כי איוב טוען שנעשה לו עוול על ידי הקב"ה וזה מכעיס.

ובכלל ספר איוב יכול להכעיס הרבה יהודים קלאסיים.

...בתפילת נעילה אנו צועקים "אל נורא עלילה".

אל תשכח הספר לפי הסברה זה סיפור שנכתב על ידי משה רבנו

כך שאם יש שאלות הם רק על דרך הסיפור שסיפר משה ולא על השם יתברך.

דרב אמי תיובתא".

עיין על הפסוק ברמב"ן: "כעבדי איוב - יקראנו 'עבדו' בעבור כי התוודה אליו עתה. והנה גם הם גם איוב טעו. רק איוב דבר נכונה שהוא צדיק , והאל מביא צרות לעושי רצונו , רק לא היה יודע למה; ואליהוא פירש לו הטעם. והנה דבר איוב נכונה , והתוודה , ונתכפר לו על מה שקרא תגר בענין , על כן קראו עבדי כאשר בראשונה (איוב א , ח). אבל הם לא דברו נכונה בהרשיעם את איוב בהיותו נספה (ע"פ מש' יג , כג) ומצאו אותו צרות; והיו סבורים שעשו טובה בהצדיקם מעשה האלהים , ועל כן לא התוודו והנם צריכים כפרה."

וכן ברש"י שם.

למה? כי לא כל דבר נכון צריך לומר. יש מה שנקרא: טאקט. ויש הלכות טאקט. אסור להזכיר לבעל תשובה את חטאי עברו, ואסור לומר לאדם שנמצא בשעת צער: מגיע לך, תצדיק את הדין. צריך לנחם אותו או לשתוק.

ובכל מקרה לגבי דבריך שני דברים: א', לגבי איוב ספיציפית אכן איוב לא חטא, ה' הביא לו את הייסורים בשביל שיתפלל אליו (עיין הרב שרקי בנושא ויערב לחיכך). ב', אין מיתה בלא חטא- חטא לשון חסרון, החומר הוא לא מזוכך מטבעו ודבק בו החסרון וממילא ישנה מיתה. לא בהכרח שיש עוון מסויים (וכן אמרו חז"ל שארבעה מתו בעטיו של נחש. ואמנם איוב לא נמנה איתם, אך הם היו ללא חטא כלל, אך זה שהיו לאיוב חטאים לא אומר שמגיע לו את הייסורים שקיבל. לא כל חטא מצדיק ייסורים ברמות קשות). ועוד שיש הנהגת הייחוד ברמח"ל.

אלו דעות בחז"ל....(רק לפי שיטה אחת משל היה).

וכמו שאמרת, זה מסר חשוב שחוסר טאקט הוא לא נכון. האמת נמדדת לא רק בתוכן הדבר, אלא גם באיך שהוא נאמר. לכן לפי ההלכה במקרים מסויימים אפשר לשקר, כי במקרים מסויימים האמת היא שצריך לשקר. והפוך, האמת הכי גדולה יכולה להיות שקר, כמו לשון הרע....

כדי להמחיש נביא דוגמא ממשה רבינו ואהרון הכהן. לרב שרקי יש מהלך (מבוסס במקורות) שחטא מי מריבה זה רק "תפירת תיק" למשה ואהרון. הסיבה האמיתית שהם לא נכנסו זה כי לא ראוי שהדור שהנהיגו לא ייכנס והם ייכנסו (כמדומני, יכול להיות שלא מדייק בדברים בדיוק וזה קצת שונה מאיך שהצגתי).

לפי זה אף שחייב שלכל עונש שקורה חטא (שגם זה לא בטוח נכון לגמרי, כי כמו שאמרתי יש את הנהגת הייחוד), לא תמיד החטא הוא הסיבה האמיתית והעמוקה. לפעמים החטא הוא רק תנאי בסיסי, אבל העונש בא על משהו יותר בסיסי ועמוק. מצינו לזה עוד דוגמא גם בימי בית שני, שעם ישראל שמר את המצוות, אבל הפגם היה שורשי יותר, בשנאת חינם, בלב. ולפי הגמרא הפגם הזה הרבה יותר חמור, טובה צפורנם של ראשונים מכריסם של אחרונים, אף שהראשונים חטאו בג' עבירות החמורות. ויכול להאריך ואכמ"ל.

אז תדייק בדבריך, שגם לדעות שלא היה משל, עיקר העניין הוא לא העניין ההיסתורי אלא התוכן (בדומה לכל התורה). ועל מה שכתבת בסוף דבריך, לפי דעה אחת איוב היה יהודי עד כמה שזכור לי כך שבמובן זה הוא כן היה מגדולי האומה. וגם לדעות שהיה גוי, האם הגוי אינו בריאה של הקב"ה? מדובר על אדם צדיק (רש"י לדוגמא מדגיש שאף שהיה מאוד צדיק, צדיקותו הייתה פחותה מהותית מצדיקותו של אברהם).

בכל אופן, הקביעה שהספר דן בשאלת הסבל לא קשורה למה שאמרתי שהסיבה שאליפז נגער הייתה כי נהג בחוסר טאקט. כמו שאמרתי, מצד התוכן איוב וודאי לא דיבר נכונה. על זה יש בינינו הסכמה? אם כן, וודאי יש להבין שהעניין הוא הנימה בה נאמרים הדברים, ובמובן זה היה לגעור ברעי איוב ולהצדיק את איוב שאמנם פתח את פיו בשעת צערו אך מיד אחרי כן חזר בתשובה, וכמו שהביאו בשם הרמב"ן פה.

לגבי למה מגיע סבל, בגדול כל ראשון טען את מה שהוא חושב גם בלי קשר לאיוב. קשה לדלות פרשנות תנכי"ת ביחס לשאלה זו בצורה חותכת וחד-משמעית.

איוב זה סיפור מנותק מעם ישראל, ולכן ברור שכל מהות הספר לעסוק בנושא אחר, ולכן זה הספר היחיד שחזל היתה אצלם דעה שכולו משל. אף אחד לא יסבור כך על רות למשל.

שאר התורה עניינה היסטורי. לא היסטוריה במובן היווני של תיעוד פרטים טכניים, אלא של זכרון קולקטיבי חי של אומה, שבתוך הזכרון יש את התוכן.

אם לא הייתה חשיבות היסתורית לאיוב, אז לא היו מתווכחים חכמי ישראל איפה לשים את איוב מבחינה היסתורית (מלבד הדעה של משל היה). מזה שמתווכחים על זה משמע שזה משמעותי.

העניין של היסתוריה זה לראות איך ברצף האירועים ה' מתגלה (כמו ציר שיש עליו המון נקודות שעוזרות לנו להבין מה החוקיות של הציר). ואכן גם הנקודה של איוב בהיסתוריה, מתי חי צדיק כזה, היא משמעותית מבחינת הקריאה ההיסתורית. לפי הדעה שמשל היה, כנראה דעה זו באה להדגיש במיוחד באיוב שעיקר עניינו איננה ההיסתוריה אלא דווקא הסיפור האישי, שהרי הספר כמו שאמרת דן בשאלה של סבל הפרט ויחסו האישי לא-לוה.

בכל אופן, איוב לא נחשב כנבואה, הוא ב"כתובים" שזה מוגדר כרוח הקודש ולא כנבואה, והוצרכה לדורות זה הוצרכה לדורות, לא הפרשנות שהצגת.

מן הסתם היו המון צדיקים פרטיים ענקיים שלא סיפרו לנו עליהם. נבואה שלא הוצרכה לדורות, כלומר אין לה ערך לכלל האומה לדורותיה, לא נכתבה.   שאלת הסבל באיוב נצרכה לדורות, כשם שמשלי נצרך לדורות, לא הסיפור על האיש הזה איוב, גם אם היה מגדולי הנביאים בישראל. כשם שאין לנו מושג על הנביא אוריה מקרית יערים, חוץ מהעובדה שיהויקים הרג אותו ולכן זה מוזכר בדרך אגב בספר ירמיהו

👍

לא חוסר הטאקט של אליפז, אלא העובדה שתירוץ רציונלי לסבל לא מספק את הסובל עצמו, מלבד ההתגלות של ה'.

ה' גוער ב"אליפזיות" שמנסה להסביר בצורה רציונלית לסובל עצמו את הסבל. כלומר מי שיתקבע רק באליפזיות לגבי הסובל עצמו בכל דור ודור, לא יזכה בתחום זה לפתיחות לאינסוף האלוקי, ויהיה בבחינת "חרון אף" מול ה', ואילו מי שיעסוק לגבי הסובל עצמו בפתיחןת לאינסוף האלוקי ולא יסתפק בתירוץ רציונלי, יזכה לפתיחות לאינסוף ולגילוי אלוקי בתוך נפשו "מן הסערה". ובמילא פתיחותו זו תביא ברכה לאליפזיות ודומיה והם גם יקבלו שפע מהפתיחות לאינסוף ו"יחיו ולא ימותו בהתפלל איוב בעדם".

כך שזה משל לתכנים באנושות ובנפש האדם הפרטי. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר איוב ואליפז שמנסים לתת תגובות שונות לסבל של עצמינו ושל אחרים

"כלומר מי שיתקבע רק באליפזיות לגבי הסובל עצמו בכל דור ודור, לא יזכה בתחום זה לפתיחות לאינסוף האלוקי"

אבל מה קורה "כשהסובל" הוא גוף צבורי, לאומי ולא פרטי ואתה חלק ממנו?

בעיקר חוויה אינדבדואלית. לכן חזל אמרו שאיוב היה גוי או שהיה יהודי שחי בתחילת בית שני.

כי לגוים תמיד ויהודים בבית שני הקדושה עיקרה אינדבדואלית, בעוד בבית ראשון בישראל הקדושה קולקטיבית בעיקר. עיין למהלך האידאות לישראל של הרב קוק

וזה אולי כוונת חזל שיתרו שהתנגד לשעבוד ישראל זכה לגדולה, ואיוב ששתק נענש ביסורים. כלומר גוי שיהיה מחובר לכלל ישראל לא יחווה את שאלת הייסורים, בעוד שגוי שיונק את קדושתו רק מנשמתו העצמית ואדיש לכלל ישראל , במילא יחווה את שאלת הייסורים

הוא ראה סתירה בין הסבל של העם לבין התגשמות רצון האל בברית בין הבתרים.

כנראה שבלעם כוון לרצון האל.

3 סוגי גויים :

חסיד אומות, כלומר מי שיונק רוחנית מעם ישראל. יתרו.

חכם אומות העולם, כלומר אדם שיונק את המוסר והדבקות בה' , מנשמתו ללא קשר לעם ישראל. ישראל ותורה לא מוזכרים בספר איוב. איוב.

רשע, אדם מלא רשע ושונא את עם ישראל על אף חכמתו ותפישתו הרוחנית הגבוהה. בלעם.

אין לו חלק לעולם הבא, הוא דוגמא לשיא הרשע.

תלמידי בלעם הרשע: עין רעה, נפש רחבה ורוח גבוהה. מול תלמידי אברהם אבינו.

שונא ישראל "ולא אבה ה אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה" "ואת בלעם הרגו ישראל בחרב" "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור"

כתוב שהוא יודע דעת עליון ולכן אם הוא ידע על ברית בין הבתרים הוא גם ידע היכן ומתי כמו שהוא ידע מתי "אל זועם בכל יום".

זה גם מסתדר עם הרשעות שלו על זה שהוא יעץ להעביד את בני ישראל בפרך.

כבר מופיע על אלישע שה' העלים ממנו ולא הגיד לו. גם את הרגע שה' זעם הוא מנע ממנו לכוון אליו באותם ימים. וישנן נבואות שהנביא עצמו לא ידע מה הן אומרות (כמו דניאל שציינתי קודם).

כמו שכבר למדנו מפרשת בלעם, ה' מביא על ישראל צרות רק בשביל לזכך אותם ולהעלות אותם במדרגה (או סיבות אחרות כמו ללקט נשמות גרים), לא ח"ו כי רוצה להרע להם. ה' בעצמו כואב את כאבם של ישראל בשעת הגלות. מי שלא כואב את כאבם של ישראל, מראה שהוא אדיש כלפי גורל עם ישראל ולא מתאפיין ברחמים שעם ישראל ניחן בהם. זה כמו במשל מישהו יראה את בן המלך סובל ולא ירחם עליו. גם אם בפועל אי אפשר לעזור לו, לפחות תרחם עליו ותזדהה עם כאבו.

ובכל מקרה, חלק מההסברים מדוע גלות מצרים הייתה בסוף רק 210 שנה והנבואה התפרשה שונה זה כי מצרים שעבדו בישראל יותר מדאי, וה' הקדים את היציאה מהגלות.

נבואה בסופו של דבר יכולה להתפרשן בצורות שלא חשבנו שיכולה להתפרש. לדוגמא, בנבואה על היציאה מהגלות של חורבן בית ראשון, גם בלשצר, גם אחשוורוש וגם דניאל טעו בהבנת הנבואה ובחישוב שלה, ובסופו של דבר התברר מה הפירוש האמיתי שלה אחרי הדברים שקרו. ואותו דבר גם לגבי חישוב הקץ של גלות מצרים. הפשט היה שצריך 400 שנים. אולם בסופו של דבר התברר שזה רק 210 שנים, ושמתחילים לחשב מהולדת יצחק (שמעתי גם שיש מדרש כזה שעם ישראל טען כלפי משה שעדיין לא הגיע הקץ).

ובכל מקרה, כמו ש @קעלעברימבאר כתב (וכך כתב הרמב"ם), הייתה בחירה לכל יחיד אם לשעבד את ישראל. וכמו שמופיע על נרון קיסר שאחרי ששמע מאותו תינוק שמי שיחריב את המקדש ה' ינקום בו, עזב והתגייר. הנבואה תתרחש, הבחירה של כל יחיד באיזה צד של הנבואה להיות.

ואגב, ראוי להזכיר את יונה שהמדרש אומר שהוא דרש כבוד הבן ולא דרש כבוד האב. דהיינו, יונה לא רצה להתנבא לנינוה באשור כי ידע שהם עתידים לפגוע בישראל וגם לא רצה שיהיה קטרוג על ישראל שנינוה חוזרים בתשובה ועם ישראל לא חוזר בתשובה. וגם שמעתי שיעור על ישעיה שרואים מהפסוקים שישעיה אומר (בפרק ו'): "עד מתי א-ד-נ-י....", דהיינו, הוא לא רוצה ברעת העם, ומיד אחרי כן ה' אכן מנבא גם את הנחמה: "....זרע קודש מצבתה".

בלעם ידע שרצון הא-ל הוא לברך את ישראל, ואעפ"כ ניסה לקללם. בלעם לפי חז"ל כששואלים אותו בעולם האמת על ישראל הוא אומר, רעתם דרוש, טובתם אל תדרוש, אפילו בעולם האמת הוא ממשיך להיות נגד ישראל.

אליפז טוען שבהכרח מה שהגיע לאיוב זה משום שהוא חטא, זה חשבון של שכר ועונש רגילים. איוב אומר לו, לא נכון, אין סיכוי, אני מכיר את עצמי ולא עשיתי עבירות ברמה כזאת שמגיעים לי כל הייסורים האלו (הוזכרו שם טענות גם שקשורות לעצם הטבע של החומר, אבל אכמ"ל). ובאמת איוב צדק. העניין היה לא בגלל חשבון של שכר ועונש, אלא חשבון אחר, והוא שאיוב יתפלל, שאיוב יעלה במדרגתו הרוחנית.

ובכל מקרה גם אם אליפז היה צודק (וכמו שהביאו פה שצריך תמיד שיהיה חטא בשביל להעניש), עיקר העניין הוא לא החטא. וגם אם היה חטא, אין לאליפז להזכיר את זה ולהוכיח את איוב על כך כשהוא נתון בצערו (בבחינת אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו).

... קו מנחה לאורך כל התורה שבכתב ושבעל פה.

"והָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת אֲדֹנָי אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף אֲדֹנָי בָּכֶם וְעָצַר אֶת  הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר אֲדֹנָי נֹתֵן לָכֶם."

מדובר על גמול ועונש בעולם הזה.

וזה שכתוב בגמרא :

"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? … שמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא': 'במה אדע כי אירשנה'." זה לא אליפזיות?

אמנם גם כתוב:

"יאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? – אמר לו: לאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? – אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'."

אז אי אפשר להתעלם מזה כל עוד זה נעשה בטקט כמובן.

אליפז היה אדם גדול נכון. עובדה שהיה נביא במשל. אבל עדיין חרה אף ה' בו. התפיסה שמבקשת להעמיד את *הכל במאה אחוז* על שכר עעונש והסברה רציונלית, ראויה לנזיפה על אף צדקותה

יש מחלוקת בגמרא האם שכר מצוות בהאי עלמא איכא (האם מקבלים את שכר המצוות בעולם הזה). הגמרא מקשה על הדעה שאומרת שלא מקבלים מפסוק שמדבר על השכר שמקבלים על מצוות שילוח הקן: "למען ייטב לך והארכת ימים", ועונה, מה הכוונה למען ייטב לך? לעולם שכולו טוב. והארכת ימים- לעולם שכולו ארוך. זאת אומרת, את עיקר השכר של המצוות נקבל בתחיית המתים, ולא בזמן הזה. גם אלישע בן אבויה (המכונה 'אחר') בגלל זה כפר לפי דעה אחת בגמרא (לפי דעה אחרת משום שראה את לשונו של חוצפית המתורגמן, אחד מגדולי התנאים, מגולגלת בעפר, ואמר, לשון שעסקה בתורה כך תהיה? שזה אותו רעיון), כי ראה מישהו שעוסק במצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן ונפל ומת, וזה סתר לו את הפסוק של: "והארכת ימים", אך לא הבין שפירוש הפסוק הוא: "לעולם שכולו ארוך" (כל זה בגמרא בקדושין ל"ט עמ' ב'). אמנם באופן ציבורי אכן יש התנהלות על פי המעשים (שכר ועונש), אך גם זה לא מוחלט (עייני לדוגמא מלכים ב' סוף פרק י"ד), ואצל היחיד לפי דעה חשובה בגמרא אין שכר מצווה בעולם הזה בהכרח.

לרב ראובן ששון יש שיעור שבו הוא מסביר שהכוונה שעם ישראל ירד למצרים בגלל חטאי אברהם (על אף העקרון המוסרי שבן לא נענש על חטא אביו) זה שה' רצה לזכך את עם ישראל מהפגמים שיש בו (שהשורשים לפגמים הופיעו כבר אצל אברהם אבינו).

וכמובן, יש את הר"ן המפורסם בדרשות הר"ן דרוש עשירי כמדומני שכל עונש מה' בא בשביל טובתינו (מסתמך שם על פסוקים).

ובכל מקרה, כמו שהזכרתי כבר, הרמח"ל מדבר על הנהגת הייחוד. הרמח"ל יסביר שהפסוקים מדברים על הסדר הרגיל (או על הכלל ולא על היחיד לפי דעה בגמרא), אבל לא שזה מוחלט. המערכת הרגילה היא של שכר ועונש, אבל אם ה' רוצה לקדם תהליכי גאולה בעולם, הוא יכול לפרוץ את המסגרות ולשנות דברים גם שלא לפי המערכת של השכר ועונש. השואה לדוגמא זו דוגמא מצויינת להנהגת הייחוד (שהגיעה לטובתינו, שהרי 3 שנים אחרי השואה הקמנו מדינה, ואכמ"ל). וכנראה זו כוונת @קעלעברימבאר בהסברו.

אם כי אמרתי שיש פה מסר כפול שניתן ללמוד, גם מה שאמרת, וגם שלא משנה אם אתה חושב שאתה צודק, יש טאקט. בעצם הגערה באליפז אינה רק על כך שטעה (שאולי במובן זה יכול להיות שהיה תינוק שנשבה) אלא גם ביקורת מוסרית, איך הוא לא רגיש לצערו של הזולת.

אם אתה רוצה להתפלפל בקושיות ותירוצים - אפשר.

אבל אני לא מבין איך מאן דהו היום חושב לנהוג למעשה אחרת מכל גדולי הדורות. אתה באמת חושב שמשהו ממה שהזכרת לא היה ידוע לרמב"ם שעבר בארץ ולא חיחק, למרן הב"י שהוציא את ספריו בארץ ואסר, לכל גדולי הדורות שלא נטלו לולב בשבת?!

לא היה ידוע לרמב"ם, רוב הראשונים, ורבי יוסף קארו.

מלבד העובדה שרוב מוחלט של הראשונים שדנו בסוגייה חיו בחוץ לארץ והליבון של דין לולב בארץ ישראל היה עבורם דיון תיאורטי כמו דיני שמיטה, (שאפילו לא מופיעים בטור ושולחן ערוך), אני גם חושב שרובם המוחלט של הראשונים ורבי יוסף קארו לא ידעו על מנהג ארץ ישראל בפועל, ובטח שלא העלו על דעתם שנשתרבבו בתלמוד דברי החולקים על מסקנת התלמוד עצמו.

אך גם לולא כל זאת, די עצם העובדה שכיום המרכז הברור של היהדות הוא בארץ ישראל על מנת לטעון שאין אנו בטלים כלפי בני חוץ לארץ.

ואין אנו צריכים בדווקא לקבל את עמדתם גדולי תורה בדורנו שלא מכירים בתחיית האומה, ואפילו לא מהללים את ה' על קיבוץ הגלויות והקמת המדינה. חכמים שמחמת השקפתם מבטלים מראש כל רעיון לדון מחדש בהלכה בהתאם למציאות חדשה או תגלית חדשה.

כי כל אחד בר הכי שלומד סוגייה בעיון ומשתכנע במסקנה להלכה - מותר לו (מותר זו מילה עדינה) לעשות כהבנתו. בלי קשר למה שמורים חכמי הדור. רק לאחרים אסור לו להורות אלא אם כן הגיע להוראה. (וגם אינו מורה בפני רבו).

הקדום. מאחר והנוצרים ביטלו את כל מנהגי יהודי ארץ ישראל - כשטבחו בהם והחריבו את הקהילות במהלך מסע הצלב הראשון כ40 שנה לפני לידת הרמב"ם. הראב"ן הירחי (בעל ספר המנהיג) הוא הראשון היחיד עליו אני יודע שהכיר את מנהג ארץ ישראל, (שכנראה חדל מלהתקיים בפועל עשרות שנים לפני דורו, אך לא בטוח שהוא בכלל ידע זאת). המנהיג מציין את המנהג מבלי להתרגש, ולא רומז שהוא בעייתי ובטח שלא יוצא נגדו.

אין לנו את מנהג ארץ ישראל הקדום (למרות שהיו יהודים מעטים בארץ ישראל כל הדורות), אנחנו נוהגים לפי מה שנהגו גדולי הדורות שלפנינו. כיוון שהארץ היא 'ארץ ליקוטאית' גם צריך לשמור על מנהגי העדות, חוץ מבדברים ספציפיים בהם יש היום מנהג אחד ברור בארץ ישראל.

במחלוקות בבלי-ירושלמי, אנחנו נוהגים לפי הבבלי, חוץ מבמקומות הספורים שמכל מיני סיבות נפסק בהם כירושלמי.

כשנזכה לבית דין אחד שמקובל על כל ישראל, הוא יהיה בית הדין הכי גדול במניין (גם אם לא בטוח בחוכמה) מכל בית דין שעמד מאז רבינא ורב אשי והם יוכלו לדון את מה ראוי לפתוח מחדש.

למען ערך האחידות שלא יהיה מנהג ארץ ישראל שונה ממנהג חוץ לארץ, כמו שכתבו רש"י והרמב"ם בהסבר הסוגייה השנייה, כמוה נקטו להלכה. אך באותה נשימה אתה טוען שלכל עדה אסור לשנות ממנהגיה למרות שזה גורם לכך שתורה נעשית כהרבה יותר משתי תורות וגרוע פי אלף מחילוקי מנהגים לגבי נטילת לולב בבית בצנעה בשבת.

זה נראה לך הגיוני? אתה באמת חושב שזה רצון ה'?

ע"י חכמי הדורות.

הנזק לקיום רצון ד' מיחידים שקמו וחשבו שהם חכמים יותר מכל גדולי הדורות שהתרכזו לתורה שבעל פה - גדול הרבה יותר.

נ.ב.

גם אתה (והירושלמי) מודה שכששבת לא ביום טוב ראשון, במקדש מבטלים מצווה מדאוריתא. כלומר אין מחלוקת על עצם הכח ביד חכמים לעקור בשוא"ת.

כשהכוונה בפשטות לסנהדרין או לפחות לחכמים סמוכים, לא אומר שיש כח ביד חכמי בבל בסוף תקופת האמוראים או לאחריה לבטל מצווה, אפילו בשב ואל תעשה, בטח שבידי חכמי דורנו אין סמכות כזאת.

מה גם שהם לא התכוונו מעולם לעקור את קיום המצווה, אלא פשוט פירשו את המשנה באופן שבהתחשב במה שאנחנו יודעים, והם לא ידעו - מתברר כמעט בוודאות כשגוי.

הייתכן לומר שאמוראים המוזכרים בירושלמי היו מעלים על דעתם ליטול לולב בשבת אם אכן כבר תיקנו שאין לעשות כן מאות שנים קודם לכך זמן קצר לאחר החורבן?

והדברים מתמיהים שבעתיים כשהסיבה שהכריחה את אותם חכמי בבל לדחוק דוחק עצום ולהעמיד אוקימתא תמוהה במשנה היא עצמה ההנחה המוטעית שלהם לפיה המנהג בפועל בארץ היה שלא ליטול לולב, כשזה פשוט לא היה נכון במציאות.

בעצם הבנה מה זה תורה שבעל פה ועניינה

מה שחכמי ישראל לכל דורותיהם מורים, ולא שהם טועים ופרשנות אישית מהגמרא היא הצודקת.

יש שרשרת מסורת פסיקת הלכה מדור לדור. אנחנו לא "קראים של הגמרא"

גם אם מוכח שהגרסא מקורית בגמרא או ברמבם היא אחרת ממה שנפסק בשו"ע, הולכים לפי השו"ע. כי זה ההלכה שהאומה קיבלה, ודבר ה' נוכח באומה לדורותיה ולא בטקסט היבש

תתחיל במסכת הוריות, מסכת קצרה וחביבה על מה עושים כשהסנהדרין טועים.

אגב גם משה רבינו טעה, גם אברהם אבינו ואפילו אדם הראשון.

ואני מוטרד מאוד מהקבוצה שלאט לאט מוציאה את עצמה מההלכה המקובלת בשאר העם (בטעמים טובים מאוד ומתוך יראת שמים). יש גבול איפושהו שמסוכן לעבור (בוא אליי במקלך ותרמילך, רסג ובן מאיר, וכו'. אולי באמת הלוח הוא הגבול)

רק שלפעמים עם ישראל מחליט לשנות את ההלכה בעקבות ספרים חדשים שנמצאו בגניזות, או גירסאות מדויקות שנמצאות, או מחקרים על המציאות

וזו בדיוק הדרך בה דברים משתנים - רבנים מפרסמים מאמרים ואנשים דנים על הדברים. לכן בעיניי בהחלט יש ערך לדיון... ככה יוחלט האם בסוף השינוי יתקבל (ואז יפסקו ככה) או שלא

הבית יוסף ומכל מסורת הפסיקה ללא עוררין לפחות שמונה מאות שנה. עם זה אין לי איך להתמודד

אבל אני הקטן נאחז בשיפולי גלימתם של חכמים מובהקים כמו הרב ישראל אריאל והרב אליהו ובר ואחרים שפשוט יודעים דברים שהראשונים לא ידעו, ובלי קשר לכך, גם חיים בדור בו הנימוק לבטל מצווה מהתורה רק עבור השוואת דינם של בני ארץ ישראל לבני חוץ לארץ פשוט לא מחזיק מים.

אני משוכנע שאם הרמב"ם ורבי יוסף קארו היו חיםי היום, הם היו פוסקים ליטול לולב בשבת. כך שהדמגוגיה שלך היא לא רלוונטית.

העגונות בדור הזה לא מגיעות אליהם. אם כל כך פשוט שמרן הבית יוסף היה מורה אחרת כיום - כנראה שכל גדולי הדור, (או לפחות מישהו מהם...) היה מורה כך.

המאמר של יואל אליצור מדבר על מצב שבו רוב עם ישראל בארץ - זה עדיין לא המצב וגם הוא מביא ביושר שארבעה מחמישה פוסקים שהוא שאל, אסרו לחלוטין והחמישי הסכים להגיד משהו מסוייג שמי שיעשה לא עובר איסור.

בדברי לא היתה שום דמגוגיה, רק תיאור מציאות.

על זיכוי הרבים. ושתיקתו רועמת באזניי.

הרב רבינוביץ' אמר שאין שום איסור ליטול לולב שבת בצנעה.

ומשלושת הרבנים האחרים לא היו לי שום ציפיות מלכתחילה, ושלא תטעה אני מכבד את תורתם מאד.

הרב יצחק יוסף שאמר למשל שלא מעניינות אותו הגרסאות המדוייקות ברמב"ם, ומה שקובע להלכה הן הגרסאות המשובשות שהפוסקים ייחסו בשגגה לרמב"ם. (לא בסוגייה הזאת, אלא כעיקרון מנחה).

והרב קנייבסקי והרב זילברשטיין הם נציגי גישת החזון איש, לפיה קרה איזשהו קסם עם חתימת התלמוד וש'אלפיים שנות תורה' תמו בדיוק אז, ומאז אין לחכמי ישראל שום אמירה בכל מה שנוגע ליישוב התורה עם המציאות.

ובנוסף, לפי דעתו של החזון איש כל כתבי הראשונים, וגרסאות מדוייקות שהתגלו בדור אחרון אין בהם שום ערך הלכה למעשה. אשרינו שזכינו לחפץ חיים ולרב עובדיה שגישתם היתה הפוכה מזו של החזון איש.

הציבור הציוני-תורני צריך להשתחרר מהתפיסה לפיה בכל ענייני הלכה אפשר לקבל ללא ערעור את עמדת של רבנים חרדים, ושהמחלוקות בענייני השקפה הן נושא נפרד.

ודי רמז לו שאפילו רוב טכני לא יספיק, אלא שהדברים שתלויים ברוב צריכים בית דין...

וכן, הוא כתב את זה בצורה מכבדת וגם אמר שכוייח על הבירור...

הרב ליאור, מלבד יישר כח על זיכיי הרבים, לא התייחס כלל לעצם הדיון בעניין מצוות לולב ביום הראשון בכל הארץ, רק כתב שהנושא של רוב יושבחה עליה לא משליך על תוקף מצוות לולב במקדש בשאר הימים.

אני יודע שהזיתים שנמצאו במצדה ובפרמידות הם פחות מחצי ביצה.

אני יודע שנמצאו קונכיות של ארגמון קהה קוצים בארץ מנוקבות בדיוק במקום שבו מוציאים את דם התכלת וזה בסבירות מאוד גבוהה בתכלת המקראית.

אני יודע שנמצאו חריטות של המנורה בעיר העתיקה בבתי כהנים הקדומים והנורה נראיתשם מעוגלת כמו בשער טיטוס ולא ישרה.

אין מה לעשות איתי.

סנהדרין או חכמי בבל. ואיך באמת לחכמי בבל יש כוח לבטל עשה?

כל המצבים בהם כתוב במשנה שלא תוקעים בשבת והדין שלא נוטלים לולב בחול המועד בשבת במקדש הם תקנה מפורשת של הסנהדרין.

מצווה מאד מסויימת לגביה אני משוכנע שהסנהדרין לא תיקנו לבטלה. נטילת לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת. ועל מנת שלא להיכנס לפינה - הבה נדון כרגע רק לגבי הדין בארץ ישראל.

אם הבנתי נכון את הכוונה, המנהג בארץ ישראל הוא לא דין יחודי לארץ ישראל אלא המנהג שנהג בה במציאות. אם זה נכון, החשיבות של היהדות בארת ישראל כיום לא מאוד רלוונטי לסוגיא. אם הבנתי לא נכון אשמח שתתקן אותי (הייתי גם קורא את המאמר אבל אני בפיגור לא קטן בסדר צהריים)

משום שלא היו בקיאים בקביעות החודש. אז כנראה שלא הבנת אותי נכון. כי אכן לטענתי כעיקרון יש דין שונה לארץ ישראל ולחוץ לארץ. (יש מקום לדון ולומר שהיום גם בחו"ל הדין השתנה, והיו גם ראשונים כמו ר' אברהם בן משה ממונייטו שסברו שכיום, שאין ספק לגבי קביעות החודש יש ליטול לולב ביו"ט שחל בשבת גם בחו"ל. ונהגו כן בפועל בצרפת, כמובא במסמך המקושר, אך לא על שיטה זו אני מתבסס).

20260917232531.pdf

גמר חתימה טובה

עצם הצבעת נשים בבחירות, דווקא הרב קוק התנגד לזה (כמו שגם התנגד לבית יעקב).

לתשומת לב, אלו שמנסים להשתמש בו בטענות שצריך "להתקדם" ולהתאים את ההלכה...

שמשפיעה באופן ישיר על כוחה של המפלגה.

ולכן הגיוני לסבור שבאופן עקרוני ראוי שלא לתת לאישה עסק בציבוריות, ומשום עת לעשות לה' כן לקרוא לנשים להצביע

אבל חברות בכנסת ובממשלה היא קצת שונה

זה כן יכול להשפיע על הפופולריות של המפלגה בקרב ליברלים יותר, ופה נכנסת הסוגיה התורנית

אולי @הסטורי או @אריאל יוסף ידעו

(אני רק יודע שהרב עוזיאל והרב ישראלי והרב הרצוג והרב חיים דוד הלוי ועוד התירו הלכתית בספרים שלהם. כמו כן - ראיתי שבמפדל היו טובה סנדרהאי, שרה שטרן-קטן, וגילה פינקלשטיין וכמובן איילת שקד, אורית סטרוק ועידית סילמן)

הרב אבינר לחוטובלי: אם ממילא יש ח"כיות, עדיף לבחור בטובות ביותר - כיפה

(אני חושב שהיה זכור לי משהו כזה במעורפל)

ניתן לקיים הלכה ולהיות נבל ברשות

שעלולות להתחפש ל'רוח התורה'

(זה לא פוסל כל טיעון של 'רוח התורה', וגם לא בהכרח במקרה הספציפי הזה. רק מציב במקום לגיטימי את הטענה ההופכית 'לפעמים רוח התורה זה רק תירוץ לשוביניזם')

"הנה קבלתי מכתבו הארוך מאד המלא דברי תוכחה על כל גדותיו על מה שלפי דעתו נדמה לו שתשובותי סימן י' וסימן ע"א מספרי אגרות משה על אבן העזר יגרמו איזה פרצה בטהרת וקדושת יחוס כלל ישראל וכו', אבל האמת שאין בדברים שכתבתי ושהוריתי שום דבר שיגרום חס ושלום איזה חלול בטהרת וקדושת ישראל אלא תורת אמת מדברי רבותינו הראשונים, והערעור של כבוד תורתו הרמה על זה בא מהשקפות שבאים מידיעת דעות חיצוניות שמבלי משים משפיעים אף על גדולים בחכמה להבין מצות ה' יתברך בתורה הקדושה לפי אותן הדעות הנכזבות אשר מזה מתהפכים חס ושלום האסור למותר והמותר לאסור וכמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוא, שיש בזה קפידא גדולה אף בדברים שהוא להחמיר כידוע מהדברים שהצדוקים מחמירים שעשו כמה תקנות להוציא מלבן. ואני ברוך ה' שאיני לא מהם ולא מהמונם וכל השקפתי הוא רק מידיעת התורה בלי שום תערובות מידיעות חיצוניות, שמשפטיה אמת בין שהוא להחמיר בין שהוא להקל. ואין הטעמים מהשקפות חיצוניות וסברות בדויות מהלב כלום אף אם להחמיר ולדמיון שהוא ליותר טהרה וקדושה"

רק מתלמידי חכמים גדולים וצדיקים ששימשו את רבותיהם הגדולים בדור שלפני, ואם זה מגובה המקור מאגדתא בארון הספרים היהודי, מה טוב. ואז זה וודאי שזה לא מרוח חיצונית.

אם אדם מהרחוב טוען שדעות ת"חים גדולי הדור (באגדתא או בהלכתא) זה רק תירוץ לשווניזם זה ביזוי ת"ח . כמובן ניתן לחלוק, אך לא לטעו ןשזה תירוץ לשווניזם.

ב. בסוף זה מוכרע אחרי כמה דורות לפי מה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה בהנחיית חכמיה. בדורו של הגרא היתה שאלה אם החסידות ראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרמבם היתה שאלה אם הפסילוסוטפיה היהודי תראויה לבוא בקהל, ובדורו של הרב קוק האם התייחסות חיובית לציונית חילונית ראויה לבוא בקהל. אחרי כמה דורות כל אלו הוכרעו כחלק אינטגרלי מרוח היהדות (למרות שבקשר ליחס לצינוות החילנוית עדיין לא הוכרע במלואו , בניגוד לחסידות ופיסלופיה היוהדית). אבל כמובן כל בית מדרש שאין לו בניין אב אינו בית מדרש. אם יש דעה שנאמרת על ידי אנשים שאינם תלמידי חכמים ששימשו את רבותיהם, היא סתם עוד דעה שמנסרת בחלל העולם וצריך להזהר ממנה כמו כל דעה לא תורנית, הלנו היא אם לצרינו.

ג. בכל מקרה כשם שלא מבררים הלכה על ידי אגדתא, כך לא מבררים רוח תורה על ידי הלכה. אחרת ניתן למצוא היתרים הלכתיים לאשת יפת תואר או להריגת גויים, ולהיות נבל ברשות. כל המערבב הלכה ואגדא עובר באיסור כלאיים, הן בפסיקת הלכה והן בעיון מה רוח התורה

ואם המקור של הרמב"ם לכך הוא מקור חיצוני ולא דגרי רבותינו, זה משנה?

של חכמי דורינו גדולי הדור לזה, והאם ראוי להכירע כמורה נבוכים להנהגת דורינו.

כשםששאתה לא פוסק מהגמרא להלכה אלא על פי ראשונים ואחרונים עד פסוקי דורינו, כך לא נתין להכיע ברוח התורה להנהגות ציבוריות ממורה נבוכים על פי פרשנות של אדם מהרחוב, אלא רק על פי גדולי חכמי התורה ששמשו את רבותיהם.

ב. מה כתוב בעניין זה במורה נבוכים?

ג. בכלל לא נכנס ספציפית למחלוקת הספציפית הזו של נשים בפוליטיקה

דיברתי בכללי על הספר, לא על עניין זה, כי לא מכיר התייחסות במורה נבוכים לנושא הזה.

בסופו של דבר, המורה נבוכים מבוסס גם על חכמת יוון ולא רק ענייני קודש, לכן תהיתי איך אתה מתייחס לספר שרב חשוב כתב שמסתמך על מקורות חיצוניים, האם זה נחשב רוח התורה או שלא?

על שום ערך מערכי יוון.

לוקיגה היא אוניברסלית בין אם יווני גילה אותה ובין אם סיני.

משפט פיתגורסלא הופך להיות יווני כי יווני גילה אותו, כנל לוגיקה אריסטוטלית. אריסטו לא המציא כלום, הוא גילה.

כשם שכוח הכבידה אינו אנגלי רק בגלל שאנגלי כילה אותו.

שמע האמת ממי שאמרה. חכמה בגוים תאמין,תורה וערכים בגוים אל תאמין.

ב. לעיתים יש ערכים גויים שנקלטים באומה היהוגית לדורותיה אחרי זיכוך ובירור ורגולציה, ורק אחרי אישורחכמי ישראל וקבלת האומה. קוראים לזה ליקןט ניצוצות. אבל דווקא מורה נבוכים אינו דוגמא לזה, מאחר שהוא מבוסס 100 אחוז על שכל ולוגיקה, וכלל לאעל מיסטיקה וערכים

א. מקורות של אגדתא שמלאים בארון הספרים היהודי

ב. יותר חשוב - דעות בעניינים אלו של תלמידי חכמים גדולים ותצדיקים ששימשו את רבותיהם בדור הקודם.

(ג. במקרה של מוסר טבעי - מצפון שכל ישר ואינטואיציה)

א. ככלל, נשמע נכון, אבל לפעמים ההבנה של התובנה הנכונה מאוד קשה, אתן לדוגמא את המחלוקת על מידת השכרות הרצויה בפורים התלויה בהבנת האגדתא על רבה ורבי זירא.

ב. גם כאן, לעיתים רבות יש מחלוקות בנושא.

ג. שכר ישר ואינטואיציה שונה לרוב בין בני אדם.

א. לכן יש את ב'. וכמובן לא רק גמרא אלא דברי אגדתא של חכמינו שאחרי הגמרא בכל הדורות. למשל ברור שיש התייחסות לשכרות בפורים מהגמרא עד ימינו אצל ראשונים ואחרונים.

ב. מחלוקת יש גם בהלכה. לגיטימי. כבר אמרו רבותינו עשה לך רב.

ג. דיברתי ב ג על מוסר טבעי, לא על מוסר תורני שאינו טבעי

א. ועדיין יש מחלוקת בכך מן הקצה ועד הקצה.

ב. זה עונה לפרט, אבל זה נותן טווח גדול במה הכלל חושב.

ג. גם בהנחה מה טבעי יש הבדל בין בני אדם.

א. גם בהלכה יש מחלוקות מהקצה אל הקצה. אין הבדל. בסוף יש ליהדות גבולות גזרה ברורים של רוח תורה, ויש גם דברים שמוכרעים לדורות (למשל ברור שכל רב יטען היום שנגד רוח התורה לשאת שתי נשים בימינו, גם אם יש היתר הלכתי). בכל מקרה הרבה פעמים רוח תורה אינה חד משמעית אלא יותר מגמה וכיוון תרבותי מאשר שאלה חד משמעית של אסור/מותר.

ב. כנ"ל בסוף האומה לדרות מכריעה בכלל מה נשאר ומה נופל וכמה חלק כל דעה ושיטה מקבלת.

לגבי דילמות ערכיות של פוליטקאי - ראוי שייתיעץ בענינים ערכיים עם כמה שיותר מגוון רחב של רבנים גם אם חולקים אחד על השני , כמובן בתנאי שהם מתאימים להשקפת מפלגתו (למשל אין סיבה שסמוטריץ יתייעץ עם הרב לנדוי). בסוף כיו םבדמוקרטיה אתה יכול להביא להצבעה בקלפי את כל הדעות. באשר למה יקרה בימי המלך המשיח או מה קרה בבית ראשון ושני - אני מעריך שהשליטים התייעצו עם כל המגוון של החכמים

בדור (ונבאים כשהיתה נבואה ושתהיה בעתיד). וכמובן אין מנוס מכוחניות פוליטית כי כך העולם עובד, למשל ראה את נידוי רבי אליעזר או נידוי רבי מאיר ורבי נתן או חרם הגרא על החסידים, אך בסוף גם פה האומה לדורותיה תכריע. אך כמובן זה תפקיד מלך אידאלי שיש לו רוח קודש - שהוא בסוף זה שמכריע בעצמו לבד בשורה התחתונה בעניינים ערכיים, ושאר דעו תהחכמים הם רק המלצה לגביו.

ג. בחלק - ג , דברתי על דברים שברורים שהם טבעיים. ובענין הזה אין הבדל בין יהודי לגוי. אי אפשר ללמד זכות על אייכמן, כי עשה משהו שברור שהוא נגד המוסר גם אם לפי החוק

א. שים לב שהדוגמא שהבאת היא משהו שבו הוטל חרם בנושא של רבינו גרשום.

ב. טענה מעניינת.

ג. סבבה, זה מאוד מסייג את האמירה בסוף לדברים מוסכמים.

א. דברתי על זה שגם רב תימני יאמר לתימני היום שזה נבל ברשות התורה לשאת שתי נשים, למרות שמותר לו הלכתית ולא חל עליהם חרד"ג (אפילו אם התימני גר במדינה שזה מותר ואין דינא דמלכותא).

ב. זה בסוף נאמר על המשיח שנחה עליו רוח ה שבאמצעותה ידע את הערכים לשפוט , וגם שלמה ביקש לב חכם לדעת טוב ורע לשפוט , והיתה חכמת אלוקים בליבו.

ג. במוסר טבעי זה נכון. אבל יש דברים שהם מוסרברור והפוסטמודרנה והפרוגרס חוטאים בהם ברמה התרבותית

בזמן המנדט הבריטי, כבר בשנת תרפ"א.

חשוב לציין ברקע, שכל המושגים של בחירה דמוקרטית היו יחסית חדשים בעולם וברוב מוחלט של המדינות שכן היו דמוקרטיות - לא היתה זכות הצבעה לנשים (לדוגמא: בשוויץ זכות ההצבעה לנשים ניתנה רק בתש"ל!).

הועברת לדף אחר

בציבור הדתי/חרדי (מושג זהה במונחים של אז) עלתה התנגדות חריפה כפולה - גם שזה אסור תורנית הלכתית/השקפתית וגם שזה פשוט 'נישט שייעך' (=לא שייך) נשים חרדיות (סטייל 'בתי האונגרין' מאה שנה אחורה) - פשוט לא ילכו להצביע ולא יבינו מה רוצים מהן.

רמת הניכור היתה כזאת שרבים מהציבור הדתי האמינו, שגם מפלגות הפועלים לא באמת חושבות שנשים צריכות להצביע, אלא זה בסה"כ דרך להכפיל כח - כי הפועלות ילכו להצביע והדתיות לא...

השלטונות הבריטיים (שגם אצלהם עברו באותן שנים תהליך של נתינת זכות הצבעה לנשים) הכריעו שאמנם תינתן זכות הצבעה לנשים, אך במשפחות שמרניות הבעל יוכל להצביע גם בשביל אשתו. (כן, היום זה נשמע הזוי).

נוצר פולמוס בין רבנים 'מקלים' שטענו שאפשר להתיר, לבין 'מחמירים' שטענו לאיסור גמור. הרב קוק תמך עקרונית בעמדת המתנגדים להשתתפות נשים בבחירות, אבל הקפיד לא לפסוק שזה אסור, אלא רק שזה לא מתאים לאורחות היהדות והצניעות, אה וגם אם נשים יתערבו בענייני ציבור, זה עלול ליצור בעיות בשלום בית.

אגב, הפולמוס הזה היה אחד מכמה עניינים (יחד עם הקמת הרבנות הררשית), שדחף את 'העדה החרדית' לדרוש מהבריטים להכיר בציבור שלהם כ'עדה דתית נפרגת' ולא כחלק מ'הישוב המאורגן' שקיבל סוג של סמכויות אוטנומיות מהשלטון הבריטי כלפי היהודים.

היה ויכוחים סביב חברות כנסת דתיות כמו סביב מזכ"ליות ליישובים?

אבל חידשת לי ששנים קודם היו שתי ח"כיות.

לגבי עצם ההצבעה המציאות ניצחה. ברגע שיש זכות הצבעה, אם נשים לא תצבענה, מפסידים חצי מהכח.

גולדה מאיר היתה בשלב מסויים מועמדת לראשות עריית תל אביב, ולטענתה היא לא נבחרה כי החרדים התנגדו (כידוע, היו בתל אביב אדמו"רים וחסידיהם בהמונים).

אכן כפי שציינו כאן, הרב ישראלי הסביר שמינוי לזמן, שלא קבוע ובוודאי שלא עובר בירושה - אינו מוגדר 'שררה' וממילא מותר שיהיו נשים (וגויים).

גם פה מדובר על אופן שבו התפקיד עובר בירושה?

"ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם"

אם אתה רוצה, הרב ישראלי כאן: עמוד הימיני פרק יב אות ח

וסיכום טוב של דעות המתירים ונימוקיהם כאן:

נשים בתפקידים ציבוריים - הרב חיים נבון

של הליכה לקלפי ולכן הוצע אז פיתרון שבחלק מהמקומות הגברים יצביעו עבור הבנות במשפחה.

אתה יודע אם הוא צודק בכך?

כי שבתאי טבת מפנה לפשרה שהושגה בפועל

ואם היו מצביעים כולם (בניגוד להחלטה שקבלו להחרים את הבחירות בשל נושא הצבעת הנשים), כל ההיסטוריה של המדינה יכלה להיות שונה.

סתם, אנקדוטה מעניינת.

מהמהדורות הישנות)

באיזה איזור בארץ אתה מחפש?

הלכות שבת, מתוך הספר שמירת שבת כהלכתה בהוצאה החדשה (הבנתי שהספר בהוצאה החדשה כולל בתוכו חלקים א-ב ויש נספח- חלק ג, או שמראי-המקומות וההערות מפורטים יותר, בשונה מהמהדורה הישנה)

ההוצאה החדשה (כלומר מהדורה שלישית) היא רק חלק א' של המהדורה השניה+ הטמעה של הערות ונספחים שהרב נויבירט הוציא בקונטרס נפרד כמה שנים אחרי המהדורה השניה.

את חלק ב' (במהדורה הזאת) הרב נויבירט זצ"ל לא הספיק להוציא בחייו. לאחרונה שמעתי שהוא כן התחיל לעבוד עליה ויש מי שעמלים לסיים, אבל ככל הידוע לי עדיין לא יצא לאור.

לא יודע אם מישהו עובד עליו היום.

לערוך ולהוציא אותה.

למי שמכיר את הסיפור עם שש"כ הראשונה. ביררתי פעם (בכובעי כאוצר החכמה) ומסתבר שהמו"ל (והיום יורשיו) לא מרשים להשתמש בשום עותק שלה לצורך שום שימוש, מאימת הצנזורה הפנימית של העולם החרדי.

את השינויים בחלק א' עשה הרב המחבר זצ"ל, לנוכח הביקורת בתוך הציבור.

צריך להיות חצוף מאד מאד, ולהיות בז לזכר הרב המחבר, כדי לשנות ממש.

אמנם, אנו מכירים תופעות של השמטות (צינזורים), כגון באם הבנים שמחה בהוצאת המשפחה ובדברי החפ"ק בעניין יישוב הארץ, אבל לשנות ממש לא מכיר שהעזו.

עיקר העבודה למהדורה החדשה היא פרויקט המפתחות ועריכה גרפית, ללא התערבות בתוכן.

נקווה שלא יחצו גבולות...

יש הבדלי ניסוח, אין כמעט יותר חומרות. כל מה שכתוב במהדורה הראשונה ב'למעלה', מובלע במהדורה השניה והשלישית בהערות.

(חוץ מקולט שמש, שאכן הרב אוירבאך לא הסכים לקולא וגם המציאות השתנתה לחומרא)

בין כך - כמעט כל הלכות מלאכות שבת, כבר נמצאות בכרך א'. כרך ב' זה דיני הדלקת נרות, קידוש, סעודה, תפילות וכד', ממילא יש שם פחות עניין לחומרות/קולות.

זה הפרקי מבוא והערות נוספות, שבמהדורה השלישית הוטמעו בתוך כרך א. (בחלקים שנוגעים לו, לכרך ב. לא זכינו)