מתסכל מקומם כואב על המשפחות ואין לך מה לעשות עם זה

בשבילי הדרך להתמודד זה לא לחשוב על זה חוץ מבתפילה

אם מדברים על זה יותר מדי ואני מרגישה שזה משפיע עליי אני הולכת משם

וגם יודעת שאני צריכה להתחזק באמונה... בסוף זה לא אף אחד, זה הקב"ה, ומי שמת כנראה שהגיע השעה שלו. מי שאחראי לשפיכת הדם יתן את הדין תהיי בטוחה שהקב"ה רואה הכל. מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתחזק ותפילות💜

נורא קשה להכיל. זה באמת הרבה יותר גדול מכל מה שהכרנו

הידיעה על עניין כזה או אחר לא מקדמת אותך. אין לך שליטה על כלום מעצם הידיעה לבד

שולחת חיבוק❤️

סטטוסים, חברות משפחה.

לגבי מה שהרמוניה כתבה שמי שנהרג הגיע שעתו. זה האמת הדבר שהכי כואב לי כי אבא שלי הסביר לי שמה שקורה במלחמות זה שלא אדם ספציפי הגיע הזמן שלו למות אז הוא מת במלחמה  אלא ה' החליט שעכשיו צריך למות כך וכך חיילים לא קשור עם הגיע הזמן שלהם למות (יעני שאם הם לא היו בצבא הם לא היו אמורים למות) אלא כ" קורבנות מלחמה"

מסובך אבל מקווה שהבנתם

אני מכירה את זה בניסוח קצת אחר

השאלה, באמת, אם יש לך אפשרות להסיח דעת

אסקפיזם

לא חייב גם לדבר על הנושאים האלה או לנכוח בשיחות כאלה. מותר גם להוציא את עצמך מהכלל. לדעתי אפילו מומלץ

לא מסוגלת

אם יורשה לי, אני חושבת שיש כאן משהו יותר עמוק ובאלי לשים פה מה שחושבת על זה...

בגלל הניסוח של "לא מסוגלת", זה ממש פוגע בך.. זה מעבר לצער.

וגם אני מתמודדת עם זה אז לא שאני כותבת מהתנשאות על מישהו אחר.

נראה לי שבדור שלנו יש יותר זעזוע מזוועות, יש יותר רגישות במובן של פגיעות.

לא כי אנחנו "מפונקים", אבל כן כי יש לנו את הפריווילגיה להתעסק בדברים שפעם לא התעסקו

פעם עסקו בהישרדות יותר, והיום הרגש במרכז, הרגש תופס את הפריים של החיים שלנו.

מה שפעם ידעו זה שהעולם הזה לא נועד להיות ארץ החלומות... 

ידעו שהעולם הזה פרוזדור, היו פרופורציות.

זה מורכב כי מצד אחד להיחשף לזוועות זה מחספס את הנפש, ומצד שני צריך להיות עם חוסן ויכולת תפקוד בכל מצב,

וההוכחה שלי שכאן הרגישות היא במובן של פגיעות זה שבגמרא עצמה יש סיפורים מזעזעים ואם זה היה לא טוב זה לא היה חלק מהתושב"ע.

אז בעצם כל עוד יש תכלית ותועלת לדברים יש עניין שיהיה חוסן לעסוק בהם. (ק"ו חוסן להלחם... שפעם היו שיטות פחות עדינות מאשר רובים)

היום כל הזמן מדברים על "הכלה" של חולשות, ופחות מדברים על איך לדחוף את האדם קדימה להתעמת מול הקשיים שלו. אבל זה לא בריא בעיניי. 

זהו... מעניין מה את חושבת(:

כן יש בדור שלנו הכלה, אבל גם התמודדות מאוד גדולה, עם לא היינו מתמודדים היינו במקום מאוד אחר כי מתו לנו בשנתיים האחרונות יותר מ2000 אנשים.

מה שהסברת לגבי לא מסוגלת, זה לא שאני לא מסוגלת זה מיאוש ועצב מאוד מאוד גדול 

אנשים מתו על ימין ועל שמאל ממחלות, רעב, סכנות שונות... החיים שלנו היום מאד ברמה גבוהה, לא נעים לומר אבל 2000 בשנתיים זה כלום. יחסית לאז.

👍

זה 2000 ממלחמה, המון אנשים נהרגו לא קשור לזה, פיגועים מחלות...

ועדיין, יש לחוות דברים מבחוץ ויש להכניס אותם אלינו, להישאב אליהם ולתת להם לשבש לנו את החיים

יש עניין גדול לשאת בעול עם חברו, ודאי, אבל אף אחד לא יגיד לך שזה צריך לבוא על חשבוו היכולת הנפשית שלך להכיל

בדיוק דיברתי על זה אתמול עם ההורים שלי. אני למשל לא מסוגלת להכיל את כל הצער הזה, זה לא עושה לי טוב, וזה לא תורם לאף אחד כל הצער הזה שלי כשהוא משתק אותי. אני יכולה לעשות טוב ולהוסיף זכויות לעמ"י ממקום אחר אז מעדיפה להתעסק ב'קטנות שלי' כבריחה ממציאות קשה כדי שאוכל לתרום בתפילה למשל

אני בנוסף משפחת שכול

שולחת חיבוק

מצטרפת ל@המקורית בחיבוק... 

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.