בובתי
"את שומעת בובתי?" היא שאלה אותה.
הבובה הביטה בה בעיניים תמות ושתקה.
היא הושיבה את הבובה מולה, הסיטה את השיער מעיניה והביטה בה.
"אז את שומעת?" היא שאלה בשנית. "אני לא יודעת מה לעשות. " אמרה. "אני צריכה להספיק המוןןן דברים. את יודעת... את לא היחידה." היא נאנחה לה קלות. "את" היא הצביעה על הבובה, "צריכה להסתרק, להתלבש, ולעשות צמות."
" הם" היא הצביעה על אחיה הקטנים, "צריכים לשחק. ואנחנו?!" היא הניחה ידה על ליבה.
"אנחנו... אנחנו צריכות להספיק לעשות המווון דברים כדי... כדי... כדי שזה לא יקרה!!!" היא אמרה והביטה בבובתה בעיניים עצובות.
היא סדרה את שמלתה של הבובה כשקול רעש נשמע. היא נדרכה וליבה פעם בחוזקה.
היא לקחה את ידיה והניחה אותם על אוזני בובתה. "אל תקשיבי!" היא ביקשה "אל תשמעי!" היא דרשה.
אבל לא קרה כלום.
זה היה סתם.
התראת שווא .
אז היא חזרה לשחק...
אבל כשזה באמת קרה...
הוהוהו מה היה.
היא אחזה חזק בזרועותיה, מנסה לעצור את הרעד. נשימותיה היו מהירות, ואש עזה צרבה את ישותה.
היא ניסתה לזעוק, לצעוק, אך נאלמה דום.
הבובה נזרקה מבלי משים, והילדה שבה נקברה עימה.
וברגע קטנטן של דממה מתעתעת היא נופפה להם לשלום ולחשה:
את שומעת בובתי?!
היי כאן, השארי!
ואם אאבד את מילותי
צעקי אותם במקומי.
...באנונימי בגלל הנושא
