במלאות 200 שנה לפטירתו ח"י תשרי תשע"א
עול ימים היה רבי נחמן כשהתכונן לנסוע לארץ ישראל – בן 26 בלבד. בערב פסח תקנ"ח (1798), גילה רבי נחמן לנאמן ביתו, רבי שמעון: "בזאת השנה בוודאי אהיה בארץ הקודש". למחרת, בחג הפסח שמעו התלמידים ששפתיו לוחשות תפילה: "יהי רצון שאזכה ללכת ולבוא לארץ החיים, לארץ הקדושה, חיש קל מהרה, להתגולל בעפרה, לנשק רגביה, לשאוב מאווירה הקדוש ולהסתופף בצִלה".
כשדבר הנסיעה לארץ ישראל נודע לאשתו ולבני ביתו, הם געו בבכי. לתלמידיו אמר: "אני מוכרח לנסוע, שכן כבר עתה רוּבּי כבר שם, והמיעוט שנשאר פה הולך אחר הרוב". לאשתו אמר: "כל זמן שהנשמה בקרבי, אמסור את נפשי ובכל כוחי אסע לשם".
בל"ג בעומר תקנ"ח, החלה הנסיעה. בטרם נפרד מתלמידיו, אמר להם: "יודע אני שדרכי לארץ ישראל תהיה זרועה תלאות וסכנות, ושיהיו לי עיכובים ומניעות לאין שיעור וערך, אך הנני מוכן ומזומן למסור את הנפש ולסבול הכול, וכבר נאמר כי ארץ ישראל אינה נקנית אלא על ידי ייסורין".
מיד עם הפלגת הספינה מהחוף, פקדה רוח סערה את הים. הגלים העזים פרצו אל הסיפון, ורבי נחמן נאלץ לרדת אל בטן האונייה ולסגור את עצמו בתאו. ארבעה ימים היה כלוא בתאו, עד שהגיע לקושטא, איסטנבול.
בערב ראש השנה תקנ"ט, אחר טלטולים ונדודים שארכו חמישה חדשים, התקרבה הספינה לחופי חיפה, והטילה עוגן למרגלות הר הכרמל, מול מערת אליהו.
אחרי תפילת ′זכור ברית′ ותפילת שחרית ירד לחוף, ותיכף כשהלך ד′ אמות על אדמת ארץ הקודש, חש שנשמתו הולכת ומתעלה, גופו מזדכך, והוא נעשה לאיש אחר. לפתע, שרתה עליו שמחה גדולה ונכנס לתוך התלהבות עצומה. בשמחה ובהתרוממות רוח התהלך ברחובות העיר ובהתלהבות אמר פרקי שבח והודיה משבחי נעים הזמירות.
חורף תמים, בשנת תקנ"ט, שהה רבי נחמן בטבריה. הוא התקשר עם צדיקי הדור שבארץ ישראל, והיה משתעשע עמם בדברי תורה ובשיחות נאות בנועם ובאהבה.
לאחר חזרתו אמר: "גם עכשיו, כשארץ ישראל היא תחת יד הסטרא אחרא ואין קדושתה מתגלית, יכולים לגלות ולמשוך קדושתה אפילו בגלות המרה הזו". לתלמידיו אמר: "שם נולדתי מחדש", והעידו התלמידים שרבם התבייש בתורה שאמר לפני הנסיעה לארץ ישראל, וראה בתורה זו פרי בוסר.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל