קראתי אותו לפני הרבה שנים כשהייתי בישיבה

(זה אחד מהסיפורים שהיו במוקד פולמוס תנך בגובה העיניים, אז ישמצב שהתגובה שלי תהפוך את השרשור לשרשורפלצת. סורי)

גם לטעון שדוד חטא כפשוטו באשת איש, אבל עדיין להתנגד לתנך בגובה העיניים.

לדוגמא הטענה שמכיוון שדוד היה נביא הוא נמשך נשמתית בצורה ענקית לבת שבע וזה יצר תאווה גשמית ענקית, אך לא התחיל מהתאווה (יש לזה דוגמא במדרש לגבי יהודה ותמר שנכנס בו מלאך של תאווה).  

נראה לי שהרב שרקי דוגל בשיטה דומה, שאמנם גדולי התנך לא במדרגותינו וכך מתנגד לתנך בגובה העיניים, אך הם גם לא צדיקים פי אלף מהראש ישיבה שלנו, אלא כשהיתה השראת שכינה אז הגשמיות והרוחניות היו מחוברות, ובמילא עולמם הנפשי של גדולי התנך לא ניתן להשוואה לצדיקים בימינו, ובמילא תאוות גשמיות גדולות לא סותרות נשמות אדירות של צדיקים.

השיטה שלו גם ניכרת מפשט התנך.

א. עוד לפני שמתחילים לדון: לי ברור שדוד לא חטא באשת איש, מהסיבה הפשוטה שא"כ לא היה צריך להביא לו משל על כבשת הרש, אחא פשוט לפתוח תורה ולהראות לו...

האם דוד בכל זאת חטא במשהו, יותר ערכי-רעיוני ופחות עברה כחשונה - חד משמעית כן. שהרי נתן גער בו והילד נפטר והוא קיבל מלא עונשים. אם דוד היה כזה מאמי לאומי כשהוא עשה את כל העניין הזה, במקום עונשים הוא היה מקבל את פרס ישראל.

ב. יש מאמר מאוד שאני מאוד נמשכתי אליו, יהודה אליצור "פרשת דוד ובת שבע והמבוכה המוסרית של דורינו" (נמצא באתר דעת). הוא מתחמק מהשאלה האם דוד חטא, ומתמקד בתגובה הכל כך יפה של דוד לאחר מעשה. לצערינו, רוב האנשים לא מסוגלים באמת להודות בחטא ולפתור את הנזקים שנגרמו להם.

אגב, יש מאמר מהכיוון ההפוך, של חוקר מוסלמי בשם אלקשעלה (אני לא זוכר עכשיו פרטים, אבל אם אתה תלמיד/בוגר מכללה בטח תוכל לחפש באתר "מפתח חיפה", יש שם את התקציר). במאמר הוא מסביר שרק המוסלמים באמת מעריכים את דוד ולכן הם עיוותו ויצרו אפולוגטיקה שלמה סביב חטא בת שבע, כי בתפיסה המוסלמית נביא לא יכול לחטוא (נדמה לי שיש גם מאמר באנגלית, שכותב דברים דומים על הפער ביחס לדוד, בין היהדות לנצרות). לדעתי זו דוגמה מצוינת ליחס של היהדות לחטא ולגדולי האומה, לעומת אחרים. אנחנו חושבים שהגדולים ביותר הם אלה שיכלו לחטוא ואולי חטאו, והמדדים הם דווקא בגלל שמדובר בדמויות אנושיות שניתן ללמוד מהן.

ג. אם הנושא ממש מעניין אותך ברובד של פרשנויות לתנ"ך, נדמה לי שהרב ד"ר יוחנן קפאח, דיקאן מכללת אורות, כתב את הדוקטורט שלו על הפרשנויות בנושא דוד ובת שבע. אולי תשיג בגוגל את המייל/טלפון שלו ותבקש ממנו מידע.

וה' עימו"?

ברור שהיה פה חטא לפי מדרגתו, שאכלה פגה, אבל לא ח"ו חטא של אשת איש..

הכוונה שאברהם חטא הוא שחסרון המציאות מאז חטא אדה"ר ,שאברהם נמצא בתוכה, גורם לכך שעם ישראל עלול לחטוא, ואז למרות שה' הבטחותיו נצחיות,  ללא ברית אז הן על תנאי שלא יהיו רשעים, ולכן אברהם מבקש ברית שירשנה גם אם יחטאו, ונענה בחיוב.

אבל לעשות משהו כזה עם 'היתר פורמלי' לא הופך את כל הסיפור לבעייתי הרבה פחות. (וגם לזה יש התייחסות נרחבת בספר של הרב מדן)

המחקר אומר אם היית יודע את הרקע ההיסטורי היית מבין יותר (כמו חוקי אוגרית שמי שמחזיק באלילי הבית זוכה בירושה, לגבי רחל והתרפים).

כך חזל אומרים אם היית יודע את כל הרקע ההיסטורי היית מבין באמת, כלומר זה שכותבים גט על תנאי במלחמה (או כל פתרון אחר שהיה נפוץ אז)

שהוא בדרך כלל פשטן, ושמחתי)

כבשת הרש כמובן זה לא הוכחה, כי זה רק בא בשביל להסביר שהיה כאן מעשה (ניאוף או לא) למרות שלדוד יש המון נשים

כי ספר כריתות נתן לה בעלה, כי כל היוצא למלחמת דוד ספר כריתות כותב לאשתו על תנאי, פן ימות במלחמה ואין מי שיראה אותו ויכירהו. ואפילו הכי כל אשה היתה מצפה את בעלה, ודוד גזלה ממנו ולקחה" (הרי"ד)

לא מוצאת את המאמר. רק רואה קישור לספריה הלאומית. יש מה לעיין בזה, מעניין מאוד.

בחנני ה' ונסני : דוד ובת שבע בפרשנות חז"ל לתנ"ך : פרשנות חז"ל בדרכם של המהר"ל וגדולי ישראל / מאת אברהם נחשון (קופרמן) ; עורך: אלעזר נחשון | ספר | נחשון, אברהם, 1953- מחבר (נחשון, אלעזר (עורך) ) | נחשון, אלעזר (עורך) | הספרייה הלאומית

אגב כדאי גם לראות את ההקשר בגמרא -

(שבת, נ"ה, ב'-נ"ו עמוד א)

"א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה...

אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה...

א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר...

א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"

אילו גמרות ומדרשים יש בנושא ?

יש כמובן את הגמרא בשבת נה כל האומר..  שלומדת כעת הפנתה אליה.

יש מדרש שדוד פונה לה' מחל לי עוון זה..

יש מדרש שלא היה ראוי דוד לחטא זה.. ועשה כן להורות תשובה..

יש מדרש/גמרא (לא בקיא) שמשווה בין שאול לדוד וטוען שלשאול היה חטא אחד ולדוד שניים ..

יש מדרש שדוד שאל את הקבה מדוע לא אומרים אלהי דוד? ואז ניסה אותו ה' בנסיון זה..

א. מכירים את המקורות המדויקים למדרשים/גמרות שהזכרתי?

ב. מכירים עוד?

תודה.

וכאן יש גם תוספות (מקביל לתוספות במסכת שבת, אולי יש הבדלים ביניהם).

האמירה "שאול באחת ועלתה לו", זה במסכת יומא כב: ויש על זה שיחה מאוד יפה בספר "שערי חיים" של הרב חיים שמואלביץ (סגנון חרדי יותר, יותר מדבר על האישיות של כל אחד, לא נכנס ממש לחטא דוד ובת שבע).

יש גם משהו במסכת מועד קטן טז: שמשתמע שדוד היה פחות צדיק משאול.

יש איזה גמרא גם שדוד הצטער שהוא פחות מצליח במלחמה ביחס לברכות "ורדפו מכם חמישה מאה", וענו לו שזה בגלל חטא בת שבע. אולי זה במועד קטן או בברכות.

ויש את הגנרא על אביגיל, במגילה יד: כמדומני, שכתוב לא תהיה לך זאת לפוקה - לגהינום - והכוונה שחטא בת שבע כן יגיע לגהינום.

אני מוכרח להודות (כמובן, לגיטמי שלא תסכימו...)

מבלי להכריע בנושא..

שבצעירותי למדתי ישר את הגישה של הרב אבינר הרב נבנצל וכו.. וממש "יצאתי" כנגד הלימוד בגוש..

וכיום, אני באמת מרגיש שזה לא נכון לשלול את הגידה שך הגוש..

היא ממש מבוססת.. (כמובן גם של הקו, אבל פעם חשבתי כמו ליצן שהם סתם מצחיקים בגוש שהם לומדים בגישה כזו.. והיום  אחרי שקראתי מאמרים ושמעתי שיעורים בנושא, אני אישית מרגיש שיש להם דרך מבוססת מאוד.. ושוב בפעם המליון היא לא הדרך היחידה.. אבל פעם חשבתי שהיא לא לגיטמית.. היום אני לא  חושב ככה..).

לתגובה אשמח. בלי להפוך לשרשורפלצת.. אפשר לדון בכבוד..

במשפט - איך להתייחס לדמויות התנך

יש המון גוונים ורבנים ודקויות ושילובים, אבל בגדול מדובר בשאלות כמו:
 

- האם להתייחס לחטאים של דמויות תנכיות כפשטם, או להגיד "הם היו קדושי עליון צדיקים שאנחנו בכלל לא במדרגתם, וכל החטאים הם לא כפשוטם ונחשבים חטא רק בדרגה שלהם"

- האם מותר לייחס לגיבורי התנך מניעים פסיכולוגיים (או שזה לא שייך)

- האם מותר לחדש פרשנויות מהסוגים האלו נגד חזל והראשונים (או שאומרים "מה שמותר לרמבן להגיד אסור לך" "אתה לא בדרגה של הרשר הירש לבקר את האבות")
 

כמו שצע רמז, יש מסה אדירה של כתיבה בנושא -

'גם האברבנאל פירש את חטא דוד ובת שבע כפשוטו' 'זו מחלוקת בחז"ל' 'הפרשנים לא נמנעו מלחלוק על חזל'

ומצד שני 'מי שמפרש שדוד חטא לא הבין שום דבר באיך ללמוד תורה' וחרמות ופולמוסים וכו
 

(ובסוף בסוף לפעמים גם מי שמתוייג בצד הראשון יזדעזע מפרשנויות מסויימות)

(אם להשתמש במילים של צע)

הגוש בצד הראשון, הרב אבינר הרב נבנצל וכו בצד השני

מה גם שהרבדים הנפשיים מגלמים זה את זה, כך שלא תמיד ניתן לחלק בין רובד גשמי לרובד מופשט-נשמתי

אבל אם המטרה היא להתנצח ולשכנע אותי שאני לא יודע על מה היה הפולמוס אז אין לי חשק...

אילולי כן הפסוק "שיויתי השם לנגדי תמיד" לא היה נכנס לתהילים מדין נאה דורש נאה מקיים. עכשיו, אחרי שהפנמנו את זה. מבינים שלא מדובר בחטא כמו שאנחנו מבינים, אלא בחטא שמקורו תלוי בשיקול דעת.

כולם מדברים על עניין בת שבע. אבל אף אחד לא מדבר על הפעם שבקש דוד לעבוד עבודה זרה.

כל הפעמים שבהם נפל דוד בעניין מסוים היו מתוך חיבור להשם ולעם ישראל. כנ"ל 

בגדול - דוד לא חטא באשת איש (כי בת שבע קיבלה גט מאוריה לפני צאתו למלחמה) וגם לא ברצח (כי אוריה נחשב מורד במלכות), אלא בדחיקת הקץ.

בת שבע הייתה ראויה לו וראויה להוליד את המלך העתידי - אבל דוד היה צריך לחכות להוראה, ולא לפעול מעצמו ב"פזיזות".

שו"ת בני בנים, חלק רביעי, מאמרים ט':ב'-ג'

של הרב אברהם נחשון, ספר טוב מאוד בעיני.

שליש ספר עוסק רק בגדולתו העצומה של דוד המלך, כי צריך להפנים את זה טוב-טוב לפני שניגשים לעסוק בנושא עצמו.

הבנתי מהספר שבכוונה - דוד לא נפל מגדולתו, כוונתו היתה טובה. אבל מעשהו היה חטא.

חשוב להבין שגם כשכתוב בתורה על גדולי האומה שחטאו, זה ממש לא חולשות כמו שלנו - זה דקדוקי דקדוקים בעולמות עליונים שאין לנו שום השגה בהם. כתוב שה' מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ומדובר בדיוק על זה. "חטאים" כמו שלהם, אצלנו הם מצוות גדולות - כי זה עניין יחסי. לדוגמה, על צדיק יש תביעה אם היתה פניה קטנה במעשה שלו, אבל אצלנו אם היתה רק פניה קטנה זאת התקדמות משמעותית!

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

אסור להקשיב להם

החכם נוקט בגישה קרה וצינית על העולם שכלל אין מלך, ואילו התם נעדר ציניות. כמו שלילד בן 3 אין כלל ציניות, כי כל ציניות היא הסתכלות קרה מעוטת רגש על העולם, שמזלזלת בכל דבר ולא רואה את החיוניות שבו, ומציגה זאת בתחפושת של הומור

ליצנות יותר שטחית ורדודה שמזוהה עם פלשתים כדברי הגר"א בחבקוק.

הקטע בר' נחמן מתייחס לליצנות שבאה מתוך חכמה. החכם מתחכם ומעוות ומזלזל עושה שחוק מכל דבר דרך השכל שלו. זה הבחינה של אחוריים דחכמה שמזוהה עם עשיו ועמלק, כדברי הפנים יפות בסוף וישלח.

 להיות חכם ולהתלוצץ על משהו זה לפספס את הנקודת עומק שיש בכל דבר.

בשביל להבין את העומק בשכל יש להסתכל באמת ולא בליצנות. "רק בלי ליצנות" מבקש לשמור את רובד הייחודיות של העומק שבדבר כדי לא לפספס אותו.

"כי איש הישראלי צריך *להסתכל בשכל של כל דבר* ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל *להתקרב להשי"ת על ידי אותו הדבר*"  השכל משמש לעבודת ה' בשמחה ובמלוא המיצוי שלה.

התם סולד מליצנות כי החכמה והקרירות מרחיקות מעבודת ה' בעמקות ובלב חם ...

העמקה מביאה חשבונות ו"פנקסנות" כזאת אולי כלפי שמייא, וזה יוצר ריחוק קריר   ללא שמחה פשוטה שמחברת תמיד בקלות לרבש"ע.

בערך כמו ביקור נימוסין לעומת כיפים וזרימה.

ובגלל זה התם אמר לו שאדרבה- יהיה שוטה,

 כי אם החכם כל הזמן יעמיק, זה הפוך-

גם הליצנות תקרר אותו 

וגם הוא יפסיד את קרבת ה לי טוב, וזה בסוף יגרום לו לאבד אותה. שבאמת פקפק בכלל במציאות המלך.... ואז רע לו בחיים.

שוטה זה מי שיש לו משהו ביד ומאבד אותו (כתוב בגמרא לא יודעת איפה) 

לחכם יש עבודת ה ביד, במקום לנצל אותה לקרבת ה הוא מתלוצץ ממי שכן עובד ה בשלמות וממילא מפסיד אותה.

על כל פנים, עיקר השנאה כמפורש בכתוב: "וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת-יוֹסֵף֙ מִכָּל-בָּנָ֔יו כִּֽי-בֶן-זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים: וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי-אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל-אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם"

בנימין גם כלול בסיבת השנאה הזאת במידה מסויימת.

ברצף השאלות אתה מביא כל פעם שתי אפשרויות: אחת שמעמידה את יוסף מול שאר האחים, והשניה שתולה הכל במאבק בין בני רחל לבני לאה

אני בצד הראשון, חושב שזה פשטות הפסוקים, וחושד שהדרך השניה נובעת מתפיסה שגויה של המציאות והתורה שמחפשת סמלים בכל מקום

להתעלם מהפסוק הראשון העמום "והוא נער את בני בלהה וזלפה".

אי אפשר להתעלם מהמיקריות שב"מקרה" יהודה מוכר את יוסף, שבמקרה שמעון נאסר, שבנימין מוצג כאהוב דווקא בגלל היותו בן רחל (אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי), מזה שנראה שיוסף אהוב על יעקב מכל אחיו כי הוא בן רחל, מהניסיון שיוסף מנסה את האחים דווקא עם בנימין בן רחל, מהתיקון שדווקא יהודה בן לאה ערב לו (והמקריות ההיסטורית ששבט בנימין הולך דווקא עם ממלכת יהודה ולא ממלכת אפרים), מהחלוקה ההיסטורית בין יהודה לישראל ממלכת אפרים, בין היות 2 השבטים החשובים בישראל יוסף ויהודה, ומההדגשה של התורה מכל בני יעקב את יוסף ויהודה בספר בראשית. (ואם נוסיף את דברי חזל - אז מי שיזמו להרגו זה שמעון ולוי).

אפשר גם להעלאות השערה שזה לא בני לאה מול רחל, אלא סיעת יהודה מול סיעת יוסף ללא קשר לאמהות (ואז זה מסתדר למה רוב השבטים כולל בני לאה התרכזו סביב יוסף בפילוג הממלכה נגד יהודה). וכתבתי על זה בתגובה למי האיש הח"ח, פה למעלה).

מצד שני יוסף מוצג כמיוחד גם לעומת בנימין, ללא קשר מובהק להיותו בן רחל. הוא נזיר אחיו, דווקא הוא מתברך ב2 שבטים ובשכם אחד על אחיו,  רק בו יתברך ישראל, שרק לו יגיעו ברכות האבות מכל השבטים, רק אותו יברך דווקא המלאך הגואל מכל רע ולא מלאך אחר, הוא זה שישלוט באחיו, הוא השבט היחיד שכל ישראל מכונה על שמו "נוהג כצאן יוסף", "עדות ביהוסף שמו". יוסף מוצג בבראשית כחצי אב חצי בן, כמעיין אב רביעי שסביבו האחים מתלכדים. בניגוד לבנימין.
 

לא בא להתווכח, רק לשאול שאלות

רק רבי ברוך רוזנבלום שליט"א יכול להשיב

עוד תוספת מעניינת , זה שבשאר ההיסטוריה זה די הפוך - רוב השבטים מתפלגים מיהודה ונאספים סביב יוסף, בחלוקה בין יהודה לישראל (למעט שמעון ולוי. כך שזה חצי קושיא חצי חיזוק, שהרי ההארד קור של בני לאה זה 4 הראשונים, וראובן לא מצטרף או כי הוא בעד יוסף או כי יש קשר בין ראובן ליוסף שהרי שניהם בכורים, או כי ראובן שבט שלא מקבל מרות(כמו אצל דתן ואבירם או פלגות ראובן). וגם יששכר וזבולון יש בהם משהו קצת רחלי, שהרי נולדו בזכות מכירת רחל ללאה את התור. ומה אם גד ואשר בני שפחת לאה?) 

אולי בברכת יעקב, אולי בברכת משה, ואולי זה חרה לחלק מהמחנות, צ"ע

יוסף כתוב במפורש שהוא מיוחד משאר אחיו.

לגבי הסיבה שיעקב אהב אותו - בפשט כתוב כי הוא בן זקונים.

השאלה מה זה בכלל בן זקונים בפשט, ואם זה דבר בחירי, אז למה יעקב בחר דווקא בו.

עד סוף ספר בראשית רואים שיוסף מיוחד לא רק עקב היותו בן זקונים, אלא כי התברך  בברכות מיוחדות משאר האחים (החצי הראשון של ויחי)

וזה כאילו שירידת יוסף ממשנה למלך במצרים, למעין כינור שני למלוכה ולמשיחיות (בן יוסף רק כקדימון לבן דויד), עשתה את ביתו לאנדרדוג שאיתו הפכו להזדהות כל מי שחשו מודרים או נפגעים משלטון שלמה וכמובן המזדעזעים מלשונו ומתקיפותו הילדותית של רחבעם (קוטני עבה ממתני אבי)

השבט המרכזי ככתוב "בני אפרים הפכו ביום קרב...ויטש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים". יהושע לא במקרה היה משבט אפרים.

בימי ממלכת ישראל שבט יוסף היה המרכזח בממלכה.

גם בימי רחבעם באים ישראל להמליך אותו בשכם, וכן רוב ישראל תומכים בירבעם כבר בימי שלמה. ואסף שחי בימי דוד מכנה את כל ישראל בשם יוסף. וגם ירמיהו 150 שנה אחרי חורבן ממלכת ישראל מכנה את ישראל בשם אפרים (למרות שאולי שם זה התיחסות רק לגולי 10 השבטים ממלכת ישראל). נראה שסמלית ותרבותית מרכזיותו של שבט יוסף נשמרה תמיד, גם אם לא פוליטית. 

כמובן שיוסף עצמו שלט על מצרים ועל אחיו, כלכל אותם במצרים, ויוסף ישית ידו על עיניך. 20 שנה אמנם היה מרוחק מהם, אבל 70 שנה הנותרות הנהיג את העם במצרים.

יעקב אומר "לא יסור שבט מיהודה", משה אומר "ואל עמו תביאנו". לכאורה הלעילא הוא על צד יהודה וממילא בית דויד הוא הנבחר להימשח לדורות. אבל משהו בעם זורם אל יוסף היפה תואר ויפה מראה (כמובן בפנימיות בהקשר שלנו, אבל גם בעצם במראה החיצוני - שמגרה גם את "הדוב" כפי שמפרשים בפרשתנו הקרובה - ובסופו של דבר באיזה אופן טבעי הוא שמולבש בכתונת הפסים "המשגעת" כפי שבעולם החילוני של דורנו זה מוגדר). אז יש צד לומר שגם הלתתא הוא אמירה שיש לה מקום.

הרובד הלאומי מרכזו שבט יוסף והוא הנציג של 3 האבות בישראל.

הרובד הפוליטי מרכזו שבט יהודה והוא הנציג של קדושת בית דוד כמלכי ישראל.

דווקא נראה שהלעילא זה יוסף, מידת היסוד שנוגעת-אינה-נוגעת במציאות הגשמית, בניגוד ליהודה ששם הקדושה כבר יורדת ממש לגשמיות למידת המלכות

תיארתי הקשר של דבר תורה מול דבר העם; אתה מתאר הקשר של פשט/דרש מול רמז/סוד.
מכל מקום בנוגע לתירוץ שהצגתי בנוגע למקומם של בית יוסף ובית דויד, אולי מכאן השמות הסמליים בפילוג הממלכה: רחבעם בעצם דורש שיראו את רוחב היריעה והתמונה - הייעוד, החובה, האתגר - וייכנעו בפניה מול יהודה, ירושלים, המקדש. ירבעם דורש שהמלוכה תראה את כמיהת וערגת העם אל ימי הקדם ממש, טרם היות כל זה, אולי אפילו טרם מכירת יוסף ("והוא נער" - אולי זה באמת רמז, שמבקשים לחזור אל הנער שהיינו, טרם נמכרנו לעולם החיצוני והושלכנו מבית ההורים לבור).

שולט ביצרו הוא צדיק גמור, כלומר מתנשא מעל המציאות ופחות נוגע בה, כמידת היסוד.

יהודה ודוד הם בעלי תשובה , מכירים את כל המשברים של המציאות הגשמית ודווקא מתוך כך מתעלים וזדונות נהפכות להם לזכויות ומקדשים את קרבי המציאות, כלומר את מידת המלכות (פרץ וזרח נולדו מהזינות עם תמר, שלמה מבת שבע).

המימד הלאומי הוא עדיין תרבות מופשטת המתנשאת מעל המציאות, המימד הפוליטי הוא יישום התרבות בשטח ממש.

לעניין התורה: יוסף דווקא בתורה מקבל יותר מקום מיהודה - אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, המלאך הגואל אותי, בך יברך ישראל ישימך כאפרים ומנשה, שכם אחד על אחיך, ברכות אביך תהיינה לראש יוסף נזיר אחיו, הבכורה ליוסף.  ליהודה זה רק לא יסור. יהושע מאפרים והוא חשוב מכלב או נחשון. גם בברכות משה ברכת יוסף ארוכה הרבה יותר מברכת יהודה (רק לוי ויוסף מקבלים ברכות ארוכות) וגם שם הוא מכונה נזיר אחיו, כלומר הנישא על אחיו.

רק מהברית עם דוד והלאה מתברר יחודו המלא של שבט יהודה, כמו שכתוב בתהילים "ויטוש משכן שילה...וימאס בשבט אפרים ובאהל יוסף, ויבחר בשבט יהודה בהר ציון אשר אהב...ויבחר בדוד עבדו".

לגבי ירבעם, נראה שהוא רוצה לחזור למצב ימי השופטים בהם שבט יוסף היה המרכזי.

ברור לגמרי שהמקרא מותח את הקו בעניין להסביר שכבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה: פילוג הממלכה לא הישרה על עשרת השבטים רוח טהורה יותר מאשר זו של ממלכת יהודה (כולל שבטי לוי, בנימין ושמעון שנאספו אליה), אלא פורר לאבק כל תקווה להשיג יותר ממה שאליו כבר הגיע דויד ושלמה וסיימו את מלאכת הרועים.

כנראה ללא הפילוג היה גרוע יותר. כמובן שזה פילוג זמני.

ממלכת יהודה חטאה בסוף ימיה יותר "ושומרון כחצי חטואתיך חטאה" "צדקה משובה ישראל מבוגדה יהודה".

כמובן שהתכנון של אחיה היה ש10 השבטים ימשחכו לעלות לרגל לירושלים למרות הפילוג הפוליטי, וירבעם הרס הכל עם העגלים. אבל כנראה עדיין ללא הפילוג היה גרוע יותר, עובדה ששום נביא לא אומר לאחד מחדש אחרי עגלי ירבעם, וכנראה שללא הפילוג רחבעם היה נושא נשים נכריות שהיו מדרדרות את המצב גרוע יותר.

אבל נראה שגם בימי דוד ושלמה, שבט יוסף היה חשוב יותר משבט יהודה למעט בית דוד המולך. הבירה בגבול יהודה ובנימין, וערי המסכנות 2 מהם בנחלת יוסף - גזר ומגידו. לדוד יש גיבורים רבים מבנימין, וירבעם איש חשוב בימי שלמה, ונראה ששכם היתה חשובה, וירושלים עדיין היתה עיר קטנה בימי שלמה. היו בה הרבה מבני ציבור, אבל ייתכן שהיא היתה קריית המלוכה והמקדש ולא הרבה מעבר. על חברון מרכז שבט יהודה כלל לא שומעים ברגע שדןד מולך על כל ישראל ועובר לירושלים

א. שנאת האחים את יוסף

ב. שנאת סיעת לאה את סיעת רחל

ג. שנאת בני שאר האמהות את בני רחל (חיזוק לזה הוא שיעקב לא אומר לדן ונפתלי להשאר כשבנימין הולך למצרים, למרות שהיה אפשר לחשוב שמעדיף שאם בנימין ימות, ישארו 2 בנים שרחל קראה בשמם).

ד. שנאת סיעת יהודה את סיעת יוסף