... הוא מייצג את התפיסה היהודית הקלסית :
אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה" (יחזקאל יח כ). אין יסורין בלא עון דכתיב "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם" (תהלים פט לג).
כי איוב טוען שנעשה לו עוול על ידי הקב"ה וזה מכעיס.
ובכלל ספר איוב יכול להכעיס הרבה יהודים קלאסיים.
...בתפילת נעילה אנו צועקים "אל נורא עלילה".
אל תשכח הספר לפי הסברה זה סיפור שנכתב על ידי משה רבנו
כך שאם יש שאלות הם רק על דרך הסיפור שסיפר משה ולא על השם יתברך.
דרב אמי תיובתא".
עיין על הפסוק ברמב"ן: "כעבדי איוב - יקראנו 'עבדו' בעבור כי התוודה אליו עתה. והנה גם הם גם איוב טעו. רק איוב דבר נכונה שהוא צדיק , והאל מביא צרות לעושי רצונו , רק לא היה יודע למה; ואליהוא פירש לו הטעם. והנה דבר איוב נכונה , והתוודה , ונתכפר לו על מה שקרא תגר בענין , על כן קראו עבדי כאשר בראשונה (איוב א , ח). אבל הם לא דברו נכונה בהרשיעם את איוב בהיותו נספה (ע"פ מש' יג , כג) ומצאו אותו צרות; והיו סבורים שעשו טובה בהצדיקם מעשה האלהים , ועל כן לא התוודו והנם צריכים כפרה."
וכן ברש"י שם.
למה? כי לא כל דבר נכון צריך לומר. יש מה שנקרא: טאקט. ויש הלכות טאקט. אסור להזכיר לבעל תשובה את חטאי עברו, ואסור לומר לאדם שנמצא בשעת צער: מגיע לך, תצדיק את הדין. צריך לנחם אותו או לשתוק.
ובכל מקרה לגבי דבריך שני דברים: א', לגבי איוב ספיציפית אכן איוב לא חטא, ה' הביא לו את הייסורים בשביל שיתפלל אליו (עיין הרב שרקי בנושא ויערב לחיכך). ב', אין מיתה בלא חטא- חטא לשון חסרון, החומר הוא לא מזוכך מטבעו ודבק בו החסרון וממילא ישנה מיתה. לא בהכרח שיש עוון מסויים (וכן אמרו חז"ל שארבעה מתו בעטיו של נחש. ואמנם איוב לא נמנה איתם, אך הם היו ללא חטא כלל, אך זה שהיו לאיוב חטאים לא אומר שמגיע לו את הייסורים שקיבל. לא כל חטא מצדיק ייסורים ברמות קשות). ועוד שיש הנהגת הייחוד ברמח"ל.
אלו דעות בחז"ל....(רק לפי שיטה אחת משל היה).
וכמו שאמרת, זה מסר חשוב שחוסר טאקט הוא לא נכון. האמת נמדדת לא רק בתוכן הדבר, אלא גם באיך שהוא נאמר. לכן לפי ההלכה במקרים מסויימים אפשר לשקר, כי במקרים מסויימים האמת היא שצריך לשקר. והפוך, האמת הכי גדולה יכולה להיות שקר, כמו לשון הרע....
כדי להמחיש נביא דוגמא ממשה רבינו ואהרון הכהן. לרב שרקי יש מהלך (מבוסס במקורות) שחטא מי מריבה זה רק "תפירת תיק" למשה ואהרון. הסיבה האמיתית שהם לא נכנסו זה כי לא ראוי שהדור שהנהיגו לא ייכנס והם ייכנסו (כמדומני, יכול להיות שלא מדייק בדברים בדיוק וזה קצת שונה מאיך שהצגתי).
לפי זה אף שחייב שלכל עונש שקורה חטא (שגם זה לא בטוח נכון לגמרי, כי כמו שאמרתי יש את הנהגת הייחוד), לא תמיד החטא הוא הסיבה האמיתית והעמוקה. לפעמים החטא הוא רק תנאי בסיסי, אבל העונש בא על משהו יותר בסיסי ועמוק. מצינו לזה עוד דוגמא גם בימי בית שני, שעם ישראל שמר את המצוות, אבל הפגם היה שורשי יותר, בשנאת חינם, בלב. ולפי הגמרא הפגם הזה הרבה יותר חמור, טובה צפורנם של ראשונים מכריסם של אחרונים, אף שהראשונים חטאו בג' עבירות החמורות. ויכול להאריך ואכמ"ל.
אז תדייק בדבריך, שגם לדעות שלא היה משל, עיקר העניין הוא לא העניין ההיסתורי אלא התוכן (בדומה לכל התורה). ועל מה שכתבת בסוף דבריך, לפי דעה אחת איוב היה יהודי עד כמה שזכור לי כך שבמובן זה הוא כן היה מגדולי האומה. וגם לדעות שהיה גוי, האם הגוי אינו בריאה של הקב"ה? מדובר על אדם צדיק (רש"י לדוגמא מדגיש שאף שהיה מאוד צדיק, צדיקותו הייתה פחותה מהותית מצדיקותו של אברהם).
בכל אופן, הקביעה שהספר דן בשאלת הסבל לא קשורה למה שאמרתי שהסיבה שאליפז נגער הייתה כי נהג בחוסר טאקט. כמו שאמרתי, מצד התוכן איוב וודאי לא דיבר נכונה. על זה יש בינינו הסכמה? אם כן, וודאי יש להבין שהעניין הוא הנימה בה נאמרים הדברים, ובמובן זה היה לגעור ברעי איוב ולהצדיק את איוב שאמנם פתח את פיו בשעת צערו אך מיד אחרי כן חזר בתשובה, וכמו שהביאו בשם הרמב"ן פה.
לגבי למה מגיע סבל, בגדול כל ראשון טען את מה שהוא חושב גם בלי קשר לאיוב. קשה לדלות פרשנות תנכי"ת ביחס לשאלה זו בצורה חותכת וחד-משמעית.
איוב זה סיפור מנותק מעם ישראל, ולכן ברור שכל מהות הספר לעסוק בנושא אחר, ולכן זה הספר היחיד שחזל היתה אצלם דעה שכולו משל. אף אחד לא יסבור כך על רות למשל.
שאר התורה עניינה היסטורי. לא היסטוריה במובן היווני של תיעוד פרטים טכניים, אלא של זכרון קולקטיבי חי של אומה, שבתוך הזכרון יש את התוכן.
אם לא הייתה חשיבות היסתורית לאיוב, אז לא היו מתווכחים חכמי ישראל איפה לשים את איוב מבחינה היסתורית (מלבד הדעה של משל היה). מזה שמתווכחים על זה משמע שזה משמעותי.
העניין של היסתוריה זה לראות איך ברצף האירועים ה' מתגלה (כמו ציר שיש עליו המון נקודות שעוזרות לנו להבין מה החוקיות של הציר). ואכן גם הנקודה של איוב בהיסתוריה, מתי חי צדיק כזה, היא משמעותית מבחינת הקריאה ההיסתורית. לפי הדעה שמשל היה, כנראה דעה זו באה להדגיש במיוחד באיוב שעיקר עניינו איננה ההיסתוריה אלא דווקא הסיפור האישי, שהרי הספר כמו שאמרת דן בשאלה של סבל הפרט ויחסו האישי לא-לוה.
בכל אופן, איוב לא נחשב כנבואה, הוא ב"כתובים" שזה מוגדר כרוח הקודש ולא כנבואה, והוצרכה לדורות זה הוצרכה לדורות, לא הפרשנות שהצגת.
מן הסתם היו המון צדיקים פרטיים ענקיים שלא סיפרו לנו עליהם. נבואה שלא הוצרכה לדורות, כלומר אין לה ערך לכלל האומה לדורותיה, לא נכתבה. שאלת הסבל באיוב נצרכה לדורות, כשם שמשלי נצרך לדורות, לא הסיפור על האיש הזה איוב, גם אם היה מגדולי הנביאים בישראל. כשם שאין לנו מושג על הנביא אוריה מקרית יערים, חוץ מהעובדה שיהויקים הרג אותו ולכן זה מוזכר בדרך אגב בספר ירמיהו
👍
לא חוסר הטאקט של אליפז, אלא העובדה שתירוץ רציונלי לסבל לא מספק את הסובל עצמו, מלבד ההתגלות של ה'.
ה' גוער ב"אליפזיות" שמנסה להסביר בצורה רציונלית לסובל עצמו את הסבל. כלומר מי שיתקבע רק באליפזיות לגבי הסובל עצמו בכל דור ודור, לא יזכה בתחום זה לפתיחות לאינסוף האלוקי, ויהיה בבחינת "חרון אף" מול ה', ואילו מי שיעסוק לגבי הסובל עצמו בפתיחןת לאינסוף האלוקי ולא יסתפק בתירוץ רציונלי, יזכה לפתיחות לאינסוף ולגילוי אלוקי בתוך נפשו "מן הסערה". ובמילא פתיחותו זו תביא ברכה לאליפזיות ודומיה והם גם יקבלו שפע מהפתיחות לאינסוף ו"יחיו ולא ימותו בהתפלל איוב בעדם".
כך שזה משל לתכנים באנושות ובנפש האדם הפרטי. בתוך כל אחד מאיתנו מסתתר איוב ואליפז שמנסים לתת תגובות שונות לסבל של עצמינו ושל אחרים
"כלומר מי שיתקבע רק באליפזיות לגבי הסובל עצמו בכל דור ודור, לא יזכה בתחום זה לפתיחות לאינסוף האלוקי"
אבל מה קורה "כשהסובל" הוא גוף צבורי, לאומי ולא פרטי ואתה חלק ממנו?
בעיקר חוויה אינדבדואלית. לכן חזל אמרו שאיוב היה גוי או שהיה יהודי שחי בתחילת בית שני.
כי לגוים תמיד ויהודים בבית שני הקדושה עיקרה אינדבדואלית, בעוד בבית ראשון בישראל הקדושה קולקטיבית בעיקר. עיין למהלך האידאות לישראל של הרב קוק
וזה אולי כוונת חזל שיתרו שהתנגד לשעבוד ישראל זכה לגדולה, ואיוב ששתק נענש ביסורים. כלומר גוי שיהיה מחובר לכלל ישראל לא יחווה את שאלת הייסורים, בעוד שגוי שיונק את קדושתו רק מנשמתו העצמית ואדיש לכלל ישראל , במילא יחווה את שאלת הייסורים
הוא ראה סתירה בין הסבל של העם לבין התגשמות רצון האל בברית בין הבתרים.
כנראה שבלעם כוון לרצון האל.
3 סוגי גויים :
חסיד אומות, כלומר מי שיונק רוחנית מעם ישראל. יתרו.
חכם אומות העולם, כלומר אדם שיונק את המוסר והדבקות בה' , מנשמתו ללא קשר לעם ישראל. ישראל ותורה לא מוזכרים בספר איוב. איוב.
רשע, אדם מלא רשע ושונא את עם ישראל על אף חכמתו ותפישתו הרוחנית הגבוהה. בלעם.
אין לו חלק לעולם הבא, הוא דוגמא לשיא הרשע.
תלמידי בלעם הרשע: עין רעה, נפש רחבה ורוח גבוהה. מול תלמידי אברהם אבינו.
שונא ישראל "ולא אבה ה אלוקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך את הקללה לברכה" "ואת בלעם הרגו ישראל בחרב" "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור"
כתוב שהוא יודע דעת עליון ולכן אם הוא ידע על ברית בין הבתרים הוא גם ידע היכן ומתי כמו שהוא ידע מתי "אל זועם בכל יום".
זה גם מסתדר עם הרשעות שלו על זה שהוא יעץ להעביד את בני ישראל בפרך.
כבר מופיע על אלישע שה' העלים ממנו ולא הגיד לו. גם את הרגע שה' זעם הוא מנע ממנו לכוון אליו באותם ימים. וישנן נבואות שהנביא עצמו לא ידע מה הן אומרות (כמו דניאל שציינתי קודם).
כמו שכבר למדנו מפרשת בלעם, ה' מביא על ישראל צרות רק בשביל לזכך אותם ולהעלות אותם במדרגה (או סיבות אחרות כמו ללקט נשמות גרים), לא ח"ו כי רוצה להרע להם. ה' בעצמו כואב את כאבם של ישראל בשעת הגלות. מי שלא כואב את כאבם של ישראל, מראה שהוא אדיש כלפי גורל עם ישראל ולא מתאפיין ברחמים שעם ישראל ניחן בהם. זה כמו במשל מישהו יראה את בן המלך סובל ולא ירחם עליו. גם אם בפועל אי אפשר לעזור לו, לפחות תרחם עליו ותזדהה עם כאבו.
ובכל מקרה, חלק מההסברים מדוע גלות מצרים הייתה בסוף רק 210 שנה והנבואה התפרשה שונה זה כי מצרים שעבדו בישראל יותר מדאי, וה' הקדים את היציאה מהגלות.
נבואה בסופו של דבר יכולה להתפרשן בצורות שלא חשבנו שיכולה להתפרש. לדוגמא, בנבואה על היציאה מהגלות של חורבן בית ראשון, גם בלשצר, גם אחשוורוש וגם דניאל טעו בהבנת הנבואה ובחישוב שלה, ובסופו של דבר התברר מה הפירוש האמיתי שלה אחרי הדברים שקרו. ואותו דבר גם לגבי חישוב הקץ של גלות מצרים. הפשט היה שצריך 400 שנים. אולם בסופו של דבר התברר שזה רק 210 שנים, ושמתחילים לחשב מהולדת יצחק (שמעתי גם שיש מדרש כזה שעם ישראל טען כלפי משה שעדיין לא הגיע הקץ).
ובכל מקרה, כמו ש @קעלעברימבאר כתב (וכך כתב הרמב"ם), הייתה בחירה לכל יחיד אם לשעבד את ישראל. וכמו שמופיע על נרון קיסר שאחרי ששמע מאותו תינוק שמי שיחריב את המקדש ה' ינקום בו, עזב והתגייר. הנבואה תתרחש, הבחירה של כל יחיד באיזה צד של הנבואה להיות.
ואגב, ראוי להזכיר את יונה שהמדרש אומר שהוא דרש כבוד הבן ולא דרש כבוד האב. דהיינו, יונה לא רצה להתנבא לנינוה באשור כי ידע שהם עתידים לפגוע בישראל וגם לא רצה שיהיה קטרוג על ישראל שנינוה חוזרים בתשובה ועם ישראל לא חוזר בתשובה. וגם שמעתי שיעור על ישעיה שרואים מהפסוקים שישעיה אומר (בפרק ו'): "עד מתי א-ד-נ-י....", דהיינו, הוא לא רוצה ברעת העם, ומיד אחרי כן ה' אכן מנבא גם את הנחמה: "....זרע קודש מצבתה".
בלעם ידע שרצון הא-ל הוא לברך את ישראל, ואעפ"כ ניסה לקללם. בלעם לפי חז"ל כששואלים אותו בעולם האמת על ישראל הוא אומר, רעתם דרוש, טובתם אל תדרוש, אפילו בעולם האמת הוא ממשיך להיות נגד ישראל.
אליפז טוען שבהכרח מה שהגיע לאיוב זה משום שהוא חטא, זה חשבון של שכר ועונש רגילים. איוב אומר לו, לא נכון, אין סיכוי, אני מכיר את עצמי ולא עשיתי עבירות ברמה כזאת שמגיעים לי כל הייסורים האלו (הוזכרו שם טענות גם שקשורות לעצם הטבע של החומר, אבל אכמ"ל). ובאמת איוב צדק. העניין היה לא בגלל חשבון של שכר ועונש, אלא חשבון אחר, והוא שאיוב יתפלל, שאיוב יעלה במדרגתו הרוחנית.
ובכל מקרה גם אם אליפז היה צודק (וכמו שהביאו פה שצריך תמיד שיהיה חטא בשביל להעניש), עיקר העניין הוא לא החטא. וגם אם היה חטא, אין לאליפז להזכיר את זה ולהוכיח את איוב על כך כשהוא נתון בצערו (בבחינת אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו).
... קו מנחה לאורך כל התורה שבכתב ושבעל פה.
"והָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת אֲדֹנָי אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף אֲדֹנָי בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר אֲדֹנָי נֹתֵן לָכֶם."
מדובר על גמול ועונש בעולם הזה.
וזה שכתוב בגמרא :
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? … שמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנא': 'במה אדע כי אירשנה'." זה לא אליפזיות?
אמנם גם כתוב:
"יאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה, אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? – אמר לו: לאו. – אמר לפניו: רבונו של עולם, במה אדע? – אמר לו: קחה לי עגלה משלשת וגו'."
אז אי אפשר להתעלם מזה כל עוד זה נעשה בטקט כמובן.
אליפז היה אדם גדול נכון. עובדה שהיה נביא במשל. אבל עדיין חרה אף ה' בו. התפיסה שמבקשת להעמיד את *הכל במאה אחוז* על שכר עעונש והסברה רציונלית, ראויה לנזיפה על אף צדקותה
יש מחלוקת בגמרא האם שכר מצוות בהאי עלמא איכא (האם מקבלים את שכר המצוות בעולם הזה). הגמרא מקשה על הדעה שאומרת שלא מקבלים מפסוק שמדבר על השכר שמקבלים על מצוות שילוח הקן: "למען ייטב לך והארכת ימים", ועונה, מה הכוונה למען ייטב לך? לעולם שכולו טוב. והארכת ימים- לעולם שכולו ארוך. זאת אומרת, את עיקר השכר של המצוות נקבל בתחיית המתים, ולא בזמן הזה. גם אלישע בן אבויה (המכונה 'אחר') בגלל זה כפר לפי דעה אחת בגמרא (לפי דעה אחרת משום שראה את לשונו של חוצפית המתורגמן, אחד מגדולי התנאים, מגולגלת בעפר, ואמר, לשון שעסקה בתורה כך תהיה? שזה אותו רעיון), כי ראה מישהו שעוסק במצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן ונפל ומת, וזה סתר לו את הפסוק של: "והארכת ימים", אך לא הבין שפירוש הפסוק הוא: "לעולם שכולו ארוך" (כל זה בגמרא בקדושין ל"ט עמ' ב'). אמנם באופן ציבורי אכן יש התנהלות על פי המעשים (שכר ועונש), אך גם זה לא מוחלט (עייני לדוגמא מלכים ב' סוף פרק י"ד), ואצל היחיד לפי דעה חשובה בגמרא אין שכר מצווה בעולם הזה בהכרח.
לרב ראובן ששון יש שיעור שבו הוא מסביר שהכוונה שעם ישראל ירד למצרים בגלל חטאי אברהם (על אף העקרון המוסרי שבן לא נענש על חטא אביו) זה שה' רצה לזכך את עם ישראל מהפגמים שיש בו (שהשורשים לפגמים הופיעו כבר אצל אברהם אבינו).
וכמובן, יש את הר"ן המפורסם בדרשות הר"ן דרוש עשירי כמדומני שכל עונש מה' בא בשביל טובתינו (מסתמך שם על פסוקים).
ובכל מקרה, כמו שהזכרתי כבר, הרמח"ל מדבר על הנהגת הייחוד. הרמח"ל יסביר שהפסוקים מדברים על הסדר הרגיל (או על הכלל ולא על היחיד לפי דעה בגמרא), אבל לא שזה מוחלט. המערכת הרגילה היא של שכר ועונש, אבל אם ה' רוצה לקדם תהליכי גאולה בעולם, הוא יכול לפרוץ את המסגרות ולשנות דברים גם שלא לפי המערכת של השכר ועונש. השואה לדוגמא זו דוגמא מצויינת להנהגת הייחוד (שהגיעה לטובתינו, שהרי 3 שנים אחרי השואה הקמנו מדינה, ואכמ"ל). וכנראה זו כוונת @קעלעברימבאר בהסברו.
אם כי אמרתי שיש פה מסר כפול שניתן ללמוד, גם מה שאמרת, וגם שלא משנה אם אתה חושב שאתה צודק, יש טאקט. בעצם הגערה באליפז אינה רק על כך שטעה (שאולי במובן זה יכול להיות שהיה תינוק שנשבה) אלא גם ביקורת מוסרית, איך הוא לא רגיש לצערו של הזולת.
רש"י בפרשת מקץ (מב, לח) מביא את דברי המדרש (מדרש רבה, בראשית צא), שיעקב קרא לא אהב את ההצעה של ראובן "את שני בניי תמית אם לא אביאנו אליך", וקרא לו "בכור שוטה".
הרד"ל בהגהותיו למדרש (אות יד), מציין שהביטוי "בכור שוטה" מופיע בגמ' בפרק יש נוחלין, לגבי אדם שהיה קורא לבנו בכור שוטה, והמשמעות היא שהוא בכור מאמא ואינו ראוי לנחלה כפולה. כך - אומר הרד"ל - גם יעקב כינה את ראובן כבכור שאינו הבכור העיקרי (בגלל שהוא מבני לאה שאינה עקרת הבית, או בגלל שהוא הפסיד את הגדולה כשחילל יצועי אביו).
תכלס, לא הבנתי מה המשמעות של הביטוי הזה ביחס לראובן בהקשר הזה. האם הוא לא יכול להיות שוטה גם אם הוא לא בכור? האם בכורים הם בהכרח יותר/פחות שוטים? ומה הקשר לעניין של נחלה ובכור מאמא (לפי הרד"ל)?!
במעט שחיפשתי לא מצאתי הסבר ברור ומניח את הדעת.
טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.
מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.
ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.
מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.
ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות, כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית, שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.
בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.
גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים
האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.
אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...
הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.
(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)
עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.
בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!
לכן אשמח שמי שמסכים יתגבר על העצלות והשעמום ויגיב תגובה ולו קצרה ביותר של "מסכים/מסכימה". כמובן להרחיב או לחלוק זה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב..
זמן מה אני חושב על כך שהתורה/היהדות היא משהו מסובך/מורכב.
היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר פשוטה/חד מימדית אך למעשה היא מסובכת יותר..
אני חושב שזה בגלל שיש מתח בין גדולי ישראל/בחזל ביחס לכל מיני ערכים.
אמונה תמימה מול שכל וחקירה, נס מול טבע ביטחון מול השתדלות.
מוסר אנושי לעמת אלוקי. עד כמה ללמוד/להתרחק מהגוים.
מהי צניעות. מהי ענווה. מהי תפילה. שינוי הרצון.
היחס לחכמה הכללית. היחס למיסיטיקה. וכו וכו..
וממילא הרבה אנשים כולל אני קצת קרועים ומסתבכים להבין מה רצונו של הקב"ה ביחס לכל אלו..
אולי גם תורם לזה שיש ביהדות מושגים קיצוניים , אחד מהם שעולה לי הוא למשל "עבירה לשמה" שקצת שוברת את חוקי המשחק ומעלה אפשרות שלפעמים ניתן לסטות מן המסגרת הרגילה ושוב זה ביטוי לכך שעבודת ה' היא מורכבת ויש בה עקרונית בכל אופן, גם פן של לחטוא, לעבור על ההלכה..
גם בלי המושג עבירה לשמה יש הרבה התלבטות האם לדבוק בפורמליות של ההלכה או בכוונה/תכלית שמאחוריה מה שיוצר עוד מחלוקות וכו..
לא הצלחתי לכתוב את טיעוניי ברמה של מאמר קצר בהיר ומסודר אבל מקווה שבכל זאת הטיעון הובן.
חנוכה שמח!!...
הוא המכנה משותף לכולם
במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור
המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.
- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.
- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה. הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום
- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.
בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.
יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.
והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.
הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"
גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי"
שלטונו, ולמה הוא עשה את מעשה גביע בנימין?
(אין לי תשובה בעניין. יש רק 2 אפשרויות שאי אפשר להכריע ביניהם)
האם מפני שהוא סבר שרק בני רחל ימשיכו את עם ישראל ושאר האחים מופרשים ממנו כמו ישמעאל ועשיו, ולכן הוא רצה לחטוף את בנימין ולשכנעו להשאר איתו מתוך מחשבה שרק על בני רחל נגזר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" במצרים?
זו אפשרות א'.
מצד אחד יש לזה ראיה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" נשני השכיחני, כלומר יוסף אומר שה' השכיח ממנו את בית אביו. וגם הכתוב אומר "ולא יכול יוסף להתאפק... ויאמר אני יוסף" כלומר הסיבה היחידה שיוסף נגלה לאחיו כי הוא נשבר מהתרגשות באמצע התכנית לחטוף את בנימין כי ראה את מסירות הנפש של יהודה, ושינה את דעתו על האחים.
מצד שני למה הוא לא הודיע ליעקב? האם כי חשש שיעקב חושב שכל האחים הם עם ישראל והוא ימנע ממנו לקחת רק את בנימין? או שמא ההפרדות מהאחים מחייבת הפרדות של יוסף מיעקב אביהם?
אפשרות ב' זה שיוסף מראש תכנן שהאחים יבואו ברעב למצרים והוא תכנן לחטוף את בנימין כדי לעשות ניסיון/תיקון לאחים שיימסרו את נפשם על בנימין כדי לבדוק/לרפא את השנאה בין בני רחל ללאה ולבחון האם הם מוכנים למסור את עצמם על בנימין. ואז "ולא יכל להתאפק" זה אולי שהוא תכנן ממש לאסור את יהודה ולבדוק את שאר האחים ורק אז להתגלות אליהם, אלא שהוא נשבר באמצע. ו"נשני אלוקים את עמלי ואת כל בית אבי" הכוונה השכחני את כל הצרות שהיו לי בבית אבי. אבל גם על פירוש זה קשה.
ואם יש למישהו פירוש שלישי גם יהיה מעניין לשמוע
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.
ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.
ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.
https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf
לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.
הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.
גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?
ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)
כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.
יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).
אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.
נראה לומר ככה:
וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.
יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).
יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.
מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.
אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.
השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).
קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי? (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)
"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.
בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:
וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
רשב"ם- ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.
הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.
בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).
ואנכי אעלך בתור גופה.
יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי
ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.
כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.
הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.
ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו
שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.
כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.
היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.
לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה
יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו
כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה
(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)
כשיהודה המכבי כבש את ירושלים והמקדש, או כשהיוונים עשו הסכם עם שמעון שהוא משוחרר מכל כפיפות להם ומכל מס?
הכוונה מבחינה תורנית הלכתית.
שהרי מצינו שגם בימי השופטים שהעלינו מס לאומות או בימי חזקיהו או צדקיהו שהעלינו מס לאשור ובבל, זה עדיין היה נחשב מלכות או עצמאות (עובדה שלא אומרים הלל על מרידת שאול בפלישתים, או חזקיהו וסנחריב). לעומת ימי זרובבל או נחמיה שאז היינו כפופים לגמרי לאומות וזה לא עצמאות. או כדברי עזרא
" ואת מלכינו שרינו כהנינו ואבתינו לא עשו תורתך ולא הקשיבו אל מצותיך ולעדותיך אשר העידת בהם . והם במלכותם ובטובך הרב אשר נתת להם ובארץ הרחבה והשמנה אשר נתת לפניהם לא עבדוך ולא שבו ממעלליהם הרעים. הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבתינו לאכל את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה. ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאותינו ועל גויתינו משלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו"
וגם "כי עבדים אנחנו ובעבדתנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס לתת לנו מחיה לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבתיו ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלם".
וגם מצינו שהורדוס ואגריפס נחשבים מלכים שהרי קוראים את התורה בהקהל. למרות שכפופים לרומא. בניגוד לזרובבל שלא נחשב מלך.
פורקן במובן של פריקת עול מצווארינו של שעבוד מלכויות, או במובן של פדות והצלה מאסון?
לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.
גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.
אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".
ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).
השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".
כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"
וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.
גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).
אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).
אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)
על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".
אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.
"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...
כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.
למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:
"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".
ועוד ממקור אחר:
שהפיקניק הציל את העולם?
ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא
היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.
הם נענשו על זה שמכרו את יוסף
והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל
על מכירת יוסף.
לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?
ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה
יוסף..
לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.
אסור להקשיב להם
בבא בתרא טז: ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה, אמר רבא עפרא לפומיה דאיוב איהו באחרניתא אברהם אפילו בדידיה לא איסתכל דכתיב "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", מכלל דמעיקרא לא הוה ידע לה.
מכאן משמע שהוא לא היה מודע ליופיה. וברור שעשה זאת כחלק מעבודת ה'.
לעומת זאת יש מדרש שאומר שה' נתן שכר לאבות שיהנו מהיופי של נשותיהן. משמע שה' רוצה שיהנה מהיופי הזה:
מישהו יודע לתרץ סתירה זו?
וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.
על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).
אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.
אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי
המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.
(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)
במדרש.
דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).
עד כאן הקושיה.
התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.
דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.
כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד
פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"
אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.
אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.
תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה
בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.
ישר כח למי שניסה לתרץ
מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").
היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.
ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).
