כי איוב טוען שנעשה לו עוול על ידי הקב"ה וזה מכעיס.

ובכלל ספר איוב יכול להכעיס הרבה יהודים קלאסיים.

...בתפילת נעילה אנו צועקים "אל נורא עלילה".

אל תשכח הספר לפי הסברה זה סיפור שנכתב על ידי משה רבנו

כך שאם יש שאלות הם רק על דרך הסיפור שסיפר משה ולא על השם יתברך.

דרב אמי תיובתא".

עיין על הפסוק ברמב"ן: "כעבדי איוב - יקראנו 'עבדו' בעבור כי התוודה אליו עתה. והנה גם הם גם איוב טעו. רק איוב דבר נכונה שהוא צדיק , והאל מביא צרות לעושי רצונו , רק לא היה יודע למה; ואליהוא פירש לו הטעם. והנה דבר איוב נכונה , והתוודה , ונתכפר לו על מה שקרא תגר בענין , על כן קראו עבדי כאשר בראשונה (איוב א , ח). אבל הם לא דברו נכונה בהרשיעם את איוב בהיותו נספה (ע"פ מש' יג , כג) ומצאו אותו צרות; והיו סבורים שעשו טובה בהצדיקם מעשה האלהים , ועל כן לא התוודו והנם צריכים כפרה."

וכן ברש"י שם.

למה? כי לא כל דבר נכון צריך לומר. יש מה שנקרא: טאקט. ויש הלכות טאקט. אסור להזכיר לבעל תשובה את חטאי עברו, ואסור לומר לאדם שנמצא בשעת צער: מגיע לך, תצדיק את הדין. צריך לנחם אותו או לשתוק.

ובכל מקרה לגבי דבריך שני דברים: א', לגבי איוב ספיציפית אכן איוב לא חטא, ה' הביא לו את הייסורים בשביל שיתפלל אליו (עיין הרב שרקי בנושא ויערב לחיכך). ב', אין מיתה בלא חטא- חטא לשון חסרון, החומר הוא לא מזוכך מטבעו ודבק בו החסרון וממילא ישנה מיתה. לא בהכרח שיש עוון מסויים (וכן אמרו חז"ל שארבעה מתו בעטיו של נחש. ואמנם איוב לא נמנה איתם, אך הם היו ללא חטא כלל, אך זה שהיו לאיוב חטאים לא אומר שמגיע לו את הייסורים שקיבל. לא כל חטא מצדיק ייסורים ברמות קשות). ועוד שיש הנהגת הייחוד ברמח"ל.

אלו דעות בחז"ל....(רק לפי שיטה אחת משל היה).

וכמו שאמרת, זה מסר חשוב שחוסר טאקט הוא לא נכון. האמת נמדדת לא רק בתוכן הדבר, אלא גם באיך שהוא נאמר. לכן לפי ההלכה במקרים מסויימים אפשר לשקר, כי במקרים מסויימים האמת היא שצריך לשקר. והפוך, האמת הכי גדולה יכולה להיות שקר, כמו לשון הרע....

כדי להמחיש נביא דוגמא ממשה רבינו ואהרון הכהן. לרב שרקי יש מהלך (מבוסס במקורות) שחטא מי מריבה זה רק "תפירת תיק" למשה ואהרון. הסיבה האמיתית שהם לא נכנסו זה כי לא ראוי שהדור שהנהיגו לא ייכנס והם ייכנסו (כמדומני, יכול להיות שלא מדייק בדברים בדיוק וזה קצת שונה מאיך שהצגתי).

לפי זה אף שחייב שלכל עונש שקורה חטא (שגם זה לא בטוח נכון לגמרי, כי כמו שאמרתי יש את הנהגת הייחוד), לא תמיד החטא הוא הסיבה האמיתית והעמוקה. לפעמים החטא הוא רק תנאי בסיסי, אבל העונש בא על משהו יותר בסיסי ועמוק. מצינו לזה עוד דוגמא גם בימי בית שני, שעם ישראל שמר את המצוות, אבל הפגם היה שורשי יותר, בשנאת חינם, בלב. ולפי הגמרא הפגם הזה הרבה יותר חמור, טובה צפורנם של ראשונים מכריסם של אחרונים, אף שהראשונים חטאו בג' עבירות החמורות. ויכול להאריך ואכמ"ל.

אז תדייק בדבריך, שגם לדעות שלא היה משל, עיקר העניין הוא לא העניין ההיסתורי אלא התוכן (בדומה לכל התורה). ועל מה שכתבת בסוף דבריך, לפי דעה אחת איוב היה יהודי עד כמה שזכור לי כך שבמובן זה הוא כן היה מגדולי האומה. וגם לדעות שהיה גוי, האם הגוי אינו בריאה של הקב"ה? מדובר על אדם צדיק (רש"י לדוגמא מדגיש שאף שהיה מאוד צדיק, צדיקותו הייתה פחותה מהותית מצדיקותו של אברהם).

בכל אופן, הקביעה שהספר דן בשאלת הסבל לא קשורה למה שאמרתי שהסיבה שאליפז נגער הייתה כי נהג בחוסר טאקט. כמו שאמרתי, מצד התוכן איוב וודאי לא דיבר נכונה. על זה יש בינינו הסכמה? אם כן, וודאי יש להבין שהעניין הוא הנימה בה נאמרים הדברים, ובמובן זה היה לגעור ברעי איוב ולהצדיק את איוב שאמנם פתח את פיו בשעת צערו אך מיד אחרי כן חזר בתשובה, וכמו שהביאו בשם הרמב"ן פה.

לגבי למה מגיע סבל, בגדול כל ראשון טען את מה שהוא חושב גם בלי קשר לאיוב. קשה לדלות פרשנות תנכי"ת ביחס לשאלה זו בצורה חותכת וחד-משמעית.

איוב זה סיפור מנותק מעם ישראל, ולכן ברור שכל מהות הספר לעסוק בנושא אחר, ולכן זה הספר היחיד שחזל היתה אצלם דעה שכולו משל. אף אחד לא יסבור כך על רות למשל.

שאר התורה עניינה היסטורי. לא היסטוריה במובן היווני של תיעוד פרטים טכניים, אלא של זכרון קולקטיבי חי של אומה, שבתוך הזכרון יש את התוכן.

אם לא הייתה חשיבות היסתורית לאיוב, אז לא היו מתווכחים חכמי ישראל איפה לשים את איוב מבחינה היסתורית (מלבד הדעה של משל היה). מזה שמתווכחים על זה משמע שזה משמעותי.

העניין של היסתוריה זה לראות איך ברצף האירועים ה' מתגלה (כמו ציר שיש עליו המון נקודות שעוזרות לנו להבין מה החוקיות של הציר). ואכן גם הנקודה של איוב בהיסתוריה, מתי חי צדיק כזה, היא משמעותית מבחינת הקריאה ההיסתורית. לפי הדעה שמשל היה, כנראה דעה זו באה להדגיש במיוחד באיוב שעיקר עניינו איננה ההיסתוריה אלא דווקא הסיפור האישי, שהרי הספר כמו שאמרת דן בשאלה של סבל הפרט ויחסו האישי לא-לוה.

בכל אופן, איוב לא נחשב כנבואה, הוא ב"כתובים" שזה מוגדר כרוח הקודש ולא כנבואה, והוצרכה לדורות זה הוצרכה לדורות, לא הפרשנות שהצגת.

מן הסתם היו המון צדיקים פרטיים ענקיים שלא סיפרו לנו עליהם. נבואה שלא הוצרכה לדורות, כלומר אין לה ערך לכלל האומה לדורותיה, לא נכתבה.   שאלת הסבל באיוב נצרכה לדורות, כשם שמשלי נצרך לדורות, לא הסיפור על האיש הזה איוב, גם אם היה מגדולי הנביאים בישראל. כשם שאין לנו מושג על הנביא אוריה מקרית יערים, חוץ מהעובדה שיהויקים הרג אותו ולכן זה מוזכר בדרך אגב בספר ירמיהו

👍

לא חוסר הטאקט של אליפז, אלא העובדה שתירוץ רציונלי לסבל לא מספק את הסובל עצמו, מלבד ההתגלות של ה'.

ה' גוער ב"אליפזיות" שמנסה להסביר בצורה רציונלית לסובל עצמו את הסבל. כלומר מי שיתקבע רק באליפזיות לגבי הסובל עצמו בכל דור ודור, לא יזכה בתחום זה לפתיחות לאינסוף האלוקי, ויהיה בבחינת "חרון אף" מול ה', ואילו מי שיעסוק לגבי הסובל עצמו בפתיחןת לאינסוף האלוקי ולא יסתפק בתירוץ רציונלי, יזכה לפתיחות לאינסוף ולגילוי אלוקי בתוך נפשו "מן הסערה". ובמילא פתיחותו זו תביא ברכה לאליפזיות ודומיה והם גם יקבלו שפע מהפתיחות לאינסוף ו"יחיו ולא ימותו בהתפלל איוב בעדם".

כך שזה משל לתכנים באנושות ובנפש האדם הפרטי. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר איוב ואליפז שמנסים לתת תגובות שונות לסבל של עצמינו ושל אחרים

"כלומר מי שיתקבע רק באליפזיות לגבי הסובל עצמו בכל דור ודור, לא יזכה בתחום זה לפתיחות לאינסוף האלוקי"

אבל מה קורה "כשהסובל" הוא גוף צבורי, לאומי ולא פרטי ואתה חלק ממנו?

בעיקר חוויה אינדבדואלית. לכן חזל אמרו שאיוב היה גוי או שהיה יהודי שחי בתחילת בית שני.

כי לגוים תמיד ויהודים בבית שני הקדושה עיקרה אינדבדואלית, בעוד בבית ראשון בישראל הקדושה קולקטיבית בעיקר. עיין למהלך האידאות לישראל של הרב קוק

וזה אולי כוונת חזל שיתרו שהתנגד לשעבוד ישראל זכה לגדולה, ואיוב ששתק נענש ביסורים. כלומר גוי שיהיה מחובר לכלל ישראל לא יחווה את שאלת הייסורים, בעוד שגוי שיונק את קדושתו רק מנשמתו העצמית ואדיש לכלל ישראל , במילא יחווה את שאלת הייסורים

הוא ראה סתירה בין הסבל של העם לבין התגשמות רצון האל בברית בין הבתרים.

כנראה שבלעם כוון לרצון האל.

3 סוגי גויים :

חסיד אומות, כלומר מי שיונק רוחנית מעם ישראל. יתרו.

חכם אומות העולם, כלומר אדם שיונק את המוסר והדבקות בה' , מנשמתו ללא קשר לעם ישראל. ישראל ותורה לא מוזכרים בספר איוב. איוב.

רשע, אדם מלא רשע ושונא את עם ישראל על אף חכמתו ותפישתו הרוחנית הגבוהה. בלעם.

אין לו חלק לעולם הבא, הוא דוגמא לשיא הרשע.

תלמידי בלעם הרשע: עין רעה, נפש רחבה ורוח גבוהה. מול תלמידי אברהם אבינו.

שונא ישראל "ולא אבה ה אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה" "ואת בלעם הרגו ישראל בחרב" "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור"

כתוב שהוא יודע דעת עליון ולכן אם הוא ידע על ברית בין הבתרים הוא גם ידע היכן ומתי כמו שהוא ידע מתי "אל זועם בכל יום".

זה גם מסתדר עם הרשעות שלו על זה שהוא יעץ להעביד את בני ישראל בפרך.

כבר מופיע על אלישע שה' העלים ממנו ולא הגיד לו. גם את הרגע שה' זעם הוא מנע ממנו לכוון אליו באותם ימים. וישנן נבואות שהנביא עצמו לא ידע מה הן אומרות (כמו דניאל שציינתי קודם).

כמו שכבר למדנו מפרשת בלעם, ה' מביא על ישראל צרות רק בשביל לזכך אותם ולהעלות אותם במדרגה (או סיבות אחרות כמו ללקט נשמות גרים), לא ח"ו כי רוצה להרע להם. ה' בעצמו כואב את כאבם של ישראל בשעת הגלות. מי שלא כואב את כאבם של ישראל, מראה שהוא אדיש כלפי גורל עם ישראל ולא מתאפיין ברחמים שעם ישראל ניחן בהם. זה כמו במשל מישהו יראה את בן המלך סובל ולא ירחם עליו. גם אם בפועל אי אפשר לעזור לו, לפחות תרחם עליו ותזדהה עם כאבו.

ובכל מקרה, חלק מההסברים מדוע גלות מצרים הייתה בסוף רק 210 שנה והנבואה התפרשה שונה זה כי מצרים שעבדו בישראל יותר מדאי, וה' הקדים את היציאה מהגלות.

נבואה בסופו של דבר יכולה להתפרשן בצורות שלא חשבנו שיכולה להתפרש. לדוגמא, בנבואה על היציאה מהגלות של חורבן בית ראשון, גם בלשצר, גם אחשוורוש וגם דניאל טעו בהבנת הנבואה ובחישוב שלה, ובסופו של דבר התברר מה הפירוש האמיתי שלה אחרי הדברים שקרו. ואותו דבר גם לגבי חישוב הקץ של גלות מצרים. הפשט היה שצריך 400 שנים. אולם בסופו של דבר התברר שזה רק 210 שנים, ושמתחילים לחשב מהולדת יצחק (שמעתי גם שיש מדרש כזה שעם ישראל טען כלפי משה שעדיין לא הגיע הקץ).

ובכל מקרה, כמו ש @קעלעברימבאר כתב (וכך כתב הרמב"ם), הייתה בחירה לכל יחיד אם לשעבד את ישראל. וכמו שמופיע על נרון קיסר שאחרי ששמע מאותו תינוק שמי שיחריב את המקדש ה' ינקום בו, עזב והתגייר. הנבואה תתרחש, הבחירה של כל יחיד באיזה צד של הנבואה להיות.

ואגב, ראוי להזכיר את יונה שהמדרש אומר שהוא דרש כבוד הבן ולא דרש כבוד האב. דהיינו, יונה לא רצה להתנבא לנינוה באשור כי ידע שהם עתידים לפגוע בישראל וגם לא רצה שיהיה קטרוג על ישראל שנינוה חוזרים בתשובה ועם ישראל לא חוזר בתשובה. וגם שמעתי שיעור על ישעיה שרואים מהפסוקים שישעיה אומר (בפרק ו'): "עד מתי א-ד-נ-י....", דהיינו, הוא לא רוצה ברעת העם, ומיד אחרי כן ה' אכן מנבא גם את הנחמה: "....זרע קודש מצבתה".

בלעם ידע שרצון הא-ל הוא לברך את ישראל, ואעפ"כ ניסה לקללם. בלעם לפי חז"ל כששואלים אותו בעולם האמת על ישראל הוא אומר, רעתם דרוש, טובתם אל תדרוש, אפילו בעולם האמת הוא ממשיך להיות נגד ישראל.

אליפז טוען שבהכרח מה שהגיע לאיוב זה משום שהוא חטא, זה חשבון של שכר ועונש רגילים. איוב אומר לו, לא נכון, אין סיכוי, אני מכיר את עצמי ולא עשיתי עבירות ברמה כזאת שמגיעים לי כל הייסורים האלו (הוזכרו שם טענות גם שקשורות לעצם הטבע של החומר, אבל אכמ"ל). ובאמת איוב צדק. העניין היה לא בגלל חשבון של שכר ועונש, אלא חשבון אחר, והוא שאיוב יתפלל, שאיוב יעלה במדרגתו הרוחנית.

ובכל מקרה גם אם אליפז היה צודק (וכמו שהביאו פה שצריך תמיד שיהיה חטא בשביל להעניש), עיקר העניין הוא לא החטא. וגם אם היה חטא, אין לאליפז להזכיר את זה ולהוכיח את איוב על כך כשהוא נתון בצערו (בבחינת אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו).

... קו מנחה לאורך כל התורה שבכתב ושבעל פה.

"והָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת אֲדֹנָי אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף אֲדֹנָי בָּכֶם וְעָצַר אֶת  הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר אֲדֹנָי נֹתֵן לָכֶם."

מדובר על גמול ועונש בעולם הזה.

וזה שכתוב בגמרא :

"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? … שמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא': 'במה אדע כי אירשנה'." זה לא אליפזיות?

אמנם גם כתוב:

"יאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? – אמר לו: לאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? – אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'."

אז אי אפשר להתעלם מזה כל עוד זה נעשה בטקט כמובן.

אליפז היה אדם גדול נכון. עובדה שהיה נביא במשל. אבל עדיין חרה אף ה' בו. התפיסה שמבקשת להעמיד את *הכל במאה אחוז* על שכר עעונש והסברה רציונלית, ראויה לנזיפה על אף צדקותה

יש מחלוקת בגמרא האם שכר מצוות בהאי עלמא איכא (האם מקבלים את שכר המצוות בעולם הזה). הגמרא מקשה על הדעה שאומרת שלא מקבלים מפסוק שמדבר על השכר שמקבלים על מצוות שילוח הקן: "למען ייטב לך והארכת ימים", ועונה, מה הכוונה למען ייטב לך? לעולם שכולו טוב. והארכת ימים- לעולם שכולו ארוך. זאת אומרת, את עיקר השכר של המצוות נקבל בתחיית המתים, ולא בזמן הזה. גם אלישע בן אבויה (המכונה 'אחר') בגלל זה כפר לפי דעה אחת בגמרא (לפי דעה אחרת משום שראה את לשונו של חוצפית המתורגמן, אחד מגדולי התנאים, מגולגלת בעפר, ואמר, לשון שעסקה בתורה כך תהיה? שזה אותו רעיון), כי ראה מישהו שעוסק במצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן ונפל ומת, וזה סתר לו את הפסוק של: "והארכת ימים", אך לא הבין שפירוש הפסוק הוא: "לעולם שכולו ארוך" (כל זה בגמרא בקדושין ל"ט עמ' ב'). אמנם באופן ציבורי אכן יש התנהלות על פי המעשים (שכר ועונש), אך גם זה לא מוחלט (עייני לדוגמא מלכים ב' סוף פרק י"ד), ואצל היחיד לפי דעה חשובה בגמרא אין שכר מצווה בעולם הזה בהכרח.

לרב ראובן ששון יש שיעור שבו הוא מסביר שהכוונה שעם ישראל ירד למצרים בגלל חטאי אברהם (על אף העקרון המוסרי שבן לא נענש על חטא אביו) זה שה' רצה לזכך את עם ישראל מהפגמים שיש בו (שהשורשים לפגמים הופיעו כבר אצל אברהם אבינו).

וכמובן, יש את הר"ן המפורסם בדרשות הר"ן דרוש עשירי כמדומני שכל עונש מה' בא בשביל טובתינו (מסתמך שם על פסוקים).

ובכל מקרה, כמו שהזכרתי כבר, הרמח"ל מדבר על הנהגת הייחוד. הרמח"ל יסביר שהפסוקים מדברים על הסדר הרגיל (או על הכלל ולא על היחיד לפי דעה בגמרא), אבל לא שזה מוחלט. המערכת הרגילה היא של שכר ועונש, אבל אם ה' רוצה לקדם תהליכי גאולה בעולם, הוא יכול לפרוץ את המסגרות ולשנות דברים גם שלא לפי המערכת של השכר ועונש. השואה לדוגמא זו דוגמא מצויינת להנהגת הייחוד (שהגיעה לטובתינו, שהרי 3 שנים אחרי השואה הקמנו מדינה, ואכמ"ל). וכנראה זו כוונת @קעלעברימבאר בהסברו.

אם כי אמרתי שיש פה מסר כפול שניתן ללמוד, גם מה שאמרת, וגם שלא משנה אם אתה חושב שאתה צודק, יש טאקט. בעצם הגערה באליפז אינה רק על כך שטעה (שאולי במובן זה יכול להיות שהיה תינוק שנשבה) אלא גם ביקורת מוסרית, איך הוא לא רגיש לצערו של הזולת.

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה