טיפולית

אבל ממה שאני יודעת זה אמור לעזור

למה לא לנסות בעצם?

של אנשים

זה טיפול מקובל ממה שאני יודעת, אבל ניסיון של אחרים לא בהכרח יעיד על הצלחה או אי הצלחה של הטיפול עבורך

אני בכל אופן דוגלת בגישה של - לא יועיל, לא יזיק - אני מנסה. הכי הרבה שללתי אופציה אחת שלא מתאימה לי ואני ממשיכה הלאה בחיפוש

כאמור, לא ניסיתי בעצמי, וממה שקראתי זה מעבר רק להתעסקות בידיים וכן משלב כל מיני מיומנויות חברתיות והתנהגותיות.

ובכל אופן, כמו שכתבה @שדמות בחולות, עיסוק בבישול למשל יכול לעזור. אצלי לפחות פעולות רפטטיביות מפחיתות חרדה. להכין עוגיות. לקפל כביסה וארונות. לבשל. אומנות. אצלי אפילו שטיפת כלים עוזרת.

אגב, יש גישה שסוברת שעאצל מבוגרים עדיף להתאים את הסביבה ולא לעשות שינוי כי זה יכול לטרגר מאוד

ובכל אופן, ממה שאני יודעת ומה שאני מרגישה אצלי לפחות, הרגישות התחושתית קשורה לחרדה. (בגלל זה אגב פעולות רפטטיביות עוזרות אצלי) אפשר לנסות להפחית חרדה כצעד ראשון בדברים יחסית נגישים ו'פשוטים'  אבל דורשים שינויי הרגלים שלא מצריכים מאמץ כמו לגשת לטיפול

יותר שעות שינה

פחות מסך

תרגול נשימות

ובאמצעים שהם באמצע בין טיפול ממושך שדורש משאבים ויציאה מהבית לטיפול שיכול להועיל כמו טיפול תרופתי נוגד חרדה. אני כאמור לוקחת כמוסות אשווגנדה שעוזרות לי מאוד (תוסף תזונה שמפחית קורטיזול, הורמון סטרס)

רק טוב אהובה❤️

וגם מלמדת את זה אחרים...

עבודה של ויסות ע"י בצק/ חיתוך ירקות זה אחד הדברים הנפלאים שיש.

בישול מלבד היותו דרך ליצירת אוכל שמזין אותנו הוא בעל מרקמים וצורות שונות.

חומרי הגלם לא עובדים אותו דבר בגלל זה.

ופה נכנס האפשרות ללמוד ויסות בד בבד עם בניית ביטחון עצמי מתוך מסוגלות והתמודדות עם מנעד רגשות (ערבבתי כמה נושאים, אבל זה נכנס יחד)

בד"כ אני מתחילה בחיתוכי ירקות- זו פעולה שחוזרת על עצמה עם הצורך לדייק את התנועה כדי שהחיתוך יהיה אחיד- זה כלי מיינדפולנס נהדר. זה מחייב ריכוז ומוריד את רמת הרעש מסביב.

בימים של סערה רישגית (מיידעים אותי מראש/ בבתי הספר בתחילת המלחמה)- עובדים או עם ירקות קשים לחיתוך, כדי להוציא אנרגיה "קשה" ולתעל אותה לקושי בחיתוך או עבודה עם בצק שמרים- שהוא כמו סליים כזה... האיחוד של הבצק לוקח הרבה אנרגיה ואז הלישה וההתעסקות איו מאד מרגיעה....

לא נראה לי שזה יעזור אצלי, כי אני שונאת לבשל וכשכן עושה את זה - אז רק עם כפפות

אבל תודה על הפירוט!

בכל אופן, אני מבינה שריפוי בעיסוק עובד על חשיפה לדברים שקשים לי. אז זה דורש מוכנות כלשהי כדי להסכים בכלל להיחשף, לא? (פעם הייתי בטיפול בשיטה טבעית כלשהי, אולי קרניו סקראל, שגם עבד על חשיפה כזאת. ברחתי משם מהר כי פשוט לא הייתיי מסוגלת...)

היתי בתור ילדה בריפוי בעיסוק לחושי

כיום אני יותר מסוגלת לגעת בדברים

אף כי שוטפת ידיים אחרי כל מגע של ביצה

בעיקר עזר לי המודעות

שיש לי טריגרים מכל נגיעה וכו’

זה פשוט שאת יודעת ממה להימנע...

(אבל תכל'ס לא צריך ריפוי בעיסוק בשביל זה🤔)

כשמקבלים את זה זה מתמתן לדעתי

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.