ב"ה
כמעט שנה וחצי שאנחנו גרים בחוות גלעד שבשומרון. יש לנו בית ירוק בתוך מטע זיתים קטן, על גבעה שפופה שצופה למרחוק. מחוץ לבית יש לנו מחסן ומלונה, עצי שקד, רימון וזית. הבית שלנו הוא היחיד על הטרסה, אין לנו שכנים מאף כיוון ולא בטווח ראיה- זו הנחלה הקטנה והנעימה שלנו. מצידו השני של מטע הזיתים גרים 6 בחורים רווקים, בינהם גיסי, יאיר. חלק מהבחורים לומדים בישיבה וחלקם עובדים בבנייה. אמנם אנחנו לא רואים אותם, אבל אנחנו שומעים אותם שרים ומנגנים, מריחים את הקומזיץ הלילי, ואחר כך גם מקבלים את הבגדים המסריחים לכביסה.
לפני כמה חודשים החליט אחד הבחורים, אליסף אורבך, לבנות את ביתו בטרסה מעלינו, על הפסגה. לפני שהגיע לחוות גלעד, סַפִי היה גר בנווה דקלים. משם גורש בגיל 15 עם משפחתו. הוא לא רצה לשקוע בתחושה המדוכדכת של חורבן הגוש, הוא רצה להוסיף בנין, להוסיף חיים. אחרי העבודה ובימי שישי ספי היה מגיע לעבוד על ביתו במשך כמעט שנה. היסודות הונחו, המשטחים נבנים, הקירות והגג הוקמו.
גם יאיר גיסי, החליט לאחרונה גם הוא לבנות בית משלו. הוא עבד בלילות, אחרי העבודה הקשה בבנייה, כדי לבנות לעצמו, כדי לבנות את ארץ ישראל. הוא בנה תשתית לבית ויצק לו יסודות. משלב זה, אומרים, הכל רץ.
זו היתה השכונה הדרומית של חוות גלעד. מעט אנשים, הרבה מרחב, הרבה חיוּת והרבה חדוות היצירה והבניין.
שלשום, ביום שני כ"ד אדר א', ב3:30 לפנות בוקר הכלבה שלנו החלה לנבוח חזק, שמענו הרבה רעש מבחוץ, בנימין הקטן התעורר והתחיל לבכות. צבי יהודה יצא לבדוק מה מקור הרעש. הוא חזר חיוור- 'יש בחוץ מאות מג"בניקים ויס"מניקים, כדאי שנתלבש. הם מתקרבים לבית שלנו'. הוא התקשר ליאיר שיעיר את הבחורים האחרים. 'אנחנו יודעים, הם כבר הגיעו אלינו. כולנו אזוקים. אני חושב שהם באו להרוס'.
שמענו רעש של מנוע כבד מרחוק, לקח מעט מדי זמן עד שראינו את השופל מעל הבית שלנו.
התחלנו להעיר את כל מי שהיה אפשר. תוך דקה כל 28 המשפחות בחווה כבר היו מחוץ לביתם, בדרך אלינו.
מהחלון ראיתי מאות חיילים מכתרים את הבית של ספי.
בום. שקט.
לא ראיתי, אבל קשה להתבלבל- הבית היפה בין עצי הזית הוא כעת ערמת חורבות.
ככה, בשניה. מאות שעות עבודה, עשרות אלפי שקלים, אין סוף דמעות ויזע- הופכים ממעוז של חיים מאירים לגלעד חרב וקר.
השוּפל מסמן וי, מצפצף ונוסע אחור.
אם הרסו לספי, למה יאיר היה עצור? למה יש מאות חיילים במטע ביננו לבינו? השופל מתחיל לרדת במורד השביל. פתאום זה לא נראה שיש ברירה אחרת, הם הולכים להרוס גם את הבית שלהם. בום נוסף.
צבי יהודה חוזר הביתה אחרי שהסתובב בחוץ בניסיון להבין מה קורה, 'נראה שהולכים להרוס לחבר'ה'. לא צבי יהודה, זה כבר חרב. גם את היסודות לבית של יאיר הם הרסו.
הבית שלנו נותר מיותם ובודד במטע. כרתו לנו את שני הידיים, סתמו את העורק מפה ומשם. החווה שלנו, שכל כך רגילה היתה לראות בתים נבנים ועצים ניטעים, ראתה הלילה חורבן, ראתה הלילה מוות. האדמה הזו שספגה את ריח זיעת הבנאים, הריחה כעת את נבלת יצירתם. האדמה הזו היא אדמה של פריחה, לא של דממה. הארץ הזו היא של חיים מאירים, לא של ערמת בטון וברזלים מחלידים.
הכאב הוא מפלח, במישור הפרטי ובמישור הכללי. אלו שכנים ומשפחה, אבל יותר מכך- זוהי ארץ ישראל, אם הבנים שהושפלה עד עפר. אבל ב"ה, אנחנו חזקים ומלאי אמונה. הגאולה נראית כבר כל כך חדה ובהירה, ולא הרס או חורבן יגרמו לנו להרים ידיים. אתמול המבנה של הרווקים כבר נחנך מחדש, ובע"ה בקרוב יוקמו גם המבנים הנוספים ועוד רבים אחרים בכל מרחבי ארץ ישראל. הגאולה הזו ממכרת, אוספים כוחות וצועדים הלאה, ממקום נדרש יותר, מציפייה גבוהה יותר.
- הנזק שנגרם למבנים בלבד נמדד בכ-75,000 שקל. החווה מנסה לגייס תרומות של 100 ש"ח מ750 אנשים על מנת לכסות במהרה את ההפסד ולבנות מחדש בקרוב ממש את הבתים. היו שותפים לבניין הגדול הזה, צרו עימנו, חדשו עימנו.
בואו לבקר, בואו לשבּת, בואו לתמיד!
בציפיית הישועה השלמה,
תהילה ליברמן
http://www.hakolhayehudi.co.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל