מי שמסר את הר הבית לאויביו לא יכול לטעון לאחיזה בכל שטח אחר

פעולתה המוצלחת של מערכת 'מעיל רוח' להגנת השריון של צה"ל דווחה בהתלהבות בכלי התקשורת ואפשר בהחלט להבין זאת. כל מערכת המקנה ביטחון טוב יותר לבנינו, היא סיבה למסיבה. אישית עבורי זו ממש חגיגה משום שאחד מחיילי צוות הטנק שניצל כבר פעמיים בזכות המערכת הזו – הוא מבאי ביתי.

מעיל רוח | מערכת להגנת טנקים

אלא שהשמחה הלאומית אינה במקומה, והיא באה לחפות על עיקור תודעת הניצחון של צה"ל. תהליך אוסלו גרם להוצאת מושג הניצחון מן הלקסיקון הצה"לי. צוות הטנק שניצל, זיהה בוודאות את המחבלים שירו בו. הם היו על הכוונות וניתן היה בקלות לחסל אותם. אלא שכשביקשו רשות לירות, נשאלו אם המחבלים עודם נושאים נשק, ומשנענו בשלילה – נאסר על הצוות לירות בתוקפיהם.

ככה זה כשקושרים צדק בהומאניות. אנחנו הומאניים, אבל לא צודקים. הם מאוד לא הומאניים - יורים על אזרחים, שוחטים תינוקות – אבל פועלים מתוך תחושת צדק ולכן העולם לצידם. שוב ושוב אנו מרמים את עצמנו שאם לא נירה בתוקפינו כשאינם נושאים נשק – נזכה בהכרת צדקתנו. זה לא עובד. שום מעיל לא יכסה על אובדן הרוח. את תחושת הצדק אנו מחליפים בטכנולוגיה מתקדמת. עוד מעט נחבר 'מעיל רוח' לכל אוטובוס.

ישראל המתנצלת, חוטפת. זה מן חוק טבע כזה. כשהם חשים שאנו לא אוחזים במקום הזה, כשאנו מתנצלים כל הזמן ומשדרים ארעיות, כשהם מבינים שאיננו פועלים מתוך תחושת צדק, הטילים והפצצות הם עניין של זמן בלבד.



אין ארץ ישראל יותר מהמקום הזה. אין מקום קדוש יותר ליהודים - ורק ליהודים - מהמקום הזה. אין מקום בעולם אליו קשור עם בעולם קשר הסטורי ארוך ומקודש יותר מהקשר של העם היהודי למקום המסויים הזה. כל המסע של אברהם אבינו, משה רבנו ודוד מלכנו - לוקח אותנו למקום הזה ובלעדיו אין לשהייתנו כאן כל משמעות.

כל הכיסופים ששמרו על זהותנו 2,000 שנות גלות, ובזכותם שבנו לארצנו, ובזכותם לתנועה הציונית היה בכלל בסיס לאומי בכדי להקים את המדינה – הכל נשמר בגלל הכיסופים וההתקדמות אל המקום הזה. בששת ימי הניסים שוחרר הר הבית ומפקד חטיבת הצנחנים הכריז בקשר – "הר הבית בידנו". גל של התרוממות רוח, שרק מי שהיה אז בארץ יכול לתאר לעצמו, שטף את כולנו, דתיים, חילוניים – כולם.

שעות אחדות לאחר שחרור ההר, הורד דגל ישראל מהמקום, משה דיין מסר לווקף המוסלמי את מפתחות ההר, ומאז הולכת הלגיטימציה של קיום המדינה ונעלמת."השולט בהר שולט בארץ" – אמר משורר הקטרוג והאמונה אורי צבי גרינברג שהבין כי מצעדי הניצחון והאלבומים מחפים על העובדה שכשירדנו מההר – הפסדנו את המלחמה.

כל המדינה משתגעת בגלל חקירת מימון ארגוני השמאל, או חוק הנכבא, או ועדות הקבלה. אנו מסכנים את קיומנו כדי לשמור על זכויות האדם של אויבנו. האמנם בזכויות אדם עסקינן? או במתקפה על זכותנו להקים כאן מדינה יהודית?


כשתעלו יוצמד אליכם איש ווקף מוסלמי ושוטר – לעיתים קרובות מוסלמי אף הוא. במידה ושפתותיכם ידובבו תפילה - ואין זה משנה אם איש מלבדכם לא יהיה במקום – יסמן איש הווקף לשוטר וזה ימהר לעצור אתכם, ולהובילכם אחר כבוד לתחנת המשטרה.


שם – בהר הבית, איבדנו את צדקת אחיזתנו בארץ הזו. מי שבהכרה מלאה מסר את כתר המלכות לאוייביו – כבר אינו יכול לטעון לצדקת אחיזתו בכול שטח אחר – לא בתל אביב ולא בחיפה.