הריון שבוע 27 תאומים. סובלת נוראות מכאב בלתי נסבל של נקודה מסוימת בגב העליון במקביל כאילו לחזה.
כאב מאד משמעותי שלא נותן לי לשבת רגע . הוא נעלם רק כשאני נשכבת כזה חצי ישיבה חצי שכיבה.כאב מרגיש כמו עצבי. לא יודעת איך לקרוא לו ממש מתחילה לרעוד מכאב. וכשאני עומדת כןאב לי מתחת החזה גם בנקןדה מסוימת מאד. שלא יכולה לעמוד יותר מכמה דקות בצד השני אבל.
אם משהו נתקלה ןיודעת על רעיון כלשהו איך להקל מעלי
פשוט יהיה הצלת נפשוצ
תזכנה למצוות
זה מה שהייתי עושה.
היה לי גם.
בעיקר מנוחה.
חושבת שזה הגיע יחד עם גדילת הבטן.
הריון תאומים הוא אתגרי.
ויש יותר עומס על המערכות.
בריאות ושמחה.
של קו החזיה פחות.או יותר. הבעיה שאני לא מצליחה לשבת לאכול ארוחה. לא יכולה לשבת בשולחן שבת
בחג עכשיו לא יכולה להתארח כלום. ממש מגביל אותי. ויש לי עוד זמן עד הלידה...
כן היה לי גם.
לוקחת משהו לצרבת? אולי זה-זה?
והתגלה כצרבת. לא האמנתי שהרופא אמר שזה צרבת ולא הבנתי מה קשור אבל מהרגע שהתחלתי טיפול באומפרזול זה עבר...
בגב/בטן בקו חזיה. אבל לא ממש נקודה קצת יותר מפושט. לאחרונה התחלתית ללכת עם חגורת הריון וזה ממש פתר את הכאב (חשבתי שזה יותר לכאב גב תחתון אז לא השתמשתי למרות שהיה לי בבית).
כמה זמן זה כבר הכאב הזה?
מאז שהבטן גדלה משמעותית.
לא הספקתי לדבר על זה עם הרופא. גם די ברור לי שזה מגיע מהכבוד משקל על הגב והבטן.. קבלתי הפניה לקניית חגורת בטן.
הלוואי וזה יהיה הספור. זה נהיה מצב בלתי נסבל.
לבקש מרופא לבדוק בין היתר על אבנים בכיס המרה.
מהתיאור שלך זה נשמע לי מוכר.
לא שיש מה לעשות כל כך בהריון, אבל אולי תזונה יכולה להקל קצת.
בבקשה שרק נשים יגיבו פה.
בגדול- להבנתי, הרבנים הספרדים פסקו שפאה אינה כיסוי ראש מספק.
לעומת זאת לדעת האשכנזים פאה מותרת ויש הטוענים שאפילו עדיפה על מטפחת שהרי במטפחת רואים בקלות את השיער.
לכן השאלה שלי, איך התקבעה הנורמה בציונות הדתית שממש כמעט כולן הולכות עם מטפחת? גם אצל האשכנזיות וגם אצל הספרדיות.
נורמה חברתית? סטייל חברתי?
אני אשאל עוד שאלה, אני היחידה שרואה סביבי נשים שהיו חולמות ללכת עם פאה? ואעיז ואגיד שחלקן גם מוציאות שיער מקדימה או עם חצי כיסוי, והיו מוותרות על השיער בחוץ עם היה מקובל ללכת עם פאה? אז אם ההלכה חשובה ואין בעיה לדעת הרבנים האשכנזים, אז למה לא עושות את זה?
האחרונה לי ואני כעת נערכת ללידה הקרובה בעז"ה.
תמיד לקחתי קוטקס
הם עדיין הכי טובות או שיש אחר?
ולגבי מידה שתהיה נוחה לגוף הלא קטן שלי בלשון המעטה
על פני תחתון נח עם פד חזק ולא השתמשתי
יותר דק
מפד עבה שם בין הרגליים
וגם זה לא זז לי כמו שפד יכול להתקפל/לזוז.
תודה על התגובה ❤️
אז לא יודעת מה ההבדל
גם אחרי לידה וגם ברגיל הכחולים/ שחורים של אולוויעז עם ספיגה גבוהה היו ממש טובים ולא הרגשתי שזז כלום האמת
אבל זה אינדיבידואלי
לי יש קרישי דם ענקיים והם היו לי הצלה
הייתי עם דימום כבד ולא שמתי אותם עדיין.. בכלל נראה לי שלהוריד תחתון שלם מלא זה לא כמו פד ומרגיש לי הרבה פחות נח ויותר מלכלך
אבל דוב, זה אינדיבידואלי
כל תנועה כמו להרים להכניס להוציא הכל עינוי. אז לפחות בהורדת לקרוע ולהעיף זה היתרון שראיתי. לא שזה היה איזה נח במיוחד אבל כלום לא נח... אחרי הימים הראשונים הקשים באמת עברתי בזמנו לאולוויז.
מעולם לא השתמשתי
למרות שהשתמשי בלידה קודמת והייתו שמנה אז 😅
בלידה הנוכחית אגב החלטתי שצריך 'צת לרענן את מלאי התחתונים, אז פשוט השתמשתי ברגילים שכבר צריך להעיף
גם על גבי של אלוויז
החומר הציק לי בישבן
זה גבוה והציק לי בבטן
רשמתי לי לידה הבאה להביא רגיל
מקסימום מחליפים יותר
מציינת ששמעתי המלצות ממש ממש על תחתוני מחזור לימים שאחרי הלידה
אבל לא ניסיתי
תבדקי את זה
היא ממש המליצה
והרבה אישרו איתה בתגובות (אבל שוב, אינסטגרם חחח אז בערבון מוגבל🤣)
אני בכל מקרה קשה לי עם תחתוני מחזור מעדיפה לזרוק וביי בלעכס
למרןת שאומרים שמאוד מאןד נוח
בימים עם הדימום הכבד בווסת אני צריכה להחליף בתדירות די גבוהה
למי יש כח להתעסק עם זה בכלל? 😬
לתחתוני מחזור.
יש לי כאלו שהרגישו לי סופגים כמו של קוטקס מאלי אקספרס🙈
(המחזורים שלי בד"כ יותר רציניים מהדימום אצלי אחרי לידה, אבל שניהם לא נחשבים דימום כבד, אז זו הרגשה שלא עברה בדיקה).
אני לא הסתבכתי עם כביסות, כשלא הייתי בבית שטפתי קצת בכיור ואז הכנסתי לשקית ובבית כיבסתי. בדיעבד הייתי משתמשת גם בבי"ח שולחת עם בעלי שיכבס בבית.
אם את יכולה למצוא את האריזות הישנות איפה שהוא אז זה מומלץ
לדעתי אין תחליף
ועכשיו ניסינו שוב לחפש את הישים וכבר בקושי היה
תחתונים רגילים, כאלו של סבתות
יש לי מלאי עוד מהלידה הראשונה לפני 14 שנה
על זה שמה 2 פדים גדולים ומחליפה בתדירות
וזהו
פה ושם זרקתי כמה תחתונים לפח כי היו מידי מלוכלך ולא היה לי פנאי לטפל בזה אחרי לידה
אבל זה מבחינתי הכי נוח
במיוחד בימים שסמוכים ללידה
למרות שזה קצת מרגיש כמו טיטול הרגשתי שאיתם אין סיכוי שהבגדים יתלכלכו ועם פד חששתי שזה כן מעט זז בתנוחות מסוימות של ישיבה או שכיבה
אבל אני רגישה...
השתמשתי בתחתוני מחזור רב פעמיים. לא זוכרת אם ביום הראשון גם כן. בכל אופן, ילדתי בקיסרי ולא היה הרבה דימום... (מדברת על הלידה האחרונה. לפני כן השתמשתי בפדים של אחרי לידה, וסבלתי מכל רגע)
וחושבת שהם מעולים! לא יודעת איך לא השתמשתי קודם
הם היו לי ממש נוחים
לגבי המידה קחי לפי מידת תחתון שלך, זה מה שאני עשיתי (מידת התחתון בהריון כן?)
לא צריכה את ההכי יקר. אבל שיהיה טוב. עם הדבק מאחורה.. יספוג. ולא יבלוט מאוד מהחזיה
בבית המרקחת של הבית שלנו.
אולי באמת כבר אי אפשר להשיג🤷♀️
מעלי אקספרס, היו לי נעימים ומעולים.
לק"י
כי אני הפעם נראה לא השתמשתי בכלל (או ממש טיפה). ויש לי עכשיו קופסה מלאה.
ובלידות קודמות כן השתמשתי
אני גם במידות גדולות ופשוט קניתי תחתוני טיטול של מבוגרים
זה עוד יותר עוטף הכל וממש נוח!!!
אז אל תתפחדי בכלל
אני ממש שונאת את התקופות האלו של השבועיים -שבועיים (בהקשר של טהרה כמובן)
למען האמת אחרי תקופות ארוכות של טהרה זה פחות מפריע לי
אבל אחרי כמה חודשים אני מרגישה שמיציתי
וזה כבר פוגע בעצבים שלי, כל ההתעסקות מחדש כל חודש בדיקות ושאלות לרב, הלחץ מה יצא בבדיקות והאם זה יצליח, (גם משום מה כבר תקופה שלא מצליחה לעשות הפסק לפני היום ה7)
המרחק מהבעל
אני רוצה להרגיש טבעי ליד בעלי
כשזה ככה מרגישה מה זה תקוע
פתאום לא לגעת, לא להעביר מיד ליד
אחכ שוב חוזרים להתחבק ולהתקרב
ואז שוב מתרחקים
לא ברור לי איך אפשר לחיות ככה שנים על גבי שנים..
והורמונים- לא שייך, ניסיתי
והתקנים לסוגיהם גם לא
ורוצים עוד הריונות בעז"ה אבל לא בשביל זה
זה יבוא כשנרגיש שמתאים לנו
איך מסתדרים??
שבועיים של קרבה יותר אינטנסיבית ושבועיים של קצת שקט 🤭 ויותר זמן אישי לעצמי והרגשה טבעית זה לאו דווקא מגע בעיניי האמת, אלא להרגיש חופשיה להביע גם כשאי אפשר לגעת וגם כשכן.
אני באופן אישי מתוך החלטה מודעת לגמרי ובחירית - לא שולחת שאלות כבר כמה שנים. ייקח מה שייקח, אני לא נכנסת ללופ הזה אחרי שפעם אחת יותר מדי זה עשה לי ממש רע, וגמני יכולה להגיע ליום השביעי. אני זורמת. לא בלחץ לקרבה וזה דווקא נחמד לי הגעגוע ולא מרגישה פספוס. בעלי לא בורח לאף מקום ב"ה ואני דווקא אוהבת את זה שהרצון למגע נבנה
אפשר גם ללמוד לחזור למגע בהדרגה. אני הבנתי יש לי קושי עם זה שהמגע כביכול פתאום "נכפה" עליי בתאריך x בשעת הערב (לא באמת אלא שאת יודעת.. ) ואחרי שגם זה עשה לי רע למדתי לתקשר נכון ולומר: אני צריכה רגע אויר ולא מתאים מ0 למאה. מה שנקרא - אני ומצוות שתלויות בזמן זה פחות😬
וגם לגבי להיאסר - יש זמן להיערך לזה אם המחזור שלך פחות או יותר קבוע. מגיעים קרוב לימי הפרישה ו"נפרדים" עד הפעם הבאה
אני מניחה שאני כנראה לא הכתובת שלך להזדהות אבל כתבתי בכל זאת כדי שאולי תיתרמי מכך
יש משהו טוב קצת ב"שקט" הזה
אבל לפעמים בימים האלו יש איזה מצב או טריגר שהיה עושה לי טוב חיבוק ומגע.. ואין
וכל הדיבורים היפים האלו של ללמוד להתקרב בלי מגע וכו לא ככ מדברים אלי
יש זמנים שאישה פשוט צריכה מגע. חיבוק. ליטוף. נשיקה.
לגבי הנושא של העדים והבדיקות לרב
אני קצת התחלתי לחשוב על הכיוון הזה בעצמי כי ראיתי שזה עושה לי מאוד לא טוב כל ההתעסקות.
מצד שני רוצה להיטהר כמה שיותר מהר
אבל עצם הלחץ הזה שרוצים שיהיה כמה שיותר מהר מגביר את העצבים.. ומה הרב יגיד ואם לא טהור איזה באסה צריך להתחיל מחדש יום למחרת וכו וכו, אז אולי פשוט לדחות לבד ולקבל את זה שפחות יום או יומיים זה לא כזה נורא
אני מחבקת את הילדים שלי כשאני צריכה. אמיתי.
הם לא בעלי, ויש דבר כזה "רעב למגע" לדעתי, אבל חיבוק זה חיבוק וקיבלתי מענה לצורך ולי זה עובד. אפשר בעוד דרכים שעוזאות לפרק אמוציות
וגם שיחה עוזרת. וזה בסדר אם זה לא מושלם בעיניי. אותי זה חישל רגשית.
לגבי לרצות להיות טהורה כמה שיותר מהר - אני כאמור לוקחת את זה באיזי כי כשהייתי באותה פעם ב"מרדף" הרגשתי שאני במקום שהוא לא נכון לי נפשית. איך להסביר?
כאילו מה, אני עד כדי כך נזקקת? לא אסתדר עוד יום יומיים? הרגיש לי שזה שם אותי במקום גשמי מדי מול העניין הזה. כאילו האישה סופרת והמצווה עליה להיטהר,אבל האיש מחכה לה ולא היא רצה אליו.. ככה בתחושה שלי לפחות
אחד זה השבועיים שבועיים, והשני זה ההתעסקות עם הבדיקות ושות'.
אם הבדיקות מלחיצות אותך, אז אולי היה נכון, לבקש הדרכה מהרב, מה המינימום האפשרי בשבילך.
(לפעמים הלחץ עצמו יכול לגרום לדימום/כתמים...)
לנסות לקצר מחזור באמצעים טבעיים, אבל לקחת בחשבון שזה יכול לקחת את הזמן ..
לגבי השבועיים שבועיים, תנסי לשמוע פודקאסטים של ליאת יקיר, מדברת מזווית של ביולוגית(היא חילונית)
קצת פותח את הראש, להבין למה זה טוב.
לגבי זה שהחזרה היא בבום, שמעתי איזה פודקאסט, (צריכה לבדוק של מי זה היה, (אולי מיכל פרינס) על הנושא הזה,
פשוט דיברה על זה, שזה באמת מורכב לאפס את המערכת, יכול להיות שלוקח קצת יותר זמן,
וזה משהו לפתוח מול הבן זוג בזמן נוח, ועצם זה שהוא בקצב שלך כבר מוריד חלק גדול מהבלגן הרגשי.
כבר כתבתי פה פעם שהשפה הרגשית אצלנו, התפתחה הרבה יותר, דווקא מהזמן שאסורים, כי אז חייבים לדבר ואי אפשר לפתור דברים במגע.
ולסיום סיומת אולי להשלים עם זה שזה המצב, עד שמשיח לא מגיע, זה חלק מהקללה של חווה.
נתפלל שיבוא מהר ויגאל אותנו גם מזה...
יצא ארוך, מקווה שיהיה לך לתועלת.
לגבי הבדיקות בעיקר קשה לי ההתחלה
ההפסק ויום ראשון
כי באמת שאר הבדיקות עושה את המינימום
אבל הימים 5-6-7 הם מוקד העצבים כי רוצה כבר להתחיל אבל עדיין לא מצליחה
ואז זה התעסקות, ואז עושה בדיקה ויוצא ספק
ואז ספק אם לנסות שוב כי אם תיפסל הבדיקה ועד שנשאל רב אז שלא נפסיד עוד יום.. בקיצור זה עצבים. לא מצליחה לראות בזה משהו יפה ורוחני ומחבר
ולגבי המעבר מאסורים לקרבה
בעיקר קשה לי שזה לא נשאר ספונטני
צריך להיזכר ולשים לב מה המצב שלנו
מותר או אסור
לא היו לי כמעט כאלו תקופות מאז החתונה בעקבות ההריונות והלידות
וקשה לי להבין איך אפשר לחיות ככה לאורך שנים רבות
מהיום השלישי לשתות מיץ לימון (כמות של לימון אחד) בבוקר ובערב, ביופלונאידים, לשטוף את הנרתיק בתכיפות במים פושרים ל5-6 דק' כל פעם
וכשאת רוצה לנסות לעשות הפסק, לשטוף את הנרתיק לרבע שעה או לשבת באמבטיה לרבע שעה, ואחרי חצי שעה- שעה לנסות שוב
להרפות את הלחץ מלעשות מוקדם ולהחליט שאת בודקת רק אחרי יום שההפרשות נקיות ולא לנסות שוב ושוב עד שמצליח.
בקשר להודעה הראשונה, עברתי את השלב הזה גם 
מקווה להצליח לנסח את התובנות שיצאתי מזה 🩷🩷
(ואם המוך גורם לך לשאלות- תשאלי רב אם לעשות)
אני אחשוב על זה
אולי יהיה לי יותר טוב להרפות במקום להתעסק ככה עם לימון ואמבטיות
לגבי המוך- לא עושה
נניח אני עושה שטיפות ואמבטיות
מה זה עוזר לבדיקה של היום הראשון שלא שוטפים לפני?
את יכולה לשטוף שעה לפני. (רק לא צמוד)
דבר שני השטיפות והאמבטיה לפני עוזרים לרוקן את הנרתיק והרחם טוב ומהר יותר, אז מילא זה משפיע גם עם היום הראשון...
אני גם אשאל את הרב שלנו על זה
כי זה באמת יכול לעזור לנו
לפעמים גם 8
אצלי הדימום ארוך...
אבל קשה לי להחזיק ראש על עוד משימה של לנסות לקצר את הדימום....
והאמת מרגישה שאני חייבת הרבה תודה להתחדשות הזו של המקווה אז לא כועסת על הפסק זמן...
וגם.. האמת שמאוד נהנית לטבול זה וואו בשבילי אז זה בטח גם משפיע
...
הטבילה עצמה אני מתכוונת....
יש תקופות שקשה לי להבין למה התורה ככ מגבילה או יותר נכון מכניסה כללים לכל מה שקשור לקשר בין בעל ואישה
זה אמור להיות הדבר הכי טבעי ומקרב בחיים. ב"ה שיש את הימים המותרים
ולא שהייתי רוצה לחיות בהפקרות מוחלטת
אבל אני ממש מרגישה שזה הבסיס של הבית והזוגיות וכל שבועיים הכל נפסק בכח בלי טיפת רחמים ורגע להחליט מה בא לי
אין כאילו משהו באמצע
ואז צריך לעבור את כל תהליך הטהרה הארוך והמייגע בתקווה שלא תהיה בעיות
זה פעם ראשונה שיש לנו ככה תקופה ארוכה אחרי רצף של הריונות הנרות וזה קשוח ברמות
מרגישה שזה חלק מצרות הגלות.
ברגע שיהיה בית מקדש זה יעלם. כי לא הגיוני כל חודש להביא קורבן זבה או משהו כזה. אני לא בטוחה שאני זוכרת ומדייקת בפרטים. אבל יש עם זה משהו לא הגיוני. בכל מקרה, זה מצריך סנהדרין... אז אנחנו בינתיים סובלות את כאב חוסר הגאולה.
אין. לא מצליחה בשום צורה לראות את היופי בזה וכל המחזוריות וה''אור'' שיש שמנסות להכניס לזה. כל אחת מה שעושה לה טוב, זה לא שאני שוללת או מזלזלת. אישית לי זה לא עבד. אני ב''ה בהריון אחרי כמה שנים של הסרט הזה ואין. זה לא דבר שהתרגלתי אליו. ואם לא רוצים הריון אז מעדיפה הורמונים על האירוע הזה. סליחה שלא מעודדת. כל פעם ביו''כ מרגישה רע עם כל המחשבות שלי על הנושא הזה. ומשתדלת מאוד לעשות עבודה שזה לא יגיע מזלזול בתורה שבע''פ וכל הדברים שמבקשים עליהם סליחה בווידוי. אבל רואה את זה כדיעבד אחד גדול ועוד אחד מעיוותי הגלות שיש לנו עוד כאלה, בגלל מצב העם השפל שם, וכאחד התיקונים הראשונים של תקופת הגאולה השלמה.
קרבן זבה זה לא על וסת לדעתי אלא על דימומים אחרים.
אבל ההקפדה על טומאה כשיש בית מקדש היא הרבה יותר קשוחה והרבה פחות נסתרת מהיום.
בכל אופן מצטרפת להרגשה שלא מרגישה מה טוב יוצא לי מזה.
שלא ידעו לשפוט דמים הכילו את זה על נידה. ואחרי זבה שזו מחלה צריך קורבן וזה לא ממש ריאלי שכל אישה כל חודש תעשה את זה.
מדאורייתא טומאה נידה זה 7 סך הכל... כמובן אם נקי וכו'. אבל בגלל שהסתבכו הפכו את זה כמו לזבה...
זה תלוי בהגדרה מה זה בכלל זבה.
לרוב הראשונים זבה זו אישה שרואה דם בין הימים ה8 עד ה18 למחזור וצריכה לבדוק ולספור 7 נקיים.
לפי הרמב"ם מרגע שהאישה מקבלת מחזור (ועד שהיא יולדת, שאז הספירה מתאפסת) היא נמצאת במעגל נוסף בלי קשר למחזור החודשי, של 7 ימים ואז 11 ימים, כל פעם מחדש. אם הדימום שלה יצא בתוך ה11 ימים היא זבה, וצריכה לספור 7 נקיים.
כל הדיון הזה נעשה אחרי שכבר אלפי שנים ידוע שנשות ישראל החמירו על עצמן כזבה ולשבת 7 נקיים על כל דימום. השאלה היא מה הן החמירו ומה בכלל הדין המקורי.
אם הולכים לפי שיטת הרמב"ם זה ממש הגיוני להחמיר בזה, כי לכי תספרי מחזור נוסף של 7-11 ימים ולבדוק כל פעם אם המחזור שלך יצא בזמן שאת זבה או נידה. הרבה יותר קל להחמיר על הכל, וזה מסביר מאיפה הגיע החומרה הזו ולמה היא הגיונית.
ובאופן כללי זה מוצג כהחמרה שהגיע מנשים עצמן, לא כאיזו גזרה שהציבור לא עומד בה, להפך.
בשביל לדון במישור ההלכתי צריך לעיין בנושאים האלו בצורה רצינית, ולא להמציא סברות של "זה לא נראה לי הגיוני".
עם דברים שנשים קיבלו על עצמן 🙈
ולשמוע והסברים ולימודים וכו' וכו'
לא נכנס. פשוט לא נכנס. שונאת את זה
זה מזיק לי נפשית(ואין לי בעיות מיוחדות של דימומים וכו' או הרבה שאלות לרב)
שונאת את ההתעסקות
שונאת שזה עלי ואי אפשרות לברוח מזה
יום חורף קשה או עמוס עבודה וכו'. לא. כנסי לאמבטיה שפשפי תצמך וסעי למקווה
לא מרגישה טוב?
תתאמצי תכניסי לך עוד מטלול ניקיון גוף וסעי למקווה
תחזרי חיונית ועירנית ומחוייכת (אני מקצינה😅אבל הרעיון)
ואוהבת מאוד את בעלי . לא קשור.
שונאת את כל המטלות האלה שנכפות עלי. ועושה את זה נטו כי חייבת. נקודה. לא כי רוצה. אלא כי חייבת.
כי אני גם שונאת את ההתעסקות והשאלות אבל הכי שונאת את ההרחקות. אז אני מאלה שכן יתחרפנו בשביל עוד יום. פלוס המחזורים קצרים אז אם אוותר על יומיים כמו שבנות כתבו פה, לא יישאר יותר מדי.
ואפשר לשאול אותך מה נקרא עבורך מחזןרים קצרים?
כי אני עם 28 יום ומתחרפנתתת
היו גם 23. וגם בין לבין
את התחושות הקשות האלה
אני רוצה להציע לחשוב מחדש על דברים שאת עושה ב"כח" ומתוך "חייבת". זה ממש יוצר התנגדות ואנטי
אני לא טובלת אם אני לא מרגישה טוב
יוצא לי לפעמים לדחות טבילה אם לא מתאים (בעלי יודע את זה כמובן)
וגם - לא חייב לחזור מחויכת שמחה ומלאת אנרגיה אם נורא התאמצת היום לטבול ואת גמורה מעיפות
אפשר לחזור לבקש חיבוק וללכת לישון
ולמי שתגיד שהיא מרגישה שהיא מפספסת - לדעתי זה לפספס את עצמה. לחיות עם מסיכות זה על הפנים בעיניי. הבעל בטוח לא רוצה את זה ככה.
יש השתדלות בגדר הסביר (נגיד ללכת ביחם קר באמצע החורף) ויש לאנוס את עצמך ללכת למרות שיש לך התנגדות פנימית חזקה.
אולי הגישה שלי לזה קצת שונה כי אני לא מכריחה את עצמי לכלום
נכון,זו מצווה, זו זכות, זו מעלה לטבול בזמן וראוי להתאמץ על זה, מעניין אותי מה רב היה אומר לאישה על טבילה בזמנה או על מאמץ בלתי סביר עם השלכות נפשיות להיטהר אם הוא היה שומע שזה גורם לה להתנגדות חזקה כזו (בעניין דומה התייעצתי עם פוסק על עד מזמן כשעוד הייתי שואלת, הוא רצה לשלוח לבודקת. אמרתי לו שנפשית אני לא מסוגלת ושימצא לי פתח או שהכל בסדר ואוותר. הוא בעצמו אמר לי בלי ששאלתי - גם לאשתי הייתי אומר אל תלכי)
לא יצא לי הרבה, אבל דחיתי פעם פעמיים כשלא התאים לי ממש, ויותר מכמה פעמים אמרתי לבעלי שלום היי נחמד מאוד אני הולכת לישון 🫡
אישית המצווה לא כזו קשה לי (ואני שמחה מאוד שיש אותה מה שנותן לי שבוע וקצת של שקט תודה לה' על המצוות שלו). והיו מקרים שהחלטתי כן להתאמץ למרות שהיו לי כל התירוצים לדחות.
כי כשמרגישים שזה חובה ויהרג ובל יעבור, זה יוצר הרבה יותר אנטי מאשר כשיודעים שיש אפשרויות לבחירה (בגבול הסביר כמובן)
וגם אני דוחה במצבים מורכבים
בדכ זה אפילו בא בעידוד בעלי כי כשמורכב לי לרוב גם מורכב לו
אבל כן, זאת מצוה וחובה והתעסקות שלי
גם אם אני עושה את זה בקצב שלי.
ובעיקר קשה לי הרוטינה הזאת
של כל חודש מחדש בלי הפסקה בלי יכולת לתמרן ואף אחד לא שואל אולי החודש/התקופה יותר מורכבת ואנחנו צריכים יותר קרבה
זאת פשוט עובדה מוגמרת שחותכת מחדש את הקשר הפיזי
תלוי כמעט רק בקרבה הפיזית - זה באמת מתסכל מאוד. כי זו תלות שרק ימי הטהרה מאפשרים
כבר כתבתי ואכתוב שוב - לדעתי יש מה להעמיק בזה. הרי גם לפני שנפסקו 7 נקיים היה הליך של טומאה וטהרה, והוא היה יותר קצר אומנם, אבל קיים
אז נניח והיו לנו רק 7 ימים ונטהרות- גם אז יש התמודדויות שיכולות להגיע בתקופה הזו. ולכן לדעתי כך או כך אין דרך לברוח מזה
בעיקר בשנה האחרונה בעזרת ייעוץ זוגי הכנסנו מאוד קשר רגשי ושיח לזוגיות
דווקא אני מרגישה שזה רק העמיק את הקשר ואת החוסר בקרבה פיזית..
וזה בא בשילוב עם זה שאני לא מונעת יותר בצורה שגורמת לאי מחזור
אז ממש קשה לי המצב הזה...
לא שיש מה לשנות פה.. זה המצב ונתמודד אבל באסה שזה ככה
רבנים שלכאורה מאוד מחמירים
אבל בנושא הטהרה יש היום המון פתיחות והקלות ומצאו הרבה דרכים איך להקל ולקצר את התהליך במסגרת ההלכה.
אני מספרת לאמא שלי על דברים שאני עושה בהקשר לטהרה והיא מבחינתה זה לא נקרא תהליך נכון, כי ככה היה מקובל פעם
והיא בהלם שזה מה שרבנים אומרים
כשהתחתנתי גם דרך המדריכת כלות הרגשתי שהכל הרבה יותר מסובך ומסורבל
עדיין יש תהליך שאין דרך לעקוף אבל עם השנים בהתייעצות עם הרבנים הבנתי מה הכרחי מאוד מה אפשר להוריד במצבים מסובכים
עם כל זאת שונאת את הסיפור הזה
לא יודעת מה הייתי עושה אלמלא כל ההקלות האלו
את הקשיים והבעיות שזה מביא..
באמת נושא לא פשוט
זוג מתחתן ורוצה בקרבה טבעית של אחד עם השני
ואסור באיסור חמור
חומה
ויש כל כך הרבה התמודדויות ואתגרים בחיים עלול לקרות מצבים שלא כולם חס וחלילה מצליחים לעמוד בזה מאמינה שאנשים מאוד משתדלים לקיים את המצווה אבל שיש לזה השלכות מאמינה שיש ויש
(והאמת... בכלל בכל קושי בחיים)
להבין שקשה לי. המקום הזה בחיי כרגע מלחיץ/מכאיב/מציק/לא מושלם.
ואז אני עושה מה שאני יכולה כדי להוריד לחצים ואי נעימויות.
כמו שכתבו לך- אולי מיעוט בדיקות, אולי הדרכה מרב או יועצת הלכה שיקלו על התהליך. שיתוף הבעל ובקשות ספציפיות לתמיכה ופינוק בימים ספציפיים (לא בושה לבקש , למשל, שיקנה לך שוקולד או מתנה סמלית בכל פעם שנפרדים. כל חודש מחדש. להסביר שזה ממתיק לך את הפרידה ולמה זה ישמח אותך. או כל רעיון אחר).
"להכנס" בקושי. לחפור עמוק פנימה (לבד או בטיפול) ולפרק כל אחת מנקודות הכאב.
מה הכי קשה לי?
על מה זה יושב?
איזו מערכת זוגית ראיתי בילדות?
איפה אנחנו עכשיו בזוגיות?
איך אני מול קיום מצוות נשיות, מצוות שקשות לי, מצוות בכלל?
וכו' וכו'
זו דרך קשה יותר, לא מתאים לכל שלב בחיים. לא תמיד יש כוח לחפור בעצמנו, לפגוש את הנקודות הכי כואבות, לשתף את בן הזוג בחוויות האלו.
אבל אן יש לך כוח, זו הדרך שתצמיח מתוך הכאב.
וממליצה בחום על הפודקאסטים של אלירז פיין, שעברה זאת בעצמה ומספרת על כל קשת הרגשות שעלו בה, מול המחויבות להלכה, ואיזה מסע היא עברה.
יוגה נשית- ללכת פעמיים בשבוע לתקופה, קיצר לי את המחזור משמונה ימים ל-4. זה קסם הדבר הזה, הרחם התחזקה וזהו, לא חזרו לי מחזורים ארוכים.
לגבי הורמונים- אמרת שניסית, אבל יש בשוק כל כך הרבה תרופות היום, ממש ממליצה לנסות להתעקש, אני גם מאוד רגישה (תסמונת קדם ויסתית, דיכאונות בהריונות משיבוש הורמונלי ) והצלחתי אחרי המון ניסוי ותהייה למצוא גלולות שלא משפיעות לי על המצב הרוח ואפילו להיפך- משפרות אותו. ממליצה למצוא רופא סבלני ומקצועי (רופאות נשים משום מה פחות זרמו איתי) ולתת צ'אנס לסוגים שונים של תרופות.
מה אלוקים חשב כשהוא בחר דווקא בי להיות אמא של הילד הזה. כשאני לא עומדת בזה שכל פעם שמשהו מעצבן אותו האחים הקטנים שלו הופכים להיות הקורבן להתקפי הזעם שלו. כשאני לא עומדת בזה שהוא הופך כסאות וזורק דברים. כשאני משתגעת מזה שכשאני אומרת לא הוא יבקש שוב ושוב ושוב. כשההתפרצויות שלו מעכירות לי את המצב רוח עוד הרבה זמן אחרי שהוא כבר נרגע. כשאני שוב ושוב מרגישה שאני נכשלת איתו ונופלת למאבקי כח במקום להיות המבוגר האחראי.
ולא מדובר בילד עם צרכים מיוחדים, סך הכל ילד רגיל בן 7 עם אמוציות גבוהות ואופי לא קל.
מתואמתהשאלה הזו עולה גם לי הרבה פעמים... (גם מול הילדים המיוחדים וגם מול כאלה שלא מוגדרים ככה)
בכל אופן, ערכתם לו אבחון? לפעמים יש דברים שמשפיעים על התנהגות כזו (לאו דווקא כאלה שמוגדרים כצרכים מיוחדים, אבל כן קשיים מהותיים)
והדרכת הורים - ניסיתם?
אני יכולה אולי קצת לתת לך טיפים מהניסיון שלי, אבל אני מרגישה שכרגע את בעיקר צריכה חיבוק והכלה❤️
אז כן, זה קשה, ולפעמים זה נראה בלתי אפשרי, ולפעמים מרוב שזה בלתי אפשרי זה הופך להיות מגלגל מצחוק... (אבל צריך שותף לצחוק. בעלי ואני צוחקים יחד, מתוך הדמעות...) ואפשר לפעמים לנצור בלב את הרגעים החיוביים הקטנטנים שקורים מדי פעם, ולהיזכר בהם בזמנים קשים...
שוב חיבוק
החיבוק בהחלט הגיע בזמן.
אחרי החיבוק וההכלה אשמח לשמוע גם טיפים מניסיונך.
לא ערכנו לו אבחון. אבחון למה? בבית ספר הוא המצטיין של הכיתה. לא אגרסיבי בכלל. יש לו מלא חברים. ילד מנהיג שכולם הולכים אחריו.
בבית הוא מגיע ושופך את כל מה שהוא אגר במשך היום. אם הוא רעב אז בכלל המצב קטסטרופלי. אבל כשהוא שבע ונרגע מכל היום הוא יכול להיות ילד מקסים. מסודר, אחראי, יוזמתי, יכול להרים ארוחה לכל המשפחה. אם הבעיה היחידה שלו היא התפרצויות זעם (היה לי גם אח כזה אז אולי לכן זה לא נראה לי כזה קיצוני) יש מה לאבחן?
וזה ידוע שיש ילדים שבמסגרת מצליחים להחזיק את עצמם ובבית מתפרצים. ויכול להיות שעם השנים גם במסגרת הם לא יצליחו להחזיק את עצמם...
אני הייתי מתייעצת עם פסיכולוג ילדים כצעד ראשון, כדי להבין אם באמת יש מה לאבחן. ואם כן, אז להתחיל בתהליך של אבחון בקופת החולים. (אתם לא גרים בארץ, אם אני זוכרת נכון, אז צריך לבדוק איך התהליך הולך אצלכם...)
אצלנו רק טיפול תרופתי בשילוב עם הדרכת הורים קבועה עזרו.
נשמע לי מוגזם.
הדרכת הורים מן הסתם יכולה לעזור לנו מאוד.
זורק כסאות, הופך דברים. זה לא משהו רגיל. ונשמע שמגיע על בסיס די קבוע ולא פעם אחת בחיים..
אצלנו היתה אלימות בגן ואבחנו עם פוסט טראומה. מאז טיפול תרופתי המצב נרגע ב"ה.
לא פעם אחת בחיים אבל גם לא באופן יומיומי ב"ה. בעיקר כשיוצאים מהשגרה הרגילה
בטח בגיל שלו
כנ"ל אבחון
נשמע שהוא פיתח פשוט דפוס שבו הוא פורק בבית את כל הקושי וההחזק שנאגרים במהלך היום.
הדרכת הורים טובה ומחזקת יכולה לעזור בעיני.
וגם ההבנה שזה הזמן הזה שהוא חוזר מוצף
לחשוב מה יכול לפרוק לו אנרגיה או לווסת אותו בצורה אחרת ..
מלא הצלחה זה בעז"ה יעבור
וכמה טוב שאת מצליחה גם לראות כמה הוא מקסים ועוזר
(יש גם לילדים שמצטיינים בלימודים) אבל זה יכול להיות עוד הרבה דברים ולכן כדאי באמת ללכת לאבחון. מציעה לך לקרוא למשל על הפרעת התנגדות מתריסה.
ילד שזורק כסאות צריך עזרה בדחיפות.
הדרכת הורים באמת יכולה לעזור מאד אבל מנסיון, זה הרבה יותר יעיל כשיודעים מה הבעיה והולכים למדריך שמומחה באותו תחום. אני עברתי הרבה מדריכות וספגתי הרבה ביקורות עד שהגעתי למדריכה שהכירה את התחום והבינה עם מה אני מתמודדת… זה גם המקום שלי להגיד לך שעברתי דברים דומים למה שאת עוברת ואני יודעת כמה זה קשה ❤️ אבל גם יודעת שיש תקווה וזה יכול מאד להשתפר.
הרבה יותר טוב.
הלכנו איתו לאבחון והפסיכיאטר אבחן הקפאת קשב או odd, כבר היה לנו מרשם לריטלין אבל לא הצלחנו לעשות בדיקות דם אז זה נדחה.
בינתיים הוא גדל ושמנו לב שזה בא בגלים, ימים של יציאה משגרה מוציאים אותו האיזון אז חשוב להסביר לו מה צפוי.
אוכל כמו שאמרת, כשהוא רעב הוא לא מסוגל לחכות ונהיה עצבני ועם פתיל קצר.
כשהוא עייף כנל, לכן נותנת לו לישון עד מאוחר כשמתאםשר ומקפידה על זמני שינה בשגרה (ישן יותר מהאחים שמתחתיו)
כשהוא רגוע להסביר לו שה' נתן לו המון כוח, אבל עכשיו הוא ילד קטן ולא יכול להשתלט כי הגוף שלו קטן, אבל הוא יגדל וינצל את הכוח לדברים טובים כמו דוד המלך שהיה גיבור, ובינתיים אתם פה ללמד אותו ולעזור לו. לספר לו כמה הוא אהוב.
להשתדל לפרוק הרבה אנרגיות בחוץ..
והכי חשוב הרבה הרבה תפילות, זה לא בטעות שיש לך ילד כזה ויש בך את הכוחות והיכולות לתת לו מה שהוא צריך, ויש מישהו למעלה שדואג לו ונתן לו את האמא הכי טובה בשבילו
הוא פורח כשיש לו תפקיד משמעותי, אז לחפש לו אתגרים לא קלים מדי ולא קשים מדי, להחמיא לו, להסביר לו כמה הוא חשוב.
אני כן מחפשת לו טיפול רגשי שכולל ספורט אתגרי כי זה מה שהוא נמשך אליו, שילמד לווסת את הכוח שלו ולשלוט בו, עדיין לא מצאתי משהו מתאים
קודם כל חיבוק ❤️
היו תקופות ש - לא נעים לאמר - פשוט לא סבלתי אותו 🙈
עד היום קשה לי לא להאשים אותו שכל מיני התנהגויות של ילדים משתוללים בבית הן נורמות שנכנסו בגללו... (כבר יודעת שברור שאסור להאשים אותו אבל קשה)
מה עזר לי?
ספר 'ילד פיצוץ' עזר לי לראות את ההתפרצות האלה כמשהו פיזיולוגי ולא בחירי (כמו שלא אכעס על ילד שנולד עם קשיי שמיעה לדוגמא)
הספר הנ''ל גם עזר לי לזהות אירוע מתקרב ולהפחית משמעותית את ההתפרצויות
הדרכת הורים כמובן.... פרטנית לי ולבעלי, 10 מפגשים רק על הילד הזה!! זה המון אבל היה שווה כל דקה וכל שקל
(האמת שלקחנו לאבחון בלי קשר לדוגמאות הספציפיות שהעלית והנוירולוג שלל כל מה שחשבנו ולא חשב שצריך ריטלין)
בהצלחה רבה ממש!!
הוא עדיין קטן והיכולת שלו להתמודד עם תסכולים וכעסים עדיין מבשילה
זה שיש לו אחים קטנים מתחתיו
לא הופך אותו לגדול ואחראי
ולפעמים זה מבלבל לחשוב שהוא צריך להתנהג בבגרות לעומתם
אבל יש ילדים שיותר קשה להם עם תסכולים ויש כאלה שמתמודדים בטבעי בצורה יותר טובה גם בגיל צעיר
אם ההתפרצויות שלו הן לא יומיומיות ונקודתיות לתסכולים
זה נשמע תואם גיל
וכדאי להתחיל עם חמלה
כשהוא חסר אונים
גם לו
וגם לך
מתוך חמלה
קל יותר להתנהל נכון
ואחכ כשהכל רגוע
גם לדבר על הפעם הבאה
איך אפשר לעשות אחרת
יש לו כוונות טובות אבל
והאבל הזה מעצבן אותי כ"כ
הקטן צרח כל הלילה
אני הייתי איתו ערה, בבוקר אני הייתי עצבנית כי הבית בלגן ולא מסתדרת ככה
אז באקט של נדיבות רבה הוא אמר שהוא יוציא את הילדים ויתן לי לנוח
אני מרוגשת כולי מלבישה אותם מארגנת תיק עם חטיפים ושתיה
התינוק נרדם אז זה בדיוק מסתדר
אבל
לקח להם עם כל הארגונים מסביב (שהשם יודע מה הם עשו שם) יותר משעה לצאת וטריקת דלתות
וכל שניה נכנסים ויוצאים ואני לא יכולה להרגע ככה
ואז מתברר שהבעל המתוחכם שלי הצליח לסדר איזה בן דוד לקחת אותם
והוא בסבבה שלו במיטה (בסוכה) עם ספר
עכשיו מפרגנת לו והכל אבל אחרי השעה וחצי המעצבנות האלה שכולם יצאו ולא יצאו וכן יצאו ומריבות וכו
התינוק כמובן התעורר אז אין רוגע ואין שקט
עכשיו בהנקה נרדם שוב
אבל איך אני מעבירה לו בלי להישמע מפונקת על
שלא יכולה לישון כשחצי מהאחריות עדיין עליי כשכולם לא לגמרי מסודרים כשהתינוק צורח
ניסיתי להגיד לו משהו אבל כל מה שיצא לי מוגת לב שכמותי זה תודה שארגן יציאה לילדים
ולמקד את הצורך שלך יותר - אני צריכה שקט עכשיו כשהתינוק נרדם
אם הוא החליט להוציא אותם - שיקנה חטיפים בחוץ והוא מארגן אותם גם, כשאת מארגנת זה באמת חצי עבודה עלייך.
וגם - לא לחכות לרגע לפני קריסה.
נניח עכשיו לא הספקת לנוח - אז לבקש שבצהריים יהיה איתם כדי שתנוחי באמת כי את צריכה שקט כדי לנוח ועד שהם יצאו זה התמסמס מהרעש והתינוק התעורר
ובכללי בחופשים - הילדים שלי קמים ומתלבשים בבגדים שאפשר לצאת איתם, אני לא מרשה להם להיות בפיגמה כל היום. אז לדאוג לזה מהבוקר כבר (רצוי שהוא כמובן)
חיבוק♥️
התינוק התעורר, צורח
הילדים עדיין בחוץ
והבעל ישן שנת ישרים
תגידי לו שהתינוק צורח ואת צריכה לישון ותתני לו את התינוק
בעלי חולה, אם הוא נרדם אין מצב להעיר אותו
למדתי על בשרי
עדיף לי שישן ויוכל לתפקד ב15-20%
מאשר שיהיה סמרטוט וגם זה לא
החיים עצמם
לא התגברתי על עצמי וסיננתי לו בציניות
אני שמחה שהצלחת לישון
ואז ביקשתי 5 דקות שקט להתארגן ליציאה (יש לנו איזה יציאה משפחתית)
אז הוא אומר לי, כן קדושה מעונה
אז אמרתי לו שיגיד תודה כל אשה אחרת היתה כבר מתנפלת עליך בצרחות וגידופים
אז יש לו את החוצפה לאמר לי "על מה"
והתחלתי להגיד לו על זה שלא הצלחתי לישון דקה ובאמצע משפט הוא נכנס להתקלח
אוף זה אף פעם לא שווה לי להגיד את מה שאני מרגישה
ולא יעזור כלום עכשיו הוא מרגיש מותקף וכמו כל גבר מחזיר במלחמה
ואין לי את הכוחות להילחם
רק רוצה לישון
ושיבין אותי קצת
גם אכלתי דגים מסריחים וגם גורשתי מהעיר
אוף
אל תסנני ואל תגידי בציניות.
תגידי לו מפורשות ובצורה נעימה מה את צריכה.
זה מה שהכי עוזר לי למרות שגם הנטייה שלי הייתה שנים לומר דברים בציניות או ברמזים
ולכן אני עצבני על עצמי
כי זה יצא לי מרוב תסכול בחוסר מחשבה
ועכשיו אני אוכלת אותה על זה
שומע? מרוב תסכול דיברתי בצורה שאני מצטערת שדיברתי בה, אבל מה שהיה פה היום היה ממש לא נעים.
הייתי חייבת את השינה הזאת. הבטחת ואני סמכתי עליך ושמחתי ממש שאכפת לך ואתה רואה אותי, ואז בסוף יצא שהתאכזבתי הרבה יותר.
כי גם נשארתי אחראית עליהם וכם כבר ציפיתי ממש.
אני מצטערת שדיברתי בציניות, זאת לא הצורה שבה אני רוצה להתבטא, אבל זה לא מוריד מזה שלא היה לי נעים היום בכלל.
וזה שבאמצע שיחה אתה נכנס למקלחת כאילו אני לא מדברת בכלל?!! איך אני אמורה לסמוך עליך שאתה קשוב ואכפת לך ולדבר איתך ככה?
פיצוץ או סביר?
נכון שכל מקום עמוס, תוהה כמה יש מקום לזוז או לוותר מראש
חשבנו לנסוע לשם
ידוע לך אם יש שם סוכות שאפשר לשבת לעשות פיקניק?
הגעה ברכבת הקלה לשער יפו.
שעה 16-17 כזה, מה אומרות?
זה גם מהמם ממש!
בקארדו הפתוח ב17:30 וב20:00...
הם לומדים ממש ברצינות במשך כל השנה, ושירת הלוויים זה סוג של הופעה שלהם שבעצם תרגול חי להמחשת השירה בבית המקדש. כך שכשבע"ה ייבנה, הם כבר יהיו מוכנים לתפקידם.
בימים אלו ועם ילדים לא מיטבי לכת
אם הצלחתם לחנות נגיד בחניונים באיזור ממילא אז הוכלכים משם ואם רחוק יותר אז מגיעים עם הרכבת הקלה לעירייה והולכים משם.
הכניסות המהירות יותר לכותל (כמו השוק) חסומות אז צריך ללכת את הסיבוב דרך שער ציון שזה ארוך יותר.
אבל אולי להיות באווירת חוויה, לעצור בדרך לנוח או להסתכל, יש גם עמדות של מים, אפשר ללכת על החומה חלק מהדרך שזה אטרקציה לילדים...
ומשם קו 222 לכותל
חשבתי לנסוע ממש מוקדם, להגיע ב6 בבוקר להתפלל שחרית ולחזור.
עשיתי את זה פעם אחת (לרוב לא מצליחה לקום בשעות כאלה🤭) והיה ממש סביר מבחינת כמות האנשים.
בשעות אחר הצהריים הכי עמוס, אני חושבת.
בדרך לכותל
והם לא הצליחו להכנס. גם לא נתנו לתחבורה ציבורית להכנס.
והשוטרים שחסמו אמרו שאם רוצים להגיע בשעות מתונות יותר-לנסות בבוקר.
בערב-לילה היה קטסטרופה.
(ואיזה שמח שכ''כ הרבה עולים לרגל)
בהתחלה חשבנו לחזל"ש ולנסוע מחר על הבוקר (אולי רק אני), אבל בת הארבע וחצי המתוקה, שכבר שמעה על התכנונים לנסוע לכותל, לא הסכימה לוותר...
(אבל כנראה נלך רק עם שתי הקטנות. לגדולים יש תוכניות אחרות/סתם לא בא להם
)
מקווה שתהיה לכם חוויה אחרת
(הם בסוף לא הצליחו להכנס. וגם לרחבה עצמה נתנו על בסיס מקום פנוי)
אז אני לא בטוחב כמה אוויר יישאר לנו אחרי זה🤭🤦♀️
יש לאחותי חברה עם 2 ילדים אחד בן שנתיים וקצת ואחת בת חצי שנה בערך.. בקיצור לפעמים היא באה אלינו כשאחותי מגיעה שבת ואני כל פעם בהלם מהרזון של הילדים..
לא היה לי נעים לדבר על זה עם אחותי
גם שמתי לב שהיא לא מציעה לגדול לאכול והוא גם לא מחפש אלא אם כן זה ממתקים והיא מאפשרת, כולל קולה וכזה.. הוא ממש רזה ברמה שאחיינית שלי שאין לה עדין שנה יותר מלאה ממנו ותכף בגובה שלו.. והתינוקת ניראת בת חודשיים. לא רוצה לשפוט או משהו אבל זה נראה שהיא לא מודעת לחשיבות של ארוחות. הם היו אצלנו איזה 4 שעות והילד לא אכל שום ארוחה, אמא שלי הציעה לה כמה פעמים והיא סירבה, והתינוקת נרדמה תוך כדי הבקבוק והיא הכניסה אותה ישר לאמבטיה.
אולי אני מגזימה, לא יודעת אבל הרגיש לי לא תקין.
האמא בעודף משקל והאבא בריא, חסון כזה והם ממש מניטורים.
סליחה אם זה נשמע חטטני אבל זה הדאיג אותי לראות את זה..
ממש תת משקל, פחות מאחוזון 3, יש לי ילדה שבגיל שנה שקלה פחות מ6 קילו, ועוד דוגמאות מסמרות שיער...
היו תקופות שלא רציתי שיציעו להם אוכל כי או שזה היה מאבק על כל ביס כי הם לא אכלו, או שאם אכלו מחוץ לבית ביס אז בזה נגמר האוכל לארוחה בשעות הקרובות.
היום הם כבר יותר גדולים ועדיין זה לא קל בכלל, לשמוע הערות כמו את מרעיבה אותם, לא נותנת מספיק אוכל וכו'...
בקיצור מבינה את הדאגה אבל יכול להיות שזה קושי שהם ממש מודעים אליו ומנסים לטפל בו (מניסיוני ללא הצלחה יתרה)
מילד שלא רוצה לאכול. וזו הסיבה שגם לא רציתי לפתוח את זה מול אחותי וגם פה די חששתי אבל זה ישב עלי.. מקווה שהתנסחתי בצורה שלא פוגעת, אם כן מבקשת סליחה!
אולי שואלת את אחותך שהיא חברה שלה
ככה תביני אם הם בטיפול
ואם לא היא תבין שכנראה צריך לשאול על זה רופא
אני רוצה להגיד שאין כ''כ אפשרות לגדל ילדים קטנים מאוד שיורדים באחוזונים או שנמוכים בהם בלי שמערכת הבריאות - אחות טפ''ח, רופא ילדים ועוד יציינו וישלחו למעקב.
לכן בתור בעלת ניסיון אני לא מסכימה עם @מקקה @פרח חדש .
הסיכוי שאף אחד לא אמר לה כבר הוא כנראה אפסי, בערך כמו שכנראה לילד עם עודף משקל גבוה לא היינו מסיבות את תשומת הלב של אמא שלו כי כנראה היא ראתה, מניחה שגם פה
יכול להיות מתואל עלינו גם, הגיוני שבמרפאת אכילה הדריכו אותה לא להציע להם אוכל לתקופה, ויכול להיות שהיא מעדיפה רק בחוץ לא להגציע אוכל כי אין לה כח לתסכולים
והערות על זריקת אוכל וכו'
אין קשר בין זה שהוא ובעלה שמנים לזה שהילדים בתת משקל.
אגב תת משקל יכול להגיע ממלא סיבות...
בהתחלה הייתי מתרגשת מכל ביקור בטיפת חלב או אחר כך מבדיקת אחות בבית הספר...
היו מתקשרים ומבקשים לראות רופא בדחיפות
בהתחלה הייתי לוןקחת לרופא
והייתה לי תזונאית מלווה.
והאכלתי בשמנות וחמאה, ודברים שמנים כמו שהיא אמרה.
וכלום לא עזר, נשארו בתת משקל
היום כבר לא מתרגשת מהערות על המשקל שלהם
גנטיקה!!! וגנטיקה וגנטיקה.
מה שכן, 4 שעות בלי ארוחה, פרי, או משהו לפה לפעוט בן שנתיים וחצי...נשמע לי קיצוני קצת... גם ילדיי הרזים לא ישרדו ככה 4 שעות בלי כלום לפה.
יכול להיות שהיא מעדיפה שלא ינשנשו כדי שיאכלו את הארוחה הטובה והמלאה בבית אחר כך.
יכול להיות שלא היה נעים לה
אבל הילד לא ביקש כלום, מה עשה כל הזמן הזה? ייתכן ושיחק והיה מרותק ונהנה ולא שם לב לרעבון שצץ לו פתאום.
הייתי סתם שואלת בעקיפין אם היא מחסנת וכו...
כי אם כן, היא מבקרת בטיפת חלבב וזה אומר שהם במעכב הילדים, אז הכל טוב
יש ילדים רזים ויש שלא אוהבים לאכול.
אצלי היו אוהבים לאכול אבל עדיין רזים.
גם הבן שלי בתת משקל. נמצא במעקב ובבירור רפואי.
היום למשל הוא אכל ארוחת בוקר בסביבות 10, אחר כך נסענו ולצהריים קנינו פיצה, אבל הוא לא אוהב פיצה ולא רצה בכלל לטעום.
רק אחרי 17, כשחזרנו הביתה, הוא אכל.
וכל הזמן הזה לא התלונן שהוא רעב.
גם הגדולה שלי יכולה בקלות לדלג על ארוחה, או להסתפק במשהו קטן, אם אין משהו שהיא אוהבת.
יש גם רמות שונות של תת משקל. יש הבדל בין ילד רזה מאוד שגדל בקצב שלו, לבין ילד שמדובר עקומות ולא עולה בכלל במשקל.
זה שונה אם הילד אוכל ולא עולה הרבה, או שהוא בקושי אוכל.
ואם יש בנוסף גם עיכוב בהתפתחות וכד'.
ב"ה קצת אחרי לידה
המשפחות הזמינו אותנו לטייל איתם בחול המועד
יומיים עם משפחה אחת שלושה ימים עם משפחה אחרת
התלהבנו ואמרו שכן
רק בשבוע שעבר מסתבר שהתכוונו למסלולים
מבחינתי לא בא בחשבון בכלל, אני לא במצב פיזי לזה ולא רוצה שהבייבי יהיה במסלול בגיל הזה, לא בריא בעיניי
אמרתי שאשאר בבית עם התינוק ויהיה לי זמן לנוח
עכשיו קולטת עד כמה זה לא באמת לנוח ואני מותשת
וכולם נהנים שם בטיול
ואני לא מפסיקה לבכות שאני ככה נטושה לבד
ושאף אחד לא הצטער בכלל שלא הגעתי או ניסה להתאים את התכנית למצב שאוכל להצטרף
קולטת שאני חול המועד לבד
ובעלי אמר שאולי יום אחד נבטל עם המשפחה אבל עכשיו אני מרגישה שאני סתם מכבידה עושה מצפון ואם עד עכשיו לא הייתי חסרה לאף אחד אז כבר לא רוצה להכריח אף אחד להיות איתי
אני מרגישה מאוד הורמונלית ומוצפת ובסערת רגשות וכל כך לבד ושקופה ולא חשובה
לא יודעת מה אני רוצה בכלל
וגם כשאמרתי לבעלי שאני רוצה נראות והכרה אז כשהוא מביא לי את זה זה מעצבן אותי כי אז הוא עושה את זה כי אמרתי
אוףףף
קשה לי כל כך
וזה בדיוק השלב להיות רגישה והורמונלית.
אז נראה לי קודם כל לקבל את עצמך
לקבל את הרגשות שלך והתחושות.
לפעמים אנחנו מרגישות עלבון או צער אבל במקביל באות בביקורת לעצמנו על התחושות האלו...
אפשר להפריד.
לקבל את המקום שאת נמצאת בו, הרגישות שלך (את ישנה בלילה? כי זה גם משפיע) הצורך לטפל בתינוק הרבה שעות, הצורך של הגוף להתאושש ולנוח.
ורק אז - יש את המקום של האחרים, אולי הם לא מודעים/ לא מבינים
לר בטוחה שהכל נעשה בשביל לפגוע בך
ועדיין יש לך לגיטימציה מול עצמך להרגיש מה שאת מרגישה.
ואחרי כל זה הייתי מפנקת את עצמי בבית איך שכיף לי
נהנת מהשקט
ומתכננת בילוי זוגי עם הבעל למחר, למקום שאתם יכולים לצאת.
מתעוררת כל שעתיים בערך, זה שגעון..
ולצערי אין דרך ליום זוגי מחר, כל הילדים עלינו
ותודה על המילים החמות והלגיטימציה
העיקר גיסתי הרווקה כששאלה אותי בשולחן החג כמה פעמים הוא קם בלילה וזה מה שעניתי לה היא עושה לי אהה סבבה לא כזה נורא
אוף זה פשוט חירפן אותי
ובעלי נתן לי לישון בצהרים שעה וחצי כי לא הצלחתי לתפקד מרוב עייפות וכשקמתי היא עושה לי פששיי איך התפנקת לך!
זה כל כך החליש אותי...
ואז ראיתי מה המקורית כתבה.
אויש באמת שתהיה בשקט. לא מבינה כלום.
אבל תכלס זה לא אמור להחליש אותך
אפשר לענות לה: נכון? מותר לי, כן?
איזה משפט חסר טקט להגיד ליולדת..
דנה אותה לכף זכות שכנראה היא מאד צעירה..
דנה אותה לכך זכות שזה נאמר מתוך קנאה כנראה.. הייתה עושה הכל בטח כדי להתחלף איתי
ועדיין זה חירפן ברמות אחרות
חצופה
בא לי להעיר אותה כל שעתיים בלילה
סתם שלא תישן רצוף ונראה אותה מצייצת
מבינה את התחושה.
זוכרת שאחרי לידה בקיסרי, פעם בחג אנחנו היינו אצל ההורים שלי מנסים לעבור את השלב הכואב, וכל הצד של בעלי היו במלון. לא היה רלוונטי להגיע בשום צורה ועדיין נצבט לי הלב מהתמונות. זה גם די היתה פעם אחרונה שזה קרה בגלל סיבות מסוימות. ממש הרגשתי מאחור. למרות שזה באמת לא היה הגיוני.
אני חושבת שממש החלטת נכון.
תנסי להשתיק את הקבוצות, שימי לך מוזיקה נעימה, תנוחי כשהבייבי מאפשר, אם יש חברה בבית אולי תשבו יחד לאיזה שעה. אני והילדים היינו אתמול לבד בבית כי בעלי עבד והכל היה הפוך שלא הספקנו לאפס לפני, בלאגן מבניית הסוכה, ערמות כביסה וזה. אני חושבת שאם סתם היה יוצא לשבת עם שכנים לשעה זה היה משדרג את היום, שווה לראות אם יש מישהי בסביבה, לא כולם במרתון טיולים. או באמת סתם לנוח... סופר תואם שלב! ויש משהו טוב בזה שהילדים נהנים ולא סובבים אותך ממורמרים...
תודה על העצות הטובות
לא רוצה לפרט אבל מכל מיני סיבות אנחנו גם לא בבית אז לא מרגישה הכי בנוח ואין חברות באיזור קיצר באסה ממש
בדיעבד מתחרטת שהזכמתי לזה בכלל
אבל כן, בטח שעוזר שהגדולים לא מסביבי כל היום
וזו באמת תקופה מאתגרת. אבל תזכרי שהכל עובר ומשתפר...
תהני מהשקט ומהלבד.
כשהייתי לפני אי כך שנים שבועיים לאחר לידה, ארגנו מהצד של בעלי חופשת סופ"ש באיזו וילה מושכרת כדי לחגוג יום נישואין לסבא וסבתא. (חמישי ללינה, לא שבת)
האירוע היה בצפון הרחוק מאוד מאוד.
התינוקת בכתה כל הנסיעה (הייתי ברכב עם הגדול ועוד שניים) אני הייתי עצבנית והתבאסתי כל הנסיעה למה לא נשארתי בבית ושלחתי את בעלי עם כולם, ממש היה לי צער מכך, כל כך רציתי שקט וזו יכלה להיות הזדמנות מעולה.
עד היום מבואסת מזה...זה היה טעות.
התינוקת גם בכתה בלילה ולא היה לי נעים
והכי עיצבן שהיתיחסו אליי כאל עוד אחת
ולא כיולדת
פרט לסבתא שפרגנה שכל הכבוד שהגעת אחרי לידה, אף אחד לא פירגן וכלום.
ובאמת הייתי נשארת בבית זה היה טעות.
להפך.
ביקשת לא להגיע. הכי הגיוני במצבך. הם לא רוצים לכפות עליך משהו שלא מתאים לך ולא בריא לך. מהחינתם את נחה בבית. לפחות לא עושה מעבר למה שאמורים לעשות בחל"ד- להיות עם התינוק, לאכול ולישון כשאפשר. הילדים לא איתך אז יש לך שקט מהבחינה הזאת. למה שישאלו או יגידו שאת חסרה? את היית שולחת לגיסה אחרי לידה שלא באה למסלול חבל שלא באת?! זה סתם היה מצער אותה ודורך לה על היבלות...
אם נפגשים אחרי המסלול בבית, אולי את יכולה להגיע רק לשם, או שכמשפחה תגיעו למפגש שבסוף המסלול?
ואפשר לעשות משהו בבית בנחת עם הילדים, לא מתוך מסכנות, אלא מתוך הבנה של ראיה משפחתית כוללת של מה נכון לנו עכשיו. אפילו להזמין משהו טעים הביתה, לראות סרט עם פופקורן, משחקי קופסא, הכנת עוגיות, יציאה לגן משחקים לא מוכר בשכונה/יישוב ליד וכו
לתכנן למשפחה שלך יציאות שמתאימות לשלב שאת נמצאת בו? נגיד לפארק, פינת חי או מעיין שהילדים יוכלו לשחק ולהנות, בעלך יוכל לעזור עם התינוק ואת תוכלי לשבת כשתצטרכי ולא תהיי לבד? ובערב תהיו עם שאר המשפחה.
זה לא השלב שלהם, אנחנו היחידים עם ילדים והם כבר קבעו את הלוז
מה יעשה לך עכשיו נעים בלב?
אל תיכנסי למקום של "אני מכבידה עליהם".
פשוט תקשיבי לרצון שלך וליכולות שלך ותני להם מקום.
יש עוד כמה ימים של חול המועד. שווה לחשוב מחדש ולראות מה מתאים לכם בצורה שלא תרגישי נטושה ובודדה.
מותר וחשוב לראות את הצורך שלך(:
לנו היה מפגש היום עם כל המשפחה, אחת ילדה לא מזמן ולא הגיעה, האמת לא חשבתי בכלל על זה שהיא מסכנה שלא באה... חשבתי לעצמי טוב שהיא נחה ולא באה, וטוב שהילדים שלה קצת יצאו מהבית ויהיה לה שקט עם הבייבי ... בחג מאוד עמוס ורועש עם כל הילדים, בלאגן ולכלוך... שחשבתי שזה אחלה בשבילה .. עכשיו כשאת כותבת לא נעים לי שאולי הייתי צריכה להתקשר לשאול מה שלומה ושהיא חסרה... לא רציתי להפריע. אז תנסי אולי לראות את זה ככה, כמו שאני ראיתי.
