רקע:

סופר בירושלים של רשת מוכרת, אני קונה שם בקביעות, מההתחלה רוב העובדים היו ערבים, היו תקופות של יותר יהודים, יש תקופות של עובדים זרים, לאחרונה שוב יש רוב ערבי, ו-וואלה קודם כל זה מעצבן. זה לא שאני *שונאת* ערבים, ואני לא רוצה שכולם ימותו או משהו בסגנון, אבל אני לא רוצה לפרנס אותם ובטח לא להרגיש זרה בתוך העיר שלי, בשכונה שלי.

אני רואה התרחשות מתחילה: הקופאית הראשית (דתייה) ניגשת יחד עם עובדת ערבייה ללקוח חרדי שהיה בקופה העצמאית, שואלת אותו- 'זה אתה?', הוא נראה נבוך, חצי חיוך, מתנהל שיח של כמה דקות אני הייתי רחוקה ולא ממש שמעתי גם לא התעניינתי. כנראה הוא אמר משהו מזלזל או לא נעים לעובדת, לא היה נראה שהקופאית מתרגשת אז מאמינה שלא היה שם משהו נוראי, היא רק ביקשה ממנו להתנצל. אני מתחילה להעביר את המוצרים שלי לידם ושומעת את העובדת הערבייה אומרת בטון מגעיל וארסי 'אז תצא מהחנות..! תסיים את הקנייה ותצא מהחנות!.." כאילו בקטע של לעצבן כאילו זו החנות שלה. 

פה כבר התחממתי, התערבתי ושאלתי את הקופאית הראשית 'תגידי זה נראה לך הגיוני שעובדת ערבייה מדברת ככה ללקוח יהודי?' 

באמת עיצבן אותי, אשכרה היא איכשהו מתייחסת לעצמה כמו בעלת הבית במקום, זה מזעזע!

העובדת מיד מתחילה לצרוח עלי 'את תסתמי אל תתערבי! את לא קשורה!' בצרחות מבהילות. תוך חצי דקה מתאספים 4-5 עובדים ערבים מסביב -ואני אגיד ביושר- הם ממש לא עמדו בצורה שמשדרת איום, כאילו להיפך כדי להרגיע את העניינים, אבל בסוף זה מפחיד ואי אפשר לדעת. 

אני ממש לא מפחדת מערבים אבל האמת שההתרחשות המהירה הזו הבהילה אותי, די השתתקתי וחזרתי לעניינים שלי.

הראשית הרגיעה מחדש את הרוחות, ביקשה מהלקוח שוב להתנצל, הוא אמר לה- תסתכלי במצלמות לא עשיתי לה כלום, היא אמרה- אני מבינה אבל היא הרגישה שפגעת בה אז בבקשה תבקש סליחה, הוא ביקש סליחה והכל נגמר. 

אני יצאתי עצבנית מהאירוע!
מטריף אותי שעובדת ערביה בטוחה שהיא בעלת הבית פה, שהיא חושבת שהיא יכולה לדבר ככה ללקוחות יהודים, לצרוח בקולי קולות, שהגענו למצב אבסורדי שתוך כמה שניות יש התאספות של עובדים ערבים מסביב. ובכלל- אם הסיטואציה הייתה מתפתחת לויכוח רציני- אי אפשר לדעת איך זה היה מסתיים.

בתור מי ששנים גדל על זה שהתורה נמצאת רק אצל החרדים..

למרבה ההפתעה משהו בליבי מושך אותי דווקא לרוח הלימוד של הדת"ל.

אני לא מכיר הרבה, אבל נשמע לי שיש שם משהו יותר בריא.

תוכלו להחכים אותי בנושא?

אשמח לשמוע גם את מי שחושב שזה לא נכון.

מה האסוציאציה הראשונית שעולה בכם כשאתם רואים חרדי?

יש כזה דבר?

עוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו. 

ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'. 

הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה. 

"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות". 

אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי". 

כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי. 

"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה. 

"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף. 

וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן. 

"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן." 

וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה. 

"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי. 

והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".

וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.