... הוא מייצג את התפיסה היהודית הקלסית :
אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה" (יחזקאל יח כ). אין יסורין בלא עון דכתיב "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהלים פט לג).
כי איוב טוען שנעשה לו עוול על ידי הקב"ה וזה מכעיס.
ובכלל ספר איוב יכול להכעיס הרבה יהודים קלאסיים.
...בתפילת נעילה אנו צועקים "אל נורא עלילה".
אל תשכח הספר לפי הסברה זה סיפור שנכתב על ידי משה רבנו
כך שאם יש שאלות הם רק על דרך הסיפור שסיפר משה ולא על השם יתברך.
דרב אמי תיובתא".
עיין על הפסוק ברמב"ן: "כעבדי איוב - יקראנו 'עבדו' בעבור כי התוודה אליו עתה. והנה גם הם גם איוב טעו. רק איוב דבר נכונה שהוא צדיק , והאל מביא צרות לעושי רצונו , רק לא היה יודע למה; ואליהוא פירש לו הטעם. והנה דבר איוב נכונה , והתוודה , ונתכפר לו על מה שקרא תגר בענין , על כן קראו עבדי כאשר בראשונה (איוב א , ח). אבל הם לא דברו נכונה בהרשיעם את איוב בהיותו נספה (ע"פ מש' יג , כג) ומצאו אותו צרות; והיו סבורים שעשו טובה בהצדיקם מעשה האלהים , ועל כן לא התוודו והנם צריכים כפרה."
וכן ברש"י שם.
למה? כי לא כל דבר נכון צריך לומר. יש מה שנקרא: טאקט. ויש הלכות טאקט. אסור להזכיר לבעל תשובה את חטאי עברו, ואסור לומר לאדם שנמצא בשעת צער: מגיע לך, תצדיק את הדין. צריך לנחם אותו או לשתוק.
ובכל מקרה לגבי דבריך שני דברים: א', לגבי איוב ספיציפית אכן איוב לא חטא, ה' הביא לו את הייסורים בשביל שיתפלל אליו (עיין הרב שרקי בנושא ויערב לחיכך). ב', אין מיתה בלא חטא- חטא לשון חסרון, החומר הוא לא מזוכך מטבעו ודבק בו החסרון וממילא ישנה מיתה. לא בהכרח שיש עוון מסויים (וכן אמרו חז"ל שארבעה מתו בעטיו של נחש. ואמנם איוב לא נמנה איתם, אך הם היו ללא חטא כלל, אך זה שהיו לאיוב חטאים לא אומר שמגיע לו את הייסורים שקיבל. לא כל חטא מצדיק ייסורים ברמות קשות). ועוד שיש הנהגת הייחוד ברמח"ל.
אלו דעות בחז"ל....(רק לפי שיטה אחת משל היה).
וכמו שאמרת, זה מסר חשוב שחוסר טאקט הוא לא נכון. האמת נמדדת לא רק בתוכן הדבר, אלא גם באיך שהוא נאמר. לכן לפי ההלכה במקרים מסויימים אפשר לשקר, כי במקרים מסויימים האמת היא שצריך לשקר. והפוך, האמת הכי גדולה יכולה להיות שקר, כמו לשון הרע....
כדי להמחיש נביא דוגמא ממשה רבינו ואהרון הכהן. לרב שרקי יש מהלך (מבוסס במקורות) שחטא מי מריבה זה רק "תפירת תיק" למשה ואהרון. הסיבה האמיתית שהם לא נכנסו זה כי לא ראוי שהדור שהנהיגו לא ייכנס והם ייכנסו (כמדומני, יכול להיות שלא מדייק בדברים בדיוק וזה קצת שונה מאיך שהצגתי).
לפי זה אף שחייב שלכל עונש שקורה חטא (שגם זה לא בטוח נכון לגמרי, כי כמו שאמרתי יש את הנהגת הייחוד), לא תמיד החטא הוא הסיבה האמיתית והעמוקה. לפעמים החטא הוא רק תנאי בסיסי, אבל העונש בא על משהו יותר בסיסי ועמוק. מצינו לזה עוד דוגמא גם בימי בית שני, שעם ישראל שמר את המצוות, אבל הפגם היה שורשי יותר, בשנאת חינם, בלב. ולפי הגמרא הפגם הזה הרבה יותר חמור, טובה צפורנם של ראשונים מכריסם של אחרונים, אף שהראשונים חטאו בג' עבירות החמורות. ויכול להאריך ואכמ"ל.
אז תדייק בדבריך, שגם לדעות שלא היה משל, עיקר העניין הוא לא העניין ההיסתורי אלא התוכן (בדומה לכל התורה). ועל מה שכתבת בסוף דבריך, לפי דעה אחת איוב היה יהודי עד כמה שזכור לי כך שבמובן זה הוא כן היה מגדולי האומה. וגם לדעות שהיה גוי, האם הגוי אינו בריאה של הקב"ה? מדובר על אדם צדיק (רש"י לדוגמא מדגיש שאף שהיה מאוד צדיק, צדיקותו הייתה פחותה מהותית מצדיקותו של אברהם).
בכל אופן, הקביעה שהספר דן בשאלת הסבל לא קשורה למה שאמרתי שהסיבה שאליפז נגער הייתה כי נהג בחוסר טאקט. כמו שאמרתי, מצד התוכן איוב וודאי לא דיבר נכונה. על זה יש בינינו הסכמה? אם כן, וודאי יש להבין שהעניין הוא הנימה בה נאמרים הדברים, ובמובן זה היה לגעור ברעי איוב ולהצדיק את איוב שאמנם פתח את פיו בשעת צערו אך מיד אחרי כן חזר בתשובה, וכמו שהביאו בשם הרמב"ן פה.
לגבי למה מגיע סבל, בגדול כל ראשון טען את מה שהוא חושב גם בלי קשר לאיוב. קשה לדלות פרשנות תנכי"ת ביחס לשאלה זו בצורה חותכת וחד-משמעית.
איוב זה סיפור מנותק מעם ישראל, ולכן ברור שכל מהות הספר לעסוק בנושא אחר, ולכן זה הספר היחיד שחזל היתה אצלם דעה שכולו משל. אף אחד לא יסבור כך על רות למשל.
שאר התורה עניינה היסטורי. לא היסטוריה במובן היווני של תיעוד פרטים טכניים, אלא של זכרון קולקטיבי חי של אומה, שבתוך הזכרון יש את התוכן.
אם לא הייתה חשיבות היסתורית לאיוב, אז לא היו מתווכחים חכמי ישראל איפה לשים את איוב מבחינה היסתורית (מלבד הדעה של משל היה). מזה שמתווכחים על זה משמע שזה משמעותי.
העניין של היסתוריה זה לראות איך ברצף האירועים ה' מתגלה (כמו ציר שיש עליו המון נקודות שעוזרות לנו להבין מה החוקיות של הציר). ואכן גם הנקודה של איוב בהיסתוריה, מתי חי צדיק כזה, היא משמעותית מבחינת הקריאה ההיסתורית. לפי הדעה שמשל היה, כנראה דעה זו באה להדגיש במיוחד באיוב שעיקר עניינו איננה ההיסתוריה אלא דווקא הסיפור האישי, שהרי הספר כמו שאמרת דן בשאלה של סבל הפרט ויחסו האישי לא-לוה.
בכל אופן, איוב לא נחשב כנבואה, הוא ב"כתובים" שזה מוגדר כרוח הקודש ולא כנבואה, והוצרכה לדורות זה הוצרכה לדורות, לא הפרשנות שהצגת.
מן הסתם היו המון צדיקים פרטיים ענקיים שלא סיפרו לנו עליהם. נבואה שלא הוצרכה לדורות, כלומר אין לה ערך לכלל האומה לדורותיה, לא נכתבה. שאלת הסבל באיוב נצרכה לדורות, כשם שמשלי נצרך לדורות, לא הסיפור על האיש הזה איוב, גם אם היה מגדולי הנביאים בישראל. כשם שאין לנו מושג על הנביא אוריה מקרית יערים, חוץ מהעובדה שיהויקים הרג אותו ולכן זה מוזכר בדרך אגב בספר ירמיהו
👍
לא חוסר הטאקט של אליפז, אלא העובדה שתירוץ רציונלי לסבל לא מספק את הסובל עצמו, מלבד ההתגלות של ה'.
ה' גוער ב"אליפזיות" שמנסה להסביר בצורה רציונלית לסובל עצמו את הסבל. כלומר מי שיתקבע רק באליפזיות לגבי הסובל עצמו בכל דור ודור, לא יזכה בתחום זה לפתיחות לאינסוף האלוקי, ויהיה בבחינת "חרון אף" מול ה', ואילו מי שיעסוק לגבי הסובל עצמו בפתיחןת לאינסוף האלוקי ולא יסתפק בתירוץ רציונלי, יזכה לפתיחות לאינסוף ולגילוי אלוקי בתוך נפשו "מן הסערה". ובמילא פתיחותו זו תביא ברכה לאליפזיות ודומיה והם גם יקבלו שפע מהפתיחות לאינסוף ו"יחיו ולא ימותו בהתפלל איוב בעדם".
כך שזה משל לתכנים באנושות ובנפש האדם הפרטי. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר איוב ואליפז שמנסים לתת תגובות שונות לסבל של עצמינו ושל אחרים
"כלומר מי שיתקבע רק באליפזיות לגבי הסובל עצמו בכל דור ודור, לא יזכה בתחום זה לפתיחות לאינסוף האלוקי"
אבל מה קורה "כשהסובל" הוא גוף צבורי, לאומי ולא פרטי ואתה חלק ממנו?
בעיקר חוויה אינדבדואלית. לכן חזל אמרו שאיוב היה גוי או שהיה יהודי שחי בתחילת בית שני.
כי לגוים תמיד ויהודים בבית שני הקדושה עיקרה אינדבדואלית, בעוד בבית ראשון בישראל הקדושה קולקטיבית בעיקר. עיין למהלך האידאות לישראל של הרב קוק
וזה אולי כוונת חזל שיתרו שהתנגד לשעבוד ישראל זכה לגדולה, ואיוב ששתק נענש ביסורים. כלומר גוי שיהיה מחובר לכלל ישראל לא יחווה את שאלת הייסורים, בעוד שגוי שיונק את קדושתו רק מנשמתו העצמית ואדיש לכלל ישראל , במילא יחווה את שאלת הייסורים
הוא ראה סתירה בין הסבל של העם לבין התגשמות רצון האל בברית בין הבתרים.
כנראה שבלעם כוון לרצון האל.
3 סוגי גויים :
חסיד אומות, כלומר מי שיונק רוחנית מעם ישראל. יתרו.
חכם אומות העולם, כלומר אדם שיונק את המוסר והדבקות בה' , מנשמתו ללא קשר לעם ישראל. ישראל ותורה לא מוזכרים בספר איוב. איוב.
רשע, אדם מלא רשע ושונא את עם ישראל על אף חכמתו ותפישתו הרוחנית הגבוהה. בלעם.
אין לו חלק לעולם הבא, הוא דוגמא לשיא הרשע.
תלמידי בלעם הרשע: עין רעה, נפש רחבה ורוח גבוהה. מול תלמידי אברהם אבינו.
שונא ישראל "ולא אבה ה אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה" "ואת בלעם הרגו ישראל בחרב" "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור"
כתוב שהוא יודע דעת עליון ולכן אם הוא ידע על ברית בין הבתרים הוא גם ידע היכן ומתי כמו שהוא ידע מתי "אל זועם בכל יום".
זה גם מסתדר עם הרשעות שלו על זה שהוא יעץ להעביד את בני ישראל בפרך.
כבר מופיע על אלישע שה' העלים ממנו ולא הגיד לו. גם את הרגע שה' זעם הוא מנע ממנו לכוון אליו באותם ימים. וישנן נבואות שהנביא עצמו לא ידע מה הן אומרות (כמו דניאל שציינתי קודם).
כמו שכבר למדנו מפרשת בלעם, ה' מביא על ישראל צרות רק בשביל לזכך אותם ולהעלות אותם במדרגה (או סיבות אחרות כמו ללקט נשמות גרים), לא ח"ו כי רוצה להרע להם. ה' בעצמו כואב את כאבם של ישראל בשעת הגלות. מי שלא כואב את כאבם של ישראל, מראה שהוא אדיש כלפי גורל עם ישראל ולא מתאפיין ברחמים שעם ישראל ניחן בהם. זה כמו במשל מישהו יראה את בן המלך סובל ולא ירחם עליו. גם אם בפועל אי אפשר לעזור לו, לפחות תרחם עליו ותזדהה עם כאבו.
ובכל מקרה, חלק מההסברים מדוע גלות מצרים הייתה בסוף רק 210 שנה והנבואה התפרשה שונה זה כי מצרים שעבדו בישראל יותר מדאי, וה' הקדים את היציאה מהגלות.
נבואה בסופו של דבר יכולה להתפרשן בצורות שלא חשבנו שיכולה להתפרש. לדוגמא, בנבואה על היציאה מהגלות של חורבן בית ראשון, גם בלשצר, גם אחשוורוש וגם דניאל טעו בהבנת הנבואה ובחישוב שלה, ובסופו של דבר התברר מה הפירוש האמיתי שלה אחרי הדברים שקרו. ואותו דבר גם לגבי חישוב הקץ של גלות מצרים. הפשט היה שצריך 400 שנים. אולם בסופו של דבר התברר שזה רק 210 שנים, ושמתחילים לחשב מהולדת יצחק (שמעתי גם שיש מדרש כזה שעם ישראל טען כלפי משה שעדיין לא הגיע הקץ).
ובכל מקרה, כמו ש @קעלעברימבאר כתב (וכך כתב הרמב"ם), הייתה בחירה לכל יחיד אם לשעבד את ישראל. וכמו שמופיע על נרון קיסר שאחרי ששמע מאותו תינוק שמי שיחריב את המקדש ה' ינקום בו, עזב והתגייר. הנבואה תתרחש, הבחירה של כל יחיד באיזה צד של הנבואה להיות.
ואגב, ראוי להזכיר את יונה שהמדרש אומר שהוא דרש כבוד הבן ולא דרש כבוד האב. דהיינו, יונה לא רצה להתנבא לנינוה באשור כי ידע שהם עתידים לפגוע בישראל וגם לא רצה שיהיה קטרוג על ישראל שנינוה חוזרים בתשובה ועם ישראל לא חוזר בתשובה. וגם שמעתי שיעור על ישעיה שרואים מהפסוקים שישעיה אומר (בפרק ו'): "עד מתי א-ד-נ-י....", דהיינו, הוא לא רוצה ברעת העם, ומיד אחרי כן ה' אכן מנבא גם את הנחמה: "....זרע קודש מצבתה".
בלעם ידע שרצון הא-ל הוא לברך את ישראל, ואעפ"כ ניסה לקללם. בלעם לפי חז"ל כששואלים אותו בעולם האמת על ישראל הוא אומר, רעתם דרוש, טובתם אל תדרוש, אפילו בעולם האמת הוא ממשיך להיות נגד ישראל.
אליפז טוען שבהכרח מה שהגיע לאיוב זה משום שהוא חטא, זה חשבון של שכר ועונש רגילים. איוב אומר לו, לא נכון, אין סיכוי, אני מכיר את עצמי ולא עשיתי עבירות ברמה כזאת שמגיעים לי כל הייסורים האלו (הוזכרו שם טענות גם שקשורות לעצם הטבע של החומר, אבל אכמ"ל). ובאמת איוב צדק. העניין היה לא בגלל חשבון של שכר ועונש, אלא חשבון אחר, והוא שאיוב יתפלל, שאיוב יעלה במדרגתו הרוחנית.
ובכל מקרה גם אם אליפז היה צודק (וכמו שהביאו פה שצריך תמיד שיהיה חטא בשביל להעניש), עיקר העניין הוא לא החטא. וגם אם היה חטא, אין לאליפז להזכיר את זה ולהוכיח את איוב על כך כשהוא נתון בצערו (בבחינת אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו).
... קו מנחה לאורך כל התורה שבכתב ושבעל פה.
"והָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת אֲדֹנָי אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף אֲדֹנָי בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר אֲדֹנָי נֹתֵן לָכֶם."
מדובר על גמול ועונש בעולם הזה.
וזה שכתוב בגמרא :
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? … שמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא': 'במה אדע כי אירשנה'." זה לא אליפזיות?
אמנם גם כתוב:
"יאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? – אמר לו: לאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? – אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'."
אז אי אפשר להתעלם מזה כל עוד זה נעשה בטקט כמובן.
אליפז היה אדם גדול נכון. עובדה שהיה נביא במשל. אבל עדיין חרה אף ה' בו. התפיסה שמבקשת להעמיד את *הכל במאה אחוז* על שכר עעונש והסברה רציונלית, ראויה לנזיפה על אף צדקותה
יש מחלוקת בגמרא האם שכר מצוות בהאי עלמא איכא (האם מקבלים את שכר המצוות בעולם הזה). הגמרא מקשה על הדעה שאומרת שלא מקבלים מפסוק שמדבר על השכר שמקבלים על מצוות שילוח הקן: "למען ייטב לך והארכת ימים", ועונה, מה הכוונה למען ייטב לך? לעולם שכולו טוב. והארכת ימים- לעולם שכולו ארוך. זאת אומרת, את עיקר השכר של המצוות נקבל בתחיית המתים, ולא בזמן הזה. גם אלישע בן אבויה (המכונה 'אחר') בגלל זה כפר לפי דעה אחת בגמרא (לפי דעה אחרת משום שראה את לשונו של חוצפית המתורגמן, אחד מגדולי התנאים, מגולגלת בעפר, ואמר, לשון שעסקה בתורה כך תהיה? שזה אותו רעיון), כי ראה מישהו שעוסק במצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן ונפל ומת, וזה סתר לו את הפסוק של: "והארכת ימים", אך לא הבין שפירוש הפסוק הוא: "לעולם שכולו ארוך" (כל זה בגמרא בקדושין ל"ט עמ' ב'). אמנם באופן ציבורי אכן יש התנהלות על פי המעשים (שכר ועונש), אך גם זה לא מוחלט (עייני לדוגמא מלכים ב' סוף פרק י"ד), ואצל היחיד לפי דעה חשובה בגמרא אין שכר מצווה בעולם הזה בהכרח.
לרב ראובן ששון יש שיעור שבו הוא מסביר שהכוונה שעם ישראל ירד למצרים בגלל חטאי אברהם (על אף העקרון המוסרי שבן לא נענש על חטא אביו) זה שה' רצה לזכך את עם ישראל מהפגמים שיש בו (שהשורשים לפגמים הופיעו כבר אצל אברהם אבינו).
וכמובן, יש את הר"ן המפורסם בדרשות הר"ן דרוש עשירי כמדומני שכל עונש מה' בא בשביל טובתינו (מסתמך שם על פסוקים).
ובכל מקרה, כמו שהזכרתי כבר, הרמח"ל מדבר על הנהגת הייחוד. הרמח"ל יסביר שהפסוקים מדברים על הסדר הרגיל (או על הכלל ולא על היחיד לפי דעה בגמרא), אבל לא שזה מוחלט. המערכת הרגילה היא של שכר ועונש, אבל אם ה' רוצה לקדם תהליכי גאולה בעולם, הוא יכול לפרוץ את המסגרות ולשנות דברים גם שלא לפי המערכת של השכר ועונש. השואה לדוגמא זו דוגמא מצויינת להנהגת הייחוד (שהגיעה לטובתינו, שהרי 3 שנים אחרי השואה הקמנו מדינה, ואכמ"ל). וכנראה זו כוונת @קעלעברימבאר בהסברו.
אם כי אמרתי שיש פה מסר כפול שניתן ללמוד, גם מה שאמרת, וגם שלא משנה אם אתה חושב שאתה צודק, יש טאקט. בעצם הגערה באליפז אינה רק על כך שטעה (שאולי במובן זה יכול להיות שהיה תינוק שנשבה) אלא גם ביקורת מוסרית, איך הוא לא רגיש לצערו של הזולת.
מה זתומרת לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין???
הקב"ה נתן לנו מוח ודברים בסיסיים שאנחנו יודעים, אם לא נתייחס למוח שלנו על דברים בסיסיים כאלו-מהר מאוד ניפול במלכודות של שרלטנים למיניהם... ה' יודע שיש כאלו אנשים, איך הוא נותן שיאמרו לזרוק את השכל כשמגיעים לרב???
מכירה את הפירוש שדווקא ימין ושמאל זה דברים שמשתנים ממקומות שונים שהאדם עומד בהם(כי ימין שלי זה שמאל של מי שעומד מולי וכזה) ועדיין, במגזר החרדי נניח ממש עומדים על זה שחייבים לעשות כל מה שהרב אומר בלי קשר למציאות, הרב לא בנאדם? לא יכול לטעות? ואיך זה מסתדר לכם עם אין אפוטרופוס לעריות? זה לא חלק מהתורה שלכם??
מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.
כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.
הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.
אחלה מסכת.
אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן
(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)
~~
אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא
לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'
באוטובוס בינעירוני+ 4 אוטובוסים עירוניים+ רכבת קלה
בלי לתקף😬
לא גנבתי, השאלתי. אם אני עומדת למות מרעב אני לא חושבת שאסור לגנוב על מנת להחזיר
על אותו משקל
האם באמת יש חובה להחזיר להם?
זה נהנה וזה לא חסר- פטור (מתשלומים)
@ימח שם עראפת זה המקום אם בא לך דיון עסיסי בחו"מ
אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:
קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר
אני:)))))לא אמרתי כלום
אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"
בכל מקרה כבר החזרתי חצי.
פתית שלגהבנתי רק בערך
יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי
אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה
מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות
אני לא הבנתי עד הסוף
בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת
שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון
ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום
אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת
פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").
מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.
בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).
הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).
כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...
אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...
אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש
ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.
אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...
ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...
זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון
מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".
ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.
פתית שלגונכון מאוד
אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.
שמע אכיפה מטורפת
כל חמש דקות billeter billeter
הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.
איך זה שהנביא ביחזקאל כג כותב בצורה בוטה?
זה לא קצת.. איך אומרים?.. זה.
מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?
הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.
אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.
ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.
למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים
כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.
לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר
פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.
לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.
לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.
אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם
"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל"
תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י
עם ישראל לא חוטא סתם.
הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)
כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן.
כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה
רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו"
כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם.
כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל.
ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה?
ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן.
הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים
חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל
לא גדשת את הסאה?
כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.
למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)
ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.
אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.
זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."
"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"
"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"
"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."
כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):
"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"
וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,
גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)
"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת: לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."
וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.
אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.
///
בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.
המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?
מלבי"ם:
"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':
של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם. שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.
ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.
כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה
גם כשיש תופעות תוך מגזריות
גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים
אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...
לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...
ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...
הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.
כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.
כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.
שאלה חשובה
אנחנו מגיעים לאכול אצל משפחה שלא מקפידה על רכישה של ירקות ללא תולעים , הם קונים מהסופר את הרגילים
אשתי בדקה כיצד הם מנקים וזה מה שהם עושים
1. פטרוזילה / כוסברא - מסתכלת על הצרור בודקת שאין תולעים בעיניים ,לרוב לא שוטפים וישר חותכים ושמים בתבשיל
2. נענע ושומר - פשווט משתמשים בלי לבדוק -
3. חסה - יש חסה בקופסה מסודרת אבל לא נקייה מחרקים, הם מביטים לראות שזה לא מתולע ואז משתמשים
4. כרובית - שוטפים מנקים עם מים , בקערה לפעמים שמים גם מלח, ואז מפרקים לעלי כרובית ואפים בתנור
האם שאנחנו שם אנחנו יכולים לאכול מהאכול הוא שלפי מה שתיארתי המצב חמור ואין אפשרות לאכול שם ?
תודה
[שמבין ענין
מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.
מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים
אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות? אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון
לא לפגוע?!
הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר
אבל כמובן ללא בקרת תולעים
הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש.
האם זה מספיק?
במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע
מה הדרך לנקות ?
חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?
צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.
אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...
אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע
לנגיעות במזון.
יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.
לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.
אנו נעזרים בה.
(התחיל כתגובה ל- במה חולק רבי יוחנן בן נורי - בית המדרש )
כידוע רבי יוחנן בן נורי סבר שאורז זה חמץ ןהאוכלו חייב כרת.
הגמ' מבררת אם כוונתו שזה חמץ ממש או שרק קרוב להיות חמץ (אולי לא דייקתי במשפט הזה)
בכל אופן 1. על הצד שזה חמץ ממש במה חלקו?
מן הסתם לא חלקו במציאות..
2. על הצד שזה רק קרוב להחמיץ ולא חמץ ממש מדוע שיהיה חייב כרת?
מצרף את הגמרא:
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי
כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד
2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')
שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:
'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')
בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'
רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'
שאלה בסוף.
תודה על התשובה 🙂
אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?
מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל
גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.
הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.
איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.
=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)
=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח
כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה
לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)
לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.
לשמונה קבצים שאוגדו בשני כרכים לקבצים מכתבי יד קדשו?
כוונתי בשאלה היא לכל הפחות - אם נכמת לאחוזים, כמה חפיפה יש בינהם בתוכן?
אך כמובן אם משהו יודע להרחיב אשמח לשמוע ..
בשורות טובות.
אתה מחבר בין שני הדברים- מה שכתבת בסוגריים. מצויין.
אני מתכוון גם לזה וגם לשלב הבא- להגיע למצב שהמבט הוא מלכתחילה אחדותי (עד כמה שניתן).
אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.
שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש
הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:
המקור: תפילת חנה
את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.
והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.
בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.
מניעת בושה לחוטאים
בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.
הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).
להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"
הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).
>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ
התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:
- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.
- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.
אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.
