ב"ה
[מאמר שכתב נחמיה וייס לאחר הרס ביתם של משפחת זאב. היות ואני יודעת שיש כאן כמה וכמה לגלגנים שפרשו מדרכם של נוער למען, כיוון שהם היו יותר רציניים, נראה לי יכול להציף דיון מעניין וחשוב.]
הקדמה קטנה:
מאמר זה נכתב בעקבות ההרס של בית משפחת זאב בגבעת עלי עין.
מאמר זה הוא פרי התסכול והזעם אודות העובדה שכל שבועיים דופקים אותנו במקום אחר.
צו השעה הקמת מאחזים חדשים!
כשהתחיל רבי עקיבא להקהיל קהילות ברבים וללמד תורה ברחובה של עיר, מן הסתם נשמעו טענות בחלל האויר:
"זה הכל רק בשביל ההפגנה.."
או-
"תראה לי תלמיד חכם רציני אחד שיוצא מכל העסק הזה"
"למה סתם להרגיז את הרומאים?"
"בסוף יהרגו אותו... לא חבל?"
"אם הם היו רוצים באמת ללמוד תורה הם היו לומדים כמונו, בשקט, במרתף"
" אי אפשר ללמוד תורה באמת כשהדעת מוסחת, כשהפחד בלב, כשכל רגע יכול להגיע רומאי ולגזור על כולם מיתה,
אם ר' עקיבא היה קצת מוריד את הראש ומבין שהזמנים הם זמנים קשים תלמידיו היו וודאי יודעים הרבה יותר תורה"
אולם ישתבח שמו, ר' עקיבא הרחיק ראות יותר מכל מבקריו קטני הדעת.
הוא ראה את השמד. וידע שהדרך היחידה להתמודד היא להרים דגל. להיות נכון להתנגשות. למרוד. להקהיל קהילות ברבים.
לפני 4 שנים , זכיתי ללכת ברגל יחד עם הרב לוינגר ברחובה של ירושלים, בדרך לאחת הפגישות של הארגון המתהווה- "נאמני ארץ ישראל".
ושם תוך כדי הליכה הבנתי לראשונה את סברתו. הוא אמר:
"הקמת יישובים מוצהרת" וחזר כדרכו 3 או 5 פעמים : "מוצהרת- הבנת? מוצהרת".
ותחת ההצהרה הזאת שהפכה מאוחר יותר לסיסמא: "ארץ ישראל ממשיכים ובגאון"
קם דור חדש.
קמו מאחזים חדשים.
קמה שיטה חדשה ישנה- מכנסים ציבור רחב, ברוב עם מבצעים את טקס הבנייה. רוקדים, מודיעים לעולם כולו שבנינו ואחר כך נשארים להתמודד עם קשיי השטח וההקמה בלי שמץ של מושג מי יכול לשאת את המשא הכבד על כתפיו ולהביא את המקום להתיישבות קבע.
רוב רובם של המאחזים האלה לא שרד. רובם התפרקו.
רובם לא עמדו בעומס של הצורך לשלב בין הרמת דגל שמזמינה הרס לצורך ולרצון העז לבסס התיישבות קבע.
מתוך עשרות מאחזים שרדו 4.
כל אחד מה4 האלה הוא נס. הוא פריצת דרך.
וכל אלו שלא הגיעו לחגיגות הקבע- הם זכו להיות סוללי הדרך.
הם הקימו על הרגליים את הציבור המפורק שאחרי הגירוש.
הם השיבו לו את הגאווה. את היכולת להגיד את צמד המילים האלו "ארץ ישראל".
גם כאן עמדו רבים ושאלו-טענו-הפטירו כלאחר יד:
"זה הכל פוליטי"
"סתם הפגנה"
"אם רוצים באמת ליישב את ארץ ישראל צריך לעשות את זה בשקט. בלי כל הרעש"
"סתם בונים בשביל לעצבן. בשביל שיהרסו להם".
והגיע הלגלוג. אין קשה מהלגלוג. אין דוקר מהלגלוג.
הגיעה המילה הזאת, המקוללת. השנואה עלי בכל ליבי - "רצינות"
אנשי ה"רצינות" לא שמו ליבם על המסירות. מסירות אינה קיימת בלקסיקון שלהם.
רק "רצינות".
והם , בקטנותם, מדדו כל מאחז ע"פ עובי הקירות ולא ע"פ גדלות הרוח.
חיצי הלגלוג שניתכו מכל עבר, והיו מהגורמים הראשיים להפסקתה של השיטה החדשה,
היו משוחים ברעל המילה הזאת - "רצינות".
הלגלוג חדר לשורות הפנימיות ביותר.
שוטרים לא הכניעו אותם. לא מאסרים. לא ההרס היומיומי. לא ההורים הדואגים. לא בית הספר שהתנגד.
הלגלוג הכריע.
ובשלב מסוים, בכל פעם שעלתה על הלבבות משאלת הקמת יישובים חדשים בגאון ושמחת יצירה
באה כנגדה המילה המורעלת- "רצינות".
בחודשים האחרונים. כמעט כל שבועיים כוחות ההרס מפתיעים אותנו במקום אחר.
כמעט כל שבועיים אנחנו מתעוררים לבוקר בלהות. למשפחה שכל חייה פזורים בחוץ.
לזוועת השתיקה הזאת. ההתעלמות הציבורית הזאת.
מי שמוכן להסתפק בבנייה מחדש אחרי כל הרס. אשרי לו. זה דבר חשוב ביותר.
אבל מי שרוצה לעצור את זה מוכרח לדעת שהדרך היחידה היא הקמת יישובים בגאון.
הדרך היחידה היא ליצור התנגשות בקו קדמי יותר. להתקדם. לברוח קדימה בשפה צבאית.
אם לא, הם ימשיכו וימשיכו עד שנגיע לים.
יש זמנים שצריך להרים דגל ולא הכל נמדד בהישג ההתיישבותי המיידי. (על אף שגם בחזית זו- בשנים האחרונות מאז הגירוש מרבית ההישגים ההתיישבותיים ביהודה ושומרון שייכים לאנשי הגאון. אני מוכן למדוד את הדברים במדדים אובייקטיבים ולא רק במדדי רוח).
מי שזלזל בסוכות העץ הדלות של מאחזי הנוער ש"נבנו כדי שיהרסו אותם" לשיטת המקטרגים, מוצא את כוחות ההרס בפתח ביתו באישון לילה.
למרות שעשה הכל כדי להסתתר ולבנות רק בלילות.
לא ראוי לצאת בביקורת מיד לאחר ההרס, אולם אני חושש, וליתר דיוק, כמעט בטוח שעוד שבועיים 'נתבשר' עוד בשורות כאלו. ולכן צריך לדעת שישנם 2 אפשרויות ואין באמצע.
או הקמת יישובים חדשים או הרס יישובים ישנים.
ואנחנו צריכים לבחור.
באחת מעליות הגאון הראשונות נעצרה בשומרון שוש שילה, תושבת קדומים. כשבאה דניאלה לשחררה , כך היא מספרת, פנה אליה אחד מהמפקדים הבכירים בתחנה ואמר בערך כך: "הרסתם לנו את התוכניות. ברשימה שלנו להרס היו 777 וחוות גלעד, וכו' והנה הגיעה הקמת שבות עמי ועוד 20 שבות עמי וקלקלה לנו הכל."
באותו חורף וגם באותו קיץ כוחות ההרס היו עסוקים בנאמני ארץ ישראל.
אם יקומו עכשיו עשרות מאחזים חדשים. בגאון. בבת אחת. בתנופה. הם יהוו קו חזית חדש.
הקמת מאחזים חדשים בגאון היא צו השעה.
היא הצו הנכון לליבו של כל מי שנחרד ליבו למראה הרס ביתה של עוד משפחה.
היא הצו הנכון לכל לב שחושש מחורבן יהודה ושומרון שעדיין , יש להזכיר, הולך ומתקרב בשקט.
העלית לי חיוך=)
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל