פירסמו בוואלה כתבה אמיתית:
לריסה טרימבובלר: כבר 15 שנה משתיקים את בעלי |
 |
מאת: לריסה טרימבובלר, מאמר אורח
יום שלישי, 19 באוקטובר 2010, 7:00
מאז רצח רבין מצטברות להן שכבות של קלישאות ריקות מתוכן: "רצח את הדמוקרטיה", "רצח את השלום" "רצח עם שלם". לריסה טרימבובלר חושבת שהגיע הזמן לדיון מעמיק ורציני בסיבות שהובילו את בעלה לירות את שלוש היריות
מילים, מילים ואין מילים.
15 שנה.
אני מתחילה לכתוב אך המילים מתקשות לבוא, תקועות איפשהו במקלדת. סוף סוף הן מגיעות. דומות לעלים שנופלים מהעץ בחורף, עלים מתים שאיבדו את החיוניות. כבר 15 שנה בעונה הזאת המילים מאבדות את החיוניות והופכות לריקות מתוכן. קלישאות, סטיגמות, כרזות...
"הוא רצח את הדמוקרטיה."
"הוא רצח את השלום".
"הוא רצח עם שלם".
15 שנה.
אני מתחילה לכתוב אך המילים מתקשות לבוא, תקועות איפשהו במקלדת. סוף סוף הן מגיעות. דומות לעלים שנופלים מהעץ בחורף, עלים מתים שאיבדו את החיוניות. כבר 15 שנה בעונה הזאת המילים מאבדות את החיוניות והופכות לריקות מתוכן. קלישאות, סטיגמות, כרזות...
"הוא רצח את הדמוקרטיה."
"הוא רצח את השלום".
"הוא רצח עם שלם".
היה היה עם, ודיבר על שלום. היו נאומים. היו טקסים. היו הפרסים היוקרתיים ביותר. היו הרבה מילים גבוהות ויפות. כמו שנאמר: "שלום, שלום ואין שלום". כי השלום לא בא. במקומו באו פצצות. הן התפוצצו באוטובוסים, בשוק ובבתי הקפה. באו יריות בכבישים. משפחות שלמות הלכו ונמחקו כאילו לא היו קיימות בעולם. אך הנאומים המשיכו. כי אף אחד לא רצה לשאול: מה קרה לשלום? אולי, טעה בדרך? או שלא התכוון לבוא בכלל? מי הטעה אותו או אותנו?
בארצנו על כל טעות קטנה או גדולה קמה ועדת חקירה. כשבירושלים קרסו אולמי וורסאי ועשרים ושלושה בני אדם נהרגו, אלה שנמצאו אשמים ברשלנות ובכישלון נשלחו לכלא. כנראה, בצדק. כי חיים ומוות הם לא משחק, לא משנה אם מדובר בדם של מנהיגים או בדם של אנשים מן השורה. יש אחריות ויש מחיר.
מי נמצא אשם כאשר קרסו הסכמי אוסלו? מאז לחיצת היד המפורסמת על הדשא של הבית הלבן קיפחו את חייהם כ-1,500 אנשים מעמנו: גברים, נשים וטף. תוצאה של טעות או אשליה, או כפי שרומזים עכשיו בחצי פה, עיוורון פוליטי. כמובן, טרור היה גם לפני אוסלו, אך כולנו זוכרים מה היו מימדיו אז, וכיצד הכל השתנה אחרי ההסכם. מי חקר? מי נשא באחריות? מי שילם את המחיר?
מי צריך לחקור כאשר האשם כבר נמצא מראש, אחד ויחיד. שמו כמובן יגאל עמיר. הוא זה שבהרף עין הרס חלום של עם שלם, ומאז עם שלם לא מצליח לתקן את הנזק.
לא רק שהוא משלם מחיר כבד יותר מאלה ששלחו מתאבדים וירו בכבישים, חייבים להעלים ולהשתיק אותו בכל דרך. מי יאמין שמבודדים ומשתיקים אותו כבר 15 שנה מטעמים משפטיים לכאורה ומשיקולים מנהליים? ושאפשרות היפותטית לראיין אותו (לא בשידור חי) היא אכן סכנה ממשית לביטחון המדינה? או שזה פשוט רצון עז של מקבלי ההחלטות לא לתת לו לדבר? מה אם יודה שלא רצה לרצוח את השלום, את הדמוקרטיה ואת העם? מה אם יגיד שראה בצעד הנואש והקיצוני ביותר שלו אמצעי אחרון כדי למנוע הידרדרות לתהום במציאות המסחררת של אוסלו, למנוע שפיכות דמים גדולה יותר? איך זה יתאים לשכבות של קלישאות ריקות מתוכן שכמו ערימות של עלים מתים על האדמה, הצטברו במשך חמש עשרה שנה? מה אם פתאום ייפתח פתח לשיח אמיתי, רציני ומעמיק יותר, לניתוח: מה קרה אז, מה הפך את הצעיר הנורמטיבי לכל דבר, חייל גולני, סטודנט חרוץ וחבר אכפתי, ל"רוצח נתעב ומתועב", כלשון ההגדרות המקובלות אצלנו? מי צריך להתמודד עם זה? למי יש כוח?
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל