כותבת את הכותרת וחושבת שהיו פה עשרות שרשורים כאלה, אבל בסדר גם אם אף אחת לא תקרא, העיקר שפרקתי לא עליו.
בעלי בבין הזמנים, אני עובדת. אני התחלתי לנקות לפסח כבר שבוע שעבר, אבל לגמרי בונה עליו שיש לו חופש. בקיצור, ראשון שני בבוקר הוא ניקה מעט, בצהריים ביקש ללכת ללמוד, בסדר. אני רגילה שהוא לומד וחוזר הביתה בערב, רגילה להיות לבד עם הילדים, עכשיו לפחות הוא עזר לי לאסוף אותם מהגנים, גם משהו.
עם הילדים אי אפשר לנקות כלום, בערב אני גמורה, ויש דברים שרק אני יכולה לנקות, אז ביקשתי ממנו שהיום הוא ילמד בבוקר וישמור על הילדים בצהריים ואני אנקה. בקיצור, אני חוזרת מהעבודה היום, בעלי מספר שהוא מותש נורא, חבל שהוא לא ישן קצת בבוקר, אין לו כוחות בכלל. אחרי ארוחת צהריים שלחתי אותו לישון חצי שעה, אחר כך הוא לקח אותם, עד שהוא צריך ללכת למנחה יש לו שעתיים וחצי אז יש לי שעתיים. גם אני קצת גמורה אז טיפה נחתי, נהנית מהשקט, אחר כך עבדתי במרץ, לא סיימתי את כל מה שתיכננתי,
) והוא קצת בורח מה*משימה התמידית* שאת מייצגת, כי כל רגע נתון פנוי יש לך בקשה/דרישה/טענה?
אז קודם שולחת חיבוק ענק כאחות לאתגר! הייתי שמחה לדבר עם מישהי שנמצאת באותה החוויה כמוני (הרגשתי עד כה היחידה בעולם במצב הזה..) אם יתאים לך להתכתב באישי אשמח!
ממש לא מחליף קשר קרוב, עם מבט בעיניים ותחושה פיזית של קרבה...
