בצורה נעימה, לא בכעס או משהו.

פשוט "דיברתי עם מישהו וזה לא קשור אליך".

זהו

שאני עכשיו עונה לשיחה ואני אשמח לאפשר לי לדבר בלי הפרעה ואם יש שאלות אז אפשר כשאסיים ואז עונה/לא עונה ובכללי מסבירה הרבה פעמים את הכללים של נימוס במהלך שיחה באופן ישיר או עם בטלפון ואם יש מקרה דחוף אז עושים סימן..

סקרנות של ילד זו הזדמנות של למידה ודוגמא אישית

אני מסבירה על כל דבר בשפה שמותאמת לגיל

אחכ מתפלאים שמתבגרים לא משתפים

ושהם חסרי סבלנות

היתה להם דוגמא אישית לזה

ומציבה גבולות.

זה הולך בערך ככה:

עם מי דיברת?

את רוצה לדעת עם מי דיברתי?

כן

זה מסקרן אותך?

כן

אממ זה באמת מסקרן, כשקורה משהו סביבי ואני לא יודעת מהו, זה כמו ביצת הפתעה, זה כמו משלוח שהגיע בחבילה.

מעניין למה זה גורם לנו סקרנות. יש לך עוד דוגמאות לדברים שמסקרנים? לפעמים את מסתקרנת גם בגן? האם יש לך דברים אישיים שמסקרנים אחרים?

(ככל שהם יותר גדולים ככה יש להם דברים יותר אישיים)

למה אנחנו לא מספרים לאחרים הכל הכל? כי יש לנו דברים אישיים. ואנחנו מכבדים את המרחב של האחר ולומדים להתאפק.

זה קשה אבל

נכון זה קשה להתאפק כי אני מאוד מאוד סקרנית, אהל אני מבינה שזה משהו אישי ולא חייבים לספר דברים אישיים.

את יודעת למבוגרים גם יש הרבה תחומים שילדים ככך שהם גדלים הם יבינו יותר.

למשל מה?

למשל נגזרת של פונקציה. את רוצה שאת אסביר לך מהי נזרת של פונקציה ואיך מחשבים אותה?

אה.. לא? אה.. כי זה דברים של מבוגרים וכשהיא מבוגרת אז תלמדי אותם.

הייתה לי עכשיו שיחה שהיא אישית/ של מבוגרים ולכן אין טעם שאספר לך מי התקשר.

אני מבינה מאוד את הסקרנות, ובכל זאת לא מספרת.

אבל אשמח לחלוק איתך מחשבה אחרת.

את רוצה לשמוע מה קרה לי הבוקר?

זה רק דוגמה, לפעמים אחרי שני משפטים ממצים, לפעמים לא מרפים, לא להיבהל מהחטטנות או מההתעקשות, הם ילדים והם עדיין לומדים א העולם. זה בדיוק תפקידנו ללמד אותם. הכל טוב.

אם יש ילד שחודר למרחב האישי באופן מוגזם אפשר לעבוד על זה (וגם כדאי להבין אם זה יושב על כיוון חרדתי או חוסר ביטחון)

אבל אם זה משהו טבעי של ילדים אז לנסות לקחת את זה ברוח טובה ולהבין שזה בדיוק התפקיד שלנו ללמד אותם את רזי החיים.. כלומר לא לקחת את זה אישית, הם שאלו אותי וזה מעצבן אותי כי אני לא חייבת להם תשובות,

אלא לנטרל את העובדה שזה הופנה כלפי, וחהסתכל על זה מלמעלה,

הם חופרים לאדם בנושא שלא עניינם/ הם לא יבינו, זה גורם לאותו אדם חוסר נוחות

אני אמא שלהם, ולכן מתפקידי ללמד אותם אץ ההתנהלות הבריאה.

ואז לנצל את הסיטואציה/ לרשום לי בצד להזדמנות אחרת, על מנת ללמד אותם כישורי חיים בהקשר הזה.

דיברנו על משהו של אבא ואמא.

זהו.

אם ממשיכים להתעקש:

זה לא משהו שקשור אליך/שאתה צריך לדעת. אם זה היה קשור אליך היינו מספרים לך.

רעיון לנתב את זה לשיח על סקרנות. אבל לא חושבת שזה משהו שאני יכולה לעשות כל פעם שעולה שאלה כזו

מספיק 3-4 פעמים בתקופה קצרה כשאת מזהה שזה מוציא ממך כבר תחושות מעבר לנורמליות. או כשזה כמה ילדים במקביל בשלב הזה ואז זה מרגיש כמו מתקפה מכמה חזיתות ואת רוצה להרגיע את כולם בתהליך אחד.

לפעמים זה נרגע ואז שוב חוזר ואז אפשר שוב לפתוח את זה מעבר.

מניחה שאם הפותחת עצרה כדי לשאול על זה, זה מספיק מציק לה ששווה לעצור רגע ולהבין מה קורה פה ואיך אפשר לנתב את זה להתקדמות ולמידה ולא לתסכול ומאבק כח.

במאמר מוסגר,

בעיני להגיד זה לא משהו קשור אליך, עלול להגביר חרדה ולכן אני אישית נמנעת מתשובות כאלו בלי להסביר איך יכול להיות שזה לא קשור אליו ולהרגיע שהוא באמת יאמין לי שזה לא צריך להטריד אותו.

כלומר אם הוא רגוע אלרי תשובה קצרה, אז הכל טוב.

אבל אם הוא רק מקבל את הסמכות שאסור לו לשאול אבל בפנים הוא לא רגוע, ולומד רק שאסור לשאול, מבחינתי זה לא טוב.

אבל יכול להיות שזה נכון רק לגבי הילדים שלי ולא לגבי ילדים אחרים.

אני לא מתיימרת להגיד מה נכון לכולם, אני משתפת איך זה אצלנו ומי שרוצה שתיקח, ומי שלא רלוונטי לה הכל בסדר 😊

והורים לא משתפים ילדים בדברים האישיים שלהם.

אבל אולי אפשר להפוך את זה למשהו מצחיק:

לענות להם על השאלה, אבל במלל צפוף ובמילים גבוהות, וב"אירוך" רב - עד שהם יתחרטו ששאלו🤭

וזהו.

לפעמים משנה, מוסיפה, מעוותת את נושא השיחה האמיתי.

מדברת בחדרי עם דלת סגורה או כשהם ישנים...

כשזה סתם שיחה עם חברה ומעניין אותם- אני משתפת.

אם זה לא קשור אליהם אבל לא אישי, אין לי בעיה להגיד דיברתי עם אדם מסויים, וכו...

אם זה דברים אישיים של מטופלים, נושאים שקשורים לאנשים באופן אישי ופרטי אני אומרת שזה פרטי אני לא יכולה לשתף, בעיני זה נכון שילדים ידעו שלא תמיד אומרים להם שזה לא עניינם, נכון יש דברים פרטיים, אבל הרבה מאוד דברים אני יכולה לשתף- דיברתי עם גננת על משהו, דיברתי עם הבוסית שלי על... זה מעביר מסר של פתיחות מצד אחד ומצד שני שמירה על גבולות ופרטיות, כך שגם כלפיהם הם ידעו שאני שומרת על הפרטיות שלהם שצריך, ומנגד פתוחה וניתן לשוחח איתי

בהרגשה שלי זה לא בהכרח תוכן השיחה שדחוף להם כ"כ לדעת, אולי כך הם אומרים שהם רוצים לקחת יותר חלק בעולם שלנו ולהגביר את ההדדיות של הקשר. כמו שאותנו מעניין לדעת מה קורה בחיים שלהם כך הם רוצים לדעת מה קורה בשלנו. ואם נשתף מיוזמתנו ומתי שמתאים לנו על דברים קטנים שקורים לנו, יכול להיות שהם פחות ירגישו צורך לשאול על התוכן של כל שיחת טלפון. אני כוללת בדברים גם את עצמי, אני עושה עבודה בעניין הזה ומחפשת במה אני יכולה לשתף אותם כדי שהקשר בינינו יהיה דו סטרי וכך ישמר ערוץ תקשורת פתוח בינינו.

אז נראה לי שסקרנות יתר שמגיעה אולי גם לחטטנות מעידה על צורך עמוק יותר שאפשר לענות עליו בדרך ובתנאים שלנו.

הסקרנות נהדרת ובריאה, אבל זו הזדמנות מצויינת לחנך בעיני.

אני תמיד עונה

לפעמים יכולה להגיד זה משהו פרטי וכן משפט כללי על הנושא (אם זה באמת משהו כזה)

אם דיברתי עם חברה- מספרת להם מה שהם יכולים לדעת

וגם אם צחקתי עם בעלי, ברור שהם ירצו להיות חלק . אני מסבירה להם ברמתם.

לפעמים הם גם יצחקו למרות שלא הבינו בכלל, לפעמים הם גם מבינים.

חושבת שזה מאוד חשוב לשתף. דברים שאת רוצה שיישארו בפרטיות עדיף לא לעשות ליד הילדים. (שיחה פרטית ללכת לחדר. ואז להגיד זאת היתה שיחה חשובה ופרטית שלי)

אבל רוב הדברים טוב מאוד להסביר לילדים..

מעצבן מאוד

זה כנראה הדרך שלה לנסות לגונן עליהן גם מרחוק

במה לגונן?

שקשה לה כאמא לדעת שהבת שלה עוברת חוויה מאתגרת

אז במקום להגיד 'לא נורא היא תצמח מזה', היא מרחמת עליה ומספרת לכולם כמה שצריך לרחם עליה.

זו הדרך שלה להרגיש שהיא תורמת את חלקה בהתמודדות של הבת.

כן לחמותי יש קטע להגיד שהגיסה שלי ממש מסכנה ( גם כלה שלה, לא הבת שלה ) וזה משגע אותי כי בעיקר בדברים שקשורים שקשה לה בעבודה

כי האישה עובדת חצי משרה שאני במשרה מלאה עם נסיעות

בעלה בכולל 2 דק' מהבית ושלי נוסע על יום שעתיים פלוס לעבודה ואני קורסת

והיא מסכנה מסכנה

קשה לה 😵‍💫

מה שכן חמותי ממש עוזרת לי הרבה וממש אחלה, יש לנו קשר מעולה ב"ה אבל שהיא אומרת לי את זה זה ממש מוציא אותי מדעתי

היא מספרת לה שאת מסכנה? או שזה חד צדדי כזה

אצלי חמותי הרבה זמן פשוט לא הייתה מודעת לאתגרים שעוברים עלינו. והבנות שלה, באופן טבעי, משתפות אותה יותר.

בהריון הראשון שלי עם היפראמזיס היא אמרה לבעלי שבהריון ראשון עוד יש לי פריבילגיה להרגיש לא טוב, ושלא ידאג כי כשיהיו ילדים אני אתפקד נהדר. בהריון הנוכחי היא כבר התגייסה כמיטב יכולתה לעזור כי היא הבינה שזה חורג מגבולות הנורמה.

אבל זה באמת בזכות ששיתפנו יותר.

פשוט אל תכנסי איתה לפינות האלה

ומסכימה עם מי שרשמה שיתכן ומדובר בחוסר מודעות. וגם אם לא - כנראה שככה היא🤷

אל תראי אותה בתור חברה/ מישהי שאת יכולה לפרוק לה קושי ותקשיב (כי היא לא במקום הזה כנראה) ותסגנני מחדש את השיח איתה

ובאסה😑

כי אנחנו באמת ממש בטוב

ולאחרונה זה החמיר ממש ומרחיק אותי ממנה

כי כל שיחה הופכת להיות סביב זה

עכשיו זה כבר מצחיק כן? היא מספרת לי שהבת שלה אחרי לידה עם דלקת וחום

אז נבהלתי ושאלתי אם מטופלת באנטיביוטיקה? ראתה רופא?

אז היא אומרת אה, לא בדיוק דלקת, חום נמוך... הרופאה לא נתנה, לא ראתה צורך

ואני כזה... אבל אמרת את זה גם לפני שבוע, אז עוד פעם?

עושים סיפור מפיל

נראה לי הבנות שלה ממש ממש מתמסכנות עליה, מה שאנחנו לא.....

הכי מעצבן שאם אני אומרת משהו על עצמי בהריון

היא ישר עוברת נושא, זה פשוט לא מעניין אותה

הפסקתי לשתף / לספר אפילו על דברים קטנים.

כי כשהיינו עם ילד חולה ממש היא אמרה שזה שטויות אבל מסכנה הבת שלה כי ...

למי שרואה את 2 הצדדים זה נראה לא הגיוני

אבל - את באת הכי טהורה וממקום טוב לקשר הזה, אבל היא לא תמלא לך את המשבצת האימהית וגם לא החברית כנראה. גם לא משפחתית סבירה🫤

הייתי משנה גישה

היא אמא של בעלך וזהו. מתארחים כי ככה זה וצריך ודברי איתה על מזג אוויר, על המלחמה באוקראינה, על מה בישלת או כל דבר אחר שהוא לא נושא שיחה שמבאס אותך לדבר עליו איתה

כמה זמן את נשואה? זה היה מהתחלה ככה?

שלי......

ככה שזה באקסטרים....

יודעת מה האסטרטגיה שלי?

להיות הכי לא מסכנה שיש

הפסקתי לשתף אותה לחלוטין בדברים שקצת קשים לי.

משתפת רק בשמחות ובסיפורים מתוקים על נכדים.

(לפעמים מספרת לאחר מעשה, כמו בדיקה שחששתי ממנה/מילואים/אשפוז או מחלה אצל ילד)

מאז שהפסקתי לשתף, התחלתי לחיות.....

אני מקשיבה לה באמפתיות לסיפורים שלה

ומספרת לה כתגובה רק דברים נחמדים.

במשפחה שלי הפרטית זה כבר נהפך לבדיחה

כל שולחן שבת פתאום מישהו מסנן "מסכנה XXX" או "מסכן YYY"

ואז ממשיכים לצחוק ולחיות את החיים בנעימים

מאחלת לך רק טוב תמיד

חג שמח

אצלנו זה כן עדיין צובט כי היא כל הזמן מתפארת כמה היא עוזרת, כשאנחנו לא מקבלים עשירית מהעזרה הזו,

אבל ברור מעדיפה להיות בצד שלא צריך לרחם עליו ולהתמודד בעצמי עם הכל בחיים למרות שלא תמיד קל ולפעמים כן זקוקה למישהו שיהיה לו קצת מקום בלב גם בשבילי.

ולא יכנס בכלל....

הגעתי למצב שאני לא מצפה לכלום, אז פחות מתאכזבת

וכן- לצחוק זה התרופה הכי טובה לכאב......

טוב שאת יודעת מה מפעיל אותה לשיח כזה

ופשוט לא לשתף אותה בנושא

למצוא אנשים אחרים לפרוק להם

יש משהו אצלה לא פתור וככה הדרך שלה להתמודד.

לדעתי כדאי שתלמדי לעשות הפרדה בין הצורך שלה להוציא אותן מסכנות לבין התוכן עצמו.

תחשהי כמו צעצוע מנגן שבטעות דרכו עליו ועכשיו לא יפסיק עד סוף המנגינה

אין מה להילחם הזה, אלא לתת לזה לחלוף מעלייך.

לדעתי אל תחפשי אצלה את ההבנה למצבך כי זה לא שאפשר למצוא אצלה אמפטיה כללית לנשים במצב מסויים,

אלא רק הבנות שלה לגבי כל המצבים.

סתם בשביל הדוגמה, אולי כשהן היו קטנות היא דאגה תמיד תמיד לרפד להם את החיים ואם נתקלו בקשיים היא לקחה את זה ככישלון אישי ועכשיו כשהיא לא יכולה למנוע מהם את הסבל, היא מנתבת את הביקורת העצמית שלה עליה לרחמים.

מבינה? לכן היא לא מסוגלת לשמוע על הקושי שלך, כי הקושי שלך הוא לא "אשמתה" אבל מיד מזכיר לה את הקושי שכן באשמתה ולכן מיד מתגוננת ע"י הפעלת כפתור הרחמים.

ותוך כדי שיחה איתך היא א מצליחה להקשיב לקושי שלך כי היא ישר שומעת ביקורת על עצמה.

זה לא מחייב שזה מה שקורה, זה רק דוגמה לאיך מנגנונים כאלה עובדים ולמה זה לא יושב על איפה ואיפה, על אטימות לב, וגם מסביר למה להמשיך לתאר כמה קשה לך לא יביא לאמפטיה אלא לתוצאה הפוכה,

כי ככל שלך יותר קשה, ככה היא שומעת יותר ביקורת על עצמה על הסבל שהיא לא יכולה למנוע מהבת שלה, ולכן היא עסוקה בהתגוננות עצמית והדיפה במקום רגע להכיל את השיתוף שלך.

את יכולה או לנסות להעביר נושא, או לקצר את השיחות. בכל מקרה תנסי ממש לא לשמוע את המילים עצמם שיכולות להכאיב (הקאה אחת לעומת רבות שלך) אלא את המנגנון עצמו שאין בו כל כוונה לפגוע או להקטין את הקושי שלך ❣️

חושבת שלא הייתי משתפת אותה בדברים אישיים, אלא אם היא פותחת את זה בלי קשר לכלום שאז הייתי מכניסה מאוזן אחת ומוציאה מהשניה.

זה כמו שכשאנחנו אצל חמותי ונניח אני אומרת משהו כללי כזה.

נניח היחסים בין ישראל לפלסטינאים, היא מיד מוצאת איזשהו הקשר אסוציאטיבי להסביר לי איזה מזל שיש לי את בעלי (הבן שלה) וכמה טוב שהוא גבר כזה כי הבנות שלה לעומתי זכו בבעלים שהאמהות שלהן חינכו אותן פחות טוב.

עכשיו בואי,

אני מכירה את הבן,

הוא אהוב עלי והכל, אבל בואי...

יש לו עוד הרבה מה ללמוד והיית יכולה לעשות עבודה יותר טובה 😃

אז מה אני עושה?

פשוט מכניסה מאוזן אחת, מוציאה מהשניה וממשיכה בשיח שהתחלתי בלי לענות לה בכלל.

שאם זה לא היה מעצבן זה היה פשוט מצחיק.

עזבי שבכל מצב של קושי שלי היא ישר מסבירה לי למה בעלי (הרי הוא בנה האהוב) יותר מסכן,

נניח, דוגמא-

הייתי באשפוז כמה ימים עם תינוק קטנטן אחרי הלידה -לבד-. כי בעלי שיחיה היה מצוין עם קצת חום ולא רצינו להדביק את התינוקות.

אז לבד נסעתי באישון ליל לבי''ח מרחק כמעט שעה נסיעה, הייתי שם כמה וכמה ימים באשפוז לא נעים, כולל שבת לבד, כשבאותו חדר יש תינוק נוסף שאיתו ישן האבא (והווילון לא מספיק ארוך להגיע למיטתו המלווה) שלא נדבר על השירותים המשותפים עם האבא של התינוק השני בחדר (והייתי ממש אחרי לידה. אל תדמיינו כמה סיוט), עוד נאבקת על ההנקה, אחותי מחליפה אותי בשישי בצהרים כדי שאלך להתקלח בבית נורמלי.. קיצר-קשה ממש. וזה עוד בלי לפרט את הסיפור הרפואי שהתמודדנו איתו, ולראות עם כל ההורמונים את התינוק חסר הישע שמנסים לפתוח לו וריד כמה פעמים בלי הצלחה.. בקושי עמדתי בסיטואציה.

ואז היא מתקשרת לשאול מה קורה ושופכת לי בטלפון כמה בעלי מסכן שהוא לא מרגיש טוב ואיך עם חום! של 38.0! הוא נשאר עם שני ילדים בבית!!

עכשיו אני צוחקת. אז זה היה מעבר לכוחותי.

עוד דוגמא- התינוקת היתה ערה כל הלילה ובגלל משהו שבעלי עשה, הצטרף אליה עוד ילדון. הייתי איתם ערה 6 שעות רצוף (בעצם ערה מיום מאתמול, בלי שינה עד ארבע לפנות בוקר) ואז הוא החליף אותי לשעתיים. ישר מקהלת רחמים הומה על הבעל המסכן שהיה ער מארבע עד שש ואיך אתה מתפקד? איך??

מעבר לזה היה לה קטע גם לספר איזה מסכנים היא מכירה בחיים שמצבם יותר מעורר רחמים ממני.

לדוג' ארחנו אותם באחד ההריונות כשאני בשמירה, עם איזו מוגבלות שמונעת ממני ללכת כמעט לחלוטין. רצינו לצאת לסיבוב קטן בחוץ אבל אחרי כמה צעדים מחוץ לדלת הבית לא יכולתי ללכת יותר. לא התמסכנתי ולא כלום. רק היא מסתכלת עלי ואומרת בטון ביקורתי- את ממש לא יכולה ללכת! אמרתי שנכון. מה לעשות. ואז היא מתחילה לספר לי על שכנה שלה מלפני 30 ומשהו שנה שהיא היתה בשמירה לא מחודש רביעי (כמוני) אלא מההתחלה! ולא מדובר על הריון שלישי אלא על כל ההריונות! 9 במספר!

ואני כזה, בלב שלי- לא ביקשתי ממך רחמים ולא יישר כח, ואני לא בתחרות מסכנות עם אף אחד ולמה יש לך צורך תמיד להוכיח שאחרים יותר מסכנים/ יותר גיבורים ממני?

חח על הדרך פרקתי..

אינלי מושג על מה זה יושב לה.

ולא מנסה להבין.

פשוט עם השנים נמנעתי מלשתף בשום קושי, חולשה, אתגר או משהו.

הכל טוב! הכל מצוין! ב''ה ונהדר.

וזהו.

יש אנשים כאלה. פשוט לא לצפות, לא להיפתח ולהשתדל שיעבור ליד האוזן

אה, ועוד משהו חושב- בעלי ואני הרבה פעמים במקרים מבאסים עם ההורים, לומדים מה -לא- לעשות בע'ה עם הילדים שלנו.. לפחות להרוויח את מחיר הלמידה.

אצלי היא לא מדברת על המסכנות של הבנות, אבל מדברת עליה ועל זאת ועל זה ועל הנכדים האלה

ואני מקשיבה,

מקשיבה,

מגיבה,

אמפטית ,

ואז כשאני מנסה להכניס משפט על עצמי או על ילדיי אין הקשבה. ואני פשוט מרגישה אויר, לפעמים זה ממש פוגע ואני כל פעם כועסת על עצמי שבגלל ניסיתי לספר משהו, כאילו, למה להרגיש מטומטמת?

אבל באמת באמת היא אישה מדהימה, טובה, תמיד מנסה לעזור, לתת, לאהוב... כן , זה מעיק ממש.

אבל מה שעוזר לי לזכור שהיא אישה מבוגרת וזקוקה להמון הקשבה ואני אמצא לי מישהו אחר שיקשיב לי.

וגם תרגיל מצוין- לשבת על כסא, כשכף רגל אחת מונחת על הברך השניה ולהתכופף עם הגב ולהתיישר.. זה ממש עוזר ומקל

אז תעשי תרגילים קטנים. אכתוב לך כמה:

לשכב על מזרון, על הצד, להרים את הרגל כמה פעמים

תרגיל חתולה כועסת- לעמוד על 6 לקמר את הגב עם ראש למטה ואז לקער את הגב והראש למעלה.

לשכב על הגב, לעשות כמו אופניים, אחכ לשים רגל אחת על השניה ולהרים. להרים ישבן ולהוריד.

בהצלחה ממש, זה כואב.. מכירה מקרוב. התחלתי פילאטיס באחד ההריונות בגלל זה, ומאז אני 5 שנים מתמידה.. זה פשוט מדהים ומומלץ.. (ומתעמלת עד הסוף ממש של ההריון, חוץ מתרגילי בטן)

אולי אסנג'ר את אימוש לאימון, היא מאמנת פילאטיס מזרון

פספסתיייי

זה טיפול מגע שמטרתו לאזן ובאמת עוזר למלא דברים

במים את מתכוונת אולי לוואטסו?

טיפול במגע פחות סביר שאץחבר

אוסטאופטיה הייתי וממש לא אהבתי…

הציק לי

אפ כבר אני תריכה מגע עמוק כמו שיאצו או כזה

היה לי גם כאב בישבן (סיאטיקה) הלכתי לטיפול אקווילבריו וזה הציל את חיי!!! חוץ מזה שהטיפול כיפי ומפנק הוא ממש עזר והיתה לי הלידה הכי קלה אח"כ.

הלכתי למישהי בפתח תקוה, רגישה, מקצועית ומהממת. ממליצה בחום.

יאנה טסלר 054-543-9391

מסאג' אני מאוד מאוד אוהבת

אבל אוסטאופתיה שניסיתי שזה היה מגע כזה עדין מידי

הרגיז אותי

אני צריכה מגע עמוק אחרת מדגדג לי…

חוץ מזה שהיא רגישה ומהממת וכל פעם שואלת אם הכל נוח לי ובסדר ואפשר להמשיך, אז את יכולה גם לדייק אותה למה שמתאים לך.

אולי אבדוק איתה באמת

שגברים זוכים להערכה על מה שנשים עושות כמובן מאליו.

לפני כמה זמן הייתי בהרצאה של פסיכולוג שאשתו רופא.הוא סיפר שכשהיא במשמרת והוא אוסף/מפזר/מטפל בילדים, לעתים קרובות הוא מקבל מחמאות על השותפות שלו - שאשתו בודאי לא מקבלת כשהיא עושה את אותו הדבר בדיוק.

וזה מגיע רק מנשים. שחושבות שהבן שלהם/אח שלהם מסכן ואומלל אם הואמעושה משהו קטן ואם האישה לא מפסיקה לעבוד בבית בחוץ לא משנה איפה זה בטל ומבוטל ולא נחשב בכלל

עצוב כ"כ שזה ככה

יש לי גם נטייה לומר לפעמים למתארחים מסויימים "עזוב אל תעשה" ולאחרים אם רק ירימו כוס אפעיל אותם לחלוטין.

אצלי זה לא נובע מרצון שינוחו, אלא כי לא סומכת, ולכי תסבירי להם היכן להניח את שאריות האוכל, ואיפה את הכלים וכו וכו, מעדיפה שישבו ולא יעשו כלום.

מי שאפשר לסמוך עליו- כשמתחילים לעזור, מבקשת עוד עזרה...

סתם העליתי נקודה.

אבל אולי אצלך זה מורכב יותר ובהחלט יושב על משהו

אבל תראי את זה ככה שחמותך סומכת עלייך בעזרה, יודעת שתדעי מה לעשות, ועל בעלך- מה לעשות היא מעדיפה, כנראה, שישב בשקט.

זה עבר כל גבול וכבר פשוט קשה מידי

מידי

ואנחנו משלמים מחירים כבדים כבדים כבדים ככ

זר לא יבין זאת

פשוט אי אפשר

חיבוק אהובה🩷 אנחנו גיבורות

❤️

אני מבינה שאין לך מה לשמוע על הזכות, והקרן קיימת לעולם הבא וכו

זה פשוט ארוך מידי, קשה מידי ואל גיבורה וכנראה שגם את זה נמאס לך לשמוע

רק חיבוק

זה פשוט בלתי

לפעמים אני חושבת שקושי ותפילת נשות המילואים הם אלו שיביאו את הגאולה

ה100 היום הזה זה הזיה, וחגים וחופש והתסגלות

והיציאות מתקצרות כי להגיע מלבנון זה חצי יום

כל כך הרבה מאמצים םיזיים ונפשיים

חיבוק גדול גדול

בבי''ח שהפנו אותנו אליו (בהסדר עם כללית, היא היתה בת 4)

בגדול הגענו בצום, עשו לה הרדמה עם מסיכה כזו, כשבזמן ההקדמה נתנו לנו להיות לידה.

אח''כ טיפלו לה בכל מה שהיה צריך לטפל בפה וכשהיא הועברה להתאוששות ישבנו לידה וקיבלנו הוראות מה לעשות ואיך (אם צריכה להקיא או משהו).

אח''כ עברה ל'חדר משפחות', מעין המתנה נוספת אחרי הטיפול והיא קיבלה לאכול מעדן כי רצו לוודא שבולעת טוב וגם לא מקיאה

ואז השתחררנו.

בריאות!

לק"י

כי אצל הבן שלי לא עשו בדיקה יסודית. הרופאה רק הסתכלה בפה ואמרה שכדאי בהרדמה.

עם הילד עצמו ולספר

יפה שבכל זאת אתם נוסעים לדרום לחמותך עם כל האוכל ומצעים וכו...אני לא הייתי שורדת, הגיוני אם זה מה שאת מרגישה.

ואיפה אתם גרים?

נשמע שאתם גרים בגבעה מבודדת, מאמינה שלא...

למה אתם מרגישים מחסור קהילתי וחברתי?

מדוע לא עוברים למקום אחר?

לק"י

והלוואי ותוכלו לבנות סוכה (ולארח את חמותך אצליכם...אם זה משהו אפשרי).

כשיש חלום להיאחז בו אפשר בצעדים קטנים להתקדם לקראת הגשמתו.

בע"ה עוד תזכו לחגוג כך בעתיד!!

תאמיני וזה יקרה יום אחד.

וכל הכבוד, איזה כיבוד הורים, שאתם נוסעים ומארחים אותה בבית שלה, זה קשה כפליים!!

אלוםים שאתם, שה' יברך אתכם ותזכו לכפל כפליים של נחת מילדכם בבוא העת.

וחיבוק... נשמע מאתגר ממש ממש...

אבל בעצם למה את צריכה חצר או מרפסת?

אנחנו כשגרנו בבית בלי מרפסת היינו עושים כל שנה בחניה של הבניין סוכה.

למה לא לחלום בגדול בעצם..?

אנחנו בונים סוכה ברחבה למטה ובהחלט חולמים על מעבר לבית עם חצר כי זה יותר נוח בסוכות ובכלל גם🙃

אפשר להסתפק במעט אבל אפשר גם להרשות לעצמנו לחלום על הכל

ברור שאם היד אינה משגת אז לא ניתן ללכת על זה אבל לחלום תמיד מותר

היה נשמע מדבריה שאם אין חצר או מרפסת אז אין אפשרות לסוכה.

על סמך זה היתה השאלה שלי.

חד משמעית חצר זה החלום הגדול שלי.

השאלה היתה נטו בגלל המשפט שאין סוכה כי אין חצר או מרפסת.

האמת שלא הייתי נוסעת בכלל אם ככה זה מראה ומרגיש

במיוחד אחרי שהוספת על הבת החולה אשכרה מהאוכל.

אם יש אפשרות שימצא סוכה לאכול בה (של בית כנסת או משהו) זה עדיף בעיני.

היו זמנים שבעלי היה עושה את זה כשעוד לא היתה לנו סוכה.

והרופאה אמרה שזה כנראה מחוסר היגיינה ואוכל מקולקל...

כמה שניסיתי לשמור עליהם ולהביא מהבית בכל זאת אכלו שם משהו

ועצוב לי שלמרות שניסינו לעשות כיבוד הורים זה קרה

אבאאאא

לדבר עם בעלי ושוקלת אןלי להפסיק לנסוע עם לינה

מילא להביא הכל.. אבל להישאר אחרכ עם ילדים חולים? לא נראה לי שזה חלק מהמצווה האמת..

קשוח ממש השם יעזור

רפואה שלמה לקטנה♥️

שהיא בכלל לא מבינה על מה המהומה

מבחינתה היא ניקתה

ניקיתי את השירותים במהלך החג כמה פעמים עם אקונומיקה וזרקנו את הזבל, כמובן צריך לטאטא כמה פעמים ומבחינתה זה מוזר ולא מבינה מה הקטע בכלל

הסקוצים שלה של שטיפת כלים נראים מזעזע כאילו זה כבר שנה אצלה

מתביישת להגיד שהבאתי מהבית סקוצים אבל כן

והיא לא מבינה מה העניין

אפילו ברמה שסגרנו את המיטות שישנו בהם והוצאנו את המצעים מהמיטות כדי שיהיה יותר קל לכאורה והיא אמרה שזה סתם חבל כי בעוד שבועיים אחותה באה לבקר ויכלה לישון על זה

ילדים שלי נדבקו לפני יום כיפור, לקח להם כמה ימים להתאושש

שתרגיש טוב!

גם אצל חמותי אני נזהרת, אבל זה נשמע שהיא לא מגיעה לקרסוליים של חמותך...

היינו אצלה בחג ומצאתי במקרר גבינה צהובה פגת תוקף ממאי 😷 ובאופן כללי אני מרחרחת כל מה שאני יכולה בלי שהיא תשים לב לפני שאני נותנת לילדים 😅

תרגישו טוב! חיבוק!!

חוץ מכמה גיחות לווצאפ

בע"ה מקווה להצליח יותר חול המועד הזה

תנסי לשלב

תבחרי שעות מסויימות ביום שאת רק מניקה

ואחרות רק תמל

כך הילד יקבל את יתרונות ההנקה

אבל לא יהיה תלוי רק בזה

את מעודדת אותי שזה אפשרי 🥹

אם לא, אז בשעות שאת מוסיפה בקבוק את צריכה לשאוב כנגד, גם אם בהתחלה לא יצא כלום, זה יעלה לאט לאט..

אבל אל תתאבדי על זה, אם זה יוצא לך עמוס מידי תשקלי את זה..

לפעמים הקושי הוא בתנוחה לא נכונה של ההנקה והתינוק, או באופן שבו הוא מתחבר. יועצת הנקה תדע להדריך איך להיניק נכון.

ולפעמים באמת אין מה לעשות...

אבל באמת לא צריך לוותר לגמרי, אפשר לשלב הנקה עם בקבוק תמ"ל❤️

אני כבר משלבת, אבל חוששת שלהוסיף עוד תמ"ל יחריב את ההנקה לחלוטין...

עד שהיא עלתה במשקל, ואז חזרתי להנקה בלעדית (זה היה בערך מגיל שלושה שבועות עד חודשיים).

לא יכולה לומר שההנקה שלה הייתה הכי מוצלחת שיש (היא לא הייתה יונקת רגוע, ובגיל 11 חודשים חזרנו לשלב בקבוק, עד שבגיל שנה וחודשיים בערך היא הפסיקה לגמרי לינוק), אבל בכל זאת יש קצת תקווה...

אגב, יועצת הנקה אמרה לי שבלידות מתקדמות לפעמים קשה יותר לתינוק לינוק, כי החזה גדל מפעם לפעם... (אצלי זה היה נכון עם שתי הקטנות, אבל לא בטוח שזה קשור רק לזה)

שיש הבדל בין מדריכת הנקה

ליועצת הנקה ibclc

לפחות לפי הניסיון שלי..יועצת הנקה מוסמכת תבנה תוכנית שתדעי בדיוק כמה להוסיף וכו שההנקה לא תלך ושהתינוק יעלה במשקל

וואי בהצלחה הייתי שם מבינה ממש את התסכול💕

שמאפשרת להוסיף תמל תוך כדי ההנקה עצמה. ובהמשך חזרה להנקה בלעדית.

פעם אחת התאבדתי על הגברת חלב-

הנקה, ובסיומה שאיבה על ריק רבע שעה כל צד

כל שלוש שעות ולפעמים הכנסתי גם עוד שאיבה באמצע.

אחרי בערך שבועיים החלב התגבר ממש.

בפעם השנייה הייתה בעיה במבנה של התינוקת שלא הצליחה לינוק ואז באמת כמה שהגברתי חלב זה לא עזר כלום.

שיש תקווה.

אני עם תאומות בנות 4 חודשים.

בחודש האחרון אנחנו בעיקר על הנקה.

היו כל מיני סיבות לזה שהן לא ינקו בהתחלה.

והן גם לא ממש עלו בהתחלה רק מהנקה.

בסוף הצלחתי לשחרר, והן קיבלו בקבוק (מטרנה או שאוב) עד שהתחזקו יותר, ואח"כ עברנו להנקה, ותוספת.

לאט לאט התוספת ירדה.

ואל תשכחי שתקופת חגים זה עומס, ולפעמים מתקשים להתמיד בהנקה.

אבל..

יש נשים שבאמת אין להן מספיק חלב.

ואין מנוס מלשלב.

או לתת רק תמ"ל.

לא יודעת אם זה קשור

אבל היה לו ריפלוקס מה שגרם לו לאכול מעט ובתדירות גבוהה. ירד מאחוזון 100 ל13.

מה שאני באה להגיד שלפעמים עליה במשקל לא בהכרח קשורה רק להנקה או למחסור בחלב. צריך לבדוק שהיניקה שלו יעילה ולשלול דברים נוספים. כשאת מביאה בקבוק הוא מסיים את כולו?

טיטולים הרבה יותר רטובים...

- את מניקה הנקה מלאה?

- לא. הנקה מרחל

- מה זה??

- ממממ.. ביטוי שאני המצאתי. באלך לשמוע?

י******

לידה ראשונה.

שלושה ימים אחרי

אני קולטת שהוא בוכה.. רעב...

"עדיין לא הגיע אצלך החלב" פוסקת היועצת הנקה

"תמשיכי להניק לפי דרישה

והוא חייב לקבל בקבוק תוספת,

ואת תלכי לשאוב בין ההנקות להגביר את החלב"

תוך כדי שהיא בודקת "הוא תופס מצויין"

כמה מידע לאמא טריה

כמה הוראות בלתי הגיוניות ליולדת

אז אני יושבת בחדר השאיבה

ואני מתבוננת

בטיפות החלב המתאמצות שלי

יורדות אחת אחת

מקווה שהן יגיעו בכלל לקצה הקו התחתון של הבקבוק

שיהיה מה לשים במקרר ..

ואני קולטת

אין. לי. מספיק. חלב.

אבל הי,

אני רוצה הנקה מלאה! מלאה!

מה לא ברור פה?

מה משתבש?

עשיתי הכלל לפי הספר באמת...

ומשם אני אפילו לא זוכרת

אבל חזרנו הביתה.

ואני שואבת ושואבת

לפי התכנית שעשתה לי יועצת הנקה

והתינוקי יונק לפי דרישה ואני עושה באמת הכל

רק. שההנקה. תצליח.

ואני אוספת כל עצות מכל אישה

רק שיהיה חלב.

תמרים אגוזים

כדורי חילבה

מלא מלא מים

"הוא לא עולה במשקל זה כבר מסוכן"

האחות טיפת חלב נוזפת

עושה לי תכנית האכלה מפלצתית

של מטרנה

רק מטרנה.

רק שיעלה במשקל...

ואני. מתחילה להאכיל אותו

בבקבוק.

בוכה.

ממשיכה לשאוב

והטיפות עדיין מגרדות את קרקעית הבקבוק.

ואני כועסת על הגוף שלי שמקולקל.

לא מסוגל לייצר חלב לתינוק שלי..

בסיסי כל כך!

מאכילה ובוכה.

וההנקה נכחדת.

התינוקי כבר לא מעוניין בכלל

הוא כל כך מתענג על הבקבוק

ואני נעלבת.

ועוד יותר בוכה.

י*******

לידה שניה.

באתי נחושה.

הפעם

זה

מצליח.

הפעם הנקה מ ל א ה!

ואני מכינה מראש כל מה שצריך

משאבה דו צדדית מטורפת

ויועצת הנקה

קוראת ולומדת

ומבקשת מהדולה שחשוב לי ממש ההנקה בחדר לידה.

ושוב כמה ימים אחרי הלידה

והחלב מגיע בטיפות טיפות

ואני עדיין לא מוותרת

יועצת הנקה מדהימה

תכנית שאיבה מפורטת

כולל סחיטה ידנית, תוספי מזון וכל מה שאפשר

ואני, שהפעם באתי להילחם על זה

כמו שעון. יום ולילה.

שואבת ושואבת ושואבת

וסוחטת גם את עצמי.

לא נשאר בי כלום.

עייפה.

רעבה.

אמא חסרת סבלנות

אני מבינה שאני לא רוצה לאבד את הכל

ואני מניחה לזה.

מניקה מה שיש

ומאכילה מבקבוק.

ובפנים הכישלון מכרסם.

לא הצלחתי.

י******

לידה שלישית.

כל ההריון רק עסקתי בזה.

בהנקה.

הגעתי למסקנה כנראה יש איזה מחסום עמוק פנימי.

אז מה הבעיה?

ננסה להסיר אותו והפעם זה יהיה אחרת.

מטפלת בעצמי

מטפלת בגוף, מדברת איתו

תהליכי עומק פנימיים

נקיון יסודי של אמונות מגבילות

ומה לא...

לקראת סוף ההריון בטיפול אחד היא מניחה לי:

ואולי לא?

אולי הגוף שלך לא מתאים לו?

הרצון "להצליח" זה גברי כל כך.

את אישה.

מלחמה היא לא השפה,

אי אפשר למדוד עשיה נשית ב"הצלחה"

ובכלל מהי הנקה?

הנקה היא חום, קרבה

הנקה היא לא רק אוכל היא הרבה מעבר,

ואם את לא נותת אוכל בהנקה

את יכולה להניק אנרגטית, לתת את החום והקרבה...

יצאתי משם בוכה

כמה זה קשה.

זו לא התשובה שרציתי. רציתי לטפל.. להלחם.. להצליח...

אבל החלטתי בתוכי להניח למאבק.

ועדיין כשגם הפעם היה מיעוט חלב

עם הבקבוק הראשון שנתתי לתינוק

בכיתי...

אבל הפעם

אני לא שואבת.

לא את הגוף ולא את הכוחות שלי.

הפעם אני מאכילה מבקבוק

ומניקה מה שיש אפילו קצת...

הנקה.

לא מלאה,

הנקה מרחל.

זה ביטוי כזה שהמצאתי לי.

כי הנקה מ-לאה

זו לאה. האישה. הרעיה. האם הבלתי מעורערת

שהכל כמו שצריך ולפי הסדר ולפי הספר...

ורחל,

רחל זה הגעגוע,

זו המערכות הנשיות שעובדת בקצב אחר לא כמו שאת מצפה,

זה הכמיהה לדבר,

זה ההסכמה לעבור דרך גם אם היא נראית משובשת לגמרי,

זה השמחה במעט שיש, גם אם רצית יותר...

וזה להסכים גם למה שאין.

להסכים להיות אין.

וזה להיות עדיין אמא, הכי אמא בעולם.

אז אני עטרה.

ויש לי מעט חלב לתת לתינוקי

ואני מניקה הנקה מרחל,

ומתגעגעת, וכמהה כל כך,

ומשתדלת לשמוח ביש ובאין

ואני הכי אמא בעולם.

עטרה גבריאלי

תודה על זה 🙏🙏

שתבנה לך תכנית עבודה

אם יש לך כח לזה כי זה דורש אנרגיות

או להחליט שבאמת את חצי מניקה וחצי נותנת תמל.. לפעמים אבל זה גומר על ההנקה די מהר