כמעט הרגשה של בית. “מנסים לעשות את זה כמה שיותר ביתי וחמים, אבל כמו שאמרת, אין חשמל, אין מים, הכל הרבה יותר מסובך", אומרת תמר. “אלה חיים כמו פעם - מגיע הלילה, הולכים לישון. כמה תשרדי עם תאורת החירום?".  בעיית המים נפתרה זמנית בעזרת בקבוקי מי עדן ומאגר מים ארעי, את החשמל מחליפים כרגע נרות. בחורף הם משתמשים בתנורי גז ובנפט, מביאים שמיכות ומעילים מהבית ובעיקר, מה לעשות, קופאים מקור.

הבנים והבנות לא רק מתגוררים בנפרד, אלא גם מתנהלים בנפרד. מתוך כבוד להלכה, האוסרת על חברה מעורבת, מקפידים בני הנוער ברמת מגרון על הפרדה מוחלטת ככל שהתנאים מאפשרים. זה יישמע לכם מצחיק, אבל למרות שבימים טובים הם בקושי 20  בנים ובנות, לבנות אין מושג מיהם הבנים, מאיפה הם ומה הם עושים בחייהם, חוץ מלתקן להן את המבנים. חלוקת העבודה היא הדבר המשותף היחיד - הבנות מבשלות, הבנים בונים. כשהבנים רוצים לשפץ משהו הם משגרים לבנות הודעת SMS כדי שיידעו באילו שעות להיעלם מהשטח, וכשהבנות מסיימות לבשל הן קוראות לבנים בקצרה ונעלמות עד שאלה מסיימים לאכול.

ישי גלעד, בן 20 מקדומים, הוא הבן היחיד שהסכים לדבר ברצינות עם בחורה לצורך הכתבה. הוא מספר שסדר היום של הבנים רגיל בדיוק כמו של הבנות. אמנם רובם לא לומדים, אך גם מי שלא לומד במסגרת מסודרת עסוק בלתקן את הנזקים שגורמים להם הפינויים הרבים שעברו על המאחז והחורף שמגיע לבקר מפעם לפעם: חיזוק הבתים, ריצוף המטבח (שרצפתו כרגע היא האדמה עצמה), הקמה מחודשת של הלול שהתפרק וגולת הכותרת - בית הבטון שהולך ונבנה.

 

במקום שוררת אווירת חופש, ולמרות חוסר המסגרת של הבנים כל הבנות הולכות לבית הספר - מי באולפנה, מי באקסטרני ומי בלימודים הגבוהים. “אני חושבת שזה דבר בסיסי לכל בן אדם ללמוד איפשהו, לעשות תעודת בגרות", מסבירה תמר, שלומדת בבית הספר האקסטרני  "מניפה", “בצהריים כולם יושבים ולומדים. הבנות משקיעות בלימודים באמת. אז נכון שזה לא תמיד בתוכנית הלימודים שכל העולם הולך בה, ולפעמים צריך להקריב קצת יותר כדי לתמרן בין הלימודים לחיים כאן, אבל בגרויות הן דבר ברור מאליו כאן".  גם לחן שילוב המאחז עם הלימודים באולפנה עולה במאמץ: "אני לומדת ב'מעלה לבונה' ובאמת שזה מסובך לתמרן, אבל מסתדרים".

מה ההורים אומרים?
תמר: "ההורים שלי בהתחלה טיפה התנגדו, כי בסופו של דבר כל הורה רוצה שהבת שלו תגדל בשקט, בקונכייה שלה, ותלמד כמו שצריך. אבל בפועל הם הבינו שיש פה משימה, שזה חשוב ומשמעותי, אז הם תומכים מאוד".

חן: "אני הבת השישית, היו לפניי עוד חמישה פנאטים. בתקופה של הגירוש האחים שלי היו פעילים, בלשון המעטה. אז זה לא חדש, רק הכיוון חדש. הם מפחדים כי זה מקום בלתי ידוע. תכל'ס, בשטח, אמא שלי יודעת שזה לא מסוכן כל כך".

השמועות מספרות שהיעדרותה הבולטת של המשטרה (חוץ מאשר הזמן שבו השוטרים באים לפנות את המאחז, כמובן ( ושל עין בוגרת ומפקחת מאפשרת לנערים הדתיים במאחזים לעשות ככל העולה על רוחם בנושאי האלכוהול והסמים. כפי שקראה ברגש רב אותה מודעה במטבח: "כל מה שמצויר עליו (על הלונג - י.פ) אומר דבר אחד - גראס, סמים! ובכלל זה יוצר תחושה לא רצינית של זולה, ולא צריך לתת עוד מקום לפתחון הפה להאשמות ולהלעזות שנוער הגבעות הוא נוער שוליים". 

אז יש או אין סמים?
חן (מופתעת): "כאן?!".
תמר: "הן הביאו לכאן לונג שהייתה עליו צורה כזאת ואני לא ידעתי מה זה. אף אחת לא ידעה מה זה, חוץ מילדה אחת שגרה בחשמונאים, והיא אמרה שזה חשיש".
“גראס", אני מתקנת.
תמר (צוחקת): "כן, אז אנחנו הורדנו את זה".

רמת מגרון נראית כמו ה"מחנה" שכל ילד בונה לעצמו בשלב זה אחר של חייו. אלא שאותו “מחנה" שכוח אל לא אמור להתפרק ברגע שהילדים האלה יתבגרו ויתחילו להתעניין ביחסים ובמבחני בגרות, לפחות לא עד כמה שזה תלוי בהם. אם תשאלו אותם, הם מקווים ששני מבני העץ והחמור יוחלפו במהרה בקרוואנים ומבני קבע, שיצטרפו למבנה הבטון שנמצא בתהליכי בנייה. את כל זה הם מקווים להשיג בעזרת עבודה קשה וכמובן בעזרת הקב"ה. אך עד אז הדרך עוד ארוכה, ובינתיים הם נאלצים להסביר מה בעצם יש להם לחפש שם.
העלייה הרועשת שלהם על הקרקע העלתה לכותרות את “הסכם המאחזים" שהתנהל בחשאי ובעצם מנעה אותו. הדבר כמובן לא מצא חן בעיני תושבי היישוב הסמוך מגרון, שההסכם אמור היה להעביר אותם למקום אחר, והם משתדלים שלא לסייע למאחז ואף להקשות עליו בדרכים העומדות לרשותם. “הם כועסים על זה", מסביר ישי. “הם מבחינתם אומרים: אל תעשו בלגן, אנחנו רוצים לעבור, אל תגידו לנו מה לעשות. אבל הם לא מבינים שהמערכה הזאת היא מערכה כללית. מישהו הגדיר לי את זה ככה: ,בסך הכל הם רוצים לעבור דירה', אז אמרתי: 'הם אולי רוצים לעבור דירה, אבל פה יישאר ריק – זאת הבעיה'".  תמר: "אם אתה גר במקום מסוים, גם אם אתה משקיע בו את כל הכסף שלך ואתה גר כאן כל החיים שלך, אז כל הכבוד לך שגרת במקום, אבל אין לך כל זכות למכור. אתה לא קנית את האדמה הזאת. יש לך את התורה, שאוסרת עליך לפנות יישוב".
אם לא קנית את האדמה, האדמה לא שלך. באיזו זכות אתה מתיישב עליה?
“בדיוק מפני שלא קניתי אותה אין לי כל זכות. זה כמו שאבא שלך ייתן לך מתנה ואת תלכי ותיתני את המתנה למישהו אחר. זה מין משל כזה:  יש לנו את ארץ ישראל, היא מתנה שהקב"ה נתן לעם ישראל, היא שייכת לקב"ה, אז אתה לא יכול לתת אותה לאף אחד".
המניעים שונים, אך חוסר החיבה של שכניהם המתנחלים מזכיר במקצת את חוסר החיבה של השמאל לאותם נערי גבעות, ובאופן כמעט ברור מאליו גם זה לא מפריע להם במיוחד. “השנאה הזאת באה לא בעקבות מה שאנחנו עושים, אלא בעקבות איך שאנחנו מוצגים", אומרת חן, ותמר מוסיפה: "השאלה היא בשביל מה את עושה את הדברים - כדי להיראות טוב את ממלאה את הציפיות של השמאל, של הממשלה, או שאת ממלאה את הציפיות של הקב"ה?".
עם כל חילוקי הדעות על הדרך שבה ממשלת ישראל הולכת, ואף על פי שההתיישבות שלהם במאחז היא בלתי חוקית לכל הדעות, לנערי ולנערות רמת מגרון יש כבוד מאוד גדול למדינה ולראשיה. “אני משלמת מסים ושמחה על המדינה הזאת וגומרת עליה את ההלל", אומרת תמר. מצד שני, אי אפשר להימנע מהתחושה שההלל הזה נאמר אך ורק בתנאי שחוקי המדינה הולכים בקו אחד עם ההלכה ועם דרך ה'. חן מסבירה שאם, למשל, ה' היה אוסר לעשות בגרויות, למרות שבגרויות חשובות מאוד בעיניה, היא לא הייתה ניגשת אליהן.
אתם בעצם עוברים פה על חוקי המדינה. איך זה מסתדר עם הנאמנות שלכם אליה?
תמר: "גם לפי התורה צריך שיהיה שלטון יהודי בארץ ישראל, ואנחנו שמחים שיש מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, אבל רק כל עוד המדינה הזאת כפופה לחוקי התורה. ברור מה מעל מה - יש את התורה, שהיא זאת שמצווה אותנו על הכל, יש חוקים של מנהיגים, וחשוב לציית לשלטון בארץ, אבל ברור שהכל כפוף לתורה. ברגע שזה לא עובד ככה, והקב"ה נתן כוח למנהיגים של העם, אבל הם עושים מה שבראש שלהם והולכים על פי חוקי הגויים, אז יש את חוקי התורה, שהם קודמים".
חן: "כשערכים מתנגשים ואני צריכה לבחור מי מחליט - ה' או המדינה, המטרה שלי היא לעשות מה שה' רוצה. מדינת ישראל היא הדרך למה שה' רוצה, אבל אין חפיפה מוחלטת. אני רוצה לתקן את זה, כך שדברים ייעשו לפי רצון ה' ולא לפי רצון המדינה". 

חן: "התורה. יש דברים שקשה יותר לפרש אותם ויש דברים שפחות, אבל כל מי שיודע ללמוד תורה יודע שה' רוצה שניישב את ארץ ישראל. אם החוקים של המדינה מתנגשים עם מה שה' אומר, אני עושה את מה שה' רוצה. יש לי רבנים - הרב עוזי שרפס מחברון והרב לוינגר - ואני לא עושה כלום בלעדיהם, אני לא זזה בלי שהם אומרים, עם כל הכבוד לי אני עדיין ילדה בת 15. וחוץ מזה, להתיישב בארץ זה מה שמייחד את העם שלנו, אנחנו לא עם אם אנחנו לא מתיישבים בארץ".
מלבד הטענות המפורשות של הבנות, אי אפשר להתעלם מכך שישי, שהוא כבר בן 20, טרם התגייס. הוא לומד עכשיו בישיבה ביצהר ודחה את הגיוס, אבל לטענתו עצם הדחייה לא הופכת אותו למשתמט: "אנחנו בעד הצבא, בעד להתגייס לצבא. עכשיו אני עוסק בעניין של ארץ ישראל ובינתיים רואה את עצמי כמו סוג של גרעין נח"ל. יכול להיות שבעתיד, עוד שנה-שנתיים, אני אחליט שאני צריך להתגייס לצבא. אין לי התנגדות עקרונית, אני מאוד בעד".
אתם לא חוששים מכך שהפעולות שלכם היום יפגעו בכם בעתיד?
תמר: "יש בזה בעיה. יש מקצועות שאני לא אוכל לעבוד בהם בעתיד, מבחינת החוק. אבל זה חלק מההקרבה - גם ביומיום הוויתור על מה שכיף לך ונוח לך - בגשם, בבוץ וכו' -  וגם יותר בכללי. אלה המשפחה, הלימודים, החברות וגם הרבה יותר בכללי - של החיים הלאה. ברגע שאתה מבין שזו הנקודה שעליה יש להיאבק אתה תתמסר לזה גם אם זה גוזל ממך הרבה".
ישי: "אני לא חושש. הרבה אנשים הלכו במסלול הזה ולא נפגעו כל כך עד שהם לא יכלו למצוא עבודה. ברור שאני לא יכול לעבוד במשהו ממשלתי, אבל יש עוד אפיקים שבהם מצליחים לעבוד ולהתפרנס. אנחנו כמו אנשי המחתרות שידעו להיאבק, למרות שהם ידעו שהעתיד שלהם ייפגע. לא חשוב לי העתיד שלי הפרטי, אני אסתדר לבד, חשוב לי עתיד האומה".

בתי הערבים לא נראים מהגבעה שעליה נמצא רמת מגרון, אבל הם ממש שם, מתחת להר. קיומם השקט והשלו זה לצד זה יכול היה להיות ממש סמל ומופת ל"דו קיום-  "הערבים חיים בשקט למטה, היהודים חיים בשלווה למעלה, ואין הפרות סדר מיותרות. אולי זה מפני שמפגש בין הנערים במאחז לערבים הוא דבר נדיר: "בתקופת המסיק הם מנסים יותר להתקרב כדי למסוק קצת את הזיתים", ישי מסביר. “אלה זיתים עתיקים בכלל, אלה לא זיתים שמישהו שתל אותם, והם באים ומנסים למסוק פה. אבל בפועל אין מפגש".
מה קורה כשהערבים מגיעים?
ישי: "מה שצריך לקרות. הם מבינים שהם לא צריכים להיות פה בדרך זו או אחרת - או שהם מבינים בטוב, אז מה טוב, והם הולכים, או שלא". 
מה זה בטוב? הסברים?
ישי: "בצעקות. הם מבינים בצעקות. אם אנחנו פה כמות של חבר'ה, והם רואים שאנחנו כמות של חבר'ה, אנחנו עומדים על הצוק ומסתכלים עליהם באיום, אז יכול להיות שהם ילכו. אם אנחנו רואים שהם יותר, אז או שנקרא לעוד חבר'ה או שנראה. נדע להתגונן אם הם יתקרבו. הכל תלוי ביחסי הכוחות: אם אתה רואה שהם הרבה והם קרובים, אתה קורא לעוד אנשים. אם הם רחוקים, אז אין לך מה לעשות". 
ומה זה לא בטוב?
“בכל מקום אם יגיעו ערבים שיחליטו להתעמת עם אנשי היישוב, תושבי היישוב יבריחו אותם בדרכים רגילות, לא יירו עליהם. גם יישובים רגילים משתמשים בדרך של זריקת אבנים. במצב שבו תוקפים אותך ברור שתעשה משהו. זו הגנה עצמית. זה גם מעוגן בחוק. בא אדם, רוצה להרביץ לי, אני מגן על עצמי".
עימות משמעותי במיוחד התרחש דווקא כאשר כוחות הביטחון היו באזור. הנערים במאחז מספרים כי בעיצומו של פינוי הערבים התחילו לעלות על ההר וזרקו אבנים.
ישי: "כוחות הפינוי היו למעלה במבנה של הבנות, והחבר'ה היו במבנה של הבנים. הערבים התחילו להתקרב, התקשרנו לצבא ולא עזר כלום, חצי שעה-שעה והצבא לא מגיע. התקשרנו איזה שבע-שמונה פעמים, עד שאחד פתח את הראש בגלל הערבים והזמנו אמבולנס. לא הייתה ברירה - זאת כבר הייתה סכנת חיים".
ומה עשיתם?
“החזרנו, כמו יהודים". 
פשוט החזרתם להם אבנים?
“כמו שצריך!".
מה דעתכם על סוגיית “תג המחיר"?
חן: "תאמיני לי. אני קצת מכירה את האנשים שפועלים בעניין, אלה אנשים שלא משעמם להם, עובדתית. בגלל זה תמר יכולה להעיד שבאזור של יצהר הערבים הורידו את האף".
תמר: "ליצהר, שנוקטים לכאורה תג מחיר, אין גדר. לכל שלושת היישובים מסביב - את לא מבינה אילו גדרות יש להם. אחרי כל פינוי שהיה שם הוסיפו עוד גדר. כמה חדירות, כמה אנשים נרצחו שם! התורה לא אומרת לבוא ולהוריד עצי זית, אבל צריך להבין שאנחנו כאן במלחמה על הארץ".  ישיבה בתוך גדר, מדגישות הבנות, מעידה על פחד, ויהודי בארץ ישראל לא מפחד ולא יושב מוקף גדרות.
למראית עין המאחז הוא מקום פסטורלי, נידח ושקט. מקום שלא קורה בו כלום. דווקא שם לא משעמם לרגע. בזמן הקצר שהם נמצאים על הקרקע כוחות המשטרה הספיקו להרוס את המקום לא פחות משבע פעמים, ובכל פעם הם חזרו לקרקע. הפינוי האחרון, ב-14 באוקטובר, הצליח לגרום הרס רב למבנים הרבים שהספיקו להיבנות בין הפינויים.
 

ישי: "יש מאחז שקוראים לו מעוז אסתר. הם הגיעו לשם, והיה שם בית מבטון שהם לא הצליחו לשבור, לקח להם חמש שעות לשבור אותו. בגלל זה הספקנו להזעיק המון אנשים, והיו פה בערך 100 אנשים בפינוי. 100  בנים ולא יודע כמה בנות. בפינויים קטנים יותר יש  20, זה משתנה בזמן שיש להגיד לאנשים".
מה עושים כשיש פינוי?
חן: "הופכים את הפינוי לנקודת העלייה של המאחז. פעם דיברתי עם אבא שלי על הפינוי, והוא אמר לי: 'למה אתם לא הולכים הצדה עד שיגמרו, שיוציאו את המרץ שלהם על הבתים, יפרקו אותם, תבואו ותבנו'. אמרתי לו שברגע שאני קוראת להרבה אנשים אני מעלה את זה לכותרות שהרסו כאן בתים. אני הופכת את זה לנקודת שיא". 
יש לכן צלקות או טראומות מפינויים?
תמר: "בפינוי האחרון היו הרבה מאוד אנשים. זאת הייתה זוועה, הם הסתובבו שם עם מיכל של גז מדמיע ופשוט ריססו את האנשים. טיפסנו על ה... אין קירות, על העצים. אמרו לנו: 'שימו על זה חלב', ‘תרוצו נגד הרוח'. כמה בנות לא נשמו והביאו אמבולנס. זאת הייתה זוועה ממש". 
חן: "הפינוי הכי טראומטי שהיה לי זה הפינוי שלא הייתי בו. הייתי אז בטיול בתל אביב עם הכיתה שלי וידעתי שיש פה פינוי, ידעתי שעכשיו הורסים חלק בארץ ישראל והשכינה מושפלת ויש חילול ה' גמור ואני לא עושה כלום. לקח לי שבועיים רק כדי לרפא את החור בלב. חזרתי לכאן ולא הפסקתי לבכות, הכל היה הרוס. עזבי את הכאב הפרטי של 'הנה הציור שציירתי על הקיר', לדעת שאני נתתי שיהרסו את פיסת הקיר הזאת זה הכי לא טוב בעולם".

איך מוצאים את הכוחות לחזור בכל פעם מחדש אחרי פינוי?
תמר: "זה לא פשוט לעשות את זה. אם מחר יבואו לפנות אני אצטער. זה לא פשוט להבין את זה בשכל, אבל עיקר הנקודה כאן זה להאמין שבית העץ הזה זה רק התבטאות של אמירה. יש כאן אמירה שהיא ארץ ישראל, שהיא השיבה לארץ ישראל וההתיישבות וההיאחזות בקרקע. אחרי הפינויים כאן הוסיפו עוד איזה בית, התרחבו, הוסיפו עוד חקלאות אחרי כל פינוי, השתדלו מאוד להוסיף משהו, להתקדם ולבנות יותר".
חן: "זה קשה לאללה, אבל בגלל הרוח שיש פה יכול להיות שהשבירה של החומר תהיה העלייה של הרוח".