בסיטואציה המשפחתית נשמע שהם בחנו אתכם, וגם אם לא בחנו היו צריכים גבול . נשמע שהמטרה של ההשתוללות היתה למתוח את הגבול.

יכול להיות ממלא סיבות, גם התרגשות חיובית ושמחה יכולות לגרום לילד להשתולל בצורה מוגזמת שצריך לעצור.

בסיטואציה של היצירה נשמע שהם עשו טעויות (מעצבנות) שילדים עושים, לא נשמע שזה דווקא.

המשפחה שלך אם אני זוכרת נכון כבר לא רגילים לקטנים, כלומר - האחים, הילדים שלהם כבר גדולים. יכול להיות שהקשיחות הזו מגיעה מזה? כבר "שכחו" מה זה ילדים...

גואש זה פוטנציאל לכלוך שדורש התארגנות מיוחדת, והסבר מאוד ברור לפני כן מה מותר ואיפה. ועדיין גם עם הסברים זה מועד לפורענות!

בקיצור, לא נעים שקורות תאונות, בטח אם זה בגלל שלא מקשיבים לכללים שהסברנו מראש, אבל לא קראתי פה משהו שנראה לי נורא או לא תואם גיל

הם פשוט... ילדים.

ילדים עושים טעויות פשוט מחוסר מיומנות, יחד עם רצון בכל זאת להיות עצמאיים, ובנוסף עדיין לא רכשו אותה רמת שליטה עצמית כמו מבוגרים.

הציפיות שלנו כמבוגרים צריכות להיות תואמות, וזה אמנם דורש הרבה סבלנות ולא תמיד קל, אבל מצד שני שינוי ההסתכלות והתאמת הציפיה עוזר להגברת הסבלנות.

מעודד וחמוד

אבל עם כל הכבוד,

יודעות כמה גואש נשפך לכיור על כל הכלים ולקח לי זמן לנקות? הייתי בהלם והלכלוך ברצפה

זה לא מצריך תגובה?

ילד בן 6 לא שופך גואש בגן בכיור המטבח נכון? אז למה בבית הוא מרשה לעצמו ?הערתי מלא פעמים אבל הילד לא שפך את המים הגבוהים בכוס אלא המשיך לערבב גוונים ולהוסיף עוד מים

זה לא נקרא חוסר הקשבה???

או כשמבקשת מהם לאסוף משחק והילד לא מקשיב?

והכי דפוק שניסיתי להתמיד בלהבניס אותו לחדר שוב ושוב כשיצא, ונלחמתי בו כי רציתי להתמיד במה שאמרתי

סוף סוף ולהבהיר שהוא בחדר!

אני לא בטוחה שהייתי צריכה להכניס לחדר אבל הבית היה נראה כאוס!!!

והילד ממרה את פי ויוצא ומצפצף

הוא נלחם בי אז נהייתי יותר לוחמנית ונהיינו ראש בראש כי אצלו זה מחמיר כשכועסים עליו

אוף

אני לא יודעת איך להגיב לכל מצב

אבל בטוח השפיע עליי הכל פלוס המבט המשפחתי על הילדים והשובבות וכעסתי

תנו לי איזה כלל אצבע איך ומה להגיב לכל תרחיש? או שאני רכה מדי או שאני נוקשה למרות שגם זה לא עוזר כי נלחמתי היום בתחנות רוח

ומה נותנים כעונש כשהילד עבר גבול?

ומה עושים אם הילד יוצא מהחדר ?

אני גם עשיתי עם הילדים גואש בחופש והתחרטתי ממש

כל הזמן הייתי בלחץ שלא ילכלכו שום דבר ולא היה כזה כייף היצירה שרצינו לעשות.

יש לי מחשבה שאולי יותר להראות להם רגש מצידך שאת מאוכזבת מההתנהגות שלהם

לא כועסת אלא מאוכזבת.

לשדר להם לפני (נגיד לפני היצירה בגואש) שאת מאמינה בהם שהם גדולים ובוגרים וכשהם לא עומדים בציפיה שלך אז לפני הכעס פשוט לשדר את האכזבה.

בלי הרבה מילים.

אצלי כשאני רוצה לתת עונש ולא יודעת מה לתת אז אני אומרת שהיום בערב אני אדבר עם אבא ונחשוב איזה עונש מגיע למי שהתנהג ככה...

זה מאוד מלחיץ את הילדים ונותן לי מרווח נשימה לחשוב יותר בשיקול דעת.

ברור שמשפיעות עלינו דעות של אחרים או מה שאנחנו חושבים שהם חושבים, ברור שקשה לשמור תמיד על אורך רוח כשהילדים מייצרים לכלוך ועבודה קשה נוספת "מיותרת", ברור שלא תמיד יודעים איך להגיב נכון. זה לגמרי לגמרי אנושי וכמובן.

אבל כל אלה הם עניינים נפרדים. אני הגבתי על ההתנהגות שלהם. את דיברת על ההתנהגות שלך.

זה בהחלט ייתכן שילד יתנהג כמו ילד, באופן נורמטיבי, והורה יגיב באופן שאפשר להבין בהתאם לכל הנסיבות, ועדיין למרות שזו תגובה נורמלית בסיטואציה, זו לא בהכרח התגובה המיטבית. אלו פשוט שתי שאלות שונות: האם אפשר להבין כעס בסיטואציה? לגמרי! האם זו התגובה הכי נכונה? זו כבר שאלה אחרת. אולי כן, אולי לא, אולי באופן ובמידה מסוימים?

ומכאן עולה השאלה - אם זו לא התגובה הכי נכונה, איך אפשר להגיע למצב שבדרך כלל (לא תמיד...) נדע וגם נצליח להגיב באופן הולם?

ואחד השלבים הראשונים הוא לשים לב לכך שמדובר בשני דברים נפרדים: ההתנהגות של הילד, ההתנהגות של ההורה. ולהבין שהתנהגות נורמטיבית של ילדים כוללת גם הרבה טעויות.

ומה מעבר להבנה הזו? באופן אישי אני ממש אהבתי את הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו".

אצלי אין גואש, אא"כ אני ממש במצב רוח טוב להכיל את כל הלכלוך, וכמובן רק בחצר.

אבל את משווה לגן, אז בגן הילדים ממש לא נגשים לשפוך בעצמם את הכוס מים. רק הסייעת עושה את זה. וגם לגבי גובה המים בכוס - גואש באמת הוא לא הזדמנות טובה לעצמאות. כשמשתמשים בגואש רק המבוגר מכין את מה שצריך, ומפנה את מה שצריך, זה באמת לא בשביל ילדים. אני כן מצפה מהילדים לא להסתובב עם הגואש אלא רק לצבוע ואח"כ מיד לגשת לשטוף היטב ידיים.

ילדים לא כל כך כתובת להערות מילוליות.

הערת לו מלא פעמים לשפוך את המים הגבוהים מהכוס. במקומך הייתי חוששת שיישפכו לו בדרך... לא שווה לי את התוצאה. אבל גם אם מבחינתך את מסוגלת להכיל את הנזק האפשרי, אחרי שפעם אחת הוא לא ביצע, פשוט תקחי את הכוס ותשפכי בעצמך.

מה שיותר מתאים לדעתי, זה לומר שיותר לא נוכל לצבוע בגואש עד חודש תשרי, ואז נבדוק אם כבר גדלו מספיק כדי להיות ממושמעים לכללי הצביעה בגואש. כי עכשיו הם לא מספיק גדולים ומבינים את הכללים של הגואש, וגואש מאוד מלכלך, ולכן צריך כללים מיוחדים של זהירות. אז בחודש הקרוב יוכלו לצבוע רק בצבעים רגילים, ונקווה שבעוד חודש כבר יהיו מספיק גדולים כדי להצליח לצבוע לפי כללי הזהירות.

להציק למבוגרים, לקפוץ על ספות בבית של אחרים, לא לנעול סנדלים כשמסוכן, לא להקשיב להוראות לגבי כוס שתיה, לדבר לאחרים באופן שלא נעים להם.

וכל זה, בשבת אחת.

כלומר כל ילד בן חמש עושה משהו מזה מידי פעם, אבל לא את כל זה יחד ב24 שעות.

ילדים שעולים לכיתה א'.

לדעתי, צריך טיפול מהשורש דרך הדרכת הורים, וזה לא תקין.

א.כתבח לך כמה וכמה פעמים ממש כדאי הדרכת הורים.. נשמע שיש פה אתגר שחוזר על עצמו וצריך ללמוד איך להתמקם מולו. ופגישה אחת לא תספיק כנראה..סוג לש ליווי לתקןפה.וזה שווה כל שקל.

ב. אקח רק דוגמא אחת ממה שכתבת- על האיצוטרובל שטבל בצבע.

דבר ראשון - אם נותנים להתעסק בצבעי גואש או צבעי מים - זה אומר שאת במצב רוח שיכל להכיל קצת לכלוך כי כמעט תמיד נשפכים מים והאזור מתלכלך. אם את לא במוד המתאים- אז פשוט לא.

ולגבי מה שקרה-. תראי מבינה למה הקפיץ אותך באמת מבאס שמלכלכים שטיח וספה!

אבל

פה התגובה שלך נבעה מהלחץ שלך. והיא ממש לא היתה אקט חינוכי מועיל

זה מובן. אבל אם את שואלת כדי לקבל כלים לאיך כדאי להגיב בסיטואציות כאלה-

הגיוני שכשאת רואה משהו כזה תגיבי ב- מה אתה עושה? אתה מלכלך את הספה אל תלך משם! הז הגיוני שזה יצא טבעי..

אבל אז אפשר להסביר את התגובה- שהיחד ילמד לתמלל רגשות- אויש אני רואה שהספה התלכלכה זה ממש מצער אותי כי היא חשובה לי וחבל שהיא תהרס"

ובכללי כשבאים 'לחנך' לחשןב לפני מה בעצם את רוצה ללמד את הילד.

אם המטרה פה היא ללמד אותו להיות זהיר יותר על הספה והשטיח וללמוד איך לעבוד עם צבעי מים באופן פחות מלכלך-

אז תנמשי רגע..תזכרי שזאת המטרה לשך.

זה לא משהו שהוא אמור לדעת מראש.

הוא טעה..ילד מרוכז במטרה שלו- לשים את היצירה להתייבש בחוץ. הוא לא עוצר לחושב על הספה. ושאולי יכל לטפטף.

כדי שזה יטמע בתוכו- את צריכה לחזור על הכללים-

כל פעם לפני שמוציאים צבעים- מזכירים את כללי ההתנהגות. גם תוך כדי אפשר.

אין טעם להכניס אותו לחדר לעונש. מה זה עוזר? מזה הוא ילמד להיות זהיר? לחפש שירגיש אשם זה לא חינוך.

זה רק מחליש.

הוא לא התכוון ללכלך הוא פשוט היה מרוכז במשהו אחר

זה טעות

אבל לא מצריכה עונש

רק שיתוף ברגשות שלך- שהספה היא יקרה וחושבה לך ולכל בני המשפחה ותזכורת על הכללים. זה הכל.

אפשר גם לשתף אותו מצד לקיחת אחריות בנקיון.

אבל המטרה היא לא להרגיע את הסערה או להפסיק את ההתנהגות השלילית אלא להעביר את המסר שאת באמת רוצה שילך איתם הלאה

כל הזמן ההתנהגות והשתוללות והקשיים

נהיה לא כיף איתי ובכללי

אני לא רגועה ויותר עצבנית

אתם כל הזמן מפנים פצועים מתחת לגשר, זה באמת נורא מתיש וסיזיפי.

הדרכת הורים טובה אמורה לתת לך את הנקודת מבט הכללית, המהותית איך להבין כל ילד ומה ההתמודדות הרגשית שלו ומה האתגר שלו ומה הוא צריך ממך ומה את בוחרת לתת לו בכל סיטואציה.

וכשמבינים מהותית אז לאט לאט לומדים ליישם גם בכל הרגעים הקטנים והמשתנים.

נשמע שאת מנסה להבין דרך סיטואציות קטנות..בלי לקלוט את הנקודות מהות.

אבל זה לא נותן לך הבנה אלא סוג של ניסוי וטעיה אקראי

לדוגמא כשאנחנו הלכנו להדרכת הורים לגבי בת אחת עם סצנות בכי ומניפולציות רגשיות

המטפלת שמעה מאיתנו על הכל

ואז שאלה אותנו

הרי מה שאתם רוצים לומר לה -כבר אמרתם. היא חכמה ומבינה. אז למה היא לא מפנימה ומיישמת..?

מה בעצם לדעתכן היא צריכה מכם...? מה היא זקוקה לקבל שבגללו היא חוזרת על אותו הדפוס שוב ושוב?

ולא. התשובה היא לא רק- חום ואהבה. זה נכון תמיד

אבלהיא עזרה לנו לדייק את הנקודה הספציפית שלה.

ואז הבנו גם מה התפקיד שלנו בסיטואציה. ומה לומר. ומתוך איזה מקום פנימי.

וואלה זה עבד מדהיםםםם

מסתכלת אחורה..פעם זה היה קורה כמה פעמים ביום

היום פעם בכמה שבועות

ולזה אני מתכוונת

את כל הזמן בעמדת אני לא יודעת מה לומר איך לומר איך להגיב

את מנסה ליישם עצות מבחוץ

אבל בלי להבין

את הילד שלך

מה עובר עליו מבפנים ולמה הוא זקוק ממך

ובלי להבין את עצמך מבפנים-

את מדברת על מתי לתת עונש-למה בכלל לתת עונש?

החיפוש שלנו זה לא להראות לו הנה טעית התנהגת לא יפה.

המטרה בחינוך זה לתת לילד כלים לגדול ולהיות עצמאי רגשית- להבין את המציאות נכון, להגיב אליה באופן מתוקן. לדעת לעבוד עם הרגשות שלו ולווסת אותם לפעמים.

ולהבין מה הגבולות ומה לא מקדם אותו.

ברגע שיש הבנה מהותית

עסוקים בתיקון

במה אני רוצה ללמד אותו וילך איתו הלאה-דרך הסיטואציה שנוצרה. מה שקרה זה לא הנקודה.

אלא מה הוא ילמד ממנה.

עונש ומאבקי כח גורמים לילד לצאת ממצב לומד וקשוב למצב מתגונן ונאבק על שליטה.

גם אנחנו לא פנויים ללמוד כשמישהו מנסה ללמד אותנו משהו בכעס או ביקורת או אשמה.

הלב נחסם ומתגונן.

אם תביני לאן את רוצה לנווט את הספינה תלמדי לומר את אותו מסר באופן שלא חוסם.

נגיד בסיטואציה של הצבעי גואש-

מה עוזר לסגור בחדר עונש מאבקים

הוא לא ילמד להיות זהיר מזה. מבטיחה.

תביני שהם מתנהלים וחושבים על הכיף שלהם וזה הגיוני.

זה לא חוצפה שהוא מילא מים עד הסוף או הלך לבד למלא בכיור או לייבש איצטרובל בחוץ

הוא רק צריך הכוונה תומכת תוך כדי. לא באיומים.

לפני-הסברה של כללי הזהירות בגואש ולהסביר שזה חשוב כי אלו צבעים שלא יורדים בכביסה ועלולים להרוס בגדים וחפצים חשובים לנו.

לדבר בכבוד לפנות למקום הבוגר שלהם.

תוך כדי להזכיר. נגיד הוא בא למלא יותר מדי- להזכיר- ממלאים את הכוס רק לחצי.

הוא בכל זאת ממלא יותר?

''אויש איזה באסה אני רואה שאוד רצית למלא את הכוס ולא הצלחת להתגבר ולהקשיב לכלל שאמא הסבירה.. אבל בגואש מי שלא קשוב לכללים פשוט לא יכל לצייר...כי אחרת כולנו נצטער שנהרסו דברים חשובים .אז בוא נקח כוס חדשה ואני בטוחה שתמלא אותה רק עד החצי כי אתה בטוח רוצה לצבוע ולהנות..''

הרעיון זה לא לבא במתקפה.

אלא להיות מרוכזת במסר שאת רוצה שיעבור אליו

ולא לפי הכוונה של הילדים...

כמו שכתבו לך, עניין הגואש שטפטף היה טעות, זו לא הייתה הכוונה של הילד, ועל זה החלטת להעניש בחומרה.

לעומת זאת, כשהילד מילא יותר מדי מים, לא הגבת בחומרה ולמעשה לא הגבת כמעט בכלל, חוץ מ'לבקש' ממנו לשפוך. את יודעת שהבקשות שלך לא כל כך מתקיימות, ולכן זו לא ממש תגובה.

במקרה הזה המשכת בפעילות עד שהמים נשפכו. הילד כנראה רצה להמשיך בפעילות ולא כל כך עניינו אותו הכללים שלך והבקשות שלך, מבחינתו סך הכל הגיוני. זה התפקיד שלך לאכוף את הכללים שאת קבעת, ולנהל את הפעילות בתנאים שלך. אם את רואה שעוברים על הכללים ולא מגיבה על כך, ומענישה רק על תוצאות, הילדים חווים עולם קצת כאוטי ולא צפוי: ילדים באופן כללי לא כל כך טובים בלהעריך תוצאות. מבחינתם אפשר להמשיך בפעילות בסבבה, למלא המון מים ולשפוך גואש באיזה כיור שרוצים והכל יהיה מעולה, הרי גם את ממשיכה את הפעילות. הם בכנות לא חושבים שהמים ישפכו או שהכלים יתלכלכו, וכשזה כן קורה זה מבחינתם לא כל כך צפוי, אבל כשזה קורה, בלי כוונה מבחינתם כי הם הרי לא תכננו לשפוך מים או ללכלך את הספה, אז הם נענשים בחומרה, לא על ההתנהגות אלא על התוצאה שלה. זה מבחינתם לא צפוי הרי אין להם באמת שליטה על מתי מים ישפכו ומתי לא, זה קורה בטעות גם למבוגרים. אז מבחינתם הם נענשים באופן אקראי.

את שואלת מה היית צריכה לעשות? ( אני כמובן ממש לא טוענת שאצלי או אצל כל אחד אחר כל כלל נאכף בצורה משולמת, אבל שאלת אז אני מנסה)

מראש כשמילאו יותר מדי מים, את בתור המבוגר האחראי היית אמורה לדעת שהמים עלולים להשפך, והיית צריכה לוודא שהמצב תוקן לפני שממשיכים בפעילות. אפשר לקחת את כל הצבעים והמכחולים ולא לאפשר להמשיך עד שהילדים עצמם לא שופכים את המים העודפים לכיור המתאים. ואפשר פשוט להצהיר בקול: 'ככה אני לא מרשה' , לקחת שניה את כוסות המים ולדאוג בעצמך לכמות מתאימה, ואז להחזיר לשולחן ולאפשר להמשיך בפעילות. יש שיחלקו עלי ואולי זה מתאים לילדים צעירים יותר, אבל זה תלוי גם במידת שיתוף הפעולה של הילדים ועד כמה הם כבר שקועים בפעילות וקשה להם להפסיק, אני חושבת שבהחלט במצב כזה של פעילות מלהיבה באוגוסט, עדיף לא להתקע על מי בדיוק יעשה ורק לוודא שהפעילות מתרחשת לפי הכללים שקבעת.

ולגבי השבת המשפחתית: עכשיו אוגוסט, לכולם חם ודביק ומעצבן מדי פעם, גם למי שהילדים שלו כבר גדולים( או רק גדולים בעיניך), ולאף אחד אין סבלנות לילדים שמפריעים וההורים שלהם חושבים שזה לא נורא או אפילו חמוד. בהחלט היה מקום להגיב לעניין הבובות בפרצוף (!) והקפיצה על הספות. אם הם לא מקשיבים (קורה לפעמים גם לילדים הכי רגועים ומחונכים) פשוט לקחת את הילדים משם ולהיות איתם במקום אחר, בחדר אחר או מחוץ לבית. והמסר הוא, שוב, שאפשר להמשיך בפעילות ( =להיות עם כולם) רק כשעומדים בכללים. לא צריך עונשים דרמטיים בדווקא, לפעמים העונש הוא באמת פשוט התוצאה הטבעית של ההתנהגות שלהם.

תראי, יש ילדים שיותר קל לגדל ואחרים שפחות. לי יש אחד מכל סוג 😅, ומהנסיון הזה אני אומרת לך, יש ילדים שגם אם לא תהיי עקבית ולא תדעי בדיוק מה את עושה, הם יגדלו מצויין ויסתדרו בכל מקום. ויש את הילדים הקשים יותר שלא יודעים לווסת את עצמם, ולא יודעים להעסיק את עצמם, והם מפעילים אותך בלי שאת מבינה למה וזה קשה אובייקטיבית. והם צריכים כל כך הרבה הכוונה ותיווך וכללים שקשה כבר לדעת במה להתמקד ומה כאן העיקר ומה הטפל. בהחלט ייתכן שהילדים שלך הם מהסוג הזה, וזו הסיבה שאומרים לך ללכת להדרכת הורים. כי זה באמת קשה ובאמת צריך את המבט החיצוני ו האובייקטיבי, כי את עצמך יותר מדי מופעלת מהם. זו לא בושה, גם אם יש כאלה שגידלו ילדים מצוין בלי זה. כשצריך זה עוזר ממש! וגם זה מנסיון.

זו לא ביקורת, זו עצה ממישהי שגם מגדלת ילד שלפעמים קשה לו וקשה איתו, לכי להדרכת הורים טובה 🙏

אבל על פניו נשמע לי ממש מוגזם.

כל הידע קיים, זה בסדר לרצות ליווי, אבל המחיר נשמע לי ממש מופקע.

ולא יודעת למה צריך 4 חודשים לתוכנית.

אם זה המחירים אז אפיק השקעה טוב זה ללמד קורס כזה 😄

בינתיים לא המשכנו עם זה

אבל ענייני כסף הרבה פעמים מגיעים עם מטען נפשי ולכן דוחים אותם.

אם את מרגישה שרק לווי יעזור לכם, לטווח הארוך זה משתלם (אולי תעשי השוואת מחירים בין ליווים שונים)

אם את מרגישה שרק הידע חסר לך, הכל קיים ובחינם.

במקימי כל המלווים עובדים בזה, כולם בעלי מומחיות בתחום. ופוגשים כל שבוע עשרות משפחות

בפעמונים המלווים הם מתנדבים שכל אחד מלווה משפחות בודדות.

בכללי ממליצה על מקימי

אבל מכירה מישהו בשם שחר וולף ששמעתי שהוא תותח, לא יודעת כמה לוקח.

והמחיר נשמע ממש מוגזם

ממליצה על הדס +972 54-771-2858

גרה בעלי מקבלת גם בזום, לוקחת סכום משמעותית פחות. מקצועית מאד.

גם אם לא יסתדר איתה תעשו סקר שוק ותדייקו מה אתם מחפשים.

אם חסר בעיקר ידע - הכל קיים בגוגל.

חסר אומץ לעשות פעולות אז יכול להיות שמספר פגישות בודדות יספיקו.

תלוי בכם.

אם יש לכם כסף מהמילואים, זה קביל לקבל על יעוץ כלכלי... ויש לי המלצה בפרטי בשמחה...

כבר מגיל קטן ממש היו הבדלים וככל שהן גדלו זה בולט ממש.

קודם כל זה דינמיקה בינהן,

אני כן רואה שהגדולה לא בשטח ולא משנה מה הסיבה הקטנה כן יודעת לתת יד.

אבל אני צריכה לפרט לה ממש ברחל ביתך הקטנה,הגדולה מבינה בלי לדבר בלי להסביר לשנייה לוקח יותר זמן לקלוט,

עוד משהו שיש קלחת של בלאגן,הרבה לחץ אוסף של מסימות מוזיקה,היא מאבדת את עצמה,פשוטו כמשמעו,לא מוצאת ידיים ורגליים.

לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה,

ןשאלתי איזה דברים היא יכולה לקחת על עצמה כל שבוע והיא אחראית עליהם בלי שאני אצטרך לבקש וגם אמרתי לה שאם לא יתאים אפשר להחליף את תחומי האחריות.

בפועל היא כן אחראית על תחום מסוים שעוזר לי ממש,ולפעמים היא מתנדבת לעזור בעוד דברים ומרגישה על גג העולם.

אבל אני לא מצפה ממנה ומעריכה את מה שהיא כן עושה.

לא יודעת עם זה יעזור,אבל גם אני ואחעתי היינו ככה היא לא נתנה יד לכלום עד שהתחתנתי.

וגם אחר כך זה לא התקרב למה שאני עשיתי.

לגבי הגדולה את גם צודקת,אני הרגשתי גם ככה,לגבי עצמי וההוגים גם בנוסף באו עוד בדרישה של תעזרי עוד ....וכשהתחתנתי זה ממש פגע לי בתפעול של הבית שלי,לא היה לי טיפת חשק לנקות ולסדר כלום,הייתי שוטפת לפעמים פעם בחודש....אבל זה גם עבר בסוף.

ויש דברים שעד היום אני לא מוכנה לעשות בכלל בבית שלי ויש מצב שכן הייתי עושה אם לא היה לי את המחויבות הזו בתור בחורה.

אבל לבת שלי אני כל הזמן אומרת לה שזה לא אחריותה העזרה שלה רק אם היא רוצה ומתחשק לה ואם לא מתאים לה שתחרר אנחנו אחראים על הבית ולא היא.

אז אני מקווה שהיא מרגישה תורמת ולא רק חייבת לעזור....

משני כיוונים (כאחות וכאמא).

המסקנה (אולי הכואבת) שלי שזה פשוט אופי. וחוזקות ויכולות. לכל אדם יש את האופי שלו ואת היכולות שלו, ואי אפשר לצפות את אותו דבר משני אנשים שונים, גם אם הם אחים.

[הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מהפרשה שלנו, מיעקב ועשיו, שאומנם גדלו באותו בית ואפילו יחד באותו רחם, אבל היו שונים כל כך, והחינוך שהתאים ליעקב לא התאים לעשיו. הרש"ר הירש מרחיב על זה הרבה.]

התפקיד שלנו כהורים הוא למצוא את הדרך לליבו של כל ילד בהתאם ליכולותיו ולאופיו, ואם בעזרה בבית עסקינן - למצוא את הדרך המדויקת שבה הוא יכול לעזור, גם אם זה יהיה רק לסדר את השולחן במוצאי שבת אחרי שכולו פנוי ולשים עליו עציץ...

והעבודה הכי קשה, כמו שאמרת, היא לנקות את הלב מהכעס ולאהוב את הילד כפי שהוא ומתוך מה שהוא.

זו אחת מעבודות חיי הקשות, ומניחה שגם לאמי זה היה כך...

❤️❤️❤️

זה ממש נפוץ מה שאת מתארת אז הסירי דאגה מליבך,

את שום התנהגות "לא הגיונית" במה שקורה אצלכם בבית.

המודעות חשובה כדי לאזן, אבל אין קשר ללא לפנק בגלל חוסר שיתוף פעולה.

אם זה היה הפוך והשניה הייתה נולדת קודם, אז רוב הסיכויים שההתנהגות הייתה הפוכה.

גם הקרבה לגיל ואותו מין מקצינים את ההתנהגות.

אז מבחינת אהבה שתיהן ראויות לאותה אהבה, כל אחת ועם מה שהיא מתמודדת.

כנראה שלא קל לגדול להיות ילד שני..

בכל אופן, כדי לעדן את ההתנהגויות של שתיהן,

כדאי לעשות חלוקת תפקידים קבועים מראש.

הבת השניה מרגישה שבמעט שהיא עושה היא מצילה את העולם- שיבושם לה.

הבכורה מרגישה צורך לעזור מעבר- לעצור אותה, ולהסביר שאת מסתדרת מצויין גם בלי העזרה הנוספת

(ברור שזה כיף שמישהו נותן לך יד עד הסוף, אבל אסור שהיא תרגיש מחוייבות למשימות כפי שאת רואה או קרוב לכך. זה לא בריא לגדול ילד הורי)

בהצלחה!

מאוד מאוד מזכיר לי את עצמי... אני הייתי צריכה שיראו אותי ובחוויה שלי העבודה אף פעם לא נגמרה

מתקשר למה שכתבתי על אופי ויכולות. באמת למי שיש לו קושי ממשי - יכול להיות שיהיה גם קושי בעזרה בבית... כשמבינים את זה זה קצת מקל.

כל ר"ח מעדכנים תפקידים.

וכשהגדולה סיימה עם התקידים שלה אז זהו והיא לא לוקחת על עצמה תפקידים נוספים?

כמובן תפקידים בהתאמה- יש כאלה שאוהבים להיות שר החוץ ויש כאלה שאוהבים למיין ויש כאלה שאוהבים לנקות עם מים והלאה אז לתת תפקידים שדי תואמים אופי

גם מבחינת סגנון העבודה וגם מבחינת הקצב.

אחותי היתה זאת שתמיד עוזרת ואני ההפך. אמא שלי לא דרשה מאיתנו בכלל אבל אחותי עם תסמונת הבכורה עשתה הכל בלי שיבקשו ואני המצאתי תירוצים..

הייתי מפונקת מאוד ועצלנית.

ואמא שלי כל הזמן השוותה אותנו ומשם למדתי לא להשוות בין ילדי כי זה פגע בי מאוד.(השוותה בעוד דברים )

וכשהתחתנתי היה לי קשה מאוד להתרגל לעשות דברים בבית..

בכל אופן יש כאן שני עניינים.

גם בבית שלי כיום הבכורה עוזרת יותר והשני לא. זו תסמונת כזאת. וזה גם אופי.

אין לי עצה טובה אלא לקבל את הבת השניה עם כל הקושי.

מה שאני עושה ועוזר לי זה טבלת משימות וכל אחת משתבצת למה שרוצה, אבל חייב מספר מסוים של משימות ביום..

אני מכנה את זה "תסמונת האפטר"

לצערי עוד לא מצאתי פתרון יעיל חוץ מתקשורת ישירה, אבל קל להגיד..

שולחת חיבוק וחיזוק

אבל לא תמיד אני מבינה אפילו למה אני כועסת כדי לתקשר את זה

אני חושבת שאנחנו כועסות כי נכפית עלינו מציאות בלתי אפשרית.

יעזור אם תכיני אותו לפני שיחזור שיביא לך פרחים/ משהו טעים כדי להביע הערכה? שישחרר אותך לכמה שעות לבד?

לנו עזר שכתבתי לו לפני שחזרתי מה חשוב לי, באילו שעות ביום חשוב שיעזור, אילו דברים חשוב לי שיספיק וכו'. ולקחתי בחשבון שביום הראשון אחרי שחוזר הוא רק ישן.

זה כשהנפש זועקת... את מוצאת זמן לעצמך? זה יותר חשוב מחביתה לילדים...קחי בייביסיטר ותצאי, לבד עם חברה, לים לנשום, לשתות קפה. ורק לנשום.

דרגה הבאה: לכתוב מול הים..כל נוף שהוא. יש מזג אוויר נהדר כרגע...

לא נאמתי וגם בעלי לא נאם. ואני הייתי בעוד בת מצוות שההורים לא דיברו

אצלנו בחגיגות בת המצווה רק בעלי ואבא שלו דרשו. אצלנו זה מצד צניעות - בנות לא עומדות ומדברות בפני גברים.

אנחנו עשינו בהמשך האירוע חלוקה לגברים ולנשים - בעלי העביר שיעור לגברים ובינתיים לנשים הייתה תוכנית נשית של יצירה ועוד משהו. בבת מצווה הקאשונה הבת שלי אמרה גם דרשה, ובשנייה הבת שלי לא דיברה בכלל (רק הקרנו מצגת עם שיר שהיא שרה ברקע), כי היא לא בעניין הזה.

לא רואה צורך ללכת לפי "מוסכמות" בנושאים כאלה, כל עוד זה לא משהו שמובנה בהלכה או במסורת... עושים לפי מה שמתאים לחוגגת הספציפית. (לצורך העניין, יכול להיות שלבת הבאה בכלל לא נעשה חגיגה גדולה, כי זה פשוט לא מתאים לה...)

בכל זאת אענה לך גם על ההתחלה

יש ספר מקסים בשם פרקי הלל, שיש בו 12 שערים שמובנים ללימוד חודשי בשנת בת המצווה לאם ובת. ממליצה מאוד, אם לבת שלך זה מתאים.

אפשר גם ליצור מסע בת מצווה, שבו הולכים ופוגשים דמויות נשיות משמעותיות (האם והבת), ואז יוצרים מזה משהו - חוברת שמתעדת את המפגשים, סרטון, או משהו בסגנון...

אפשר גם להתמקד בשם של הבת ובמשמעותו, וליצור קונספט למהלך השנה לפיו וגם לחגיגה עצמה. (למשל - קוראים לה הודיה, אז לפגוש אנשים שמודים במיוחד, לעשות יצירה סביב הודיה לה' וכו')

שתהיה לכן שנה מוצלחת ופורייה!

(והכי חשוב - ללכת לפי מה שמתאים לילדה עצמה, ולא לפי הפנטזיה של האמא... זה משהו שלמדתי גם בעצמי)

אבא שלי וכלת בת המצוה דיברו

זה נראה לי ממש בסדר.

פשוט ההורה שיותר זורם לו..

לגבי השנה עצמה השאלה מה את מחפשת?

אפשר משהו חודשי בתאריך הלידה - נגיד אם היא נולדה ביט חשון אז מיט כסלו כל יט בחודש לעשות משהו מיוחד - זה יכול להיות לימוד, יציאה למקום לימודי, יציאה למקום כיפי, טיול קטן, התנדבות, יצירה משותפת, משהו שיתחבר בסופו של דבר למשהו גדול יותר שתסיימו לקראת בת המצווה (אם זו יצירה אפשר גם להציג אותה באולם).

יש כאלה שלומדים ספר/מסכת לאורך השנה ועושים סיום בבת/בר מצווה, הכי קלאסי שאני מכירה זה לסיים שס משניות אבל זה לדעתי דורש שנתיים בשביל שיהיה יחסית בנחת. בשנה זה קצת צפוף.

מכירה משפחה שהאבא יצא עם הילדה לשבועיים של חלק משביל ישראל

יש כאלה שלוקחים דמות או 12 דמויות ומעמיקים עליה במהלך השנה או חודש תלוי כמה דמויות בוחרים

לק"י

יפה שמישהו יגיד דבר תורה או משהו.

אבל לא חייב מעבר.

תחליטי מה היכולת שלך להשקיע.

אפשר לעשות כל ערב ר"ח לימוד על אישה בתנך/ בהיסטוריה ומה הילדה לוקחת איתה הלאה מאותה דמות

אפשר ללמוד משהו (מסכת משניות או ספר הלכה/ מוסר)

וכל זמן מסויים (שבת מברכין לדוגמה)

לעשות לימוד משותף ואז באירוע היא עושה סיום מסכת.

אפשר לעשות שבכל שבוע שחל בו ראש חודש נוסעים להיפגש עם אשה חשובה בת ימינו

(2 סבתות, מחנכת מהעבר/ שכנה/ רבנית/ אמא שכולה)

לעשות מעין "ראיון" עם שאלות מובילות

אפשר לשבת איתה כל כמה זמן ליציאה של דייט אמא ובת וללבן ביחד סוגיה מסויימת מעולמה (לחץ חברתי, קבלת החלטות, אחריות, מעורבות חברתית, גבולות ועוד).

יש את הספר פרקי הלל, שהוציאה אמא של הלל אריאל ז"ל, אפשר לעשות לפי זה.

מייד אחרי הלידה🤔 אם אני רוצה להתפנק ופרטיות זה או ההורים שלי או הבית שלי ובעלי יוצא עם הילדים.

אבל לפעמים מידי אדישים…

זה נחמד שיחסית אין דרישות

אבל זה מעצבן ההרגשה שאתה יותר מידי 'דרך אגב'

שיהיו בריאים…

לא בדיוק מבחירה,אבל האמת שהיא עזרה לי מאוד עם התינוק. ייאמר לזכותה.

באיזשהו שלב, אחרי שבועיים בערך, הלכתי שבוע לאמא שלי ואז חזרתי אליה לעוד שבועיים וכבר עברנו דירה

זה לא תמיד נוראי.

אבל אם את רוצה להשוות חמיות איומות אני לוקחת בהליכה,

חמותי אחרי אחת הלידות באה להתארח אצלי,נחתה לשבועיים פלוס ולקחה את בעלי לטיולים אין סופיים בבתי קפה,בזמן שאני קרסתי בבית עם ילד בן שנה וחצי וניו בורן בן פחות שבוע בלי אפשרות אפילו ללכת נורמלי לשירותים,וכשהעזתי להגיד מילה נפגעו עד לב השמיים,לא רק שאני לא מארחת ומבשלת,אני גם כועסת שהיא לקחה לי את הבעל לטייל....

יום שישי בצהריים עוד לא עשה קניות,מי דיבר על בישולים בכלל?

לא מדברת על זה שכמה שהשתדלתי שיהיה נקי היה רק בלאגן,בכל זאת בית מלא ילדים, וכי היא בהחלט מעבירה ביקורת.

ובעלי עוד אחר כך שמע כמה אני מפונקת....

שהרי יש לי לידות קלות...(נכון מהרגע שהגעתי לביח עד הלידה היה פחות מ10 דקות אבל תשיעי שלם היו לי צירים כואבים ממש שלא ישנתי בגללם,והייתי פשוט מותשת אחרי הלידה).

ושלא טוב לה אצלנו.

אז תמיד יש יותר גרוע.....

אני רוצה להגיד לך כל הכבוד ששרדת כדי לספר.

ואני גם רוצה להוסיף שעיקר האשמה היא על בעלך.

התפקיד שלו הוא לעצור אותה מלהגיע,

לעצור אותה מלבקר את ההתנהלות שלך,

לגבות אותך בבית במשימות שבדר"כ הן שלך בשוטף,

ובטח ובטח שלא לצאת איתה לטייל

אני מקווה שבלידות הבאות הוא למד וזה לא יקרה

אבל:

א.היא לא גרה בארץ היא באה לארץ בשביל חתונה של אחיינית שלה לא בשביל הלידה.

ב.היא נחתה לא בקשה או משהו כזה.לא נתנו לבעלי אפשרות להתנגד.

ג.זה היה לפני המעט 9 שנים מאז ילדתי עוד כמה פעמים

פשוט הם חיים את חייהם ורוצים שהכל ישתלב בהם

ואם אתה לא משתלב אז למה מה הבעיה להשתלב

אבל אם אתה משתלב אז מה אתה רוצה נו השתלבת

מדו כזה…

וזה לא סותר שיכול להיות שהם אנשים מקסימים סהכ אבל מי שמארח יולדת צריך להיערך לכך, היולדת היא לא זו שצריכה להשתלב ולהתאים את עצמה..

לא עדיף לך להיות בבית שלך עם פרטיות נוחות ותזמיני לך אוכל?

כי בגלל שזה בית הומה

ויש הרבה אנשים

כן גם יכול להיות כיף שם…

וגם כי ברית יצחק אצל המשפחה שלי

ואבא שלו בניגןד למקובל לא יהיה הסנדק

ולא יעשו את הסעודה אצלם

אז אמרנו שנכבד בזה…

אבל לא יכולה להתווכח עם תחושות.. מקווה שיעבור בטוב♥️

במשפחה של בעלי העניינים האלו מאוד מאוד כבדים ונלקחים בכובד ראש…

זה הדבר הראשון שצריך להילקח בחשבון

אם טוב לך ככה מעולה

אבל אם לא - אז צריך להיזהר עם ריצוי כזה לדעתי

יש גם הרבה אפור באמצע כמובן, אבל טובת היולדת היא מה שחשוב קודם כל. בעיניי.

יכול להיןת שאם היינו יודעים שככה יהיה לא היינו באים

אבל לא ידענו

ואנחנו כבר פה

אז להגיד למה באתי לא יקדם אותי אז אני מנסה לראות את הטוב ואת הכיבוד הורים וזהו🙃 זה מה יש ועם זה (נשתדל) לנצח

ולהפיק לקחים ללידה הבאה חחח

רק אולי אם יהיה לך קשה תוכלי לברוח לכמה שעות בבית שלך או לקצר את השהות

מקווה ששבת עברה בטוב♥️

המסקנה היא שהיה נחמד בסוף והכל אבל אין הצר שווה בנזק המלך חח

כילו הנחמד שבזה לא מצדיק את המסביב והמאמץ

בדיוק ילדה גיסתי גם אז שבת הקרובה אבי הבן שלהם חחחח מקסיייםםם

אבל לא ניראלי נלך🙈 מה יש לי תירוץ מספיק טוב חח

😵😵

הייתי יוצאת מדעתי...

בעלך אירגן לך הכל?

מקווה שאת נחה ולא מארגנת בעצמך ❤️❤️

עכשיו הוא מארגן

אגב תזכירו לי גודש של אחרי לידה כדאי או לא כדאי לשאוב? אי אפשר לגעת בי זה לא נוח

ונשארת שפויה.

שימי כרוב לבן על השד, אבל רק לחצי שעה ואז להוריד ומחר (או אחרי 6-7 שעות מינימום) לשים שוב.

לא יותר מזה כדי לא לייבש לגמרי את החלב

👍👍

שאחרי לידה את מסוגלת לחשוב ככה! ולהבין שיש גרועים יותר ולהתייחס לזה בזרימה וברוגע!

אחרי לידה הכל מבחינתי נורא וגורר בכי אוטומטי בלי טיפת שכל שמסוגלת להכנס..

כל הכבוד לך! ומזל טוב!

אני מראש מבינה שאף אחד לא חייב לי כלום

אז לא הייתי מתעצבנת

אחרי לידה אני/בעלי דואגים בעיקר לנוחות של עצמי

כל עזרה מסביב- בונוס

אבל אם אחרי לידה היו מזמינים אותי והייתי מחליטה לבוא לא הייתי עומדת בזה שלא ארגנו לי חדר

זה בעיניי בסיסי בהזמנה של יולדת גם אם אף אחד לא חייב לי כלום.

ולא הייתי מתעצבנת פשוט הייתי מבינה שאני לא באמת רצויה.

אם זה הבית בו שוכנת היולדת.

להקלה מינימלית

אני שאבתי דקה - שתיים מכל צד וזהו

פעם אחת הספיקה לי ואחר כך כבר היה קל יותר והתאזן

לפחות בהודעה את נשמעת שלקחת את זה בקלילות.. סחטיין!!!

לא לשאוב.

לסחוט להקלה

לא מרוקנת את השד. שואבת עד להקלה. זה משמעותי.

מזל טוב! תרגישי טוב!

ומקפיאה מנות, זה תמיד כיף שיש בשלוף.

תמיד שאבתי בימים הראשונים ואף פעם לא גרם לי לבעיות, אבל זה מאד אינדיווידואלי.

ברגע שאני מתחילה בקבוקים משתבשת ההנקה..

חחח סתם

יאללה מחכה להמשך

מסתיים המוניטור, מחכים לסניטר ועולים, בדרך יש לי איזה כמה ושוב אני עושה קולות אבל גם נושמת ומרגישה את עצמי ובעלי מבין שזה מה שאני צריכה אז בעיקר מחזיק לי את החלל ונותן לי להיות מרוכזת בי 

נכנסים לחדר מיילדת חמודה ממש מתשאלת מה שצריך ואז שואלת אם לבדוק אם אני חושבת שהתקדמתי אני עונה שניראלי שכן וישר מסייגת אבל לא יודעת אולי לא אני לא בטוחה היא אומרת לי הכל טוב מותר לך, בודקים- 6! אני נרגעת שלידה תהיה פה היום חח

עדיין לא רוצה אפידורל כי אני מרגישה שאני באמת עוד לא בצירים ה'כואבים' (כאב חי למות אבל זכרתי מהלידה הקודמת כאבים של באמת איבוד שליטה וחיים אז אמרתי אני בסדר בינתיים ופחדתי לקחת אפידורל)

היא מציעה לי לעלות על המיטה עם ראש מוגבה ולעמוד על הברכיים אני עולה זה עוזר כי גם יש לי לאן להיתפס בציר 

כל ציר אני ממש מרגישה שיש לי פיפי כאילו השק ממש ממש 'רוצה להיפקע' אחרי כמה צירים הוא באמת נפקע

המיילדת נכנסת ואומרת שהמשמרת שלה מסתיימת וזו המיילדת החדשה אנחנו אומרים שהמים פקעו ובין ציר לציר בודקים שוב פתיחה (אני הצהרתי שאם זה פחות מ8 אני לוקחת) שבע 'טובים' ובשנייה שאני מתרוממת שוב מגיע ציר מהגהינוםםםםםםם אני זזה כמו חיה פצועה גם משו במדבקה של הטנס זז ואני ממש מרגישה את הציר וצועקת באמת על הםנים ואני שומעת את המיילדת אומרת שאחרי הציר הזה כנראה אני כבר לא שבע וזה עלה

היא יוצאת ואני נשארת עם החדשה. היא לא עוזבת את החדר לשנייה (יאמר ממש ממש לזכות איכילוב, הזמן שהייתי בלי מיילדת בחדר הוא ממש קצרצר!!! גם הראשונה וגם השנייה היו כל הזמן איתי עשו עיסויים הרגיעו דיברו, מדהימות ממש!)

וגם ממש כיף לשמוע על חויה טובה מאיכילוב

יצא לך להיות שם שבת או רק יום חול?

היא שואלת אם אני ריצה אפידורל ואני לא מצליחה לחשוב אם אני רוצה (או בכללי לחיות אבל לא משנה) אחרי שני צירים אני אומרת לה תקשיבי אני צריכה ללחוץ ( אני עדיין עומדת על הברכיים אוחזת את משענת המיטה) היא אומרת לי אוקיי בואי נעשה נסיון תלחצי ואני אעזור לך למרות שאת לא פתיחה מלאה

ציר הבא אני מנסה ללחוץ וקורה משו מוזר אני לא מצליחה  ונלחצת וצועקת שאני מפחדת ואני לא יכולה, אני מאבדת את זה

היא אומרת לבעלי שהיא הולכת להביא מישהי שתעזור ושלא אלחץ, קוראת למישי מהדלת ונכנסת עם מיילדת נוספת מבוגרת יותר (שהייתה בביבי בום וכבר שם אהבתי אותה חח אז כשנכנסה כזה סמכתי עליה) היא אומרת לי לשכב על הגב ואני צועקת שאני מפחדת היא אומרת שככה תוכל לעזור לי ואני צועקת שאני רוצה אפידורל היא שואלת אם אוכל לשבת בלי לזוז כדי לקבל אותו ואני צועקת לאאאאאא😭

איכשהו אני עוברת לגב ושתיהן מתחילות לשפוך עליי שמן ולהגיד לי מתי ואיך ללחוץ 

המבוגרת מעודדת אותי כאילו זה שיעור ספורט בכיתה ג (איזה יולדת אלופה מאיפה הבאתם כזו מדהימה??? אין את נהדרתתתתת😅אבל וואלה עזר לי חח) אני משתדלת להיות קשובה 

אחרי איזה שתי דקות שאין לי מושג מה הן עשו שם המבוגרת יוצאת והצעירה אומרת לי לא ללחוץ היא שומרת שלא אקרע וזה קשההההה בעלי מדבר איתי ואני מתרכזת בקול שלו כדי להתגבר על הצורך המטורף הזה 

ואז פתאום, בגלל התנוחה הפעם (לידות קודמות הייתי ממש על הגב חצי שכובה, היה טוב אבל לא ראיתי כלום, עכשיו אני אמנם על הגב אבל ממש תופסת את הרגליים שלי ומקופלת כמו עובר כזה) פתאום אני רואה אותו יוצאאאא ואני אומרת למיילדת אמא הוא יוצאאאאא 

וזהו

הוא עליי

19 דק אחרי ירידת המים

שעה בערך ועשר דק אחרי שנכנסנו לחדר לידה

אגב לדעתי אם לא מיילדות ככ מקצועיות הייתי נקרעת ממש, יצאתי בלי תפרים ברוך ה'

אגב שתיים הטנס הוא נס גדול מאוד ואני חושבת שכמו שיש בחדר לידה אפידורל וגז צחוק ומקלחת- צריך גם אותו

ואגב שלישי- לידה היא נס ופלא עצום וכל לידה הנס הזה גודל

איזה סיפור מקסים

בשעה טובה ❤️❤️ כמה הוא נולד? תזכירי איזה שבוע?

אגב לידות קודמות היו תפרים?

את כותבת מדהים ובאמת יולדת אלופה!

אבל לקטנים את יכולה לקרוא בחומש לפני ולדבר אילם על נושאים מרכזיים

של אמילי עמרוסי.

גילאי 3-4 כזה.

בדרכה של תורה - מכון הר ברכה

זה מבוסס על הפסוקים, פחות מדרשים ופירושים.

זה עלון למשפחה שיש בו המון דברי תורה וגם פרשת השבוע לילדים

אנחנו לומדים אותו יחד כבר כמה שנים

שנקראת "סיפורי התורה שלי" בהוצאת מעינותיך.

ספר לכל חומש.

לכל פרשה יש: נושאים בפרשה, סיפורים קצרצרים על נושאים מהפרשה

ו3 סיפורים ארוכים שהם או סיפורי הפרשה עצמה בדרך סיפורית או סיפורים על נושאים/מצוות מהפרשה.

יש גם ציורים מתוקים וזה מצוין.

יש את הסדרה הזו בגרסה הבוגרת שנקראת "התורה שלי", בה לכל פרשה יש את הפסוקים מהתנך וגם סיפורים.

לנו יש את סדרת "סיפורי התורה שלי" ואני ממליצה ממש. (העדפתי אותה כי מותאמת יותר לגילאים הצעירים-גן בתחילת יסודי)

היינו עוברים באחת הסעודות על נושאים מהפרשה ומספרים סיפור.

כיום הילדים כבר קוראים בעצמם.

מה הסגנון של זה?

כאילו מבחינה דתית?

יש לנו הפרשה מספרת לי וממש קשה לנו עם הסגנון החרדי של זה- זה שלא מסופר על חטאים של עם ישראל, זה שקוראים לעם ישראל "יהודים" ולא עם ישראל/ בני ישראל וכו', זה שמדרשים משולבים כאילו הם הפשט.

אז מחפשים משהו אחר שלא יהיו בו את הדברים האלו

לא היה משהו שצרם לי בכיוון הזה. גם האיורים יפים.

כן מסופר על חטאים של עם ישראל.

לדעתי כן סגנון חרדי.

סגנון דתי לאומי אני מכירה רק "בדרכה של תורה", שם המדרשים מופיעים בנפרד בצבע אחר מופשט ואפשר לבחור אם רוצים רק פשט או גם דרש.

רק עכשיו קלטתי שכתבת שיש לך את זה

זה לא הפסוקים ממש אלא בשפה יותר פשוטה

אבל זה נצמד לפשט ב100%, וכשזה מדרשים או פרשנים הם בצבע אחר וזה מאוד ברור מה פשט הפסוקים ומה מעבר.

עובר על כל הפרשה על הסדר וממש מוצלח.

מתאים מגיל 5 כזה לדעתי.

או את ההוצאה של החומשים שלו שגם מצוינת

חמישה כרכים, לא זול אבל שווה כל שקל !!! הבן שלי בן חמש כל שבת מחכה לזה בנרות, כתוב בשפה מותאמת לילדים ברורה ועשירה בשילוב פסוקים, עם איורים מטורפים

את הספרים בדרכה של תורה של הרב יאיר וייץ, מוצלח ומסביר ממש בפשטות.

עם הגדולה יותר התורה שלי חמישה חומשי תורה עם פירוש בהיר ממש וסיפורים יפים

היא ניהול הכעס שלו, למה טיפול זוגי? נשמע לי הרבה יותר הגיוני טיפול אישי בשבילו... (או הדרכת הורים משותפת לשניכם, אם גם את מרגישה שאין לך כלים)

ברור לי שצריך פה גם טיפול בשבילו. הוא גם לא מסרב באופן נחרץ, אבל די תקוע עם זה. לבד כנראה לא יילך ואני מרגישה שזה כ"כ משפיע על הזוגיות שגם העבודה צריכה להיות משותפת וזוגיות, ואני מאמינה שעם מטפלת טובה גם העבודה הזוגית תשפיע ותתרום לכל אחד באופן אישי.

בנוסף, אני מרגישה שאנחנו לא רואים את המציאות בדיוק באותו מבט (הגיוני סה"כ) ודברים שמבחינתי הם חמורים מאוד , מבחינתו לא כ"כ נורא. זה הוא יכול ללכת לטיפול אישי ולעבוד על הדברים שמפריעים לו, אבל עדיין יהיה את הפער הזה בנינו. ועל זה אני רוצה לעבוד.

לדעתי טיפול אישי משפיע על הזוגיות לטובה יותר מאשר זוגי, אבל אם הוא לא ילך לבד אז טיפול זוגי זה באמת רעיון טוב. אולי לשקול מישהו שעושה גם פגישות אישיות עם כל אחד מבני הזוג לבד. (אין לי המלצות כי לא מכירה, אבל מאמינה שיש כאלה...

זאת הדעה שלי מהניסיון האישי שלי, אבל כמובן שבסוף כל זוג ומה שנכון לו

וברור שגם טיפול זוגי משפיע בהחלט לטובה🙂

גילוי נאות, אני מטפלת זוגית בשומרון

ויש עוד לא מעט

יש את שי יהודאי

מוריה סטולוביץ בפסגות

ואמיר דנה בבית אל

על אמיר דנה שמעתי כבר כמה פעמים. יש לך מושג איפה אפשר למצוא את המספר שלו? לא מצאתי באינטרנט…

ואם לא היא, יש עוד מטפלים במכון ריין