואז לסנן ולהכין עם זה מצה ברייט עם קצת חלב, זה מרקמית מאוד מזכיר פתיתים.

גם קניידלך זה אחלה. 

קינואה אתם אוכלים?

במקרה שממש לא מוצאת הייתי מתייעצת עם רב אם אפשר להקדיש סיר לבישולים שלה ולהכין לה פסטה קטניות ואורז..

עד גיל שנתיים בוודאי התירו לי לתת קטניות

אפשר גם מקמח מצה וגם מקמח תפוחי אדמה

מצה מפוררת עם חלב וסוכר או שוקו אחרי כמה זמן קצת מתרכך

מצה טוסט במחבת

אני מכינה אותו מראש לעניין, ברמה ששאלתי אותו "אתה זוכר מה זה ליל הסדר?" והוא ענה: "כן, החג שאין בו פסטה." 😂

לא שאני חושבת שההכנב הזו תעזור...

מקרה דומה - ילד שלא אוכל וממש בורר.

כן אמרו להכין בסיר נפרד ולא בסיר שישמש גם אותנו.

אפשר גם מצב מטוגנת, קציצות ירקות פירה

זה בערך מה שמתכננת להכין כל יום כל היום 

אבל אנחנו קונים הרבה חטיפים לפסח.

ביסלי, וופלים, ציפס. זה בלי קטניות ומשביע במידה מסוימת. 

עזרתן לי ממש!

מקווה שבאמת ילך בקלות

מקסימום ניקח מהשכנים הספרדים באמת אורז בשבילה