חשבתי שכל המאבק על המאחזים יכול ולדעתי צריך לעבור שינוי צורה, כלומר לא להיאבק!
א. בגלל שאין לנו תמיד כוחות לכך סוף סוף הרבה פעמים מדובר פשוט על ילדים וכשעוצרים ילד זה טראומה לכל החיים (תלוי בצורה שבה מתנהגים כלפיו)
ב. בגלל שלצד השני מאוד נוח עם מאבקים שהרי המשטרה נועדה להיאבק בפושעים אם אנחנו נאבקים קל מאוד לראות בנו עבריינים, שצריך לטפל בהם. (ענין זה לא שייך במאבק עם הצבא שלא רגיל להילחם [טוב עד ההתנתקות] עם אזרחים)
ג. כי היכולת לבנות בצורה משמעותית תלויה הרבה פעמים גם בתמיכה הציבורית הן בתוך הציבור הדתי לאומי שהרבה ממנו לפחות המבוגרים שבו הם 'ממלכתיים' והן בציבור הרחב.
אפשר לכאורה לבטל את תוכן הנאמר לעיל ב'טוב עוד ממלכתי, מעצבן וכדו'...
אבל סוף סוף באמת בחומש, שלא חשודים על 'ממלכתיות' יתירה,כידוע, לא פועלים דווקא על אלימות אלא על ההנחה שהאמירה המוסרית מכח בורא עולם רלוונטית לכל אדם מישראל יותר מכל כוח מפנה ועובדה שהצבא הפסיק לפנות, אולי אם ננהג כך בכל המאחזים יש סיכוי שהקול שלנו והמאבק העיקש והאמיתי שהוא נושא בתוכו ישמע יותר?
כלומר קודם כל העמידה שלנו על ארץ ישראל זה לא מכח הממשלה אלא מהעמידה שלנו לפני ה' כרשים וכדלים, ולכן אין צורך להיאבק אלא לרדת ולחזור מיד, ומקסימום אם לא נספיק לרדת, נעבור להתקפה מוסרית על המפנים שכנ"ל לדעתי אפקטיבית יותר.
מגורש מהגוש הי"ד
