NEVER!!!

בכל מקרה לא רלוונטי

טרי טרי

מחפש סיבות להחפגש איתי בבית הדין מעת-לעת... סתם.. בשביל הכיף...

אם כל חודש הוא מפקיד לך סכום בחשבון-

אז יש גברים שזה עושה אותם מאוד קטנים מאוד ממורמרים ולפעמים גם נקמנים.

אולי בברית שלו שכחו לומר: זה הקטן גדול יהיה 😅

שיעשה חוויה מתקנת. דחוף.

כן, אני יודע, מזונות הם "בשביל הילדים", גם במשמורת משותפת, כי כידוע ילדים לא צריכים לאכול כלום כשנמצאים אצל האבא.

של כולם.

כולם מאבדים שליטה על החיים שלהם.

לא כיף לאבד שליטה

אבל מזונות זה לא פרס לגרושה שלך או נצחון שלה,

זה כסף לילדים שלכם.

גם אם גבר חושב שמשהו לא הוגן ואולי גם כועס  אבל זה לא צריך להיות מלחמה על הגב של הילדים.

לגרושה.

שוב, מציע לנסות להתחלף חודש אחד ולראות איך תגיבו.

זה בגדול דווקא פוגע בילדים שברוב חוצפתם רוצים מקום לישון ולאכול גם אצל האב.

שצריך להתגבר עליה.

תבין שזה החוק, ואם תרצה תפנה לבית דין או תיקח עו"ד חדש.

אבל כדאי להבין טוב טוב שכל תחושת כעס או מתח או מרמור כלפי הגרושה משפיעה ישיר או עקיף על הילדים והנזק הנפשי הפיזי שזה גורם להם בוודאות פשוט לא שווה את זה.

נראה שאתה מרגיש מוצף רגשית מזה, תשקול טיפול רגשי לשחרר את זה ממך. 

מדבר על המגמה של א.נשים וחלק מהמגיבות כאן לנסות לזלזל במה שא.נשים מרגישים.
תהיתי איך ירגישו אותן א.נשים אחרי כל המילים היפות, אם יצטרכו לחיות ככה חודש (כן, אני מתכוון גם אלייך).

כמו שאישה המתלוננת על סרבנות גט, לא תשלחי אותה ל"טיפול" בלבד, אלא תתקוממי יחד אתה על חוסר הצדק.

נ.ב. גם טיפול רגשי זאת פריבילגיה שלא כל משלם מזונות יכול להרשות לעצמו...

בריאות לילדי ולי זה רחוק מלהיות פריבילגיה.

אומר הרבה עליך שככה אתה חושב.

מי שאין לו איך לשלם שכר דירה, מן הסתם יהיה לו דחוף יותר מאשר טיפול חשוב ככל שיהיה.

פירמידה של מסלו, מכירה?

תגובתך נשמעת "אם אין לחם תאכלו עוגות" קלאסית, לאחר בקשת המחילה...

אין שיוויון בין גבר לאשה

גם על פי דין תורה הגבר הוא זה שאחראי על פרנסת הילדים.

גם אם התגרשתם, גם אם משמורת משותפת, האבא הוא האחראי הראשי על הנטל הכלכלי.

גובה המזונות נקבע בבית הדין, זאת המציאות המשפטית. תכעס עליהם, תעמוד מולם, תדיין איתם.

אל תכניס את הכעס והמתח לילדים שנפגעו די והותר מעצם הגירושין.

שים אותם בראש סדר העדיפויות,

כל שקל שנכנס אליה תגיד לעצמך ב"ה שזהילך לטובת הילדים שלי ורווחתם.

גם אם היא עושה בזה ציפורניים וזה עושה לה טוב, תגיד לעצמך ב"ה אני רוצה שיהיה טוב לאמא של הילדים שלי.

תשאל את עצמך מה גורם לך להרגיש פגוע? אולי יש משהו לא פתור עם גרושתך?

יש דרך שבה אתה יכול להסתכל על המצב מנקודת מבט של טובת הילדים? 

לגבי ה"הלכה"- הבעיה הגדולה היא הכלאיים, שבחלוקת רכוש פועלים בשם ה"שיויון" נגד ההלכה.

ובמזונות פתאום נזכרים בהלכה.

בכל מקרה, ממקד שוב את טענותי שלא נתפזר:

1. מזונות גבוהים פוגעים בילדים יותר מכולם, וודאי במשמורת משותפת.

2. אלו הטוענות ש" זה המצב" ו "כדאי להשלים אתו", או ש "זאת ההלכה" מוזמנות להפנות אותי לאמירות דומות שהפנו כלפי מסורבות גט.

3. אלו הטוענות שגברים "סתם מתמרמרים ומתקטננים" מוזמנות להתחלף עם משלמי המזונות הגבוהים חודש אחד- חודשיים , ולתת דוגמה אישית איך לא "להתמרמר ולהתקטנן".

אשמח לתגובה לגופן של טענותי (ככל שיש כזאת), תודה מראש. 

מזונות הם לא עונש לגבר, הם נועדו לשמר את הרווחה והיציבות של הילדים.

העיקרון המנחה הוא שכולם משתדלים לטובת הילדים.

זה לא עונש,זאת החובה המוסרית של הגבר.

לא אומרים למסורבת גט תתמודדי וטוב שכך.

אבל ההשוואה לא קשורה,

ממסורבת גט נמנע החופש האישי שלה, זה לא ויכוח כלכלי.

צא מזה, זה לא אותו הדבר.

למסורבת גט אין שום שליטה על המצב שלה, ושם הגבר-הבעל הוא זה שמזיק לה ישירות ובכוונה תחילה להזיק, מזונות נקבעים ע"י דיינים, אם יש לך תחושת אי צדק תוכל לערער להיאבק וגם לקבל את גזר הדין.

שניכם החלטתם להתגרש, הבאתם לידי גירושין, והגעתם לבית דין שיפסוק. אם לא פסק מה שרצית אתה מתמרמר?

אם המזונות לא תואמים את המצב הכלכלי שלך אתה יכול לפנות לבית משפט ולבקש שינוי. זו הדרך. הם הקובעים.

מבינה שהעומס הכלכלי קשה לך,

בזיעת אפך תאכל לחם.

גם נשים גרושות מתמודדות עם לחץ כלכלי ופחד. בד"כ הן לא חיות בעשירות. חיות במינימום וזה לא תחרות מי יותר מסכן.

זה אינטרס שלך כגבר שהיא והם לא יהיו מסכנים.

אם יש לך ביקורת כלפי המערכת תפנה אותה לשם ולא לכעס כלפי אם ילדיך.

הויכוחים האלה הורסים את נפש הילדים אתה מבין? עוד 500 פחות 500, פרנסה משמיים. המריבות האלה עושות יותר נזק מעצם הגירושין.

הם סופגים את כל הכעס והמתח גם בלי שתגיד כלום.

לא ראיתי מילת הסבר אחת איך מזונות לא פוגעים בילדים כשיש משמורת משותפת,  והאם תסכימי להתחלף חודש אחד עם הגברים.

אין דבר, אמשיך לחכות...

אפרופו החלטה להתגרש.

למעלה מ-80% ממקרי הגירושין הם ביוזמת הנשים.

סתם מעניין אם האחוז היה אותו דבר אם הן אלו שהיו צריכות לשלם מזונות מופקעים.

עןד נקודה למחשבה.

קוראים את הדברים ומבינים כמה אתה פגוע וכועס.

מקווה שאתה מוכן לנהל שיחה מכבדת ולהקשיב.

רבנים כן מנסים לכפות על סרבן לגרש, גם לפסוק לו מזונות מאוד גבוהים כאיום.

זאת לא מדינת הלכה אז בינתיים לא מכים אותו.

מזונות מופרכים- מופקעים בעיניך, בעיני בית הדין כנראה שלא מופרך.

מי החליט שמופרכים? בית הדין קובע בצורה ריאלית, לא אתה קובע ולא גרושתך.

סור נא לבית הדין ושפוך שם את טענותיך.

אם להסכים להתחלף עם גברים? גבר זה גבר ואשה היא אשה.

לאורך כל הדרך אתה דורש שוויון כשאין שיוויון. גם אם תתעקש, גבר ואשה תמיד יהיו שונים.

גם גבר וגם אשה נפגעים כלכלית בגירושין.

בד"כ מי שלא מתגרשת מטייקון או אוליגרך זקן לא מרוויחה מלהתגרש.

גרושות קורסות נפשית וכלכלית, הן משלמות מחיר עצום, יש הרבה גרושות מתחת לקו העוני.

אשה לא יוזמנת גירושין סתם.

אם היא יזמה כנראה שהגיעו מים,

ולגבר יש לפחות לפחות 50% אחריות על זה.

אם יותר נשים יוזמות מגברים זה אומר שיותר נשים לא מוכנות להשאר בקשר שלא טוב להן.

אני מבינה שכואב לך, אבל אתה לא חייב לענות בתוקפנות.

אתה תהחה מוכן פעם לזוז מהעמדה שלך?

לשחרר ואולי להתרכך בנושא למען הילדים שלך?

לגבי סרבנות גט- נראה שאיננו חיים באותה מדינה.

אני רואה כל הזמן קמפיינים נגד בית הדין הרבני ש*מאפשר * בהרבה מקרים לגברים לסרב לתת גט, כשאין עילה הלכתית לתקוף אותו, לדברייך- אין מה להתלונן כי "ככה בית הדין פסק", ו"מן הסתם " גם אישה שמתלוננת תשכנעי אותה "להשלים עם המצב".

יש הרבה שוויון לטובת הנשים, ועבדתם הרבה לקבל את זה, יש 2 צדדים למטבע.

כשדיברתי על החלפה - דיברתי נקודתית על חלוקת המטלות בעת גירושין.

למעשה, אב במשמורת משותפת כבר לוקח על עצמו את אותו עול של האישה *בנוסף* למזונות.

אז התחלפות תהיה עם אותה משמורת משותפת רק שהאישה תהיה זאת שמשלמת, בסה"כ חודש-חודשיים.

נ.ב. לא אסכים להתמקד בסיפור האישי שלי שדווקא הסתדרתי איכשהו ב"ה, זה עדיין לא מונע ממני להתמקד בנקודות העקרוניות ובהפלייה המגדרית החריפה שעדיין קיימת כאן, רק כי הרבה גברים סובלים בשקט (וודאי בהשוואה לרעש שעושות מסורבות גט לדוגמה).

מקווה בשבילך שתשחרר,

שכל זה לא יהפוך להיות המהות שלך- "עושקים אותי, עושים לי עוול".

אתה לא באמת מחפש לשמוע, אתה מחפש להוכיח שאתה צודק, צודק בעיניך.

לא יודעת מה הסיפור האישי שלך אבל אני רואה שכואב לך.

מקווה שיבוא יום ותשחרר. אם תשחרר- תחלים, והילדים יחלימו. 

המתלוננת על הדיינים שלא מחייבים את בעלה לתת גט כאמור.

אחר כך אפשר יהיה לדון הלאה, ואולי תרגישי שאני מוכן לשמוע, למרות שלא חווית בעצמך את הצד של הגברים אפילו לא חודש אחד.

אתה מחפש להוכיח שאתה הצודק היחיד בסיפור.

אתה צודק, לא חוויתי צד של גבר,

ואתה לא ילדת ילדים, לא חווית שום צד של אשה.

גם אם הייתי גבר לעולם לא אוכל לעמוד במקומך.

אבל אם אי אפשר לדבר על משהו בלי לחוות אותו אז אף אחד לא יוכל לדבר בכלל.

יש אמפתיה בעולם, אפשר להבין ולהרגיש את האחר גם בלי לעבור את אותו הדבר בדיוק. מכיר אמפתיה? מסוגל?

נתקעת על מסורבות גט

אבל זה לא קשור לכאן.

לך יש את היכולת לעמוד בבית משפט ולהגיד כל מה שיש לך לומר, כנ"ל לגרושתך ובית דין יקבע בינכם.

למסורבת גט אין את הפריבילגיה הזאת, שללו ממנה את הכבוד המינימלי הזה.

היא לא יכולה להתחתן, לא יכולה ללדת ילדים, אם היא תלד הילדים יהיו ממזרים, היא כלואה בניגוד לרצונה.

אתה חופשי לפרק ב', להתאהב, לחוות, לתקן, להיות מאושר, להקים בית.

היא תלויה ברצון הבעל, הוא שולט בה, מפעיל עליה מניפולציות, מעניש אותה!

אתה לא תלוי ברצון של גרושתך,

היא יכולה לדרוש מאה אלף מזונות, 300אלף, אבל היא לא קובעת, השליטה בידי בית הדין

לך יש יכולת לשחק את המשחק פייר,

מסורבת גט לא יכולה להכנס למגרש בכלל.

ההבדל עצום, תהומי.

החלטת שיש קשר, אתה תקוע על זה.

אבל אין קשר.

היא יכולה לבקש מבית הדין להכריע אם בעלה חייב לגרש אותה או שלא...

כל מה שאני מבקש, הןא שתחליטי אם הולכים על הכיוון של "זאת ההלכה, וזה מה שבית הדין קבע ומומלץ לשחרר" או שמתייחסים לעוד דברים.

אני "נתקע" על מסורבות גט, כי זה המקום היחיד בו נשאר לגברים *איזה שהוא* כוח בבית הדין הרבני (למרות שיש אגב נשים סרבניות לא פחות), אבל "משום מה" בנושא זה הכניסו לנו לראש ש" זה לא יפה", גם במקרים בהן בית הדין לא כופה לגרש.

לעומת זאת, בנושא המזונות יש כאלו שחושבות שזה בסדר גמור לסחוט כמה שיותר, כי "זה מה שבית הדין קבע".

ויש פה אפילו מישהי שחשבה שזה מצחיק כי בברית אמרו " זה הקטן גדול יהיה", איזה צחוקים-אני מתעלפפפתתתת ...

הגברים כיום לוקחים לגמרי על עצמם מטלות "של נשים", וודאי בעת גירושין,  וודאי במשמורת משותפת,  אני רק מחכה שכל המתנשאות למיניהן (גם אם זה בכסות "טיפולית" כמו שלך במחילה למרות הרצון הטוב שלך), ינסו חודש-חןדשיים לקחת על עצמן את המטלות שייעדתם לאבות...

אתה אומר שנתקעת על מסורבות גט לא כי כואב לך על העוול אלא כי שם יש פטרוניזם ועליונות גברית?

אתה במלחמת מינים שלא נגמרת או בעצם במלחמה עם אובדן השליטה בחיים שלך?

אני לא בתחרות איתך מי יותר סובל בעולם גברים או נשים.

אתה מנסה להשוות בין גרושה שמקבלת מזונות שנפסקו על ידי בית המשפט או בית דין – לבין גבר שמסרב לתת גט ומחזיק אישה  כבת ערובה ומתעלל בה.

כאילו שגבר גרוש וגרושתו נמצאים בכזאת זירה של שליטה התעללות עונש נקמה.

אדם מבוגר, שכבר יצא מהנישואים, שמתעקש להישאר רדוף, מחפש קונספירציות נשיות בכל משפט, ומדמיין את גרושתו כמו סרבנית גט שנטפלה אליו.

גרושה היא לא האויב של הגרוש.

מרשה לעצמי להגיב כי הגרוש שלי כל כך לא כזה

שאני מרגישה שאתה עושה עוול לכל הגברים כאילו אתה מייצג אותם

אתה מעניש את גרושתך על זה שהעיזה לרצות להתגרש ממך

באי תשלום מזונות לילדים שלך בתירוץ של משמורת משותפת?

כאילו ילדים מתוקים

לא יהיה לכם לחם בגלל שאמא העזה לרצות להשתחרר ממני?

ואז אתה מעניש את עצמך???

לא יהיה לי טיפול רגשי כי גרושתי העיזה להתגרש ממני?

מזכיר את האמרה

"להתרגז פירושו להעניש את עצמך

בגלל טיפשותם של אחרים."

תצא מתוך מחשבה של כמה אתה שווה ותרים לעצמך

היא הפסידה אותך, נכון? אז זה היא הטיפשה

מפה קח אחריות על עצמך, תקנה לילדים שלך אבא טוב מפנק שמח

ותדאג לעצמך לטיפול ולהם ללחם ולא רק מתוך עוצמה וכח

הגרוש שלי שותף בהכללל

בתיק חדש לילד לגן כי אכפת לו שיהיה שותף בהתחלה החדשה

לא הכל שאמא תקנה לכם...

הוא שותף אפילו בקנית הלבשה אני נותנת לו קבלה והוא מחזיר לי בשמחה חצי

ספרי לימוד קונים יחד הכל למען הילדים

ויש לנו כעסים אבל אנחנו לא מענישים את ילדינו

ככה נראה גבר גדול, אני ממש מעריכה את הגרוש שלי

זה גורם לי לומר לילדים כמה הןא אבא נפלא

ולשמוח כשהילדים שלי אצלו.

תעשה שינוי רק קטן בדימוי העצמי שלך, תראה איך הכל משתנה

האם קראת בכלל את הדיון ואת טענותי?

תודה רבה על הפסיכולוגיה בגרוש ועל ההסגברה.

בטוח שהיית יכולה לעדות מנטורינג לעבדים בתקופת העבדות, והיית מסגבירה להם כמה כדאי לא להתלונן ולהיות עבדים טובים כמו העבד שלך.

אין לי מושג כמובן מה המקרה שלך, אבל הצורה בה את נכנסת לדיון, בלי לקרוא לכאורה כמעט מה נאמר בו מהצד שלי, דורש את בתגובה שקיבלת הרגע ממני. 

אבל נתחיל בכך שמזונות במשמורת משותפת, וודאי מזונות גבוהים שקיימים לפעמים ברבני, פוגעים בילדים ואינן לטובתן.

את באמת עד כדי כך מאותגרת?

איפה דיברתי על עצמי ואיפה אמרתי שאני לא משלם?

בסך הכול אמרתי שהם נגד הילדים, בכל מקרה במשמורת משותפת כאמור, בדרך כלל האבא קונה בעצמן ביגוד בביתן, ואין סיבה שיצטרך לקנות גם לאמא.

אם את מתעקשת לדבר על המקרה שלי, אני קונה לילדים גם בגדים אצלי וגם נעליים המשמשים אצל האמא כי היא מתקמצנת לקנות להם.

ובנוסף, משלם מזונות שבנס אינן גבוהים מדי בשל נסיבות ייחודיות, אבל בעבר היו גבוהים יותר, וכמובן הקשו עלי לתת לילדים שברוב חוצפתם רוצים בית ואוכל גם אצלי את מה שהם צריכים,  אבל אני "סתם נלחמתי " "כדי להתנקם בגרושה " כי כידוע הצורך של ילדים באוכל ובית אצל האב זה צורך כוזב.

אני מתעקש על הדיון העקרוני, כי כפי שאמרתי בין היתר ולא טרחת לקרוא, הגיע הזמן שנשים שסוחטות את אבי ילדיהן ומקשים עליו לקיים את ילדיהם בביתו בשם ה"הלכה", יתביישו כמו שגבר שמסרב לתת גט בשם ה"הלכה" מתבייש.

בבקשה לא להגיב לפני שקוראת את כל הדיון, מקווה שאינך מאותגרת בנושא, ויודעת קריאה והבנת הנקרא.

זו תחושה סובייקטיבית? זה נתון לפרשנות?

מי אמר שזה גבוה?

מי קובע? הרי צריך מישהו שיקבע.

אתה קובע? הרגש שלך? אולי הגרושה תחליט? אולי נשאל את הילדים?

מי מחליט?

בסוף מישהו צריך להחליט והוא החליט.

אני לא מצליחה להבין,

לא עדיף לחיות בידידות עם הגרושה? זה לא אינטרס של הגבר שיהיה לה ולילדים טוב?

אם לדעתך נעשה לך עוול בבית משפט/דין- תפנה אליהם.  

תסגור את זה שם.

מה אתה חושב שקרה? הגרושה עשתה עיניים לשופט? לכן פסק לטובתה? סגרה איתו דיל נגדך?

אתה מחפש "צדק" לדעתך, צועק צדק, ושיוויון, מחפש לנצח. נראה שיש הרבה מטענים לא פתורים.

מה כל זה מייצג אצלך? כל נושא הכסף כל כך רגיש אצלך, כל כך אישי עמוק.

אולי אתה עדיין פגוע מהנישואים, מהגירושין? נשארת עם תחושת רמיסת כבוד? השפלה?

אולי ההורים שלך גרושים?

איך אתה עם עולם הרגש? עם הבעת רגש? עם אמפתיה, עם מחילה, הקשבה?

אתה דש הלוך וחזור בנושא הכסף, לדעתי זה בכלל לא הנושא.

אתה לא חייב לענות,

רק מדגישה שוב את הנקודה שניסיתי להעביר- כל הכעס הזה, המתח, המלחמה, משפיע עמוקות על הילדים, מטלטל את כל החיים שלהם, לא רק בילדות, זה משאיר צלקות ומשפיע גם על המשך החיים.

לכן אמרתי שטיפול רגשי זה לא פריבילגיה, זה כמו טיפול רפואי הכרחי.

כשמחייבים יותר מחצי מהמשכורת הבסיסית של האבא במשמורת משותפת ומה שנשאר לן מספיק בקושי לשכירות, אז זה גבוה, וודאי אם נשאל את הילדים...

ההיגיון אומר שלא צריך בכלל מזונות, כמו שהאישה לא באה לנקות ולבשל בבית האב "בשביל הילדים", אבל עדיין זה מופרך עוד יותר כשזה בסכומים המפורטים בקטע הקודם.

אני לא מדבר כעת על הקטע האישי כפי שאמרתי, אבל למה שמישהו ירצה להיות בקשר טוב עם גרושה שסוחטת ופוגעת בילדים בלי סוף?

יש סיבה למה אינך מתייחסת לשאלותי האם את מדברת ככה גם למסורבת גט?

לא בהכרח פוסקים לפי הכנסת האב,

פוסקים לפי מכלול הצרכים של הילדים.

כמו דוגמת האברך.

הגרושה לא סוחטת,

היא לא יכולה לסחוט,

איזה כוח על נדמה לך שיש לה?

היא יכולה לדרוש גם מליון דולר לחודש

ואתה יכול להציע גם שקל תשעים.

בית דין פוסק.

לא חוזרת לנושא המסורבת גט, עניתי לך הרבה פעמים, שוב ושוב. אם אתה לא רוצה להבין לא תבין.

אתה תקוע על זה שתהיה בריא. 

הוא רק רוצה שיענו לשאלות שלו

וכשעונים הוא עונה לא לענין

הוא לא עונה על שום שאלה שנשאלה

תענה על 3 מהשאלות שהופנו אליך בכנות

אני לא כאן בשביל זה כפי שהבהרתי.

צ'אנס אחרון אלייך, עני בבקשה בצורה מסודרת מה טענותי העיקריות, ומה תגובתך לכל טענה.

שלכם שאתם מדברים בשם כל הגברים, הופרך

ראינו שיש רק 85 שחתמו ויתכן שאתה נכנסת מכל מיני חשבונות

נקסט

שיש קשר לגט כפוי או לאיש שבורח ומסרב

אין קשר

שזה מלחמת מינים

אם נחליף אתם ואנחנו נמשיך לטעון את אותן טענות

רק בהפוך אז זה לא יעזור

עכשיו תענו לשלנו

לגבי סרבנות גט, אודה לכתיבת טענתי בצורה מסודרת ואת הפרכה לטענתי.

לא אמרתי מעולם שזאת "מלחמת מינים", נא לקרוא שוב את טענותי שסיכמתי כמה פעמים.

לאלו שאלות שלכם לא עניתי (לא שאלות אישיות]?

משל האמהות נכות...

לגבי מסןרבת גט, "ענית" ששם אין מה לעשות, ובנושא המזןנןת "יש מה לעשות".

שאלתי במקרה בו בית הדין פסק שהגבר לא חייב בגט, האם תעןדדי את האישה "להשלים עם המצב", טרם נעניתית

הלכת לבית דין ועכשיו מתמרמר לעדי עד. תקח אחריות.

באופן אישי אני חושבת שזה לא אכפתי לא מוסרי לא ערכי לא אבהי ולא גברי וזאת טעות חמורה מול הילדים. זה מעיד הרבה עליך כאדם. אבל זה כבר שלך. 

בפועל, לא נרשמה היענות.

לגבי נושא ההבדלים בין הרבני לבימ"ש, יש לי הרבה מה לומר,אבל אין לי כוח שהדיון יעבור לשם.

שאני בטוחה שאף אחד לא מסכים איתך

בדקתי בעצומה שלך

רציתי 500 ויש לך 85

כנראה באמת חיה בבועת "גרושות" משלה, אני נמצא בהרבה קבוצות של גברים ןבהרבה קבוצות מעורבות והנושא מטריד הרבה גברים (וגם נשים הוגנות).

נכון, שכמו שאמרו כאן בבימ"ש הבעיה כיום פחות אקוטית.

אם רצית שיוויון פוסט מודרני למה לא הלכת לבית משפט?

בבית דין רבני אין שיויון, חובת מזונות רק על האב בלי קשר לחלוקת המשמורת.

גם לאברך יפסקו לו מזונות וידרשו ממנו להגדיל הכנסה.

האם זה נכון לעשות? אולי יש על זה דיון ערכי, דתי, מוסרי, כל אחד ודעתו.

אבל זה לא הכנסת

אל תערב את היחסים עם גרושתך בויכוח אידיאולוגי.

שניכם הגעתם לגירושין, שניכם הלכתם לבית דין והם פסקו מזונות.

למה הגרושה אשמה?

מזונות הם לא "תשלום לגרושה", הם השקעה בילדים, במזון שלהם, בלימודים שלהם, בבריאות ובנפש שלהם. זה חלק מהתפקיד של האבא, גם אם הנסיבות השתנו.

יש בזה שהגבר אחראי לפרנסת ילדיו הרבה אמת, כמו שבנישואים הפרנסה מוטלת על הגבר.

יש בזה אחריות, אכפתיות מוסריות.

וכשגבר ממשיך בזה גם כשמתגרשים הוא נותן לילדים תחושת בטחון ורוגע, הוא בעצם אומר להם אני עדיין פה, עדיין אבא, עדיין אחראי עליכם, אני דואג לכם הכל בסדר.

המלחמות מערערות לילדים תחושת בטחון ואמון.

מאחלת רק טוב לכולם.

בבקשה להפסיק לרקוד על הדם באם אין לחם תאכלו עוגות שלכן...

מה הקשר מעניש את עצמך? את שומעת את עצמך?

מכירה את המושג חשבון בנק ? תשלום שכר דירה? קראת בכלל מה הסברתי בנוגע לטיפול רגשי בלי קשר אלי באופן אישי, וגם הסברתי שכשאין כסף לשכר דירה, אין איך לשלם על טיפול.

אין לך בושה (לא לך באופן אישי), כמי ש"מייצגת" את הסחטנות של חלק מהנשים, עוד לבקר את הקושי של גברים לפעמים לשלם על טיפול רגשי כי אין להם לשלם שכר דירה עבור ילדיהם, אחרי שסחטו אותם "לטובת הילדים"?

הרצחת וגם ירשת?

ואני רוקדת על הדם?

אני רואה שבסוף יש לך כוונות טובות, מרגיש שהקול שאני מביע הרבה פחות ידוע ונשמע משום מה, לכן חשוב לי להביע אותו.

למרות שאני אישית (וילדי) הסתדרתי איכשהו ב"ה...

למה אתה כל כך סוער? מה אכפת לך?

אתה בטיפול?

והיא לא מקבלת את התוצאה ,ומנסה להמשיך לסחוט במלחמות קטנוניות עוד ועוד, להשקיע אנרגיות בשקרים כדי לגבות ממני כספים שמקבלת ממקומות אחרים ועוד, ומבחינתה היא צדיקה גדולה כי יש נשים גרועות יותר (כנראה צודקת), ו"חברות" בסגנון שלכן מגבות אותה ומספרות לה כמה היא "צודקת", כי הרי "זאת חובתי".

אכפת לי, כי חוויתי תקופה בעצמי את הקושי, וראיתי הרבה אבות שהגיעו למקומות קשים יותר, ואגב, הגורמים לזה זה כמובן אותה פרוגרסיביות הגורמת לאנשים תמימים בארה"ב ואירופה לרחם על תושבי עזה כי הם "מסכנים"...

הלכתי לטיפול ובעז"ה אלך שוב כשאוכל, יכול להיות שתהיה לי פחות מעורבות רגשית, אבל העוול ישאר עוול.

כשמעולם לא חוויתן את הצד השני, את אפילו לא טורחת לקרוא את דבריי, וישר רצה לתקוף בדברים לא קשורים.

האם היית מתנשאת ככה גם כלפי מסורבת גט, שמספרת על העוול שהיא חווה?

ניסית את זה?

טרנד חדש כובש את הרשת: הגברים שהחליטו לנסות "להיות בהיריון"

דבר איתי אחרי יומיים

אני מדבר כרגע על חלוקת המטלות בעת גירושין.

כל סגנון הדיבור והתיוגים, החלטת עלי שאני לא משלם מזונות, שזה כדי לנקום בגרושתי, ושהיא יזמה את הגירושין, משדרת שאסור לי להתקומם על עוול (כמו שכאמור בחיים לא היית מדברת למסורבת גט מן הסתם), ואם אני מתקומם זה אומר שאני חייב טיפול דחוף, ואם אין לי/לאבות אחרים כסף לטיפול כי ברוב חוצפתנו אחרי המזונות בקושי נשאר לשכור דירה, אז גם פה צריך "לבקר" אותנו על חוצפתנו ועוד.

אם זאת לא התנשואת, אז מה כן?

לא באופן ישיר בגלל המזונות הגבוהים (שכמו שאמרתי בנס הם פחות גבוהים כיום), אבל כן באופן עקיף...

ברור שאם הייתי מקבל מזונות במקום לשלם, גם לי הייתה את הפריבילגיה

סיוע וטיפול נפשי ורגשי

נסה את הרשימה פה

מספיק להיות אשה...

תודה על ההפנייה.

והכי התנשאות.

מה אתם רוצים לעשות עם זה הלאה?

אתם צודקים וזהו וניתן לכם להתמרמר.

אבל למה לא להחליף באמת? 

יצא מאיזון מבחינה גרפית.

אני "החבר שלו" בכל מקרה.

ורציתי להזמין אותכם ואתכן לקבוצת ווצאפ חדשנית

שנקראת

"גרושים וגרושות מתכתשים - למטרת חקר רגישות לבן בת הזוג העתידיים ואולי גם היכרות"

בנתיים רק הוא ואני בקבוצה

והכל רגוע.

למעוניינים להצטרף אלינו נא לפנו

ועם בנות המין היפה

היא לא דרך לפתח אנטלגנציה רגשית או רגישות לבת הזוג העתידית.

לא נראה שיש מוטיבציה לאמפתיה,

זה נראה יותר בכיוון התבצרות אובססיבית והתנצחות עד חרמה.

חבל.

אפעלו היברתי לו את הקיצבה של הילדים אחרי הרבה חפירות של מירמור מצידו.

שייקח ויהיה לו, תודה לה' - הוא הזן ומפרנס. 

מעדיפה לקחת עוד עבודה קטנה ולא להתעסק בכספים מולו.

ולכן היא מחזיקה בו, לא בטעות.

ניסיתי מה שאפשר. ולא רצתה.

אבל תלוי איך ניסית.

אתה יודע מה הסיבה האמיתית לגירושין? יש לך דרך לתקן את מה שנעשה? אתה אמפתי לרגשות שלה? הלכת לטיפול אישי שקידם אותך או שינה משהו אצלך? למשל לדעת לתקשר טוב יותר או להבין את עצמך ואת בת הזוג טוב יותר?

נשמע שעברת סיפור כואב.  

היא בדיוק בשביל זה, כדי להרגיש ש"כל הגשרים נשרפו" ו"אין דרך חזרה", וכן כדי לגרום לשני להגן על עצמו ואז להגיד לעצמם ולסביבה "אתם רואים כמה הוא בלתי נסבל ובעייתי"?

האם זה בהכרח חכם ורציונלי?

כנראה שלא.

"לשרוף גשר", לפעמים זה בא להגן ולשמור עליך אחרי מחשבה ותובנות.

אבל כשעושים דברים כלפי חוץ בשביל לשווק את עצמך או לנצח באיזה מלחמה זה כבר משהו אחר.

זה טבעי, הרבה נופלים לזה, כי האגו פצוע והכבוד העצמי גם. מעורבב בזה חווית דחיה, נטישה.

אבל זה רק מראה שנשאר שם רגש לא פתור, לא? 

חיובי כמובן (גם להילחם כדי לשרוף גשר, זה לא מעשה חכם, אם מישהו מחליט להיפרד, האידיאל לדעתי הוא לסגור מעגל בצורה יפה, ואפילו שמעתי על מושג של "להיפרד באהבה")...

לגבי רגש לא פתור, את גם צודקת לגמרי כמובן.

כבר אמרו שההיפך מאהבה זה לא שנאה, אלא אדישות.

עריכה לתגובה הקודמת שמשום מה אני לא מצליח לערוך: 

אני מאמין שהרבה פעמים אפשר בכל זאת לתקן/לנסות לתקן גם לאחר מלחמות הגירושין (אולי בדיוק בגלל מה שאמרת כאן, שמלחמה מראה גם על רגש שנשאר), אבל צריך ש 2 הצדדים ירצו, ואי אפשר לחכות בלי סוף.

זה רק אומר שהיא פגועה.

ואולי מנסה להגן על עצמה מלהפגע עוד יותר, ההגנה כוללת גם התחמשות והתקפה, וזה גובה מחירים.

כי האמון נשבר.

לפעמים כשאני חושבת על זה, זה כל כך עצוב. 

אם ניסית, נותר רק לכבד את הרצון שלה במרחק. 

וחציית הקווים האדומים גם אם פגועים.

אבל היות וזה כל כך נפוץ, אולי יש כאן משהו מעבר.

שאצלם הרגש יותר חזק מהשכל,

הם פחות קרים ומחושבים.

וזה בלי להצדיק משהו, אולי קצת להסביר.

אם אצל צד אחד הרגש חזק, והצד השני יותר קר ושכלתני זה יכול להכאיב בנישואים.

הצד הרגיש מצפה לרגש יותר ממה שהשכלתן יודע או מבין וכשאין הוא גם נפגע יותר.

גם בנישואים וגם כשמתגרשים זאת אותה דינמיקה.

הרגש יותר בעוצמה.

כרגע זה אולי נראה שלילי אבל זה יכול להיות גם חיובי. 

אם רגש חזק מצדיק ניסיון להרוס בכמה מובנים את חייו של מי שפעם אהבת.

אני אגב רואה גם את עצמי כאדם רגיש לא פחות, אבל יכול להיות שבכל זאת מבין קצת למה את מתכוונת.

צריך לחשוב על זה.

כדי שלא יהיה את זה

ברור שהכי קל בחירת מחדל, אבל אנחנו פה להתמודד

הפוך, הכל צף.

כואב פחות בהתחלה כואב יותר ואז מנקזים ומעבדים אחרי שנתיים כואב מעט פחות

אבל סוחבים את זה יחד עם המטפל

גם אני בדיוק ככה.

חיבוק

שקלת פשוט להשאיר משהו מנגן לפני שבת?

מה עם קריאת ספרים כמו פעם? 🙂.

אני מוצא שזה ממש ממלא לי את הזמן, וחבל שמצליח לקרוא בעיקר רק שבת בשבועיים כשאני לבד...

בכל מקרה, מוזמן לאישי, אם בא לך לפרוק בלי קשר.

יכולה להמליץ אם תגידי מה את אוהבת...

מה עם להזמין חברה? להיות מוזמנת?

ואפשר ואף צריך למצוא לזה פתרונות.

לתפוס את השד כשהוא עדיין קטן.

במצבי רוח קשים במיוחד, קראתי ספרי ילדים. אוהבת.

השבת כיסוד הבריאה: ציר מרכזי לגילוי אלוקות בעולם

מצוות שמירת השבת אינה רק ציווי דתי המיועד למנוחה, אלא היא מהווה את היסוד המבני של הבריאה כולה. תכלית השבת היא להביא לידי ביטוי את גילוי האלוקות בכל רבדי המציאות, ובפרט בעולמנו הגשמי – ה"עולם התחתון". על פי תפיסה זו, השבת היא הכלי שדרכו מכירים יושבי תבל כי קיים בורא קדמון ונצחי העומד מאחורי מערכת הטבע האינסופית.

עדות על חידוש העולם

עצם השביתה ממלאכה ביום השביעי מהווה עדות חיה על כך שהעולם אינו קדמון, אלא נברא ברצון הבורא. כפי שנאמר בעשרת הדיברות: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ... וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ, י). בשמירת השבת, היהודי הופך לשותף בהצהרה הקוסמית על ריבונותו של הקדוש ברוך הוא, ובכך הוא פועל להעביר ולבטל את "רוח הטומאה" או הרוח המתנגדת המנסה להסתיר את הנוכחות האלוקית בעולם.

השבת כמקור הברכה והידיעה

חז"ל מלמדים כי "השבת היא מקור הברכה", והיא זו המעניקה חיות לכל ששת ימי המעשה. דרך השבת, הידיעה האמונית מחלחלת מן השכל אל הלב, עד שמתקיים החזון הנבואי: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'" (ישעיהו סו, כג). גילוי זה נועד להסיר את מסכי ההסתרה ולזכך את המציאות הגשמית, כך שכל נברא יכיר במטרת בריאתו – להוות דירה בתחתונים לשכינה

שמירת השבת היא האקט העוצמתי ביותר של השלטת הרוח על החומר. היא המחסום המוסרי והאמוני האחרון בפני תפיסות עולם חומריות, והיא המפתח לגאולה השלמה שבה יתגלה כבודו יתברך בכל העולמות כולם, כפי שאנו מייחלים: "לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים".

כשבן אדם מתפרק אין לו כוח להחזיק כלום, וכל היסודות מתערערים.

הדתי הממוצע, המחמיר מאוד והלייט מאוד גם יחד - לרוב לא נופלים בשמירת שבת. לכן זה חריג.

אני נפלתי בשמירת שבת הרבה בתקופות שהיה לי קשה. זה עדיין חריג, עדיין מזיק לבן אדם באותה המידה, עדיין עושה קרע בעובי הקורה של עולם ההשקפה והערכים שלו.

במקום לערוך השוואות כדי לקבל חצי נחמת טפשים (או גערה והתנערות מכל מיני מדקדקי קלה כבחמורה) - קח את עצמך בידיים, תראה בזה אינדיקציה למצב נפשי חמור שמערער דבר יציב כמו עולם ערכים והרגל תרבותי, קח את עצמך לטיפול ולכל מה שיוכל לעזור לעצמך לקום.

להירקב ברחמים עצמיים, בבדידות ופסיביות עושה נזקים אדירים בחיים של האדם הפרטי, והם מחלחלים ופוגעים גם בקרובים לו.

מאחל שהשברים והרסיסים יתאחו ושתקום מחדש

היא מצווה יחסית קלה

למי שרגיל ונמצא בסביבה שומרת

ונהית קשה למי שיוצא מהשגרה הרגילה של שבתות

נניח אנשים שנמצאים לבד או נתקלים בסיטואציות רפואיות תכופות עם מכשירי חשמל או כל דבר אחר שמקשה

בעוד נניח אי שמירה נגיעה זה משהו יותר חשוף כי זה קורה בין 2 אנשים

אי שמירת שבת יכולה להיות סמויה לחלוטין

לכן לא באמת אפשר לדעת כמה זה נפוץ

בעיניי חשוב לבחור מה שנכון ללב

מה שמשאיר אותך יציב ושפוי

דת ואמונה לא קודמים לשפיות

ותמיד אפשר לחזור לבחור אחרת כשזה יתאים

אינו דתי. כן אפשר לומר שבנושא הזה הוא ....לא דתי. כלומר, מחפף.

אני מצדיעה לך. אל תכנעי לאף אחד ואל תתשפרי על המצווה החשובה

הזו, אפילו אם יהיה נסיך חלומותייך...

שנה טובה לך!!

בס"ד

האם גם נאמר שמי שרק גונב הוא שומר חוק, אלא שבתחום הגניבה הוא לא שומר חוק?

האם אפשר לומר שיש מי שבאופן מודע, מושכל ומתכונן מצפצף על ציווי אלוקי (שהוא גם מאמין בקיומו, כמובן) - נחשב ל'דתי'?

וקפדנית על כ ל המצוות, קלה כחמורה, בלי לחפף, אז כמובן שאינו דתי;

השאלה באמת למה הכוונה בלהיות דתי; ואם הוא לא מצפצף רק נכנע ליצרו, הוא כן נחשב דתי?

ואם הוא מחפף רק במצווה או מצוות וכן מקפיד על מצוות מסוימות, מה איתו, דתי או לא?

אם הוא מקפיד על הכל אבל לא חזק בשמירת לשון, למשל, הוא דתי או...לא?

וכך הלאה.....

לא מביעה כאן דיעה, אלא הרהור, מה זה באמת דתי?

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

כל אחד והמסע שלו בעולם הלא פשוט הזה, ברוחניות שלו, בדרך שלו עם ד.

האתרים האלה זה לא הלמ"ס וזה לא התפקיד שלך או של אף אחד למדוד או לשפוט את האחר.

יש ד בעולם, תן לו לעבוד.

תתמקד במסע שלך, בעצמך, ובלחפש אשה שתתאים לך לערכים שלך ולרצונות שלך.

בהצלחה❤️

לא מודדים או שופטים אחרים, רק תופעות כלליות.

אבל את צודקת במה שכתבת לו

מחילה אם פגעתי ערב ראה"ש בכל עובדי הלמ"ס.

כבודם במקומם.

רק דייקתי, לצורך השעשוע

יש דברים כגון מה שפותח השירשור דן בהם שלא קשורים למחקר ובטח לא למחקר כמותי

פחות מ5 מתוך 10!

אתרים דתיים!

התחקיר המלא יפורסם בסוכות,

בוא נחכה.

מזל שיש אותו שיברר מי אנחנו.

לחדשות המגזר

גוף ממשלתי (נראה לי) שמפרסם דוחות סטטיסטיים על האוכלוסיה (למשל - הכנסה ממוצעת למשק בית)

אדריכלות של נצח: צניעות, זמן וקדושה בעידן החומר

בעולם המודרני, המושג "עבודת אלילים" פשט צורה ולבש חדשה. אין מדובר עוד בפסלי אבן, אלא בהפיכת יצרים אנושיים ודחפים רגעיים לערך עליון המכתיב את סדר היום התרבותי. המרחב הציבורי, הרווי במיניות מוחצנת ובפולחן הגוף, מהדהד דפוסים עתיקים של תרבויות עבר שהתמקדו בחומר ובפריון כחזות הכול. מציאות זו מעמידה את האדם המודרני בפני אתגר רוחני: האם להיסחף אחר הזמני, או לבנות חיים בעלי איכות נצחית.

התורה והמצוות מציעות חלופה יסודית המוגדרת כ"קוד הגנטי של הנצח". בניגוד לתפיסה הרואה במגבלות ההלכתיות מחסום, הן מהוות למעשה "כלי מחזיק ברכה". הצניעות והקדושה אינן נועדו לצמצם את האדם, אלא לאפשר ליופי הפנימי – לנשמה – להאיר מבעד למעטפת החיצונית. שמירת המרחק וטוהר המחשבה יוצרים מרחב של כבוד ואצילות, המשרה שכינה בתוך המחנה ומעניק חוסן מוסרי מול תרבות של פריצת גדר. כוח המשיכה, בתוך מסגרת של קדושה, הופך מכלי לתענוג רגעי לאמצעי לבניית קשר פנימי, עמוק ונצחי.

הגשר המחבר בין העשייה האנושית לנצח הוא הזמן. במבט תורני, הזמן אינו רק רצף ליניארי מתכלה של שניות ודקות, אלא מרחב של "תנועות איכותיות". בעוד שהמדידה הכמותית היא מוגבלת, האדם יכול "לצבוע" את רגעיו באיכות אינסופית על ידי חיבורם לרצון העליון. ככל שהפעולה נעשית מתוך הכרה בערכי הנצח, היא משתחררת מהתלות בממד החומרי החולף.

לסיכום, העולם הזה הוא "שעת העבודה", המעבדה שבה הופך החומר לרוח. על ידי בחירה בערכי הצניעות וניצול הזמן ככלי לבנייה רוחנית, האדם מכין את עצמו לעילוי הנשמה באור החיים האינסופי, ומבטיח כי קיומו לא יישאר בגדר רגע חולף, אלא יהפוך לחלק בלתי נפרד מהנצח.

יותר בהכללה.

אותי הפתיע עצם זה ששואלים אותי אם אני שומר נגיעה, כאילו יש הוו"א שלא.

זה אמור להיות כל כך ברור שלא מדברים על זה בכלל.

ואין כאן עניין של שפיטה. יש כן עניין להעמיד דברים על דיוקם. לפחות

בפורום, בכתב. ברור שכל אחד וההתמודדויות שלו, אבל אולי צריך

להיזהר מכל מיני התפלספויות על מצוות ברורות וחד משמעיות -

תהא דרכו והתלבטותו של כל אחד אשר תהא, אבל את האמת

יש לאמר.

תאר לעצמך: בן אדם שמגדיר את עצמו דתי, לא שואלים אותו אם הוא שומר שבת. למה? כי זה מובן מאליו שזה חלק מההגדרה של דתי.

אבל שמירת נגיעה כן שואלים: סימן שלא ברור לאנשים שזה חלק מההגדרה של דתי. וזאת הבעיה.

איסור נגיעה זה לא רק "עוד איסור", זה חלק מהתייחסות שלמה ליחס בין בן ובת. לא לשמור נגיעה זה גם אמירה מעבר לעצם העובדה שיש פה בן אדם שמגדיר את עצמו דתי ומוכן לעבור על איסור בלי למצמץ...

יש אמירה

כשאתה בא להוכיח מישהו צריך קודם לגזוז את הציפורניים ואחרי גזיזת ציפורניים צריך ליטול ידים ורק אז אפשר להוכיח (וככל הנראה גם התוכחה מתקבלת אחרת)

בלי להכנס למה בסדר או לא בסדר בהתנהגות שאתה מדבר עליה

הטון כשאתה כותב או מדבר חשוב מאד האם זה טענה כלפי מי?

או שזה קריאת התעוררות ואז צריך לומר את זה בהתאם.

שנה טובה ומתוקה

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו?

כי שמירת נגיעה היא ביטוי להתמסרות דתית, ומי שמתקשה בזה יתקשה גם לא להדליק מזגן בשינוי כשקר לו בקיץ, ויתקשה גם לשמור נידה אחרי החתונה ויתקשה לשים סינון מוחלט על כל המכשירים שלו וכן הלאה. לכן הכותרת כן צודקת.

אין רגע דל: מדוע כל שנייה בחיינו היא בחירה בין חלוף לנצח?

הזמן, המשאב היקר ביותר שניתן לאדם, נתפס לעיתים כרצף טכני של דקות ושעות. אולם חכמי ישראל מלמדים כי הזמן הוא למעשה אוסף של "תנועות איכותיות" – מעשים ובחירות המעצבים את הנצח. בעולם המהיר של שנת 2025, עלינו לזכור את העיקרון המהדהד: יש דין ויש דיין. דבר אינו הולך לאיבוד; כל רגע מתועד ונרשם בספר הזכרונות האלוקי, וכל בחירה קטנה מקבלת משמעות נצחית.

הזוהר הקדוש חושף כי ברגע שאדם מתגבר על יצרו ("אתכפיא סטרא אחרא"), הוא מעלה את כבודו של הקב"ה בכל העולמות. כאן טמונה התובנה המהפכנית: האדם אינו צופה פסיבי בזמן, אלא שותף פעיל ביצירתו. כשאנו בוחרים בטוב, במעשה חסד או במניעת עבירה, אנו משנים את איכות הזמן עצמו והופכים רגע חולף לנכס נצחי.

הידיעה כי הכל מתועד אינה צריכה לעורר פחד, אלא יראת רוממות ואחריות. לא כמות השנים היא הקובעת, אלא איכות הרגעים. אדם יכול ליצור עולמות ברגע אחד של התעלות מוסרית או לימוד תורה במסירות. כל הימנעות מחטא הופכת למנוף רוחני, וכל מצווה לנקודת אור שאינה כבה לעולם.

עלינו להפנים כי העולם הזה הוא רק פרוזדור והצעה למעבר לעולם שכולו טוב ונצחי, והכרטיס לכניסה לשם תלוי אך ורק במעשינו הטובים כאן. כפי שסיכם קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". זהו תמצית קיומנו – להפוך את הזמן הארצי למציאות אלוקית שתישאר חקוקה לעד.

שבת לבד מרגיש לי משהו מאוד בודד

אבל אולי יש משהו בללמוד להיות לבד בלי להרגיש בודד.

שקט לא חייב להיות מפחיד, שקט יכול להביא שלווה.

לא חייבים למלא את השקט ברעש.

וזה רק בינתיים.

מקווה שבקרוב תמצא את שנפשך אוהבת לחלוק איתה רעוא דרעוין ביחד.

באמת אני חייב לנסות את זה, כרגע מוקדן מדאי בשבילי, זה עוד טרי.

הכל בסדר

בהתחלה, להתאפס קצת ולהכיר את עצמי מחדש.

עכשיו, אני עדיין נהנה, אבל כן מרגיש קצת יותר גם את הבדידות (דבר בריא לדעתי, במקום לברוח מזה)...

יש לי רעיון קטן ואני מבקשת לא לצחוק עלי מאוד:

חיית מחמד יכולה לתת הרגשה של נוכחות עוד מישהו חי

בבית. כלב ידידותי, חתול (לנו היה חתול חם לב ומקסים),

ואפילו ציפורים; תוכונים קטנים למיניהם. די מרגיע

שיש עוד מישהו שנושם בבית תוך כדי שינה, בלילה

למשל......

אבל זה לא אדם. ברור. אולי באמת עכשיו להתארח

יותר (אם יש חברים שאתה מרגיש איתם נוח)

ובמשך הזמן תראה שתוכל גם להיות לבד.

אם יש שכנים נחמדים שמזמינים, לא להתבייש.

להביא משהו נחמד כדי שתרגיש יותר נוח

ולא להרגיש עלוב עם ההתארחות.

פעם נותנים לך ופעם אתה נותן לאחרים...

ואם אפשר להיות עסוק במשך השבוע, אפילו

בהתנדבות, כדי שתרגיש חזק בתוך עצמך, איתך.

אל תתחתן בחיפזון רק מאימת הבדידות למרות

שזה מאוד נורמלי.

בהצלחה ושנה טובה ושמחה לך!

פרוד טרי כמה חדשים בשבתות שהילדים לא אצלי אני שבת בבית לבד ושאלו אותי אחים ואנשים מסביב הציעו לי לעשות אצלם שבת אבל אני מוצא (אולי קצת מקום של כבוד עצמי שאני לא הולך לאנשים) שחשבת לבד זה יכול להיות נחמד בנתיים כבר כמה שבתות וזה רגוע שקט מקפיד על להכין אוכל ולעשות סעודה

כי הבנתי שהחיים שלי הם ביידים שלי גם כשאני בזוגיות וגם כשלא וכדי לחיות בצורה נעימה עם עצמי ובעתיד עם מישהי אולי, אני צריך ללמוד לחיות עם עצמי כמו שאני רוצה שהחיים שלי יראו ולכן זה כולל להכין אוכל ולעשות סעודת שבת עם עצמי ועם הקדוש ברוך הוא כולל שירים ולימוד קטן

ואז ללכת לקרוא משהו ופשוט לנוח מהשבוע

בהצלחה בדרך הזאת

עם עצמי ועם הקדוש ברוך הוא

ויש אנשים שקשה להם מאוד להיות לבד. במיוחד אחרי חוויה לא פשוטה של גירושין.

אני בעד ספרים. לקרוא ספרים שאוהבים (לא מדכאים אבל גם לא זולים...)

מסכים שיש אנשים שונים וכאלה שיותר מתאים להם לבד וכאלה שפחות.

בכל זאת לפעמים אנשים בוחרים לחפש איפה לעשות שבת לאו דווקא מתוך נסיון והבנה עם עצמם שלבד לא מתאים להם אלא מתוך רתיעה מהמצב של להשאר לבד בשבת.

ספרים בהחלט יכול להיות פתרון מאד נחמד ויעיל (ואפשר לקנות בסיפור חוזר ואז משמעותית יותר זול)

נ.ב.

(לפעמים לא מיד אבל אחרי רגע של התייצבות צריך להתמודד עם הקשיים (לאו דווקא אלה אבל בכלל) על מנת לעבוד על לשפר את עצמנו גם אם קשה, עבור הילדים ואו זוגיות הבאה ובעיקר עבור עצמינו) קושי זה לא דבר שלילי.

אני עוד יחסית בהתחלה, הרבה פעמים אני נוסעת אבל הרבה פעמים אחרות אני מגיעה ממש עייפה לשבת הזאת אחרי שבוע אינטנסיבי אז כיף לי השבת שלי בקצב שלי ובצורה שלי. ממש בשבתות הראשונות שנשארתי בבית לבד היה לי קשה לחשוב על לאכול סעודת שבת לבד והתארחתי אצל חברות מהקהילה, רק לסעודות

אבל לצערי בזבילי זה או להתארח אצל ההורים או האחים או שבת לגמרי לבד

כשאני מרגישה שאני ממש צריכה את הזמן לעצמי, אין לי כוח לצאת מהבית או להיות נחמדה לאנשים וכו', אני מכינה לי סעודות שיהיה לי כיף ואז מתארגנת לי בנחת לשבת, אוכלת מתי שבא לי, הולכת לנוח או חדשות מה שבא לי מתי שבא לי וכו' אולי זה קצת פריבילגיה שאני לא חייבת לצאת לתפילה במניין אבל לפעמים זה ממש נותן לי כוח שבתות כאלה

מצטרף לשאלה.

תודה.

פרסומת:

אתר הכרויות בחינם

וכמובן טיפול למי שיכול.

בנוסף, לענ"ד הצורה בה מנהלים את הגירושין עצמם,משפיעה הרבה על מה שקורה אחר כך.

מי שמצליח איכשהו לסיים יפה יחסית, למרות כל האמוציות והמשקעים, הרבה יותר קל לו לסגור מעגל ולהתקדם.

בסוף, גם הזמן הוא המרפא הגדול ביותר.

המרחק מצמצם את היכולת לשמוע דברים רעים חדשים

ותקשורת עם אנשים אחרים קרובים

כזו שמכילה/ חברית/ נעימה/ אוהבת/ מפרגנת

יוצרת חוויות חדשות טובות

מיצרת זכרונות אחרים

בונה אמון

ואז העלבונות יכולים להידחק למקום נידח ופחות לעניין

המרחק עוזר כמו שכתבו

חוץ מזה לטפל בעצמך עם אפשר בטיפול

ובכל מקרה לזכור שאין לך אפשרות לשנות את ההתנהגות של הצד השני רק את מה שאתה עושה ומגיב לזה וזה הזדמנות לשים לב לשפר את עצמנו כי תמיד יש לנו לאן להשתפר בלי קשר למעשים של הצד השני.

ולדבר עם אנשים חברים או מישהו שאתה מעריך לאו דווקא ייעוץ אלא שיחה של שיתוף כשאתה מספר למישהו אחר על הרגשות שלך זה עוזר לך גם לשחרר קצת מהעומס הרגשי וגם להבין את עצמך יותר טוב גם בלי עצות של הצד השני בשיחה רק הקשבה.

תקופה לא פשוטה בהצלחה

שאיני זוכרת את שמו . הן אומרות ש"לצאת" ממהרגשות והטראומה של הגירושין

לוקח בערך שנה וחצי. אצלי זה היה כך.

אין כזה דבר "לשמור נגיעה" זה כמו לשאול:....מתאימה ל...שמירת שבת? כשרות? ברכת המזון?

אני הקשיש.

התכוונתי אם יש לי בני שיח לגילי

מה שכן, לא בטוח שהפתרון תמיד הוא להתגרש, לפעמים אפשר לפתור את הבעיה...

תהיה חזק, ותרגיש חופשי לפנות בפרטי אם תרצה לשוחח עוד.

מניפולציות, אהבה על תנאי, הרגשה שאתה צריך להקטין את עצמך או לשנות את עצמך כדי לזכות באהבה, תחושה של "ללכת על ביצים" כי אתה לא יודע מאיפה זה יתפרץ הפעם, הקטנה שלך (למשל אתה כלום בלעדיי, מי תרצה אותך וכו')

אם זה מגיע עם בידוד מהסביבה, נגיד הרחקה שלך מהמשפחה וחברים (זה יכול להיות בכל מיני מנפולציות רגשיות, לאו דווקא הרחקה "אלימה" אבל התוצאה בסוף היא אותה תוצאה)

זה יכול להגיע יחד עם הרבה מילות אהבה ופרגון, אבל אם אתה תמיד מרגיש דרוך לידה, גם כשטוב כביכול, זה סימן רע.

אם אתה יכול להיות גם חלש ופגיע וגם חזק ומצליח לידה, והיא מקבלת את שני המצבים ואתה מרגיש שאתה יכול להיות עצמך, זה סימן בריאות.

בין מצד הגברים (שזה אולי נפוץ יותר) ובין מצד נשים.

מקווה שאצלכם זה לא כך , אבל יש ספר (אמיתי) על התעללות רגשית מצד הבעל.

"הכל סיפור של פיקסלים" - תמר.

שם זו היתה הפרעת אישיות ממש (כך התרשמתי), שמאוד היה קשה להבחין בה: בעל אברך, א ינטליגנטי, עוזר המון....

אבל מצד שני.....

זה בערך מה שגם אני עובר.

אין לי עצה או משהו חכם להגיד, אבל שולח חיבוק גדול

"בודאי ישנה אהבה". כדאי לעלעל בו.  אפשר לשנות את הראש למקרא דבריו.

הוא עצמו, עד כמה שהבנתי, עבר יעוץ כזוג. הוא גם מטפל זוגי.

אולי זה יעזור קצת לראות את הדברים בפרספקטיבה קצת שונה.

חלילה, אני לא מטיפה. רק נותנת עצה. ייתכן שאם הייתי קוראת

את הספר בזמנו, ועוד יותר - הולכת לשוחח איתו, לא הייתי מתגרשת.

אין שמחה כהתרת הספיקות - מאחלת לך.

יש אדם העוסק ביעוץ שגר בנריה (יש מקום כזה נכון?)

שמו אלי גרון.

יש לו אתר ביוטיוב. לקראת כלה, אולי. כדאי אני חושבת

להיכנס ולקרוא שם. יש לו מאמרים רבים. מעניינים ולדעתי,

חשובים.

לא להתייאש. ולבקש מהשם "הוריני השם דרכך".

אגב, קניתי בזכותך את "בוודאי ישנה אהבה" של רן ובר.

את אומרת לתת לזה עדיפות בקריאה לפני ספרים אחרים שקניתי בשבוע הספר...

איני יודעת אילו ספרים קנית ..אבל הספר הזה נותן תקווה, שאפילו במצבים קשים

אפשר להגיע לאהבה, למצב טוב, שמח...

אבל זה נורא תלוי אולי בסבלנות, בכח רצון, בלתת לעצמנו להיפתח, לקבל (אפילו

אם זה הולך אצלנו טיפין טיפין.)

מה עם הספר שכמעט כ ו ל ם מכירים "גברים ממאדים ונשים מונוס"? יכול לתת מושג

איך חושבים גברים ואיך - נשים. קראתי חוברת טובה דומה גם אצלנו, איני זוכרת את

שם הרב שכתב אותה.

חושבת גם שעדיף ללכת לטיפול. יעוץ טוב. לא מספיק לקרוא, כדי שיהיה עוד מישהו אתי -

אפילו חבר או חברה טובה שיכולים ללכת איתנו יד ביד. להקשיב לנו כשאנו

מתוסכלים, נופלים, כמעט נשברים..

דורש אומץ ומודעות.

בספר "הכל סיפור של פיקסלים" (הזכרתי קודם), לבעל לא היתה שום

מודעות. אבל במאמר ב"מקום" אומרים שיש גם מקרים כאלה שניתנים

לעזרה.

כן. חייבים קשר אנושי כדי לצלוח את הדרך.; מקצועי או לא - העיקר

מבין, מכיל, מחזק. זה נותן כח. ותקווה.

ולא מדובר במקרים של התעללות קשה, נפשית או גופנית.

מזה ומזה אל תנח ידך.

הבדידות שבתוך הזוגיות.

לרוב אומרים לנו שזוגיות זה דבר כל כך פרטי ולא משתפים החוצה.

אבל לפעמים מילה טובה של חבר או אוזן קשבת זה מה שנותן קצת אוויר (ולפעמים גם יכול להזיק לצערי)

מניסיון של היכרות עם הרבה מאוד רגעי יאוש כאלה...

לכן אני חושבת שכדאי אם יש לך חבר טוב שאתה יכול לשתף אותו ואתה יודע שבעיקר יקשיב ואולי עצה טובה, זה רעיון טוב.

ואם לא, ללכת לפסיכולוג או ליועץ זוגי לבד, או כמובן הטוב ביותר - ללכת ליועצ/ת זוגי/ת יחד, אתה ואשתך.

הנישואים שלנו עברו ממסלול ברור של התרסקות ודיבורים על גירושים לנישואים טובים ושמחים ב"ה (ואגב חשבתי שהיעוץ בטוח לא יעזור כי המצב אובייקטיבית לא ניתן לפתרון)

האתגרים לא נעלמו אבל יש לנו יותר כלים להתמודד איתם.

לפעמים גירושים זה הפתרון. אבל בעיניי ללכת לאיש מקצוע לפני כן ולתת הזדמנות לתהליך זה חובה, אם אין מצב דרסטי כמו אלימות או התעללות מכוונת (פיזית, נפשית, כלכלית וכו')

בלי שקראתי את התגובה שלך...

שמחה נורא שהסתדר. כמה תקווה זה נותן!

מאחלת לכם עוד אהבה מתגברת ושמחה יותר ויותר, זה עם זו!

אולי יוכלו לעזור

ואם אתה כל כך לא רוצה שילך לכיוון של גירושין

אולי מישהו יכול לעזור?

כתבת שאין לך את מי לשתף

אז אולי אם תשתף יעזרו?