היו גאונים גדולים שבשעתו סברו שיש לומר הלל ביום העצמאות, כמו המקובל האלוקי רבי עובדיה הדאיה זצוק"ל, שהיה מגדולי הפוסקים והמקובלים וראש ישיבת 'בית אל', אך נדמה שלו היה חי היום, והיה רואה את כל מעללי המדינה, היה משנה דעתו למפרע.
לו היתה המדינה משתפרת עם הזמן, היה ניתן להתבלבל ולחשוב שמקורה בטוב, אך כאשר מביטים אל העבר, אל ההעברה על הדת שהיתה בראשית חייה של המדינה, ומסתכלים אל התדרדרות הנוראה מאז (כמובן שיש תחומים רבים בהם חל שינוי לטובה - אך זה מכוח גודלו של הציבור הדתי שהכפיל את עצמו ולא מטובת מנהיגיה), ורואים כיצד בניהם ונכדיהם של ראשי הציונות דאז קוראים לדה לגיטמציה לישראל ולבידודה ואף לפירוקה בדרכי מלחמה או 'שלום' - מבינים כי כל לידתו של הרעיון הזה לא נבע ממקורות טהורים אלא מבארות נשברים של אלו שסרו מדרך הישר - ושאפו להקים כאן מדינה של גויים דוברי עברית, ככל העמים. לא לשם שמים נתכוונו אלא להיפך - והתוצאה הישירה והבלתי נמנעת של כל זאת הינה נטישת הערכים היהודיים, הלאומיים ואף הציוניים שעוד נותרו - ומלחמה חסרת פשרות במי שעדיין נאמנים ליהדותם.
אשר על כן, שומה עלינו להבין כי את זכות ישיבתנו בארץ הקודש איננו יונקים מהרצל, בן גוריון וחבריהם כי אם מן התנ"ך בו הובטחה לנו הארץ, ירושה מאבותינו.
ראשי המדינה יונקים את זכות קיומם פה מן השואה באירופה - ובודאי שהעולם לא מקבל את התירוץ העלוב הזה, של פלישה לשטח זר והתגרות ביושבי הארץ רק משום שסבלנו במקום אחר.
לעומת זאת, אם היינו מדברים בשם אלוקי ישראל ובשם הבטחתו לישראל - היה העולם, (ובפרט ארה"ב שידועה כמדינה שמכבדת את המסורת ולא בזה לה), שרובו מאמין בתנ"ך, מבין זאת ומקבל זאת.
אם אנו נבהיר זאת לעצמנו, ממילא ניפטר מן הצורך לתלות את יהבנו במנהיגי שקר המובילים אותנו הישר אל התהום.
עלינו לשים את מבטחנו בה', ולעשות ככל יכולנו לגאולת ציון וירושלים, ובעז"ה נעשה ונצליח.
