"מצאתי את עצמי עם פעילי זכויות אדם ששוללים את זכות קיומה של ישראל. שחותרים לחיסולה. האם התורמים לקרן יודעים שהכסף שלהם מממן את חיסולה של המדינה?"
חוויותיה של פעילה בעמותה הנתמכת ע ידי הקרן החדשה, שחזרה מבועתת מסמינר למנהיגות חברתית

הדברים שלהלן קשים. כמעט בלתי נתפסים. זו עדות מבפנים על מה שקורה בחסות "הקרן החדשה לישראל".  כל מה שנכתב בחודשים האחרונים מתגלה כאין וכאפס לעומת המציאות. כן, בוודאי, הקרן תומכת בגופים חברתיים. והיא הנותנת. משום שהדברים שיפורסמו להלן נכתבו על ידי פעילה מרכזית באחת העמותות החברתיות הנתמכות על ידי הקרן. נקרא לה שלומית. היא לא פעילת ימין. להפך. היא מגדירה את עצמה כ"שמאלנית, ציונית ודתית". היא תומכת בביקורת על ישראל. היא פעלה בקרב ערבים, מתוך אמונה בשוויון זכויות. אבל התברר לה שהסיפור של הקרן שונה לחלוטין.
לפני כחודש עברה שלומית חוויה קשה בכנס של שתי"ל (זרוע של הקרן החדשה). זה גרם לה למשבר. היא עברה לילות ללא שינה. היא פנתה אליי. יעצתי לה לפנות לראשי הקרן כדי לקבל תגובות. היא פנתה. עברו שבועות ארוכים. אף אחד לא טרח לענות. הם נזכרו שהיא קיימת רק כאשר "מעריב" פנה לקבל תגובה. הדברם מתפרסמים כאן בלשונה של שלומית. בהמשך תתפרסם גם תגובת הקרן. 

"בן-דרור היקר,
... אני מתנצלת מראש על אורך המייל. אני כותבת את השתלשלות העניינים כדי להרגיש שאני לא מחסירה אף פרט. שמי שלומית, מיישוב בדרום הארץ, אמא לשלושה ופעילה חברתית בחברה האזרחית (מגזר שלישי). הייתי בעבר דוברת של אחת מהתנועות המוכרות של נשים בישראל. היום אני בתפקיד בכיר בעמותה חברתית. מבחינה פוליטית תמיד הגדרתי את עצמי כשמאל דתי. גדלתי בבית ציוני, אבא שלי היה שליח הסוכנות בבריסל, אני הייתי שליחה בדרום אמריקה. החינוך הציוני שקיבלתי הניע אותי לבנות בהתנדבות במקום מגוריי מרכז חברתי, וכל חיי המקצועיים בכל התחומים פעלתי בנושא של שוויון אזרחי לערביי ישראל.
אני כבר כמה ימים לא ישנה. ביום חמישי האחרון חזרתי משבוע מנהיגות במדבר של מנהיגים לשינוי חברתי מטעם מכון אמריקאי ומטעם שתי"ל, שבוע שהיה נוראי עבורי. חוויה מטלטלת שהותירה אותי מעורערת ומצולקת. מאז אני לא מצליחה לישון ולאכול, מנסה לחשוב בזהירות מה הצעד הבא שעליי לעשות.
   בכל חיי המקצועיים תמיד הסתייעתי בעמותת שתי"ל של הקרן החדשה, והארגונים שבהם עבדתי נהנו מהתקציבים ומהייעוץ. החבר'ה של שתי"ל הם החבר'ה שלנו. הם מ"הטובים". כשהזמינו אותי לשבוע מנהיגות של מנהלי מחלקות בארגונים לשינוי חברתי החלטתי לנסוע. ידעתי שהרגשות שלי כלפי הקרן החדשה מעורבים ומבולבלים. אבל מוכנים לשלם עליי מלגה של 5,000 דולר, לקחת אותי ועוד 20 מנהיגים כמוני לשבוע במצפה רמון, שבוע של פיתוח מנהיגות בתחומים כל כך חשובים. החלטתי לתת לזה הזדמנות. כשהגיעה רשימת השמות, ראיתי שאני היחידה מהתחום החברתי שבו אני פעילה, וכל שאר הארגונים עוסקים רובם ככולם בתחום הפלסטיני או נמצאים פוליטית מאוד שמאלה: סיכוי, אמנסטי, אג'נדה, מוסווא, נוה שלום, איתך, אג'יק ועוד. כבר נדלקה אצלי נורה אדומה לגבי היכולת שלי להתמודד עם שיחות פוליטיות בארוחת הבוקר והרגעתי את עצמי שלמעשה מדובר במנהיגים שמטרותיהם טובות: שוויון אזרחי, פיתוח פרויקטים במגזר הערבי, דו-קיום. דברים טובים, דברים חברתיים.
   החלטתי לנסוע, וזאת הייתה טעות. מצאתי את עצמי במדבר בתנאי מעבדה, מנותקת מהעולם, מאינטרנט ומסלולרי, עם פעילי זכויות אדם פלסטינים ויהודים, ששוללים את קיומה של מדינת ישראל. שחותרים לחיסולה ולא מגנים גם אמצעים אלימים. שטוענים כי נולדה בחטא. שמצטערים על קיומה. שמתעבים אותה ואת סמליה. שמצדיקים פגיעות בה ובחייליה ובמוסדותיה. שמקדישים את מרצם וחייהם להביא להפיכתה למדינה דו או רב-לאומית. בעצם זה אינו נכון, למדינה שבה יש מקום ללאום אחד בלבד - הלאום הפלסטיני. מתנגדים לשירות לאומי קהילתי או אזרחי של ערבים במדינה, משווים את מעשי ישראל לגרמניה הנאצית.
   אני חייבת לציין שלא כולם אמרו את כל זה. כל אחד אמר חלק מהדברים והיו כאלה (מעטים מאוד) שלא אמרו כלום ושתיקתם הייתה כהודאה. עם זאת, היה הומור עצמי על כך שהם מיעוט, הנאורים במיעוט מדברים לעצמם והם שומעים. ואני חשבתי לעצמי: הם במיעוט, אבל העולם שומע ומפנים. והמנחות האמריקאיות: אחת יהודייה ואחת אפרו-אמריקאית עם סבתא יהודייה, חושבות שאלה העמדות של הישראלים. ההנחיה שלהן הייתה בהתאם. עסקה בסכסוך ולא בנושאים כמו נכויות, סביבה או נושאים חברתיים אחרים.
   ביום שני בערב נשברתי. פניתי למנחות האמריקאיות ובדמעות ניסיתי להסביר את עוצמת הפגיעה שלי: "אני אוהבת את המדינה שלי",  בכיתי, "לא תמיד אני מסכימה עם כל דבר שהממשלה מחליטה, אבל אני אוהבת את המדינה ואת סמליה. אני מקדישה לבנייתה את חיי. כל פעילות חברתית שעשיתי הייתה ממניעים ציוניים. כולל שוויון זכויות ופיתוח שירותים בחברה הערבית. אני לא מעזה להגיד בחלל הזה שיש לי זהות יהודית חזקה, אני לא מעזה לומר שאני יהודייה גאה, שאני ציונית. זאת אווירה של 1930 בדיוק כפי שסבתא שלי הייתה מתארת אותה".

המנחות היו המומות והציעו לי להישאר עד יום שלישי בצהריים ועדיין יכבדו אותי אם אבחר ללכת. ביום שלישי בבוקר הן דיברו על התמודדות עם טריגרים ועם עימותים, ואני, שרגילה להתמודד, בחרתי לא לברוח. הקושי היה עצום עבורי כי האנשים בסמינר נחמדים ומדהימים. מנהיגים טובים שעושים הכל למען אמונותיהם. חלק מהמשתתפות היו הגיבורות שלי והמודל לנשים משפיעות.
   בן-דרור, שמעתי על מה שקורה בקמפוסים בחו"ל, אך מעולם לא נתקלתי בזה פנים מול פנים. כאן, בישראל, במימון של קרן שרובה ככולה כסף יהודי.
   חזרתי הביתה חבולה ומבולבלת. לא ידעתי מה לעשות. לכתוב מכתב לשתי"ל? לרחל ליאל, מנכ"לית הקרן בישראל? למנכ"ל הקרן בחו"ל? לאליס שלוי שנמצאת בחבר המנהלים? לתורמים? האם הם יודעים שהכסף שלהם מממן את חיסולה של המדינה היהודית? לאט לאט. שנה אחרי שנה. ארגון אחרי ארגון. דוח אחרי דוח? וגם אם אכתוב מכתב או מאמר לעיתון יהודי בחו"ל, כבר לא אהיה השורק במשרוקית כי שרקו הרבה לפניי. אתה השורק הגדול ביותר היום, אבל נדמה לי שכולם חירשים. אין לנו כאן צידוק מוסרי? האם לעולם לא נוכל לומר כי מדינה יהודית אחת בגלובוס הגדול היא העדפה מתקנת וצדק עולמי גלובלי עתיק שלא היו רבים דומים לו כדוגמתו בהיסטוריה של האנושות, בלי שבכל זאת נואשם כקולוניאליסטים?
   סבתא שלי הייתה אומרת לי שני דברים: תיזהרי מאנשים שבטוחים שהאמת נמצאת אצלם, ותיזהרי מאווירה. אווירה היא יותר מסוכנת מעובדות. העצה השנייה שלה נתנה לי את הביטחון שמלבד עמדות האנשים בתוכנית והשקפותיהם, האווירה הייתה נוראה הרבה יותר. אווירה שבה אני לא יכולה להגיד שאני יהודייה עם זהות יהודית, שאני חושבת אחרת על חלק מהנושאים, שיש עוד דעות שהן לגיטימיות, שמותר לחשוב אחרת. לא היה דיון. היה משהו מפחיד באוויר.
   ואני בחוץ היום, ורק עכשיו מבינה כמה כסף יהודי הולך (בידיעה או שלא בידיעה?) לחיסולה של הזהות היהודית במדינה הזאת. מנכ"ל הקרן דניאל סוקאץ' הוא יהודי שעמד בראש הפדרציה היהודית של סן פרנסיסקו. הם שמאלנים וזה ידוע. אבל שמאל שחשבתי שהוא אני: פלורליזם, קידום הידברות, פיתוח שירותים בחברה הערבית. אחת מהמטרות המוצהרות של הפדרציה הוא חיזוק הזהות של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המטרה הזאת לא מופיעה באף מקום באתר של הקרן או של שתי"ל. יש מטרה של "חזון המדינה השוויונית, המכירה בפלסטינים אזרחי ישראל כקבוצה לאומית, זכאית לשוויון אזרחי וקבוצתי-לאומי". מדובר רק על לאומיות פלסטינית. בחלק שמדבר על פלורליזם יהודי לא מוזכרת דמותה וזהותה היהודית של ישראל, אלא רק החופש לחיות על פי השקפה דתית. וזה בסדר, אבל תגידו את זה שיהיה ברור. שיידעו זאת כל הארגונים החברתיי כמו "התנועה הקונסרבטיבית" או "מעגלי צדק" או "קולך", שחלקם לא יסכימו לקבל יותר אפילו שקל מגוף שפועל לחיסול זהותה היהודית של ישראל. שהתורמים יידעו, אלה שנותנים מתוך זהות יהודית חזקה. האם דניאל סוקאץ' יודע?
   ברור לי שאני צריכה לעשות משהו. אני חייבת לחזור לישון ואני חייבת לעשות משהו עם החוויה הזאת. האם להעמיד מולם מראה? מול שתי"ל? מול הקרן? מול התורמים? יש טעם לזה? אני לא רוצה להיות פזיזה ואני גם לא מאמינה במלחמות ובמאבקים, אלא בפיתוח ובבנייה. החלטתי שהצעד הראשון הוא להתייעץ איתך.
   שלומית

עברו שבועות. שלומית המתינה לתשובה. כלום. בקרן לא חשבו כנראה שהיא ראויה לתשובה רצינית. רק לאחר ש"מעריב" פנה, הגיעה תגובה. היא מוצגת כלשונה:

"תוכנית רוקווד היא תוכנית בינלאומית יוקרתית לפיתוח מנהיגות חברתית המתבססת על הניסיון והמומחיות רבי השנים של מכון רוקווד בתחום זה. סמינר המנהיגות במדבר היה ניסיון ראשון לרתום את המומחיות והידע של מכון רוקווד לטובת כלל החברה בישראל. התוכנית מבוססת על רב שיח פתוח בין המשתתפים בפורום רחב ובקבוצות עבודה קטנות, המאפשרות ביטוי אישי כן של המשתתפים באווירה פלורליסטית, אינטימית ומוגנת ובמהלכה המשתתפים נותנים במה לדעותיהם האישיות במגוון רחב של נושאים. 
  הטענות המובאות בכתבה זו כלל לא משקפות את אשר התרחש במהלך התוכנית, על פי עדויות 19 המשתתפים האחרים, ביניהם מנכ"ל עמותת סיכוי רון גרליץ ומנכ"לית אג'נדה ענת סרגוסטי ושלוש נשות צוות אשר לא שמעו בדל מהדברים הללו, ודאי לא חורבן מדינת ישראל. התוכנית כלל לא התמקדה בהיבטים הפוליטיים ולא כללה שום תכנים או הנחיה מהסוג שמתוארים בכתבה ואשר בכל מקרה אינם משקפים כלל את העמדות של מכון רוקווד ושל שתי"ל. עם זאת, אין באפשרותנו לקחת אחריות על כל אמירת מסדרון ששלומית טוענת ששמעה או שנחשפה אליה.
   מנכ"ל הקרן החדשה בארצות הברית השיב לשלומית על פנייתה אליו (לא מדויק. הוא טרח השיב, אך רק לאחר פניית "מעריב" - ב.י.). צר לנו ששלומית נותרה בתחושה שלילית לאחר התוכנית, מאחר שכל המשתתפים האחרים שהיו שם חזרו מהתוכנית עם רושם חיובי ומעצים".

עד כאן המכתב של שלומית, ותגובת הקרן.

הקרן מתקשה להבין
בעקבות המכתב, שוחחתי עם אחדים מאנשי הקרן. כך שהפעם זו פנייה שלי אליכם. ניסיתם לומר לי שיש כאן אי-הבנה. ששלומית טועה. בוודאי. אף אחד לא מבין אתכם. כשאתם אומרים שאתם בעד מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל תומכים בגופים שפועלים בכל מאודם נגד מדינה יהודית ודמוקרטית - לא מבינים אתכם. כשאתם אומרים שאתם לא שותפים לקמפיין החרם על ישראל, אבל מממנים גופים שתומכים בחרם  - לא מבינים אתכם. כשאתם אומרים שאתם לא שותפים לדמוניזציה, אבל הנשיאה שלכם אומרת ש"ישראל מבצעת שחיטה" - לא מבינים אתכם.
עכשיו גם שלומית לא מבינה אתכם. היא לפחות בחברה טובה. היא הבינה מצוין. אתם מתקשים להבין. גם כאשר אתם מכירים בזכות היהודים להגדרה עצמית (רק המתונים שביניכם), זה יוצא מאוד מאולץ. מס שפתיים. העיקר אצלכם הוא לחשוף את הזוועות הקשות שלטענתכם מחוללים היהודים לערבים, בתוך ישראל ובשטחים. 
 אתם לא מוטרדים מהעובדה שהפעילות שלכם, שהייתה יכולה להיות ראויה, הפכה להיות חלק מקמפיין אחר, גדול הרבה יותר, שעיקרו איננו זכויות אדם, אלא שלילת זכות היהודים למדינה. אתם כמו האמבולנס שמזדרז להציל נפגע בתאונה, ובדרך דורס כמה מאות אנשים. והנהג לא מבין מה רוצים ממנו. אני? הרי המטרה שלי נפלאה. 
כמה זמן עוד תסתתרו תחת המטרייה של זכויות אדם, כאשר המטרייה הגדולה היא שלילת זכויות? הרי רוב מוחלט של הגופים שעוסקים בנושא בעולם, ואתם שותפים שלהם, הם גופים שפועלים, בדרך כלל בגלוי, לחורבנה של מדינת ישראל. לפעמים זה מסתתר מאחורי מילים יפות: "מדינה רב-אומית" או "מדינת כל אזרחיה", כשהמטרה היא למעשה "זכות שיבה". הבעיה היא שאתם - כן, אתם - מעניקים להם לגיטימציה. אתם יודעים שיש בתוכם אנטישמים. אבל משום מה זה לא מטריד אתכם. התוצאה ידועה מראש. כדי למנוע עוולה קטנה, אתם שותפים ליצירת עוולה שהיא זוועה. 
שלומית, כרבים אחרים, הגיעה אליכם כדי להיאבק בעוולות. אתם גוררים אותה, ורבים אחרים, לשותפות בביצוע זוועה חדשה. חיסול מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. וכשהיא מתעוררת, ואומרת שזה לא הסרט שלה, אתם מופתעים. אילו הייתם עוסקים בעוולות, ויש עוולות, רבים היו אתכם ועם שלומית. אבל אתם מתעקשים להיות "אידיוטים שימושיים", בשירות הקמפיין לחיסול ישראל. לרבים מכם יש כוונות טובות. מצוינות. חברה שוויונית. זכויות אדם. האם זה מצדיק את החיבור שלכם לקואליציה הגלובלית של החמאס-טליבאן-ארגוני זכויות אדם? 
אם זכויות אדם הפכו לאות קלון זה בגללכם. לא בגלל שלומית. היא באה למפגש של פעילי זכויות. היא מצאה את עצמה בקמפיין שרוצה לחסל את עצם קיומה. במקום להשמיץ אותה, במקום להתבכיין על רדיפה ועל מקרתיזם ועל פאשיזם - הביטו במראה. עדיין לא מאוחר.  

לשלומית:

את עומדת לעבור ימים קשים. יהפכו אותך לפשיסטית ימנית וסהרורית. לבוגדת במחנה. עברתי את החוויה הזאת. זו השיטה שלהם. בשלב מסוים, כשיתברר שגם רות גביזון ואמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי וגדי טאוב ואלכס יעקובסון ובן כספית ועוד רבים אחרים - הם אנשי ימין פשיסטים, אולי תתחיל התפכחות. הרי זה מה שהם עושים לכל מי שחושב שישראל לא נולדה בחטא, ושהיא לא מבצעת פשעים ללא הפסקה, ויש לה זכות להגן על עצמה. 
הם עושים את זה לכל מי שחורג משורת המקהלה. הרי לא הייתה מילה אחת שהופנתה אליהם שהם לא הפכו ל"הסתה" ול"מקרתיזם" ול"פשיזם". רוממות חופש הביטוי והפלורליזם בגרונם, וחרב הבולשביזם במעשיהם. הם כל כך מאוהבים במילה "ביקורת", אבל עושים דה-לגיטימציה לכל ביקורת.

לא כולם, שלומית. יש בתוכם אנשים ישרים. את לא לבד. הרי את אוהבת, ממש כך, את האנשים שהיו איתך שם, למרות שלא אהבת את הדברים שנאמרו שם. אם האנשים ההגונים יבינו שאת לא האויב שלהם, ואם זה יגרום להתחלה, רק התחלה, של חשבון נפש - אז עשית את הדבר הנכון.

גיטה שאגאל עברה חוויה דומה כשיצאה נגד "אמנסטי, שבו היא כיהנה בתפקיד בכיר. היא חשפה דברים מבפנים. היא שילמה מחיר אישי כבד. היא גרמה לוויכוח נוקב. עברו חודשים, והיא יודעת שהיא עשתה את הדבר הנכון. רבים באמנסטי ובגופי זכויות אדם אחרים העניקו לה תמיכה. גם את עשית את הדבר הנכון. עכשיו נותר לראות אם פעילי זכויות אדם, הישרים וההגונים בתוכם, יעשו גם הם את הדבר הנכון. את עברת את המבחן. עכשיו המבחן שלהם. 

 

(בינתיים יש גם תרגום למכתב של שלומית).