המחנות - יהודה ובני לאה הזוטרים מקדימה מובילים (מזרח).

בני לאה הבעייתיים יחד עם גד בכור שפחת לאה מימין (דרום).

בני רחל במערב, שהרי מערב צד השכינה.

בני השפחות מצד שמאל (צפון).

היה צריך לחלק את 12 השבטים ל 3 3 3 3,

ובני השפחות הם 4, אז את גד בכור שפחת לאה שמו עם בני לאה הבעייתיים.

או שההפך, אחרי יהודה אמורים להגיע בני שפחת לאה, אבל אשר לא נכנס, אז שמו אותו עם בני שפחת רחל שבאים אחרי בני רחל.

תירוץ מהותי:  לא סתם גד הולכים עם ראובן בירושת עבר הירדן המזרחי.  ומעניין ש3 השבטים רועי צאן (גם שבט שמעון ישב בנגב ורעה צאן).

לא יודע מה יש בגד מיוחד, אבל הגיוני שבכור שפחת לאה יהיה עם בכור לאה.

זה שברשימה שבתחילת הפרשה יש את ראובן ושמעון, שתי שלישיות שנשארות גם בהמשך ואז את דן ואשר ואחריהם גד, למה ראובן ושמעון מדלגים על דן ואשר ונתקעים דווקא על גד? משם אלו השבטים שנשארו.

ברור שאם לא מחלקים אותם לפי הרשימה הזו הבעיה פשוטה בהרבה.

שכוייח עצום

ראיתי עכשיו שב'נפש דוד' (לר' דוד טעביל) יש הסבר לסדר. גם ברמב"ן.

(לפי הרמבן יש עניין ים השבט המרכזי של המחנה, ואז אפשר לומר שאשר עם לדן כי הוא אחיו מאם ואז גד נשאר פנוי להשלים לראובן ושמעון, הפירוש של הרמבן עצמו רק מהותי ולא טכני)

החלוקה צריכה לתת לכ"א את הכבוד הראוי לו.

לכן, יש שלושה בכורות שהם ראש מחנה- ראובן, דן, יוסף (כלומר אפרים. שהוא לא בכור אבל הוא בן של בכור והוא חשוב ממנשה הבכור כמו שיעקב אמר).

נשארנו עם גד שהוא בכור אבל לא ראש מחנה. א"א לתת לו ראשות מחנה כי יהודה שהוא המנהיג בוודאי צריך להיות ראש מחנה. אז איך נכבד את גד בכל זאת? במקום לשים אותו עם דן ונפתלי (שזו הקבוצה הכי פחות חשובה) ואת אשר הצעיר להעביר, נעביר את גד לקבוצה החשובה של ראובן ושמעון.

הרחבה (זה ארוך. אל תרגיש מחוייבות לקרוא או להגיב. פשוט זו הייתה הזדמנות בשבילי לשבת על זה):

סדר הלידה הוא- דן, נפתלי, גד, אשר.

הסדר בשמות הנשיאים הוא: דן, אשר, גד, נפתלי.

הסדר במניין יוצאי הצבא הוא: גד (מיד אחרי ראובן ושמעון), דן, אשר, נפתלי (וזה לא קשור למי יש יותר יוצאי צבא).

הסדר בדגלים דומה: גד (יחד עם ראובן ושמעון כמובן), דן, אשר, נפתלי.

(סדר מניין יוצאי הצבא הוא לפי סדר הדגלים שנכתב אחריו. רק בסדר הדגלים המחנה שמוזכר ראשון זה מחנה יהודה ולא ראובן כי מחנה יהודה היה במזרח, שזה כיוון ההליכה. וכמובן שיהודה בכוונה נבחר להיות במזרח מתוקף תפקידו- מלכות).

דן תמיד באותו מקום. את הקדמתו של גד הסברנו. אבל למרות שאשר קטן בגיל מנפתלי, ברשימות הוא תמיד מוזכר לפניו. ובשמות הנשיאים אשר מוזכר אפילו לפני גד אחיו הבכור.

אז אני משער ששבט אשר (ובפרט הנשיא שלו), היה בגלל מעשיו חשוב יותר מנפתלי וגדול או שקול לגד. גם יעקב בברכותיו בויחי הקדים את אשר לנפתלי (אך לא לגד). אגב, יעקב בברכותיו בירך את יוסף ובנימין בסוף, אבל הסדר לא היה כרונולוגי לגמרי- הוא הקדים את זבולון ליששכר ואת נפתלי שם אחרי אשר.

בפרשת ויגש בבאי במצרים הסדר הוא- בני לאה, בני זלפה (כסדרם, גד ואז אשר), בני רחל, בני בלהה.

בתחילת ספר שמות, התורה מתארת שוב את השבטים יורדי מצרים אבל בסדר כרונולוגי, חוץ מבנימין שמוזכר מיד אחרי בני לאה.

בפרשת פינחס, הסדר הוא כסדר במניין יוצאי הצבא- מחנה ראובן, יהודה, אפרים, דן- עם אותה חלוקה פנימית בכל מחנה, חוץ מזה שבאפרים מנשה מוזכר לפני אפרים.

יתכן שמנשה הוקדם בגלל מה שקרה אחרי המפקד- פרשת בנות צלפחד הצדיקות שהיו משבט מנשה.

ואולי גם בגלל מה שהיה לפני- מעשה פינחס. לפינחס היה סבא או סבתא משבט יוסף (ב"ב קט), ואם זה היה ממנשה ולא מאפרים זה מסתדר טוב.

הסבר נוסף- בגלל ששבט מנשה גדל מאוד מאז המפקד הקודם. כלל העם (זכרים מעל גיל 20) התמעטו ב1800 איש בערך ושבט מנשה גדל ב20,500 (אגב- שבטי נפתלי, אפרים, ראובן, שמעון וגד התמעטו בין המפקדים, בעוד ששבטי דן, אשר, מנשה, בנימין, יהודה, יששכר, וזבולון התרבו. ויק').

אם ננסה קצת להבין את ההבדלים שיש בין המקומות בסדר השבטים- יש מעלה לאדם מצד ארבעה פרמטרים: יחוס, בכורה, גיל, מעשיו.

היחוס קודם, ולכן תמיד נזכיר את בני לאה ורחל לפני בני בלהה וזלפה. אחרי היחוס זה הבכורה ואחרי הבכורה זה הגיל.

לגבי המעשים- זה תלוי עד כמה הם גדולים. ויהיה למעשים הטובים קל יותר "לנצח" גיל ואז בכורה ואז יחוס. לכן אשר תמיד קודם לנפתלי (כי זה מעשים מול גיל). והוא כנראה שקול כנגד גד אחיו הבכור (מעשים מול בכורה וגיל), ולכן לפעמים מוזכר לפניו ולפעמים לא. אפרים בעל מעלה מיוחדת, ולכן קודם לאחיו הבכור מנשה בד"כ.

זבולון הוקדם פעם אחת ליששכר, בברכות יעקב. לא נראה שיש סיבה שקשורה ישירות לעצם העניין (כמו זה שהיה צריך להזכיר קודם את ראובן, שמעון ולוי כדי להראות את גדולתו של יהודה מתוך הניגוד, וכן לגבי יוסף שהוזכר בסוף בכוונה), אז אולי זה כי הייתה לו מעלה מיוחדת ספציפית שלא הייתה ליששכר, ולכן רצו פעם אחת להקדימו ליששכר.

ראובן חטא, ולכן לכאורה היה צריך להקדים אליו את יהודה בכל המניינים (בכורה שכנגדה יש חטא של הבכור ומעשים טובים של יהודה).

ראובן חזר בתשובה. ואז אמנם מצד הטעות הוא הוכיח שבאופיו אינו ראוי למלכות, אבל הוא כבר לא בגדר של חוטא, ולכן נלקח ממנו רק מה שהוא לא מתאים אליו- המלכות וההובלה.

אותו דבר לגבי שמעון. נלקחה ממנו ראשות מחנה והועברה לדן (בעקרון שמעון קודם לדן כי זה יחוס מול בכורה), אבל הוא עדיין מוזכר לפני יהודה (כלומר גם כשזה לא בגלל שהוא ממחנה ראובן) כי הוא מבוגר ממנו. לגבי ראשות המחנה אפשר גם לומר שהתורה רצתה מלכתחילה שיהיה לבני השפחות מחנה משלהם כדי להחשיבם וממילא גם הראש יהיה מהם.

יוסף הוא גם בכור וגם צדיק, ולכן היה אמור להיות לפני ראובן שחטא, וא"כ ממילא היו צריכים להקדים את כל בני רחל לבני לאה כי לא מפצלים בין אחים ולכן א"א לפצל בין יוסף לבנימין. אבל מכיוון שבמקום יוסף יש את מנשה ואפרים, לא שייך להקדימם. אפשר גם לומר שמסתכלים על בני רחל ובני לאה כשתי קבוצות, ומכיוון שבני לאה רבים יותר, הקבוצה שלהם קודמת.

נשארה רק שאלה אחת אם לא פספסתי משהו- למה בפרשת ויגש הסדר שונה. בני לאה, זלפה, רחל, בלהה. למה דווקא שם היה חשוב לקשר בין זלפה ללאה ובין בלהה לרחל.

אפשר לומר, אולי קצת בדרך דרש, שזה בגלל שזה נאמר בירידה למצרים שם כולם יהיו עבדים למצרים וכבר לא תהיה מעלה לשבט אחד על פני חברו.

תהיה התשובה אשר תהיה, התורה הייתה מודעת ל"בעייתיות" ולכן דווקא שם (ורק שם) היה צריך להדגיש "בני רחל *אשת* יעקב".

את רובד הפשט, שבו גם יששכר עסק בגשמיות.

אלו דברי הרשבם לדוגמה:

וירא יששכר מנוחת הארץ כי טוב יותר מלצאת למרחקים ואת הארץ כי נעמה ומצלחת כדכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, ויט שכמו לסבול עול של מלכי ישראל, ויהי למס עובד לתת למלכים עישור תבואותיו כדכתיב ואת שדותיכם יעשור, זהו עיקר הפשט, ובשורת עושר הוא לשבט יששכר.

אז זבולון הוזכר קודם

מקור בפשט הכוונה.

הראב"ע כותב ככה- כאשר ראה ארצו ומקום מנוחתו נעימים, נטה שכמו לסבול כל משא כאשר ישא החמור, ושב כעבד נותן מס. וזה הטעם על יששכר, שלא היו גבורים ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם, וכן אמר משה: "ויששכר באהליך" (דברים לג, יח). והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו, או לגוים שלא יבאו להלחם עליהם.

זה מתאים לדברי הרשב"ם לעיל, שיששכר היה שבט עשיר.

הראב"ע גם נותן הסבר למה זבולון הוקדם- והזכיר בתחילה השבטים כאשר נולדו, רק הקדים זבולון על יששכר, בעבור נפול נחלתו בין זבולון ובין דן (בחלקה הצפוני).

אגב- "הרב אליהו מאלי מציין כי במקביל למושבו של שבט דן ברצועת הרוחב הצפונית, יחד עמו התיישבו גם שאר השבטים שנמנו על "מחנה דן" במדבר סיני ואף הם חלקו עמו את צפון ארץ ישראל" (ויק').

יש שם גם הפניה למאמר קצר מעניין על נחלתו הצפונית של שבט דן- https://tora.us.fm/tnk1/sofrim/mali/nxlot_dn.html

גם בברכות משה זבולון הוקדם ליששכר. ושם אפשר לומר שזה כי יששכר מכר את הסחורה שהביא זבולון, כפי שהסביר האברבנאל:

וכפי הפשט זבולון היה שוכן לחוף ימים ולכן היה מתעסק בסחורה ונראה שהיה לזבולון שותפות גדול בענין סחורותיהם והיה השותפות שבני זבולון היו רוכבים הימים על אניותיהם ויביאו סחורות הרבה, והיו בני יששכר מטפלים עמהן באותן הסחורות, אם במקח וממכר ואם בשותפות גמורה ויביאו אותם אל אהליהם בעריהם אשר הם רחוקים מדרך הים, ושם ימכרו אותם לכל באי שער עירם, ובזה היה מרויח זבולון המביא את הסחורות, ויששכר המוכר אותם, ועל זה שתפם שניהם בברכה אחת, ואמר שמח זבולון בצאתך, רוצה לומר בצאתך מארצך דרך ים לעשות סחורותיך, וגם כן תשמח יששכר בשבתך באהליך ולא תצא מארצך באניות כבני זבולון כי כל אחד מכם ישמח בחלקו בהצלחתו בו.

ומעניין לקרוא את דברי המלבי"ם שם:

אפרים ומנשה ברכה אחת להם, כן ברכת זבולן (ובנימין) [ויששכר] הוא מעין ברכה אחת, כאשר יתבאר. שהיה בזבולן ויששכר השלמות, מה שלא היה לאפרים ומנשה, שהיתה יראתם על שכניהם מפני גבורתם, אבל לא היו אהובים. וגם לא היה להם השלמות בענין פרסום האלהות ובענין קיום התורה בישראל, ובזבולן ויששכר היה הענין הזה, שזבולון היה מסחרו לנסוע על הים ולבא בארצות הגוים עם סחורתו ופרסמו שם ענין האלהי ויששכר מסחרו לישב באהלים על שפת הים (כי מפני עלית המים וירידתם אי אפשר לבנות בתים על שפת הים) לקנות הסחורה שיביאו הגוים דרך הים, ולמכור צרכי עוברי ים, והיו מפרסמים ג"כ כבוד ה', וע"י שהיו מקורבים עם עוברי הים ולפנים קודם שהיה כלי הקאנפאס היה מהלך הספינות רק עפ"י סימני הכוכבים, וגם ע"י שעלית המים וירידתם הוא מסבת הירח, ולכן היו יודעים חכמת התכונה, ופרנסתם ג"כ היה נקיה וקלה, לכן נמסר להם סוד העבור כמ"ש (דה"א יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ודרשו חז"ל שעל פיהם נקבעו השנים, ולזבולון אמר שמח זבולן בצאתך שתצליח בצאתך על הים עם הסחורות. ויששכר גם הוא יצליח. באהליך בשבתך באהלים

אם יששכר ת"ח למה נמשלו לחמור שהוא מסמל חומריות וגם "וירא מנוחה (נחלה) כי טוב ואת הארץ כי נעמה"? 

אבל אם ברכות משה יותר רוחניות ויעקב יותר גשמיות, אז הגיוני שיציין רק את המימד הגשמי של שבט יששכר. בניגוד למשה ש"עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק".

למה נבות היזרעאלי (ויזרעאל מערי יישכר) לפי המדרש לא עלה באותה שנה לרגל כי רצה לשמור על כרמו, נשמע מאוד ארצי (ואפשר לראות זאת ברמוז "וירא מנוחה(נחלה) כי טוב, ואת הארץ כי נעמה" והרי אמר שלא ייתן לאלאב את נחלת אבותיו). שם זה דווקא מתאים לארציות של החמור.

או שבשלילה - מלך ישראל אלה בן בעשא משבט יישכר היה מלך שיכור(לפחות במותו), תיאור גשמי מאוד שלא הוזכר אצל אף מלך ישראל ומתאים למלכי האומות (אחשוורוש נבוזראדן ובן-הדד)

ונבות ואלה לא תיקנו את הארציות, לא מימשו את הפוטנציאל של שבט יששכר

שנבות ואלה פעלו איך שפעלו מתוך היותם משבט יששכר (במיוחד שברכת  יעקב ממש מתאימה לנבות) ואפילו אצל אלה זה ששתה שיכור יחד עם ארצא אשר על הבית רומז ל"ואת הארץ כי נעמה".

גם מיכה אחאב וירבעם לקחו את היוספיות ועוותו אותה, וכן עכן את היהודאיות-זרחיות(ראה רשי על הולדת זרח, ודברי הימים על עכן) ויש עוד הרבה דוגמאות (דתן ואבירם בראובן, בני הבליעל בבנימין, ועוד)

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה