על הקיר בלשכת סגן הרמטכ"ל יאיר נווה תלויות תמונות של כל הסגנים לדורותיהם. תמצאו שם את יקותיאל אדם, יצחק רבין, אמיר דרורי, אהוד ברק, שאול מופז, ואחרים - רובם גם ירשו לימים את כיסא הרמטכ"ל. כשנווה יסיים את תפקידו, גם תמונתו תיתלה על הקיר – מן הסתם על אותו רקע אחיד, עם אותה ארשת חשיבות השמורה לתמונות רשמיות, ועם דרגת ה"איקס ופלאפל" – אך גם עם כיפה על הראש, שלא הייתה לאף אחד מקודמיו.
כשיורם כהן מונה להיות ראש השב"כ, כמעט שלא היה כלי תקשורת שלא התעסק בכיפה שלראשו, ובהשלכות שלה. גם יעקב עמידרור שמונה לראש המועצה לביטחון לאומי זכה לתהיות ושאלות בשל היותו אדם מאמין. האם בעתיד יכול להיות לנו גם רמטכ"ל דתי?
"לכל אחד יש מה להגיד, גם בבית הכנסת". האלוף נווה (צילום: גיל נחושתן)
"בוודאי שכן", עונה נווה בהחלטיות, בראיון חגיגי ובלעדי ל-ynet. "אבל, האם לרמטכ"ל דתי יהיה יותר קשה? אני חושב שכן. האם לעם ישראל יהיה יותר קשה עם רמטכ"ל דתי? אני גם חושב שכן. למרות שרמטכ"ל דתי יכול להיות מצוין, לציבור יש בעיה עם זה.
"הייתי חצי יום מועמד לרמטכ"ל, וראיתי כמה כתבות וכמה שאילתות קיבלתי. השמאל לא אוהב אותי כי הוא חושב שאני ימני, הימין לא אוהב אותי כי הוא חושב שאני שמאלני. אלה שואלים למה עשית את ההתנתקות? ואלה למה עשית רק התנתקות? לכל אחד יש מה להגיד, כולל בבית הכנסת. לצערי הציבור הישראלי עדיין לא בשל לקבל משהו שהוא לכאורה לא במרכז הקונצנזוס. אני אומר לכאורה, כי מבחינת הערכים האמיתיים שלי - הם מאוד במרכז הקונצנזוס".
בהתנתקות זכית לקיתונות של רותחין מהציבור הדתי, שהאשים אותם בבגידה וקרא לך "מוסר". זה בטח לא גרם לך להרגיש בקונצנזוס.
"הציבור הדתי, שאני חלק ממנו, בשר מבשרו, עבר מטמורפוזה בעשר השנים האחרונות. אבא שלי וסבי היו מפד"לניקים, ולא הלכו להתייעץ עם הרב על כל דבר ועניין, כמו למשל אם הבחורה שיוצאים איתה, האם היא כשרה או טריפה. הם ידעו לפתוח ספר, נתנו מקום לחשיבה עצמאית, עשו את ההפרדה בין מנהיגות ציבורית למנהיגות דתית. היום זה לא כך.
"בתקופה שבה למדתי בישיבת 'נתיב מאיר' וכשהייתי הולך לבני עקיבא, ידעו לציין שקיומו של עם ישראל נשען על שלושה קודקודים - עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. לעם ישראל היה מקום מרכזי, העדיפו אותו על פני דברים אחרים. לצערי, ב-15 השנים האחרונות התבלבלנו. זה כבר לא כך. אנחנו בשקיעה מוחלטת של הציונות-הדתית. הזדכינו על יושרה ושכל אישי, על היכולת לקבל את הזולת, ואנחנו מתחברים ל'עשה לך רב' במובן הפשטני".
הפגנות מול ביתו של נווה (צילום: ניב קלדרון)
נווה תוקף גם את התפיסה הדתית שהעמידה את רעיון ההתיישבות בארץ ישראל מעל לכל. "זה מה שגרם לכך שאנחנו במדרון חלקלק", הוא אומר. "הליכה בצורה דיכוטומית ליהודה ושומרון ולא לצפון כתפיסה, או בחירה בצורת התיישבות רק דתית ולא מעורבת היא מאוד בעייתית. כך גם נוצרות דרכים חדשות, כמו החרד"ל והחרדים, שעוד כמה שנים יהיו הגושים הגדולים, והציונות הדתית שאליה אני משתייך - תישכח.
"על הרקע הזה, מי שבהתחלה ניכס אותי לעצמו, פתאום הופתע איך זה שהסייח שהוא גידל בועט בו מאחור. אז בואו נבהיר, אף אחד לא גידל אותי, ולא קיבלתי אף תפקיד בצבא בגלל שהייתי מפד"לניק. נהפוך הוא, תמיד היה יותר קשה. אבל הציבור שלנו אוהב לנכס ואז הוא פתאום מרגיש נבגד. אבל אני לא הרגשתי כשליח הציבור הפרטי הזה. מי שרוצה להיות שליח ציבור, לא יכול להיות שליח של חלק מהעם. יש כאלה שלא מבינים את זה, ולכן יש תחושות לא נעימות. לצערי זה נכון גם היום".
אתה כועס? או שהשלמת עם זה?
"אסור לי להשלים עם זה, ויש לי אכזבה וכאב, אבל לא כעס. אני יודע לחיות עם זה. האם נוח לי שעושים הפגנות מול הבית? ודאי שלא, זו התנהגות שהיא חרפה.
"היום רוב הציבור שלנו, שהוא באמת ציבור טוב, ציוני ורוצה לתרום, תופס יותר עמדות פיקוד וקצונה בצבא. אז מצד אחד זה ציבור מצוין, אבל מצד שני השקט שבו הם מקבלים את ההובלה של אחוז קיקיוני - הוא שקט רועם מדי. הרי בסופו של דבר, יש אחוז או חצי אחוז רעים, קשים וחוטאים, שעושים נזקים לעם ישראל בעקירת עצים ובאלימות מול פלסטינים, וגורמים לחילול השם ולא לקידוש השם. וכשהציבור יושב על הגדר ושותק – על זה כואב לי".
יש מניות בשמים
נווה, בן 54 ואב לארבעה, גר כיום בזכרון יעקב. בצעירותו למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים, ויחד איתו סיימו את הלימודים לא פחות מעוד שני אלופים - אלעזר שטרן וישי בר, וגם הרב הצבאי הראשי תא"ל רפי פרץ.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל