המחנות - יהודה ובני לאה הזוטרים מקדימה מובילים (מזרח).

בני לאה הבעייתיים יחד עם גד בכור שפחת לאה מימין (דרום).

בני רחל במערב, שהרי מערב צד השכינה.

בני השפחות מצד שמאל (צפון).

היה צריך לחלק את 12 השבטים ל 3 3 3 3,

ובני השפחות הם 4, אז את גד בכור שפחת לאה שמו עם בני לאה הבעייתיים.

או שההפך, אחרי יהודה אמורים להגיע בני שפחת לאה, אבל אשר לא נכנס, אז שמו אותו עם בני שפחת רחל שבאים אחרי בני רחל.

תירוץ מהותי:  לא סתם גד הולכים עם ראובן בירושת עבר הירדן המזרחי.  ומעניין ש3 השבטים רועי צאן (גם שבט שמעון ישב בנגב ורעה צאן).

לא יודע מה יש בגד מיוחד, אבל הגיוני שבכור שפחת לאה יהיה עם בכור לאה.

זה שברשימה שבתחילת הפרשה יש את ראובן ושמעון, שתי שלישיות שנשארות גם בהמשך ואז את דן ואשר ואחריהם גד, למה ראובן ושמעון מדלגים על דן ואשר ונתקעים דווקא על גד? משם אלו השבטים שנשארו.

ברור שאם לא מחלקים אותם לפי הרשימה הזו הבעיה פשוטה בהרבה.

שכוייח עצום

ראיתי עכשיו שב'נפש דוד' (לר' דוד טעביל) יש הסבר לסדר. גם ברמב"ן.

(לפי הרמבן יש עניין ים השבט המרכזי של המחנה, ואז אפשר לומר שאשר עם לדן כי הוא אחיו מאם ואז גד נשאר פנוי להשלים לראובן ושמעון, הפירוש של הרמבן עצמו רק מהותי ולא טכני)

החלוקה צריכה לתת לכ"א את הכבוד הראוי לו.

לכן, יש שלושה בכורות שהם ראש מחנה- ראובן, דן, יוסף (כלומר אפרים. שהוא לא בכור אבל הוא בן של בכור והוא חשוב ממנשה הבכור כמו שיעקב אמר).

נשארנו עם גד שהוא בכור אבל לא ראש מחנה. א"א לתת לו ראשות מחנה כי יהודה שהוא המנהיג בוודאי צריך להיות ראש מחנה. אז איך נכבד את גד בכל זאת? במקום לשים אותו עם דן ונפתלי (שזו הקבוצה הכי פחות חשובה) ואת אשר הצעיר להעביר, נעביר את גד לקבוצה החשובה של ראובן ושמעון.

הרחבה (זה ארוך. אל תרגיש מחוייבות לקרוא או להגיב. פשוט זו הייתה הזדמנות בשבילי לשבת על זה):

סדר הלידה הוא- דן, נפתלי, גד, אשר.

הסדר בשמות הנשיאים הוא: דן, אשר, גד, נפתלי.

הסדר במניין יוצאי הצבא הוא: גד (מיד אחרי ראובן ושמעון), דן, אשר, נפתלי (וזה לא קשור למי יש יותר יוצאי צבא).

הסדר בדגלים דומה: גד (יחד עם ראובן ושמעון כמובן), דן, אשר, נפתלי.

(סדר מניין יוצאי הצבא הוא לפי סדר הדגלים שנכתב אחריו. רק בסדר הדגלים המחנה שמוזכר ראשון זה מחנה יהודה ולא ראובן כי מחנה יהודה היה במזרח, שזה כיוון ההליכה. וכמובן שיהודה בכוונה נבחר להיות במזרח מתוקף תפקידו- מלכות).

דן תמיד באותו מקום. את הקדמתו של גד הסברנו. אבל למרות שאשר קטן בגיל מנפתלי, ברשימות הוא תמיד מוזכר לפניו. ובשמות הנשיאים אשר מוזכר אפילו לפני גד אחיו הבכור.

אז אני משער ששבט אשר (ובפרט הנשיא שלו), היה בגלל מעשיו חשוב יותר מנפתלי וגדול או שקול לגד. גם יעקב בברכותיו בויחי הקדים את אשר לנפתלי (אך לא לגד). אגב, יעקב בברכותיו בירך את יוסף ובנימין בסוף, אבל הסדר לא היה כרונולוגי לגמרי- הוא הקדים את זבולון ליששכר ואת נפתלי שם אחרי אשר.

בפרשת ויגש בבאי במצרים הסדר הוא- בני לאה, בני זלפה (כסדרם, גד ואז אשר), בני רחל, בני בלהה.

בתחילת ספר שמות, התורה מתארת שוב את השבטים יורדי מצרים אבל בסדר כרונולוגי, חוץ מבנימין שמוזכר מיד אחרי בני לאה.

בפרשת פינחס, הסדר הוא כסדר במניין יוצאי הצבא- מחנה ראובן, יהודה, אפרים, דן- עם אותה חלוקה פנימית בכל מחנה, חוץ מזה שבאפרים מנשה מוזכר לפני אפרים.

יתכן שמנשה הוקדם בגלל מה שקרה אחרי המפקד- פרשת בנות צלפחד הצדיקות שהיו משבט מנשה.

ואולי גם בגלל מה שהיה לפני- מעשה פינחס. לפינחס היה סבא או סבתא משבט יוסף (ב"ב קט), ואם זה היה ממנשה ולא מאפרים זה מסתדר טוב.

הסבר נוסף- בגלל ששבט מנשה גדל מאוד מאז המפקד הקודם. כלל העם (זכרים מעל גיל 20) התמעטו ב1800 איש בערך ושבט מנשה גדל ב20,500 (אגב- שבטי נפתלי, אפרים, ראובן, שמעון וגד התמעטו בין המפקדים, בעוד ששבטי דן, אשר, מנשה, בנימין, יהודה, יששכר, וזבולון התרבו. ויק').

אם ננסה קצת להבין את ההבדלים שיש בין המקומות בסדר השבטים- יש מעלה לאדם מצד ארבעה פרמטרים: יחוס, בכורה, גיל, מעשיו.

היחוס קודם, ולכן תמיד נזכיר את בני לאה ורחל לפני בני בלהה וזלפה. אחרי היחוס זה הבכורה ואחרי הבכורה זה הגיל.

לגבי המעשים- זה תלוי עד כמה הם גדולים. ויהיה למעשים הטובים קל יותר "לנצח" גיל ואז בכורה ואז יחוס. לכן אשר תמיד קודם לנפתלי (כי זה מעשים מול גיל). והוא כנראה שקול כנגד גד אחיו הבכור (מעשים מול בכורה וגיל), ולכן לפעמים מוזכר לפניו ולפעמים לא. אפרים בעל מעלה מיוחדת, ולכן קודם לאחיו הבכור מנשה בד"כ.

זבולון הוקדם פעם אחת ליששכר, בברכות יעקב. לא נראה שיש סיבה שקשורה ישירות לעצם העניין (כמו זה שהיה צריך להזכיר קודם את ראובן, שמעון ולוי כדי להראות את גדולתו של יהודה מתוך הניגוד, וכן לגבי יוסף שהוזכר בסוף בכוונה), אז אולי זה כי הייתה לו מעלה מיוחדת ספציפית שלא הייתה ליששכר, ולכן רצו פעם אחת להקדימו ליששכר.

ראובן חטא, ולכן לכאורה היה צריך להקדים אליו את יהודה בכל המניינים (בכורה שכנגדה יש חטא של הבכור ומעשים טובים של יהודה).

ראובן חזר בתשובה. ואז אמנם מצד הטעות הוא הוכיח שבאופיו אינו ראוי למלכות, אבל הוא כבר לא בגדר של חוטא, ולכן נלקח ממנו רק מה שהוא לא מתאים אליו- המלכות וההובלה.

אותו דבר לגבי שמעון. נלקחה ממנו ראשות מחנה והועברה לדן (בעקרון שמעון קודם לדן כי זה יחוס מול בכורה), אבל הוא עדיין מוזכר לפני יהודה (כלומר גם כשזה לא בגלל שהוא ממחנה ראובן) כי הוא מבוגר ממנו. לגבי ראשות המחנה אפשר גם לומר שהתורה רצתה מלכתחילה שיהיה לבני השפחות מחנה משלהם כדי להחשיבם וממילא גם הראש יהיה מהם.

יוסף הוא גם בכור וגם צדיק, ולכן היה אמור להיות לפני ראובן שחטא, וא"כ ממילא היו צריכים להקדים את כל בני רחל לבני לאה כי לא מפצלים בין אחים ולכן א"א לפצל בין יוסף לבנימין. אבל מכיוון שבמקום יוסף יש את מנשה ואפרים, לא שייך להקדימם. אפשר גם לומר שמסתכלים על בני רחל ובני לאה כשתי קבוצות, ומכיוון שבני לאה רבים יותר, הקבוצה שלהם קודמת.

נשארה רק שאלה אחת אם לא פספסתי משהו- למה בפרשת ויגש הסדר שונה. בני לאה, זלפה, רחל, בלהה. למה דווקא שם היה חשוב לקשר בין זלפה ללאה ובין בלהה לרחל.

אפשר לומר, אולי קצת בדרך דרש, שזה בגלל שזה נאמר בירידה למצרים שם כולם יהיו עבדים למצרים וכבר לא תהיה מעלה לשבט אחד על פני חברו.

תהיה התשובה אשר תהיה, התורה הייתה מודעת ל"בעייתיות" ולכן דווקא שם (ורק שם) היה צריך להדגיש "בני רחל *אשת* יעקב".

את רובד הפשט, שבו גם יששכר עסק בגשמיות.

אלו דברי הרשבם לדוגמה:

וירא יששכר מנוחת הארץ כי טוב יותר מלצאת למרחקים ואת הארץ כי נעמה ומצלחת כדכתיב אל המנוחה ואל הנחלה, ויט שכמו לסבול עול של מלכי ישראל, ויהי למס עובד לתת למלכים עישור תבואותיו כדכתיב ואת שדותיכם יעשור, זהו עיקר הפשט, ובשורת עושר הוא לשבט יששכר.

אז זבולון הוזכר קודם

מקור בפשט הכוונה.

הראב"ע כותב ככה- כאשר ראה ארצו ומקום מנוחתו נעימים, נטה שכמו לסבול כל משא כאשר ישא החמור, ושב כעבד נותן מס. וזה הטעם על יששכר, שלא היו גבורים ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם, וכן אמר משה: "ויששכר באהליך" (דברים לג, יח). והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו, או לגוים שלא יבאו להלחם עליהם.

זה מתאים לדברי הרשב"ם לעיל, שיששכר היה שבט עשיר.

הראב"ע גם נותן הסבר למה זבולון הוקדם- והזכיר בתחילה השבטים כאשר נולדו, רק הקדים זבולון על יששכר, בעבור נפול נחלתו בין זבולון ובין דן (בחלקה הצפוני).

אגב- "הרב אליהו מאלי מציין כי במקביל למושבו של שבט דן ברצועת הרוחב הצפונית, יחד עמו התיישבו גם שאר השבטים שנמנו על "מחנה דן" במדבר סיני ואף הם חלקו עמו את צפון ארץ ישראל" (ויק').

יש שם גם הפניה למאמר קצר מעניין על נחלתו הצפונית של שבט דן- https://tora.us.fm/tnk1/sofrim/mali/nxlot_dn.html

גם בברכות משה זבולון הוקדם ליששכר. ושם אפשר לומר שזה כי יששכר מכר את הסחורה שהביא זבולון, כפי שהסביר האברבנאל:

וכפי הפשט זבולון היה שוכן לחוף ימים ולכן היה מתעסק בסחורה ונראה שהיה לזבולון שותפות גדול בענין סחורותיהם והיה השותפות שבני זבולון היו רוכבים הימים על אניותיהם ויביאו סחורות הרבה, והיו בני יששכר מטפלים עמהן באותן הסחורות, אם במקח וממכר ואם בשותפות גמורה ויביאו אותם אל אהליהם בעריהם אשר הם רחוקים מדרך הים, ושם ימכרו אותם לכל באי שער עירם, ובזה היה מרויח זבולון המביא את הסחורות, ויששכר המוכר אותם, ועל זה שתפם שניהם בברכה אחת, ואמר שמח זבולון בצאתך, רוצה לומר בצאתך מארצך דרך ים לעשות סחורותיך, וגם כן תשמח יששכר בשבתך באהליך ולא תצא מארצך באניות כבני זבולון כי כל אחד מכם ישמח בחלקו בהצלחתו בו.

ומעניין לקרוא את דברי המלבי"ם שם:

אפרים ומנשה ברכה אחת להם, כן ברכת זבולן (ובנימין) [ויששכר] הוא מעין ברכה אחת, כאשר יתבאר. שהיה בזבולן ויששכר השלמות, מה שלא היה לאפרים ומנשה, שהיתה יראתם על שכניהם מפני גבורתם, אבל לא היו אהובים. וגם לא היה להם השלמות בענין פרסום האלהות ובענין קיום התורה בישראל, ובזבולן ויששכר היה הענין הזה, שזבולון היה מסחרו לנסוע על הים ולבא בארצות הגוים עם סחורתו ופרסמו שם ענין האלהי ויששכר מסחרו לישב באהלים על שפת הים (כי מפני עלית המים וירידתם אי אפשר לבנות בתים על שפת הים) לקנות הסחורה שיביאו הגוים דרך הים, ולמכור צרכי עוברי ים, והיו מפרסמים ג"כ כבוד ה', וע"י שהיו מקורבים עם עוברי הים ולפנים קודם שהיה כלי הקאנפאס היה מהלך הספינות רק עפ"י סימני הכוכבים, וגם ע"י שעלית המים וירידתם הוא מסבת הירח, ולכן היו יודעים חכמת התכונה, ופרנסתם ג"כ היה נקיה וקלה, לכן נמסר להם סוד העבור כמ"ש (דה"א יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, ודרשו חז"ל שעל פיהם נקבעו השנים, ולזבולון אמר שמח זבולן בצאתך שתצליח בצאתך על הים עם הסחורות. ויששכר גם הוא יצליח. באהליך בשבתך באהלים

אם יששכר ת"ח למה נמשלו לחמור שהוא מסמל חומריות וגם "וירא מנוחה (נחלה) כי טוב ואת הארץ כי נעמה"? 

אבל אם ברכות משה יותר רוחניות ויעקב יותר גשמיות, אז הגיוני שיציין רק את המימד הגשמי של שבט יששכר. בניגוד למשה ש"עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק".

למה נבות היזרעאלי (ויזרעאל מערי יישכר) לפי המדרש לא עלה באותה שנה לרגל כי רצה לשמור על כרמו, נשמע מאוד ארצי (ואפשר לראות זאת ברמוז "וירא מנוחה(נחלה) כי טוב, ואת הארץ כי נעמה" והרי אמר שלא ייתן לאלאב את נחלת אבותיו). שם זה דווקא מתאים לארציות של החמור.

או שבשלילה - מלך ישראל אלה בן בעשא משבט יישכר היה מלך שיכור(לפחות במותו), תיאור גשמי מאוד שלא הוזכר אצל אף מלך ישראל ומתאים למלכי האומות (אחשוורוש נבוזראדן ובן-הדד)

ונבות ואלה לא תיקנו את הארציות, לא מימשו את הפוטנציאל של שבט יששכר

שנבות ואלה פעלו איך שפעלו מתוך היותם משבט יששכר (במיוחד שברכת  יעקב ממש מתאימה לנבות) ואפילו אצל אלה זה ששתה שיכור יחד עם ארצא אשר על הבית רומז ל"ואת הארץ כי נעמה".

גם מיכה אחאב וירבעם לקחו את היוספיות ועוותו אותה, וכן עכן את היהודאיות-זרחיות(ראה רשי על הולדת זרח, ודברי הימים על עכן) ויש עוד הרבה דוגמאות (דתן ואבירם בראובן, בני הבליעל בבנימין, ועוד)

האמת מעולם לא ניסיתי מצות רכות קנויות (בסדר הזה בע"ה פעם ראשונה),

אבל יצא לי לאפות מצות רכות, ובכן, צריך לשמרן בהקפאה ולשומן על הפלטה לחימום מעט לפני שאוכלים אותן ואז טעימות מאוד.

אלא שזמן קצר לאחר מכן הן מתקשות ונהפכות לדיקטים בלתי־ניתנים לאכילה (או עלולות להתעפש).

יוצא אפוא שלפני המצאת המקפיא, אפשר היה לאכול מצות רכות רק בליל הסדר, ואם רוצים לאכול בחול המועד, צריך לאפות אותן בפסח  עצמו, וידועות הבעיות שבזה.

חוץ מכמות המים במתכון, למיטב הבנתי, אין הבדל מהותי בין מצה קשה למצה הרכה הנפוצה שגם אותה מכינים דקה למדי (וגם בסוג הקמח. יש גם כמה תוצאות שונות שיכולות לצאת, יש כאלה יותר כמו לאפה יש כאלה שהן חצי־קשות)

יש כל־מיני הוכחות מהרמ"א שמצות רכות היו נהוגות באשכנז

והראייה הפשוטה ביותר, איך בדיוק עושים "כורך" אם לא עם מצה שיכולה לכרוך?

אלא שכבר נהגו בזה ואני מניח שיש בזה גם משהו סמלי לכן אין כל־כך מה להמציא את הגלגל מחדש

אני אישית חושב שזה מנהג טכני לחלוטין (אפשר לנסות להלביש עליו כל־מיני סברות הלכתיות שאינן קיימות) כי זה בול להוסיף עוד טיפונת מים

הבעיה של טריות המצות הרכות נפתרת.

והאם איפשהו כתוב בפוסקים שאשכנזי אסור לאכול מצות רכות?

לזכרוני ראיתי שהרב ליאור התיר, והרב אריאל אסר אלא אם כן יש לאשכנזי מסורת מובהקת המתירה. אבל לא בטוח

שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלן קודם חימוצן: (שו"ע ת"ס ה' ע"ש)

עקרונית אפשרי אבל לא נהוג כי זה בלגן ומכאן הגיעו לפתרון של המצות הקשות.

לא יודע אם ואיפה כתוב שלאשכנזים אסור לאכול מצות רכות.

המנהג הוא לא לאפות מצות בפסח, לא לא לאכול מצות רכות (אלא שהמצות הקשות הן הפתרון הטכני).

אין שום יתרון הלכתי למצות הקשות על־פני המצות הרכות של ימינו שהן דקות מאוד חוץ מזה שהן נותנות מענה לסוגיה של הטריות.

וכאמור היות וזה תלוי בכמות המים אז יש למעשה מנעד שלם (בתוך הפריכות יש קשות יותר יש קשות פחות גם בתוך הרכות יש רכות יותר יש כאלה שהן די קשות אבל לא פריכות).

מצות קשות כמובן נותנות מענה לבעיות לוגיסטיות ויותר קל לייצר אותן בייצור המוני.

מה שכן, האשכנזים מעדיפים לאכול מצות דקות יחסית, ויכול להיות שיש בזה יתרון מבחינת אפייה והחמצה כו' אבל אין בהכרח קשר בין דקות לרכות.

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.