קודם כל, אני יודעת שאני אכתוב פה דברים שממש מסגירים מי אני, אז אם במקה זה נשמע מוכר למישהי, או שהיא מזהה, אני ממש אשמח לדעת (בפרטי, אפשר דרך האנונימי או המנהלות, לא משנה, העיקר שאדע שיש בפורום מישהי שיודעת מי אני במציאות).
דבר שני, חשוב לי להגיד שהילדה שלי מהממת! אנחנו מאוד אוהבים אותה ושמחים בה, גם אחותה הגדולה. ב"ה היא מתפתחת יפה, בקצב שלה, חייכנית, כובשת, אין אחד שלא מתאהב בה ישר, ממש הכוכבת של המעון, והכי חשוב- היא בריאה. לא מובן מאליו בכלל.
אז מי שזוכרת, כתבתי פה לפני שנה וחצי בערך שאחרי לידת בזק שהייתה לי, הבת שלי אושפזה בפגיה בגלל בעיות בנשימה. בגיל שלושה ימים קיבלנו אבחון רשמי- תסמונת דאון.
כמובן שהאבחון שינה לנו את החיים מהקצה לקצה.
אז מה זה אומר?
זה אומר שיש תקופות שאנחנו טובעים בתורים, כי צריך להיות בכל מיני מעקבים של טיפת חלב, התפתחות הילד, קרדיולוגיה, ראיה, שמיעה, וכו'.
זה אומר שיש עיכוב התפתחותי מובנה, ככה שכבר בגיל חודשיים (או שלושה חודשים, מודה שאני לא זוכרת) התחלנו ללכת איתה לפיזיותרפיה. בנוסף לזה, יצא לנו כמה פעמים לנסוע איתה מהבית לשלווה בירושלים (ממש לא גרים באזור..) כדי שתקבל גם שם טיפולים והדרכות בשבילנו שיעזרו לה להתקדם. גם הידרותרפיה. הכל ללא עלות. מקום מדהים!
זה אומר שכבר בגיל חצי הילדה נכנסה למעון שיקומי, שבנס נמצא ממש קרוב לבית (אני גרה ביישוב והמעון נמצא ברחוב המקביל. רק לשם ההבנה, יש לא מעט ילדים במעון, גם הקטנים מבינהם, שמגיעים וחוזרים כל יום בהסעות). אני מבחינתי זה היה לי מוקדם מידי, הייתי רוצה להישאר איתה בבית עוד קצת, אבל טובת הילדה שלי תמיד יהיה בראש סדר העדיפויות.
זה אומר שרק בגיל 1.4 היא התחילה להתיישב לבד, ובערך חוד וחצי אח"כ היא התחילה להיעמד עם עזרה. בשבועיים האחרונים היא אפילו התחילה לעשות קצת צעדים כשהיא מחזיקה.
הנקודה הזאת מובילה אותי לשתי הנקודות הבאות.
זה אומר שלומדים להעריך את הדברים הקטנים. ביום ההוא, כשהפיזיותרפיסטית שלה מהמעון שולחת לי סרטון שהיא מצליחה לשבת כמה שניות לבד, בלי עזרה, להתכופף קדימה ולחזור לאמצע, הייתי באמצע יום עבודה, ומרוב התרגשות, לקח לי המון זמן עד שהצלחתי לחזור לעבוד. הייתי עם דמעות בעיניים. באמת, לא כמושג. אני חושבת שביום שהיא תתחיל ללכת לבד אני אבכה ממש.
זה אומר שההבדל בינה לבין ילדים אחרים תמיד שם, תמיד נמצא. בטווח החודש לפני ואחרי שאני ילדתי אותה, לא מעט חברות אחרות מסביבי ילדו, חברות, שכנות, חברות מהעבודה, אפילו משפחה. ככה שתמיד יש מסביבי ילדים בגיל שלה. ההבדל בינה לבינהם תמיד שם, תמיד קיים. כשהם רצים ומטפסים על מתקנים והבת שלי רק התחילה להתיישב, זה כואב בצורה שאי אפשר לתאר. כשאני מדברת עם חברה שילדה יום לפני והיא שואלת 'היא לא מחזיקה את הבקבוק לבד?', זה נורא קשה להגיד לה לא. עד עכשיו אגב, היא לא מחזיקה את הבקבוק מים שלה (ב"ה לפחות עם המטרנה סיימנו).
אני יכולה לכתוב עוד הרבה, אבל כרגע צריכה לסיים. אם מישהי רוצה לשאול משהו, אני אשמח לענות
והשמות בול מדוייקים להם כל אחד לאופי 
(אם כי ככל שהם מתבגרים אנחנו מגלים יותר הבדלים ביניהם...)