בתחילת המלחמה, איזו הערצה מטורפת הייתה לאנשי המילואים ולנשותיהם.

אני אישית הכנתי ארוחות ערב לכמה וכמה משפחות של מגויסים מהקהילה שלי, וזה לא מיוחד - המוני בית ישראל עשו זאת.

מי חשב שזה יימשך שנתיים,

מי חשב שהם יישכחו מאחור,

מי חשב שנשות המילואים כבר לא ייחשבו לגיבורות וכבר לא יזכו לעזרה מהקהילה אלא בעיקר להרמת גבות "מה הוא עדיין שם???".

זה לא כך בכל מקום!

כאן לפחות (היכן שאני גרה) עדיין מכינים ארוחות, אירועים לילדים, מצדיעים ומחבקים.

אבל זה לא יומיומי כמו שהיה בהתחלה,

ואני כמובן לא מדבר רק על הקהילה שלי אלא בכלל בכל הארץ... 

אבל כן, בקהילה שלנו ממשיכים לתמוך, לא באותה אינטנסיביות אבל ממשיכים כל הזמן לתמוך במשפחות המילואים והקבע(!!! יש איזה טעות, שנו, הם רגילים, אז לא גם אנשי הקבע, שגם קודם חיו חצי לבד - העומס עליהם במלחמה גדל מאוד ואפילו אין להם את 'בין הסבבים!!!) אבל ממש ממשיכים לתמוך.

ועדיין, כמה שתהיה תמיכה והיא משמעותית, זה לא תחליף לנוכחות של אבא ובעל. לא תחליף בהתארגנות היומ-יומית, לא בקידוש בשבת, בסימנים של ראש השנה או בריקודים בשמחת תורה ובוודאי לא כשמתעוררים באמצע הלילה מאזעקה וצריך לרוץ למקלט עם כמה ילדים, כשהאבא שהשתחרר מסבב מי יודע כמה לא מזמן, קיבל לכבוד עם כלביא, שוב צו 8 לא צפוי.

עבר להן בראש?ליד האוזן? תוך כדי הכנת סנדביץ או מקלחות? הגדרה מאוד מעורפלת של המציאות, יש הבדל עצום בין "חשבתי" ל"עשיתי" בעניין זה.

נראה לי סתם כותרת לניפוח המציאות הקשה ממילא.

אגב זה מפתיע לטובה דווקא ש66 אחוז אפילו לא חשבו על זה וזה מעודד.

מזכיר לי שבצו ראשון שאלו אותי אם "חשבתי אי פעם לברוח מהבית" ואני כזה כמו אהבל "כן." מה לא חשבתי?

פחות מ15% בפועל

נראה לי שזוג שקיים ביניהם שבר, הוא יחריף בגלל המצב

וזוג שלא, ישאר סטטי פחות או יותר. 

Oops, Something is wrong,-2025.aspx

ערוץ 14 צודק:

מחצית דיווחו על פגיעה בקשר, שליש *מתוכן* חשבו על גירושין.

לאורך זמן, התחושה של נשים רבות שהכל עליהן פזית, ושאין שיתוף רגשי, שהבעל לא נמצא וגם כשהוא מגיע הרבה פעמים הוא לא באמת מגיע והקשב שלו במקום אחר - בהחלט מאתגרת את הזוגיות. היו על זה הרבה כתבות ומאמרים.

יש מחירים למלחמה, יש הרוגים, יש פצועים בגוף ובנפש שלחלקם יש עוד דרך ארוכה. יש השלכות על הילדים ועל בנות הזוג, יש השלכות כלכליות, ציבוריות ואחרות - אבל כלל ישראל גדול מזה ובזה צריך למקד את המבט.

מתוך המבט הנכון - אפשר וצריך לראות איך תומכים במידת האפשר בכל המעגלים.

לנתון אחר אבל דומה -

כמה נשים שבני הזוג שלהם אינם מילואימניקים חשבו על פרידה.

ואז הפער בין זה לזה הוא זה שצריך לצעוק לך בעיניים.

משברים יש תמיד.

מצבי קושי לרוב יחריפו את המשבר, גם כשיש אמונה בצדקת הדרך יש קושי, בטח כשהוא לאורך תקופה כל כך ארוכה.

בוודאי שהקשר נפגע, כי שניהם חווים קושי גדול - לאו דווקא בהקשר הזוגי, והשני לא שם כדי לתמוך, להכיל, לחוות יחד וכו'. אז כן זה מוביל לריחוק מאוד הגיוני.

וגם האישה לומדת שהיא יכולה לבד.

יכולה בקושי, אבל מתרגלת לסדר את החיים שלה כך שהיא תסתדר בלעדיו, וכשהוא חוזר הכול עוד פעם צריך למצוא את מקומו.

תוסיף לזה שאולי הוא ראה מחזות קשים. ומטלות קטנות ופשוטות של בית אולי מרגישות חסרות משמעות.

ושהיא הרגישה בודדה ונושאת בעול הכבד של ניהול משפחה לבד, בנוסף לדאגה שאולי יקרה לו משהו וכל דפיקה בדלת או ידיעה חדשותית מקפיצה את הלב.

לא בדיוק המתכון להרמוניה זוגית.

גם הרבה אומרים שאדרבה

הכי טוב להיות במילואים 50 יום זה משפר את המצב הזוגי בכלל.

ואם המילואים 200 יום אז זה חוזר להיות כמו בשאר האוכלוסייה שחלק חושבים על פירוד

מישהו שם כתב

"שליש מבת זוגי חושבת על פרידה שליש מהיממה כולל פרידה משליש מעצמה"

והמון כתבו שזו כתבת תעמולה.

כמו כל משבר גדול ולאומי שחולש על אנשין מבלי לשאול אותם.
מערכת יחסים זה דבר מאוד קשוח לתחזוק.
כל מי שיש לו בעיות בזוגיות ובשגרה מצליח לשרוד, איך לא יתעצם כאן?

היא לבד, חוששת, בחרדות
הוא נלחם על חייו (או מפצח פיצוחים על בירה ושש בש, וזה ממש לא בקטע ביקורתי)
הלב ובריחוק מעלים שאלות ותהיות
והנשים שחוות את הלבד לאורך זמן ורואות שהן מסתדרות איכשהו
חושבות שיוכלו כך לארך זמן...

אני חושבת שרובנו לא מבינים עדיין לגמרי את ההשלכות על בתי ישראל של המילואימניקים והסדירים הנשואים מהמלחמה הזו.

שעובדת עם נשים וגם אשת מילואימניק בעצמי,

ההגדרה "מחשבה על פרידה" היא מאד מאד נזילה ורחבה.

לצורך העניין אם תיקח את כל הזוגות הנשואים שאתה מכיר ותשאל אצל כמה מהם עברה מחשבה של פרידה, תגלה נתונים לא נמוכים. הרבה מהם עדיין נשואים, וחלקם נשואים באושר.

אני כן אוסיף שמילואים בהחלט מאתגרים את הקשר הזוגי, מוציאים אותו מאיזון, ומבחינות נוספות יוצרות מורכבויות רבות ושונות, שצריך חוסן ולפעמים גם ידע והדרכה כדי לצלוח אותם. וכמובן גם מוטיבציה.

יש לא מעט זוגות שהיו מאותגרים קודם והמילואים יצרו שבר נוסף שהיה כבר היה מדי קשה לצלוח, לצערי הרב.

ויש גם כאלה שהתמודדו עם בעיות יחסית ממוצעות וזה לקח אותם לקיצון.

וכן, יש גם כאלה שזה חיזק וקירב ביניהם, ויש שגם וגם...

זוגיות היא לא נתון סטטיסטי אלא מארג שלם שמורכב מעליות וירידות וקרבה וריחוק ומשבר וצמיחה, בטח בזמנים כאלה. למסגר מחשבה שעברה, או מחשבה שעברה יחד עם אתגר (שאני מניחה שרוב ככל הזוגות נאלצו להתמודד עם כזה, גדול או קטן..) בעיני קצת שטחי ולא מייצג.

ובשורה התחתונה, אחרי הכל, משפחות מילואים בהחלט ספגו והקריבו כל כך כל כך הרבה בשנתיים האלה, גם בתחום הזה. מתפללת שהזכות הגדולה תעמוד להם, ושכולם יצליחו בע"ה להתחזק מזה, להתקרב מזה ולצמוח מזה, כי באמת יש מקרים לא פשוטים ושוברי לב.

טיולים ונופשים משפחתיים

תחפושות משפחתיות

דיונים משפחתיים

קביעת אווירה מסוימת בשולחן שבת

בדיחות משפחתיות

וכן הלאה...

הילדים שלכם עוד די קטנים, אז זה הגיוני שעדיין אין לכם את ההרגשה הזו, אבל אולי זה הזמן להתחיל בהנחלת מסורות משפחתיות ולצאת לגיבושים משפחתיים שיתנו לכם את האווירה המשפחתית הזו... (עד שתגיעו לשלב שבו תשאלו את עצמכם לאן נעלמה הזוגיות בתוך המשפחה🤭)

בעיקרון אני חושבת שהסדר הזה, של בניית הזוגיות לפני בניית המשפחה - הוא האידאלי. כי כשיש זוגיות חזקה, גם המשפחה יכולה להיבנות טוב. וגם כשהמשפחה בנויה - הזוגיות עדיין במקום הראשון ככל האפשר.

אז סך הכול נראה לי שאתם במצב בסדר...

לי נפל האסימון הזה בילד ה3 ומשם ממש הרגשתי שינוי של התמקדות בילדים ואנחנו כתא משפחתי ובהתאם גם עשינו יותר חופשןת יחד ולא לחוד כזוג יצאנו ליותר מקומות בחגים עשינו פעילויות כמשפחה בחגים לא הרגשנו צורך להתארח

אז נראה באיזה ילד יפול לך האסימון אם את כבר ברביעי🤣

הילדים שלכם עדיין קטנים יחסית, אבל תחשבי למשל שכבר שולחן שבת שלכם מורכב מזוג הורים ו 4 ילדים, זה משמעותי אבל ככל שהם יגדלו ויתחילו שיחות איתם זה יהיה עוד יותר משמעותי.

ככל שיש עיסוקים משפחתיים כמו טיולים, הרגלים שלכם, משחקים משותפים הם יגבירו את התחושה המשפחתית ובהחלט יש וכדאי ליצור את זה.

ואשריכם ממש שאתם מרגישים זוג. זה ברכה 

חשוב לי להגיד שאנחנו הורים במלא מובן המילה

יוצאים עם הילדים

עשינו ליל הסדר בבית וגם שאר החגים בדר"כ בבית

אבל באמת הילדים עוד קטנים ופחות שותפים 

אפילו שמאד התרגשתי שהבן שלי אמר היום שרוצה השנה בליל הסדר בבית כי שנה שעברה היה כיף

כנראה סיפק להם המעט שהשתתפו והי מותאם להם.

והנחתם את דעתי... אז תודה

אני יכול לכתוב ספר על זה.

ואני חושב שאין כמעט משפחה שזה לא קורה אצלה

בעלך מתחיל לקרוא לך אמא ואת קוראת לו אבא...

"מי זה ומה הוא עושה פה"

וכבר יש לנו ילדים ב"ה...

אולי פשוט לא מתרגלים חחחח

העיקר, שיהיה בהצלחה 

תתמקדי בחזרות ולימודים, השאר יהיה בסדר בדקה ה90.

גם ככה הוא ישכח עוד כמה פעמים ותכלס הפעם האחרונה שתצטרכי להזכיר לו תהיה רבע שעה אחרי שיצאת לבחינה. אז למה לטרוח לעשות את זה 1000 פעם עד אז?! 😉

עד גיל 3. עם כולם.

בפועל

את הגדול שלחתי בגיל 9 חודשים

אמצעי בגיל 4 חודשים

קטן בגיל חצי שנה.

גיל חצי שנה מוקדם מדי לדעתי.

אבל שוב,זה תלוי אם את עובדת או לא.

זה גיל שהם מתחילים לפתח מיומנויות חברתיות

בפועל הכנסו אותם מוקדם יותר מטעמי עבודה

זה שלב שהם מתחילים להיות יותר מודעים לחברה ונהנים יותר ממשחק עם ילדים אחרים בגילם, ובמקביל שלב שבו מתחילים במעון או אצל המטפלת גם ללמד ולעשות יותר דברים. אבל כנראה שנשלח מוקדם יותר כי שנינו עובדים..

כמה שיותר זמן. לדעתי עד גיל 3.

כמובן אם אמא פנויה בשבילו. (נפשית ומעשית) 

בלי להכניס את הילדים למסגרת.

הלוואי עלי עד גיל 3.

גם לילד שגודל בבית יש אינטרקציות חברתיות, עם אחים/ שכנים/ משפחה מורחבת. יש לילד את כל החיים לפתח עוד את הכישורים החברתיים האלה. בשלב כלכך ראשוני בחיים, הורים הרבה יותר חשובים לילד מחברה. יותר מזה לדעתי, ילדים שגודלים בבית, לומדים להעסיק את עצמם, לפתח יותר דימיון ולהיות יותר רגועים בהתפתחות שלהם. פחות תחרות, פחות הסחות דעת ויותר היכרות עם היכולות שלהם. (אני מדברת על ילדים ממוצעים שלא צריכים טיפולים מיוחדים)

בסוף מגיע הרגע שהם נכנסים לגן, אולי בהתחלה יקח להם זמן הסתגלות (ד"א, דוקא הילד שלי שכן היה במעון, לקח לו הכי הרבה זמן להסתגל לגן.) אבל בסוף הם ישתלבו וילמדו גם להסתדר בחברה. בזמן שהם כבר יותר בשלים וצריכים את זה.

מהתומכות בלהכניס מההתחלה ועד להיות בבית עד גיל חמש או שש.

אני הכנתי בגיל תשעה חודשים את כולם... אם יש אפשרות להישאר בבית בכיף, אין שום יתרון לשלוח מוקדם. אבל שוב, אם זה מתאים לך ולתינוק ואין עוד שיקולים מסביב.

גיסות לא חסינות מקנאה. גם לא אחיות. על ענייני כספים ועזרה, לא רואה סיבה לשתף אף אחד. בטח אם זה לא סימטרי. את לא אשמה שיש לך כמובן, ב"ה ושיהיה לבריאות, אבל אל תסמכי יותר מדי על אנשים סביבך שישמחו במה שיש לך ולהם לא

הלכה שהחפץ חיים מביא , לא להאמין לרכילות. ולא לקבל. וגם לא לשמוע. וגם, ללמד זכות.

נורא קשה אבל אין ספק שגם נורא שווה.  בהצלחה רבה.

לב שבור זה דבר קשה ומאתגר מאוד.

איך הקשר עם שתי הגיסות השניות?

בהנחה והוא טוב אז לשמור אותו ככזה, להיות איתן בקשר שיכירו אותך טוב, זה רק יעשה לך מקום חיובי אצלם ואצלך.

תחזקו את התא המשפחתי הקטן שלכם. לא צריך להיות בקשר שלילי בכח.

אני לא יודע איך זה הגיע אלייך אבל אולי באותה הדרך להעביר אליהן חזרה שכל מה שחושבות (בעיקר בתחום הכלכלי אם זה מה שמפריע) הוא לא נכון, אולי אפילו לנסות להיות איתן בקשר יותר קרוב אבל עם כל אחת בנפרד כדי שיכירו אותך טוב יותר.

בכל אופן אם לא הולך והן עושות לך רע פשוט תקחי מרחק במידה מסויימת

כדאי להחליף.

בהצלחה עם הגיסות ובכלל. 

להיות פה אנונימיים

כדי לשתף בנוח דברים אישיים

הן חושבות שאת עשירה, למה זה דבר רע? בעיני דבר טוב. בקרוב אצלי 😆

קורה שבמשפחה מדברים אחד על השני. זה אולי לא טוב, אבל בסופו של דבר זה משפחה. אם אין איזה מריבות מוגזמות, לא הייתי לוקחת את זה ללב. אז אמרו ככה או אחרת, נו, לא קרה לך שדיברת על אדם אחר אפילו שאת אוהבת/ מחבבת אותו? תמיד יש ביקורת על אחרים. זה לא גורע מהמשפחתיות או מהחיבה אחד לשני. אפשר רק ללמוד מזה על עצמינו, מה לא לעשות לאחרים. מאמינה שאם תמשיכי לאהוב את עצמך כמו שאת ולהיות בטוחה במקום שלך במשפחה, בלי לשפוט אחרים על התנהגויות או אמירות, זה יקרין החוצה. 

כן יש בזה מן האמת

תודה הכנסת אותי לפרופורציות

ממש לקחתי את זה קשה אתמול 

רק תדעי שזה שמדברים מאחורי הגב

לא בהכרח אומר שהן לא אוהבות אותך או לא מעריכות אותך

לפעמים אנשים מלכלכים גם על אנשים שהם אוהבים

בעיקר כי מקנאים

תמשיכי להיות טובה, נעימה ומאירת פנים.

זה יהיה לך הרבה יותר כיף ונעים מאשר לחשוב שהן רעות אלייך.

יכול להיות שמה ששמעת שזה לא מדויק, ולא באמת הן ככה.

בשביל מה להתבוסס בזה?