בעקבות זה הרחבה משמעותית בזכויות המשפחות השכולות
זה נושא גדול, ואני כמובן לא פסיכולוג, וכותב את זה בתור אזרח מתוך דאגה אמיתית לשלום הלוחמים ומתמודדי הנפש אחרי מלחמה, כי להבנתי היחס הציבורי הוא גורם משמעותי שיכול להשפיע על אדם בנקודת הקצה שלו-
האם אתם חושבים שאין סכנה שזכויות והטבות והוקרה וכבוד למשפחות השכולות, במקרים שבהם הן שוות לזכויות משפחות שיקיריהן התאבד על מדים, לא יכולה לתת מעין פתח למתאבדים עתידיים ח"ו?
זאת אומרת- לפעמים אדם חושב להתאבד ומה שמחזיק אותו להתמודד, לשרוד, ולבחור בחיים זה המחויבות למשפחה הקרובה לו, או לפעמים המחשבה על שמו הטוב ואיך יחקק זכרו, ומה הוא ישאיר בציבור. אבל במקרה כזה שהוא יודע שהוא יקבל כבוד והבנה, ותמיכה גדולה במשפחה שלו- לא יכול להסיר לו מחסומים בדרך אל הוויתור על חייו?
זה נכון גם לעניין קולות הלכתיות וחמלה ציבורית בכבודו של מאבד עצמו לדעת, שצריך עיון ודקדוק שלא לייצר יותר מידי הבנה וחמלה שיכולות להסיר מחסומים בפני האדם שהיד שלו על ההדק ח"ו.
כמובן שגם יד נוקשה מאוד כלפי מתאבד יכולה למנוע ממתמודד לחשוף את הקושי שלו ולהשתקם.
(מזכיר לי שפעם ראיתי נתון (אולי היום כבר לא אקטואלי) שאומר שיש יותר נשים שמטופלות בקשר לנסיון התאבדות מאשר גברים, אבל שיש יותר גברים מתאבדים בפועל מאשר נשים (פערים מספריים ענקיים). המרצה ניסה לתת הסבר שהרבה פעמים הבושה\אגו של הגבר מלנסות ולא להצליח, גורמת לו להיות חד יותר ברגע הקצה (מן הסתם הוא הביא עוד טיעונים, אבל זה זכור לי הכי חזק, ויכול להיות שהוא היה העיקרי יותר)
שנזכה ל "ונתתי שלום בארץ", "ושמחת עולם על ראשם"❤
נ.ב התחלתי לכתוב על התאבדויות בצה"ל, אבל כנראה שהשאלה העיקרית היא כללית- איך היחס שלנו למתאבדים יכול להשפיע על אדם שנמצא בנקודת הקצה?