שוב, כמדי שנה, מצאנו את עצמנו ביום עצמאותנו נקרעים בין כניעה למנהג הישראלי הנפוץ של נפנוף המנגל ובין קריאותיהם של רבנים שונים לצקת דווקא תוכן רוחני ליום זה, להעמיק בלימוד תורה ובשמחה יהודית, ולא להיגרר אחר תרבות עממית שאין לה מקור במסורת ישראל. זה תפס אותנו בדיוק ביציאה מבית הכנסת, כשפנינו מודעות לארגון הפיקניק אך עינינו חוזות במודעה שעל הלוח: "יום שכולו תורה". 

שנים רבות הרשתי לעצמי לחטוא באי-ציות לקריאות הללו, בין משום שלא יכולתי לסרב למנהג החברתי ובין משום שלא הרגשתי נוח עם ההוראה הזאת. ומדוע לא אצא לרחובות ולפארקים, לחגוג עם אחיי ואחיותיי, עם ישראל? סוף סוף יש לנו משהו מאחד, משהו שכולם שמחים ונהנים בו. אז מדוע שוב להתבדל ולהראות שאנחנו לא חלק? מה, רק ביום הזיכרון, באבל ובשכול, כאשר רבים מילדינו החללים מועלים על נס, עלינו לשאת את דגל ה'חלק' בגאון?! ומדוע שלא נרשה לעצמנו להיות חלק גם ברגעי השמחה?!

ובכלל, מה כל כך רע במנגל?! להזכירנו, רק לפני שלושה שבועות התפללנו על חזרת ה'מנגל' לחיינו, עם הקרבת קרבן הפסח. בלילה שכולו בשר ומיני מאכל, עם סיפורי גאולה, אלכוהול והלל, העברנו את החג המשמעותי ביותר עבור זהותו של העם היהודי. ומדוע שבגאולה האחרונה, לא נבלה את היום בחגיגה משפחתית, עם בשר על האש, שתייה כדת, בשילוב סיפורי מורשת ותפילה חגיגית?! היעלה על הדעת שמשהו יורה על קיום לילה שכולו תורה בעוד עם ישראל מסב לשולחן הסדר?!

 

קדושה בסעודה המשפחתית

בצער רב יש לומר, נראה שהקריאה להנהיג יום שכולו תורה ביום העצמאות וההתנגדות למנגל, מעידות על אי הפנמה של ערכו ומשמעותו של יום העצמאות מבחינה דתית. החשיבה הגלותית שניתקה בין הרוח לחומר גרסה שמאז חרב בית המקדש, ניטל טעמם של הבשר והיין, השמחה והעונג, וניתן לעיסוק בתורה ולעולם הבא. אין חיים אלא ב(לימוד) תורה ואין פרנסה לרוח אלא בה. היא המפלט מן ההרס והחורבן של העולם הזה והיא שמעניקה לאדם את אושרו האמיתי.

אך הרי אנו, שחוגגים בגאון את יום העצמאות, נוהגים בדיוק הפוך מכך. שכן על מה החגיגות, אם לא על הציונות ועל גבורת לוחמינו; על ההעפלה ועל בניינה של מדינתנו המפוארת; ובקיצור על כל התהליכים ה"חילוניים" שבקום המדינה? אנו, כאנשים דתיים, משכילים לראות בכל אלו תוצר של ההשגחה הא-להית וביטוי להופעתה של השכינה מחדש. ומדוע שלא נדע למצוא את הקדושה גם בסעודה משפחתית של בשר ויין?

 

מסר גדול יש בדרך פעולתה של גאולתנו האחרונה. ניסים גלויים, קורעי כל חוק וסדר היו מצדיקים את ההתנזרות הגלותית מצרכי הגוף. הם היו מלמדים אותנו שאין להופעה הא-להית דבר עם הטבע שבו אנו חיים. אך לדור החפץ לבניין בית המקדש אין הדבר מתאים. דור שכזה, עליו ללמוד כיצד נראית הקדושה שבתוך הטבע והחומר - בצליית הבשר ובעונג הגוף, ביפי המקדש ובנועם שירת הלויים. דור שכזה צריך להתרגל לכך שחיינו הארציים בשלום, בצדק וביושר הם מימוש החזון הא-להי, גם אם אין אנו מתכנסים כל היום לשיעורי תורה. זה המסר הגדול והעמוק של יום עצמאותנו.

 

לכן חשוב לצאת דווקא בקריאה הפוכה. אנא, המוני בית ישראל, תלמידי ישיבה ובעלי בתים, צאו לחגוג את יום העצמאות בטבע היפה שלנו, תיהנו מהמראות ומהצלילים של ארץ ישראל, תסעדו את לבכם במיטב התוצרת הישראלית, במנגל וביין, ותודו בכל הלב לא-ל על שנתן לכם זאת. זהו חלקכם בקודש.