לכבוש את מפתחה של א"י
י' אלול התש"ע(20/08) | דני בנדר
בשנים עברו קרה מקרה שאחת המשפחות החשובות בירושלים, אשר ביתה היה הבית הגדול והיפה בירושלים נאלצה לברוח ממקומה מחמת סכסוכים פנימיים שהיו בתוך המשפחה וכולם התפזרו לערי ישראל, והבית נשאר ריק מאדם.
מטבע הדברים כאשר הבור ריק נכנסים לתוכו נחשים ועקרבים.
לאחר מאות שנים התעורר בצאצאי אותה משפחה מפוארת רצון עז לחזור לביתם האמיתי וכן גמרו בדעתם לעשות כך, וכשחזרו לבדוק מה מצב הבית גילו שכולו שבור וברוס וזקוק לשיפוץ רציני. אבל כל זה לא ערער את רצונם לחזור, והם עבדו קשה מאוד כדי לשפץ ולהגדיל את הבית שיהיה מקום לכל בני המשפחה לגור בו ברווח. רק דבר אחד נשכח:
המנעול לדלת, שהשודדים מהעבר ממשיכים להחזיק בו.
לאחר שרוב המשפחה כבר חזרה לבית שוב התעוררו בעיות אחת לכמה חודשים, היו נכנסים לביתם שודדים וגונבים את כל רכושם, ואף פוצעים אחד מבני המשפחה.
בינ המשפחה חשבו כיצד להתגבר על תופעה קשה זו. הם הציעו כל מיני פתרונות, אבל רק הפתרון הפשוט לקחת מהשודדים את המפתח ולשלוט על פתח הבית שכחו.
כך המשיכו לחיות הרבה שנים למרות כל הצרות והקשיים.
סופה של המשפחה לא נודע.
כל אשר ישים ליבו למצב משפחה זו יאמר חבל שעיניהם סתומות ואינם רואים את הסיבה לצרה שלהם ואינם פותרים את הבעיה בדרך פשוטה מאוד, והיא שהם ישלטו על פתח הבית.
אבל לצערנו מצב עם ישראל בארץ ישראל דומה למצב משפחה זו, גם אנו חזרנו לארץ אבותנו לאחר שנם רבות של גלות, ועדיין לא חזרנו לכל ארצנו ואף נסוגנו מחלקים שכן ישבנו בהם, הבעיה היא שאת השליטה על פיתחה של ארץ ישראל לא החזרנו לרשותנו, ואיננו מצליחים לשלוט כראוי בארצנו.
יריחו אינה ברשותנו, יריחו שהיא נגרא (מנעול) של ארץ ישראל, ואפילו הגויים יודעים שאם יריחו נכבשת כל הארץ נכבשת, ואיך נשכח את יריחו ונעזבה ביד זולתנו מן האומות.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל