האנרגיות של כולם (גרה עם מספר לא מבוטל שותפות במדרשה) מציפות אותי וחודרות אלי. אני מתמרדת להיכנע לאנרגיות של מנהיגות שמכפיפה אותי או של חוסר חופש או של עצב או של כעס של אנשים בסביבתי. מרגישה שמצופה ממני משהו למרות שלא מצופה. מרגישה השפעה חזקה של הקיום של כולם עלי. מה עושים בזמן אמת בהנחה ואי אפשר להתרחק פיזית? איך מעמידים הפרדה ביני לבין העולם? גם בלי אוזניות
משהו פנימי…
1. לנהל את הסיטואציה בשכל
2. להיות רגיש אבל גם לדעת "להסתכל על המצב מבחוץ" ולא לתת לרגש להוביל
3. תעבדי על הביטחון העצמי והקיום שלך, העולם נברא בשבילך
'אני אהובה, בטוחה ומוגנת מעצם היותי'
ותעשי פעולת התבוננות אל תוך הלב, במנותק מההתרחשות - מה נעים לך, מה טוב לך, מה נכון לך... גם אם לא תוכלי ליישם, רק כתנועת היכרות עם עצמך.
תנוחי באור של עצמך, הורידי לחץ של להרשים ולהיות חלק....
בהצלחה!!
כשהייתי במדרשיה, השם עשה איתי חסד והייתה לי שותפה אחת לחדר שכמעט ולא הייתה נמצאת. אחרת הייתי בורחת נראה לי אז מבינה אותך מאוד
זה באמת קשה
תמצאי לך זמנים שבהם את יכולה להיות לבד. גם אם לא בחדר. זה עוזר לשחרר קצת את העומס הרגשי ולהתנתק
בעבר הייתי נהיית חולה מאוד, או מצוננת תקופה (וברור לי שזה רגשי) בגלל כל מיני אירועים.
ביומיים האחרונים ממש לא מרגישה טוב פיזית, בחלישות ועצבנות ויודעת שזה יושב על נקודה כלשהי של משהו שחוויתי והתחלתי לפתור ועכשיו נמצאת בין השחרור ולהחזקה של פירוק הכאב.
מכירים תרגילים בנושא?
לי יש "הסכם" עם חלק מהדברים המורכבים אצלי. אני עכשיו בעבודה, אל תפריעו לי. אני מסיים לעבוד בשעה 18:00 (נגיד) ואז יהיה זמן בשבילכם. בזמן הזה יוצאים להליכה/בחדר לבד/מה שמרגיש נכון ושם זה הזמן לכל הסיפורים הרגשיים. שם יש זמן להקשיב לעבד לצעוק לקלל אפילו, כל מה שצריך.
לו ומאותת לך שלא טוב לך
את מנסה לא להתייחס והוא בבוף דוחק בך . מוכר לי מאוד
אצלי עד שפתרתי את זה פשוט נתתי לזה מקום ונחתי. אין באמת ברירה כשחולים ולדחוק בעצמך לא יעזור
ברגע שפתרתי לעצמי את השורש - ב'ה זה השתפר פלאים. כבר כמה חודשים לא הרגשתי חולה.
מעודדת אותך להתייחס לזה ולהגיע לשורש. מנסיוני זה כל הזמן חזר.
תרגישי טוב!
אם כמעט פעם ביום (לפחות) יש כל מיני סוטואציות שגורמות לי לתחושת מועקה ולוקח לי זמן להשתחרר מהם, זה אומר שאני hsp?
שמתי לב שאני כל פעם אומרת לעצמי שהיה יום לא משהו או שאני מרגישה x ובתחושה שלי זה חד פעמי אבל במבט לאחור זה קורה לא מעט.
יכול לקרות כי מישהו מצא טעות בדברים שעשיתי בעבודה
יכול להיות בגלל הודעה נחרצת יחסית שמישהו כתב
לא דברים דרמטיים
אבל אני מרגישה שזה כן משפיע עלי ולא עובר לידי
כדאי לי ללכת על טיפול כי חבל לחיות ככה או שבסוף זה אנושי?
אני קצת מבולבלת
זה "לקחת ללב" כזה. או סוג של "אסור לי לטעות" "הוא חושב שטעיתי" (שמתבטא בכאב פיזי בבטן).
עוד לפני טיפול יש פה כל מיני דברים בפורום שאפשר לקרוא כדי להבין איך לקבל כלים לזה.
אנחנו אחים לצרה. עד היום כשמשהו מתפרק לי (גם אם אני לא אשם בזה, כמו תקלה של ספק) אני קצת מתכווץ.
פשוט לקרוא את הפורום. לקרוא את השרשור על הצפות פה. תשקיעי לפחות שעתיים. זה יתן לך שמות לדברים שאת מכירה וסובלת מהם, ועל הדרך גם עצות. אישית אני כתבתי פה כמויות אין סופיות של ידע מהנסיון שלי וגם משתמשים מוכשרים אחרים כתבו המון.
שווה כל דקה.
מה יותר שכלי מזה?
תמיד היה לי יותר קל שכל מרגש. זה בסדר.
תקראי הכל. מה שמתאים לך, שלך. מה שלא מתאים? תסנני. 😃
אולי תוצאות של מחשבות קשות, שחורות, מדכאות וכאלה....אולי התרגלנו לחיות ככה..
אפשר להשתמש בתרגילי נשימה, יציאה לטבע....אבל כן הייתי ממליצה לדבר עם מישהו.
אז יש בזה גם משהו רגשי לא מווסת,
לקחת ללב דברים שליליים ואולי (כמוני) לדחות דברים ורגשות חיוביים
אם את מקבלת פידבק שלילי על טעות שעשית, והיא לא איזה טעות רצינית אבל את סוחבת את זה איתך כמה ימים כשמי שהעיר לך שכח אחרי שניה
אבל כשמפרגנים לך את דוחה את המחמאה בקלות, שכאילו לא מגיעה לך.
ייתכן וזה קשור לויסות רגש, להיות באפס או מאה, ולא כמו שצריך להיות על הרצף
בעיקר מכירים בבעיה
עידוד, אהבה.....ואז זה הופך למבנה פנימי שלנו, כביכול ומתעורר בכל סיטואציה שפוגשים.
בטח יש כל מיני הסברים,
וגם אם זה נהפך למבנה פנימי זה לא אומר שחייבים לחיות לפיו בלי לנסות לשנות
כמו חלק לגמרי אותנטי שלך ואז קשה להבחין בין מה שנטבע בך
בעקבות אירועים, יחס וכו' שונים, לבין אתה. הנטו שלך, אם אפשר
להגדיר ככה. זה מעורבב.
אם אפשר לעבוד על זה לבד, מה טוב.
השקפת עולמי היא כזו - אף אחד לא אוהב ביקורת. אף אחד. לא משנה אם הוא רגיש או לא.
אצל אנשים פרפקציוניסטיים יש רגישות גבוהה יותר לביקורת
אצל אנשים רגישים, יש רגישות לעוד דברים
לא חייב שזה מציף אותך כמו שזה פשוט עושה לך רע כי לא נעים לקבל ביקורת ולא נעים לקבל הודעה נחרצת
לפני שאת חושבת על רגישות הייתי נכנסת לתוך המושג ערך עצמי
האם הערך העצמי שלך גבוה רק אם מרוצים ממך? או רק אם את לא טועה?
מה קורה לו כשאת מקבלת ביקורת?
נניח ורק את יודעת על הטעות הזו בינך לבין עצמך - את גם מגיבה ככה קשה או שאם רק את יודעת את יותר סלחנית לעצמך? כי את אנושית פשוט?
כמה חשוב לך להיות "פיין" בעיני אחרים?
את טיפוס מרצה? (מלשון ריצוי)
את לא חייבת לענות פה כמובן, זה רק חומר מבדל למחשבה
משהאת טובה בזה.
זה שלא צריך הגדרה ממוקדת. מה זה משרת?
את מכירה את עצמך ויש משהו שמפריע לך
בתפקוד, ביומיום
אז כמו שכתבת בסוף, תורידי את סימן השאלה.
לאו דווקא טיפול אבל לרצות ולדעת שיש יותר טוב ונוח ואפשר לעבוד על זה
בסוף זה מעגל שמזין את עצמו, נבואה שמגשימה את עצמה.
צריך לקטוע את זה איכשהו וזו המטרה, לצאת ממעגל הקסמים.
אף פעם לא באמת יוצאים ממנו לגמרי, אבל זה חיים במודעות שונה
העולם הרגשי הוא עשיר, וזה תקין. גם תנועה על רצף יכולה להיות תקינה. יש בעיה רק אם יש בעיה.
חרדה, למשל, היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס לניטור סכנות. הפרעת חרדה זה כבר משהו אחר.
השתוקקות לאוכל גם היא דבר תקין. יש לה פונקציה ביחס למשאבים של הגוף. התמכרות לאוכל היא בעיה.
וכן על זה הדרך.
העובדה שנעשית מודעת יותר לעולם הפנימי שלך לא מלמדת על כך שיש לך בעיה כלשהי.
לפעמים אפשר ללכת לאיש מקצוע אפילו רק בשביל שיגידו לך "את הסדר גמור. ככה הגוף שלך והמוח שלך אמורים לעבוד".
לפעמים סתם קריאה על הנושא, קצת ספרי עזרה עצמית, קצת סרטונים של פסיכולוגים ברשת, ודברים כאלה יכולים לספק לך את מה שאת צריכה.
זה בירור שלך עם עצמך, אבל לדעתי אין סיבה למהר לחשוב שיש בעיה. זה גם בסדר להיות בסדר.
ניק חדש-ישן
יש כאן חברים או חברות שמתמודדים או התמודדו עם c-ptsd? שיחה מזדמנת הציעה שזה מה שיש לבדוק.. יש פורום רק לזה, אולי? שם יכירו יותר?
אולי יש למישהו כאן המלצות לפסיכולוג/פסיכיאטר שמתמחה בc-ptsd, מאבחן ואולי גם מטפל.
נמאס לי כבר משיחות על גבי שיחות, מכימיה שלא קורית. לא אכפת לי גבר או אישה, עדיף מישהו שמבין קצת את העולם שלנו.
ונמצא או נמצאת באזור פתח תקווה עד הרצליה.
הדרך היחידה אבל אני חושבת שזה שלב שאי אפשר לדלג עליו.
מהניסיון האישי שלי כמובן ושל הסובבים אותי וספרים שאני קוראת בנושא.
אני לא מהתחום.
כאילו סתם ככה בלי סיבה..
ישר שאני מדברת עם מישו אני מסתכלת לעניים.. ולפעמים זה מביך...
קורה לכם?
כאשר מי שמדברים איתו מסתכל למקומות אחרים
מבחינתי זו תקשורת בסיסית
זה לא מביך אותי
לא מסתכלת ברצף
אלא לפי זרימה טבעית
אני יסתכל לעיניים. התכוונתי סתם ברחוב, באוטובוס לא דווקא כשאני צכה לדבר עם מישו
טוב לא ידעת אם הבנתם..
כדי לא לפגוע
משתדל יותר, במודע.
לפעמים זה מרגיש לי מאד אינטימי/חשוף להסתכל לאנשים בעיניים.
אולי כי אני מרגישה שזה כניסה לעולם הפנימי של של מי שמולי בצורה שקופה יותר.
ולפעמים זה מרגיש אפילו כמו פריצה לעולם של מי שמולי.
וגם כשמביטים בי ממושכת בעיניים אני ומרגישה חשופה. לפעמים זה בסדר מבחינתי ולפעמים לא.
בפועל, ברוב המקרים לא אביט לזמן ממושך בעיניים.
ומה שעוזר לי (וזה מצחיק) זה להרכיב משקפיים.
לא ידעתי שזה יעזור לי
אבל מאז שהייתי צריכה והתחלתי להרכיב משקפיים, גיליתי שזה עוזר לי מאד בעניין הזה
לפעמים משקפיים כהות (או משקפי שמש) על הצד השני לפגישה ממש מציקות לי. מרגישות כמו מסכה על האדם שמולי.
ואני עצמי לא הולך עם משקפי שמש בכלל. מעדיף שמש (אפילו בנהיגה).
אני פשוט עובדת על זה לא לתת לזה מלא מקום כאילו שזה פשוט יעבור ויצא
והייתי נמנעת מאוד.
היום כן, ואוהבת את זה, זה מזכיר לי שכולנו אנושים.
אבל רק תוך כדי דיבור,
להסתכל בשתיקה זה קרינג' ברמות.
מביך אותי ואני לא מסוגל להתרכז בשיחה ככה. אני מרגיש שזה לא מכובד לא להקשיב למילים של השני אלא למה שהוא בוחר לשמור בבטן ומשתקף בעיניים שלו
כלומר או שמיעה או ראיה?
אני לוקח ברצינות את מה שאני עושה יותר מאחרים ובשביל להתרכז צריך לבחור מה המוקד. תן לי לקרוא כתוביות בסרטון ואני בקושי אדע לספר מה שודר ברקע...
בשיחה עם איש רדיו. אצלי קריאה תמיד תנצח כתיבה. אצלו, הפוך. הוא יקשיב ויפסיק לקרוא.
אם אני רוצה להקשיב למישהו ובאמת להקשיב אני צריך להיות לא מוסח לחלוטין. כולל ידיים עסוקות במשהו.
יצא לי לחשוב על זה הרבה פעמים, אבל אני לא יודעת אם מישהו חקר את זה באופן מסודר.
מה נראה לכם?
"בעיית קשב וריכוז" זה פיתרון לבעיה של ההצפה (בין השאר, ממש לא רק). כלומר, אם אני רגיש מדי ואני מוצף אז אני לא יכול להקשיב. גם אם אני רוצה.
יותר נכון לומר "תוצאה", לא? אתה חושב שיש פה מנגנון נפשי של "בחירה בדפוס א' כדי להימנע ממצב ב'"?
אבל העניין הוא שצריך ללכת קומה אחת מתחת. הבעיה היא לא "קשב וריכוז" אלא משהו שנמצא מתחת.
בעית קשב להפרעת קשב?
והאם באמת יודעים לאבחן מה זה מה?
או, מה הגורם?
אבל הגיוני שיהיה.
נראה לי שנחקר, נשמע קלאסי, אבל זה רק מזיכרון מקריאה על משהו כזה בהיבט נוירולוגי
הכוונה שכשיש לי משו שנקבע לזמן x ביום, אני לא עושה הרבה חוץ מלחכות לו
זה מורגש הרבה בערב שבת כמו היום למשל
לפעמים עדיף לצאת יותר מוקדם ולעבוד או לקרוא משהו ביעד.
הייתי. עושה את זה בזמנו עם דייטים. וגם הולך ברגל כדי 'לשרוף' את האנרגיה בגוף.
עם שבת זה לא יעזור להגיע אליה פיזית. אבל זה הרעיון באופן כללי. פשוט להבין שאנחנו בלחץ ולעבוד עם זה.
אבל אני רוצה להציע כיוון נוסף
יש אתגר ידוע אצל אנשי קשב וריכוז
שהם לא מסוגלים/קשה להם מאד לחשוב ולתכנן מעברלמשימה הבאה הגדולה שיש.
נניח, יש ארוע גדול כלשהו עבורם ביום שני הבא ומישהו יבקש מהם לקבוע פגישה ליום רביעי הבא, הם יתקשו מאד לעשות את זה כי מבחינתם יש את יום שני הבא וזהו.
האם זה משהו דומה לזה?
בנוסף אם זה ארוע שמביא איתו הרבה רגשות וחששות, אז נשמע הגיוני שכל הפוקוס הוא על: רק שזה יעבור כבר..
על משימות עבודה. גם אם הן פשוטות. קשה לי לחכות איתן למחר ומעדיף שהן תקרינה עכשיו.
משתדלת לעבוד על זה
כי אי אפשר (אצלי לפחות) שהכל יקרה מיד
בגלל אופי העבודה שלי הרבה פעמים אני מגיע בבוקר למשרד ו "אין לי עבודה" (חדשה) עד סביב 11 בבוקר. כלומר אין לי שום עניין לסיים משימות בשעה 19:30 כשיש בוקר למחרת. ובכל זאת זה קורה.
שמתי לב לזה. משתדל לכתוב כדי לבצע למחרת. אבל לא תמיד מצליח.
בבוקר שאין משימות?
לפעמים סתם מדיה חברתית (שזה מועיל עד רמה מסויימת כי אני עוקב אחרי אנשים חכמים). לפעמים יש דברים שאני רוצה לקדם ולא בהכרח משימה שמישהו נתן לי. בגדול זה מייצר זמן שבמידה מסויימת הוא מבוזבז.
אני מג'נגלת מיליון במהלך היום ומתכננת ועושה. ב'ה.
תודה על הכיוון♥️
אנחנו נותנים לרגש לדבר. אל הפה או אל המקלדת. רוצים לשמוע הכל. את כל מה שהוא אומר ורוצה וחושק ומפחד.
אצלי הריאקציה היא בילד-אין. רגש ודיבור זה תרתי סתרי, ומתן אחד לשני זה אסון מתמשך.
לכן באופן אישי אני כל כך שמח שגיליתי את המיינדפולנס. אסף פדרמן הגדיר את ממש נכון, בחוויה שלי: "שינוי נפשי באמצעות אימון מוחי".
הרגש הוא שם כי הוא שם, וגם זה יעבור. אם אדבר איתו הוא יתעלק עלי, אם ארחיק אותו הוא יקבל תמריץ להיכנס בי - אז הוא פשוט שם, מתהווה לו, מתקיים לו, מתייאש והולך. והשאיפה היא שהזמן שלוקח לו להתייאש ממני ילך ויקטן עם ההתמדה בתרגול.
אני כן חושב שיש לו הסבר. ולפעמים זה פשוט שני גורמים שכל אחד מהם רוצה משהו אחר. ואז הם נלחמים בתוכי.
כשאני נותן לכל אחד מהם מקום. הם יכולים להירגע.
וראיתי שהדפוס שלי במקרים כאלה הוא להימרח ולדחות דברים לרגע האחרון כדי לא להתמודד עם התחושה הזאת ולהיות עסוקה בעשיה.
לא מומלץ.
אם יש פיתרון שתפו.
וזה קורה לי בעיקר בערב שבת
מה שצריך עוד לעשות לכתוב ברשימה ולשכנע את עצמך שכל מה שתצטרכי לזכור ולדעת כבר מופיע שם.
כשתרצי שוב להריץ את הדברים בראש הרשימה תזכיר לך הכל... ואז אפשר להרשות לעצמנו לשקוע בדברים אחרים
עד הרגע האחרוןןןן
האמת שהצלחתי קצת להתקדם ולעשות גם לפני שישי. לפחות.
אבל הראש שלי עדיין תפוס. ובא לי לשחרר אותו
אנחנו אלו שצריכים לקבוע מה חשוב לעשות ומה לא.
להחליף את הפילטר מאחורי המקרר זה חשוב אבל לא קריטי לפני שבת.
אבל זה שטאנץ קבוע. והחלק שהכי קשה לשנות זה את מריחת הזמן בין לבין
פשוט נכון להכין מראש משימות כדי לבצע בזמן הזה. גם אם הן בעדיפות שניה. גם אם הן עבודה ועוד שעה שבת וזה לא קשור. זה לא אידיאלי אבל המתנה ריקה זה גם דבר שאני לפחות לא מסוגל להכיל.
