"יבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך...שיבנה בית המקדש..."
כל פעם,
כל סיבוב אותו דבר, הולכים - שרים, מצפים.
האם באמת מצפים? כן כן! באמת מצפים, החבר'ה שבאמת באים בשביל הסיבוב באמת באים בשביל בית המקדש ולא בשביל חברים...
אבל,
אבל מה זה לצפות? לשיר כל פעם, לחזור שוב ושוב! פעם בחודש, ובזה זה נגמר....
אולי הסטיקר שתלוי על המזגן בישיבה קצת מזכיר, אבל זהו - כבר רגילים אליו ולא שמים לב!
לקרוא ספרים של מכון המקדש - ללכת לפעילויות - וואו, פעם פעמיים שלוש...' אבל מעשה רבותי.
מעשים, למה כל כך היה קל לנו לבכות בי' באב תשס"ה, יותר מבכל ט' באב אחר בשנים... בגלל שזה כל כך קרוב?
קל לדבר קשה לעשות.
למה לא להתאמץ? כן, על כל אחד מאיתנו מוטלת האשמה! נניח ובאמת איכפת לנו מבית המקדש, למה אנחנו לא דואגים שלכולם יהיה איכפת? למה אנחנו מדברים, למה לא עושים? כן, אני יודע גם אני אשם, ולא מפיל על אף אחד אחריות,
אבל אולי בע"ה זה יעורר אצל עוד יהודים באמת ניסיון ברור...
בית המקדש זה רק מקום במקרה הטוב ביותר שרים עליו פעם בחודש, או שזה חלק מהחיים שלי.
הלווי שאני אקיים את מה שאני אומר.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל