27 באוקטובר 2010.

“אום אל-פחם שלנו”, שמעתי את מיכאל בן-ארי אומר ברדיו כשיהיו בדרכנו מירושלים צפונה. לא ברור מה יש לבן-ארי לחפש בעיר המוזנחת ומוכת האבטלה הזו, חוץ מצרות וטיהור אתני. 1,500 שוטרים הגיעו לעיר, כמספר השוטרים שנשלחו לפני כחודשיים על מנת להתמודד עם האיום הנורא שנשקף מתושבי אלעראקיב. במחשבה שנייה, את האיום שנשקף מבן-ארי, מרזל, בן-גביר וההצהרות שלהם ש”עכשיו יהיו אלפי כהנא”, אולי עדיף היה שהמשטרה תיקח ברצינות. כל זה כמובן היה נכון אילו היה לנו עסק עם מדינה דמוקרטית, שבה תפקיד המשטרה, כדברי מפקד המחוז הצפוני שמעון קורן “להגן על הדמוקרטיה”.

המציאות שקידמה את פנינו באום אל-פחם הייתה שונה לחלוטין: ים של שוטרים בחולצות שחורות חסם את הכביש. חלק מהשוטרים נשאו על גופם שרשראות של רימונים וקליעי ספוג. אחרים עמדו עם נשקים שלופים. מאחוריהם היה תותח מים. מעל ראשנו חג מסוק, וצפלין משטרתי ריחף באוויר. כסף לדאוג לתעסוקה באום אל-פחם אין למדינת ישראל. בשביל להפחיד ולדכא את תושביה דווקא יש.

בהדרגה מגיעים למקום עוד ועוד אנשים. קבוצה של נטורי קרתא מגיעה עם דגלי פלסטין ושלטים מגיעה ומושכת תשומת לב רבה. הפגנה שקטה, עד שהתגלה בקהל מסתערב.

זה סיפק למשטרה את התירוץ לפוצץ את ההפגנה “הבלתי חוקית” לדברי מפקד המחוז. אז מה אם לא מדובר בהפגנה שדורשת רישיון, ושהשוטרים בשטח לא ענדו תגי זיהוי, עניין שהוא באמת בלתי חוקי.

עם חשיפת המסתערב נפתחו שערי הגהנום: גז מדמיע ורימוני הלם נורו על ידי המשטרה בכמויות עצומות. הירי בא בו זמנית משני כיוונים, כך שגם מי שרק רצה לברוח מהמקום זכה לכמויות נדיבות של גז. לאחר שברחנו מהגז החלו להתגלות ממדי הנזק. בפינה אחת היו שתי צעירות שסבלו קשות משאיפת הגז. בפינה אחרת התמוטט גבר מבוגר. אדם נוסף נפגע מכדור בבטנו. עוד בחור נלקח למעצר כשהוא שותת דם מראשו. התקשורת הישראלית כמובן לא טרחה לדווח על המפגינים הפצועים (למעט חברי הכנסת עפו אגברייה וחנין זועבי), או אפילו לציין את מספרם (15, לפי אלג’זירה).

אנחנו מוצאים מקום בטוח לעמוד בו וחושבים מה לעשות. מדי פעם נשמעים מלמעלה קולות ירי של רימוני הלם וגז מדמיע, שאליהם מצטרף מדי פעם גם כדור גומי. כאשר אנחנו חוזרים לרחוב בו התקיימה ההפגנה הוא נראה כמו שדה קרב, עם שאריות רימונים וקליעים. מרחוק אנו מבחינים בענן עצום שhttp://www.justjlm.org/620ל גז מדמיע מתמר במקום בו נמשך הקרב.

לבסוף הכול נגמר, לעת עתה. בדרך הביתה אנחנו שומעים את הדיווח ברדיו. כתבת קול ישראל, אורלי אלקלעי, אומרת:
“המפגינים, סליחה, המתפרעים”.
שלוש מילים שאומרות הכל.

http://www.justjlm.org/620

יום רביעי, שעת בוקר כבר לא כל כך מוקדמת, אנחנו מטפסים בארבע מכוניות לאורכה של אום אל פאחם. אני שונאת לנהוג באום אל פאחם, אני מסבירה ליושבים ברכב, שילוב בין נהיגת שטח, לונה-פארק ומערב פרוע, תוצאה של טופוגרפיה והעדר השקעה בתשתיות.

באנו להפגין סולידריות עם תושבי אום אל פאחם למול הפגנת הכוח הפרובוקטיבית של מרזל, בן גביר וצאן מרעיתם. אני מתייצבת היום לא רק מתוך מחויבות למאבק פוליטי משותף. אום אל פאחם בשנתיים האחרונות הפכה לי בית מחקרי, ו”תושבי אום אל פאחם” הם לא גוף אמורפי, אלא שמות, פנים, אנשים שהקדישו לי מזמנם וחלקו איתו את תובנותיהם. המושג סולידריות מקבל משמעות הרבה יותר קונקרטית מבחינתי היום.

באזור בו החנינו וברחוב ליד ישנן קבוצות של שבאבניקים. אנחנו תוהים האם זה סימן ל”בלאגן” הקרב ובא. אולם מאה-מאתים מטרים הלאה, למול כוחות המשטרה, ההרכב משתנה. מלבד מספר פעילי שמאל וקבוצה של נטורי קרתא, ניתן למצוא בעיקר אנשים מבוגרים, מיושבים. גם הצעירים יותר שביניהם אינם רעולי פנים, וכל אימת שהם מנסים אפילו להתחיל בקריאת קריאות הם מהוסים ע”י המבוגרים. ח”כ עפי אגברייה ואחרים מסבירים לנו שישנה החלטה לשמור על מחאה כמה שיותר שקטה ולא להיגרר לפרובוקציה של הימין, לכן גם לא הכריזו הפעם על שביתה כללית. אבל מולנו ניצב כוח משטרה רב, לא פרופורציונאלי לכמות האנשים הנוכחים במקום או להרכב האנושי.

קשה להישאר אדיש למול ים של לובשי מדים שחורים, עטויי מגנים, חלקם רעולי פנים, ובעיקר מחומשים בנשק, סליחה, אמצעים לפיזור הפגנות, מכף רגל ועד ראש. בגוף עוברת תחושת צמרמורת. שרון, אסתר, ואני מתמקמות בשורה הראשונה מול כוחות הימ”מ, במרחק נגיעה מהשורה הראשונה של הכוחות. עוברת לי בראש עוד מחשבה נאיבית, שאם תהיה התלהטות, אולי יהיה משהו “מרגיע” בנוכחות שלי בחזית מול המשטרה. אבל בינתיים, בכל מקרה, שקט, ואנחנו עסוקות בעיקר בלקשקש, לעשן, לתקוע מבטים חזרה לימ”מניקים שספק מנסים לקרוא את הכיתוב על החולצות ספק תוקעים מבטים לא ראויים, ובלתהות האם השקט יישמר, האם העובדה שבשורה הראשונה של השוטרים ניצבים בעיקר קצינים היא סימן לרצון של המשטרה גם לשמור על רגיעה.

אולם ככל שהשקט גובר והזמן עובר, כך מתרבים כוחות המשטרה, נוספים פרשים, וזרנוקית או בואשית (יש חילוקי דעות), ובעיקר ניכר כי גוברת דריכות כוחות המשטרה. הם מהדקים שורות, מדי פעם מרימים מגנים, וכמו נחיל של נמלים, מתפשטים שמאלה וימינה וכבר לא עומדים רק מולנו אלא מקיפים אותנו משלושה צדדים, ומתפשטים לגבעות שליד, לצידי הבתים.  

אני תוהה האם הדריכות הזו מסמנת שצעדת הימין הגיעה, מנסה להתמתח ולראות מבין ים לובשי השחורים. מאחור מצד ימין נשמע כאילו יש התרחשות. מאוחר יותר יסתבר כי אנשי המקום זיהו מסתערב, שניסה להלהיט את הרוחות, ודרשו ממנו להזדהות.
ואז זה מתחיל.

צילום: Rami Za

גז, הלם, כדורי ספוג נורים לכל עבר, צללי פיצוץ ושריקת הרימונים באוויר. אני זוכרת בעיקר את ההלם. לפני שאני פותחת בריצה אני שומעת את שרון לידי צועקת, ספק לעצמה ספק לשוטרים “אבל למה? לא קרה כלום!”. אני לא למודת גז, אבל אני לא צריכה את הניסיון המוקדם הזה או את ניסיונם של אחרים על מנת להבין שנורת כאן כמות חסרת תקדים. אני רצה. משהו פוגע בי בקרסול, הסימן העגול הכמעט מושלם שהוא מותיר כנראה מלמד שזה כדור ספוג. עוד כמה צעדים ומשהו פוגע בי גם בקרסול השמאלי, בצד האחורי שלו, ותוך כדי הריצה שוקעת התובנה, שעל מנת לפגוע בי בזוית זו, משהו כיוון אלי מאחור, מהגב. אין לאן לברוח, גז, הלם וספוג מכל עבר, מאחורה, מימין ומשמאל, גשם של עצמים מתעופפים באוויר, רודף אותנו לכל מקום ועכשיו (רק עכשיו!) גם מתווספות האבנים.

צילום: Rami Za

ישנה הפוגה קטנה. אני חוצה בריצה את הרחוב לצד השני במטרה לנסות להיכנס לאחד הרחובות הפנימיים. שוטר מכוון אלי נשק וצועק עלי ללכת מפה, אני משיבה לו “מה נראה לך שאני עושה?”, וחוברת לגיל ולשרון. מתחיל מטח נוסף. בזווית העין אני רואה בית שהקומה הראשונה שלו חצי בנויה. אנחנו רצים לתפוס מחסה בתוך המבנה, גז בריאות וידיים מעל הראש, מגנות פני עצמים מתעופפים. נכנסים למבנה החצי בנוי, אבל רימון גז רודף אחרינו ומתפוצץ ממש לידי. האפקט של הגז בתוך מבנה חצי סגור רק חזק יותר, ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא באמת נחנקת. האלכוהול שמרחתי לא ממש עוזר, ואולי זה מכיוון שלא ממש הייתה שהות למרוח אותו מראש. חוצים את הרחוב  שוב, ומבין הדמעות אני קולטת בזוית העין שוטר נוסף המכוון עלי נשק, אני צועקת לו שאני הולכת מפה ושיוריד את הנשק, הוא מספיק קרוב בשביל לשמוע, ותודה לאל גם להוריד את הנשק. רצים לתוך הרחוב ומישהו דוחף לי בצל ליד, אדי הבצל עושים את העבודה, ואני מתחילה להרגיש הקלה. ממשיכים לעומק הרחוב. מחכים, ברקע פיצוצים ותמרות עשן, מדי פעם חבורת צעירים רצה פנימה ובעקבותיהם דולקים כוחות המשטרה ואנחנו רצים עוד לעומק הרחוב.

צילום: Rami Za

בתום שעה נראה כי שכחו הרוחות. חוזרים לנקודת ההתחלה, כוחות המשטרה נעלמו כלא היו, על הקרקע שטיח של תרמילים, קלעי ספוג ושרידי רימוני הלם. מתכנסים ליד המכולת השכונתית. מבטי הכרה, לחיצות ידיים, חיוכים של שורדי קרב משותף. גם זו דרך ליצירת סולידריות.

בדרך חזרה לבועה התל-אביבית חלקי הפאזל של היום הזה מצטרפים לכדי תמונה מדאיגה. התובנה שהמשטרה פעלה ליצור אסקלציה של המצב שוקעת, וההסבר כי אולי היה כאן לא יותר ולא פחות מאשר ניסיון לתרגל ב”חי” השתלטות על מחאה ברחוב הערבי, בהמשך “לתרגיל הטרנספר” לפני כחודש, נראה לי הגיוני מרגע לרגע.

http://www.justjlm.org/646