אשמח לראות מה דעתכם לגביו...
כולם מדברים על שלום
אנו בעד שלום הרבה יותר מאנשים רבים המכנים עצמם "מחנה השלום". אנו שמחים מאוד על כל אפשרות וכל מאמץ לשלום, יותר מאחרים, וזאת בגלל שתי סיבות: א. כי אנו רוצים שלום לא רק לתועלתנו האישית ומדאגתנו לחיילינו, אלא מאהבת השלום כאידאל; ב. מכיוון שאנו רוצים שלום רציני שיחזיק מעמד לדורות, כלומר שלום צודק ובר-קיימא.
שתי הנקודות קשורות זו בזו: בהיותנו אוהבים את האידאל העליון של השלום, ולא בגלל אינטרסים, יש מקום שיחזיק מעמד לנצח. למה אנו כה רוצים שלום? כי אנו אוהבים גם עמים אחרים, כפי שאנו מסיימים כל יום תפילתנו: "לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך" (עלינו לשבח). אנו מתפללים בשביל כל האנושות – שיהיה טוב לכולם, שכולם יתרוממו ויזדככו.
רבי עקיבא אומר: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג יח), כל אדם חביב. ואין זה סותר אהבת ישראל שהיא עמוקה יותר, כי אותו רבי עקיבא גם אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (שם). ומשום שאברהם אבינו קיבל משימה: "ונברכו בך כל משפחֹת האדמה" (בראשית יב ג). ומשום שמרן הרב קוק אמר: "אני אוהב את הכל, איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים" (ערפלי טוהר עמ' לא). הוא מעולם לא טיפח רגשי שנאה כלפי גויים. כאשר הופיעו בעיתון רגשי שנאה כלפי ערבים, הוא הסתייג (אגרות הראיה ב, עמ' נו. שם עמ' סז).
אכן, יש שני סוגי שלום; יש שלום תכסיסי, אגואיסטי, לא אמיתי. משל לשני אנשים הרבים על שמיכה אחת, עד שמגיעים להבנה שלא כדאי לריב, כי ממה נפשך, או שאפסיד וחבל, או שאנצח ואצא מכך פצוע וחבול. לכן עדיף שנתחלק. אין כאן אידאל, ולכן ברגע שהיריב נרדם, מיד השני מושך אליו את כל השמיכה, וחוזר חלילה.
שלום הבנוי על אגואיזם ואינטרסים, כאשר כל צד רוצה לבלוע את זולתו, להורגו, לכלותו מעל פני האדמה ולכבוש את כל ארצו, אלא שרואה שלא יצליח בדרך של מלחמה ולכן עושה זאת בדרך של שלום – אין זה שלום אמיתי שיחזיק מעמד, ועליו אמרו חז"ל: "כל כנסייה שאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים" (אבות ד יא). כיוון שההתאחדות היא לשם אגואיזם, היא לא תחזיק מעמד. רק אם היא לשם שמים, מתוך רצון אמיתי, היא תחזיק (עולת ראיה א, עמ' רנז).
אין אומרים שלום בבית הכיסא, כי שלום הוא שמו של הקדוש-ברוך-הוא (שבת י ב). אבל יש גם שלום של בית כיסא, כפי שמסביר מרן הרב קוק, מ"שפלות החומריות האנושית", מ"חלאה חיצונית", שיתפוצץ על סלע האהבה העצמית (עין איה, שבת א, פרק א אות יג).
עלינו לדעת מי עומד מולנו. פעם, בעת שיחות שהתקיימו בין ברית-המועצות וארצות-הברית בדבר צמצום תפוקת הנשק הגרעיני, נשאל שר המלחמה האמריקני, מק-נמרה, אם הוא נותן אמון ברוסים שיחדלו לייצר נשק במרחבים הגדולים של ארצם. הוא השיב במשל לצייד שהלך לצוד ביער, ראה דוב וכיוון אליו את נשקו. אמר לו הדוב: למה? אמר הצייד: אני מתכוון להורגך כי אני זקוק לפרווה לחורף. ענה לו הדוב: איזה צירוף מקרים, גם אני התכוננתי להורגך כי זה שלושה ימים לא אכלתי, וכיוון שלשנינו דרישות סבירות, לכן אני מציע שנדון יחד בלי תנאים מוקדמים ונגיע להסכם שלום צודק ובר-קיימא הלוקח בחשבון את האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים. הצעת הדוב נראתה לצייד, שהתלווה אליו למאורתו. אחרי שעה קלה, יצא הדוב לבדו. הכל בא על תיקונו. לדוב היתה ארוחה בפנים, ול"פנים" היתה פרווה מבחוץ. הרי פתרון צודק ומאוד בר-קיימא.
אין זה שלום אלא שימוש ציני בשלום כדי לבלוע את הזולת. איננו בעד שלום כזה; אנו בעד שלום אמיתי, רציני, שיחזיק מעמד. יש פציפיסטים, שוחרי-שלום, חולמניים, החושבים שכדי להביא שלום, די ברצון טוב, די לדבר על שלום ויהיה שלום. לא כן! בשביל שלום יש לערוך שינוי עמוק באדם, כי בתוכו שוכנת גם חיית אדם. יש צלם אלוהים שבאדם, הוא הנפש האלוהית שבו; ויש הנפש הבהמית שבאדם, שמתפרצת ביחסים בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין הורים לילדים, בין מעבידים לפועלים ובין עם לעם. קין הרג את הבל, כי היה אדם אלים. אמר לו ריבונו-של-עולם: לא אקבל קרבנך כי אתה אלים. אמנם בפועל טרם עשית דבר רע, אך היצר נמצא בך, "לפתח חטאת רֹבץ" (בראשית ד ז), הוא עלול להתפרץ כל רגע, כפי שבאמת קרה (אורות עמ' לב).
סיבת המלחמות היא חיית האדם המתגעשת. עקירת הרשע הזה אינה מלאכה פשוטה. הסופר טולסטוי היה חסיד של אי-אלימות באופן קיצוני: אפילו נגד אלימות אל תשיב באלימות, כי אלימות גוררת אלימות. שאלוהו: ואם אני רואה אדם אוחז תינוק ומתכוון לרוצץ את גולגלתו על הסלע? חייך טולסטוי: זה לא יקרה לעולם! הוא לא ראה מה שהתרחש בשואה!
נביאינו היו ריאליסטים. הם דיברו על חזון השלום. הם הראשונים שדיברו על כך ולא הבהגבדג'יטה או קודקס חמורבי. אך הם גם ידעו שלא די לדבר אלא יש לשנות את טבעו של האדם. זה ייקח זמן, ומה יהיה בינתיים? בינתיים, את הרשעים, חלאת המין האנושי ומשכן לחיית האדם – יש לפרק מנשקם!
מביאי השלום העולמי "מבטלי החרב, בני ישראל, צריכים להיות בתחילה חגורי חרב" (עין איה, שבת ב, פרק ו אות מח, עמ' 99). ודאי אין זה האידאל הסופי, שהוא השלום שחולמים עליו הפציפיסטים. האידאל אינו המלחמתיות של ניטשה ורנן, שטוב להילחם. לא! זה רע! אבל הרע הזה הוא הדרכת מעבר הכרחית. מרן הרב קוק כותב שאוהבי הצדק והשלום אינם מסתפקים בנאומים, כי על הרשעים אין נאומים אלה פועלים מאומה, אדרבה, הם שמחים שנואמים על השלום ומארגנים דו-שיח על השלום, כי באותו זמן הם יכולים לבצע זממם ולהכות אנשים תמימים על פני כדור הארץ. הם מעודדים את הנאיביות הזאת ומנצלים אותה. הם תומכים בהפסקת אש משותפת, כלומר, אנחנו – הפסקה, והם – אש.
ודאי איננו מוותרים על החזון הגדול של השלום, אך החיפזון המוגזם להגיע אליו – הוא עצמו גורם למלחמה, כמובן, לא בכוונה. הפייסנות עם הרשעים היא אֵם כל מלחמה. צ'מברליין, ראש ממשלת אנגליה, עמד מול התביעות הטריטוריאליות של היטלר, יימח שמו, שטען שצפוף לו בגרמניה, שחסר לו מרחב מחיה, LEBENSRAUM, והוא זקוק כאוויר לנשימה לחלק מצ'כוסלובקיה. אמר צ'מברליין: תנו לו וחסכו לנו עוד מלחמה כמלחמת-העולם הראשונה. התקיימה ועידה בין-לאומית בהשתתפות הגרמנים הרשעים והאיטלקים שעזרו להם להרשיע, האנגלים הפחדנים והצרפתים שעזרו להם לפחד. החליטו להעניק לגרמניה את כל אזורי צ'כוסלובקיה שבהם מעל ל-50% גרמנים. דאגו הצ'כים: זה יהרוס את כל המערך ההגנתי שלנו! אכן הוא כביר ובלתי-חדיר. עתה אנו חשופים לגרמניה. הגרמנים הרגיעום: מה בכך, הרי יהיה שלום! אנו ידידים! באמת שכחה פושעת.
אם-כן, הכל בא על מקומו בשלום. הגיע צ'מברליין לאנגליה, מנפנף בידו עם הסכם השלום ואומר: I BRING PEACE [אני מביא שלום]. הגיב צ'רצ'יל: אתה מביא PIECE OF PAPER ! [חתיכת נייר]. משחק מילים. כמה חודשים לאחר מכן, פלשו הגרמנים לצ'כוסלובקיה וכבשוה בקלי קלות. האנגלים זעמו אך החליטו: כל-כך הרבה ויתרנו למען השלום, נוותר עוד קצת. ככל שרבו הוויתורים, צבר הנימוק עוצמה. לבסוף נעמדו האנגלים על רגליהם האחוריות ואמרו די לוויתורים. אז פרצה מלחמת-העולם שנייה.
זה הכלל, הפייסן הולך ומוותר לרשע הדורש יותר ויותר, עד שהוא מגיע לקווים האדומים, ומואשם שעתה פרצה המלחמה בגללו. הפציפיסט הנאיבי הוא הגורם למלחמה. דע את האויב – אם הוא באמת אוהב שלום ורודף שלום, או שכל האמצעים כשרים כדי לבצע את זממו.
איך נדע? פקח עיניך, פתח אוזניך ושמע! אנחנו באמת אוהבים שלום; לא מהיום, אלא מאברהם אבינו. אך שכנינו שוחרי מלחמה. הם מלמדים לשנוא בבתי-הספר וקוראים לרצח באמצעי-התקשורת. ואנחנו מלמדים רק אהבה לילדים שלנו ולאומה כולה. הם מלמדים שנאה ולא מהיום, כפי שמזכיר הרמב"ם ב'איגרת תימן' (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קפג-קפה) המביא את הפסוק של דוד המלך: "אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה" (תהילים קכ ז).
אם הם רוצים להוכיח שפניהם לשלום אמיתי, שיבקשו קודם כל סליחה. חזרנו לארצנו לפני מאה ועשרים שנה ולא עשינו רע לאף ערבי, אדרבה, היטבנו להם. והם מילאו ארצנו יתומים ואלמנות. קודם שיבקשו סליחה! וגם ישלמו לנו פיצויים. כל-כך הרבה נזקים גרמו! הרסו ללא גבול וגרמו למלחמות שעלו לנו מיליארדים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה חויבו הגרמנים לשלם פיצויים על כל הנזקים שגרמו בסך עתק של 132 מיליארד מארק זהב. גם אנו זקוקים לכסף פיצויים בעבור עניים, יתומים ואלמנות.
דבר שלישי: החזירו לנו את הגזלה! את ארצנו שגנבתם ממנו! הארץ הזאת בכל גבולותיה התנ"כיים – היא שלנו! ניצלתם את העדרותנו כדי לחמוס מאיתנו באופן אכזרי את ארצנו! החזירו לנו את הכל. איננו נגד הכנסת אורחים של שכנים לא יהודים, אך קודם כל שיהיה ברור לכם, הארץ הזאת כולה שלנו. אם לא, אינכם מדברים שלום. אתם מרמים! כבר חודשים אתם מרמים, כבר שנים אתם מרמים! ודווקא היהודים ההולכים שולל אחריהם אינם מאוהבים בשלום כפי שאנו מאוהבים בשלום אמיתי וקבוע, שיופיע כאשר תשתנה הנפש האנושית ותשתחרר מחיית-האדם שבה. ובינתיים אנו בעד שלום על-ידי פירוק הנשק מכל השכנים הגרים בתוכנו, וגם מאחרים. אנו נמשיך להחזיק בנשק כי אנו משתמשים בו להגנה בלבד, אבל מי שמשתמש בו לרצוח, חייב להתפרק ממנו.
לטרקלין הגדול של השלום הנצחי, מתוך אהבת השלום בין כל העמים, נגיע דרך הפרוזדור של פריקת הנשק ממי שמשתמש בו כדי לרצוח. ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.
כולם מדברים על שלום
אנו בעד שלום הרבה יותר מאנשים רבים המכנים עצמם "מחנה השלום". אנו שמחים מאוד על כל אפשרות וכל מאמץ לשלום, יותר מאחרים, וזאת בגלל שתי סיבות: א. כי אנו רוצים שלום לא רק לתועלתנו האישית ומדאגתנו לחיילינו, אלא מאהבת השלום כאידאל; ב. מכיוון שאנו רוצים שלום רציני שיחזיק מעמד לדורות, כלומר שלום צודק ובר-קיימא.
שתי הנקודות קשורות זו בזו: בהיותנו אוהבים את האידאל העליון של השלום, ולא בגלל אינטרסים, יש מקום שיחזיק מעמד לנצח. למה אנו כה רוצים שלום? כי אנו אוהבים גם עמים אחרים, כפי שאנו מסיימים כל יום תפילתנו: "לתקן עולם במלכות שדי, וכל בני בשר יקראו בשמך" (עלינו לשבח). אנו מתפללים בשביל כל האנושות – שיהיה טוב לכולם, שכולם יתרוממו ויזדככו.
רבי עקיבא אומר: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג יח), כל אדם חביב. ואין זה סותר אהבת ישראל שהיא עמוקה יותר, כי אותו רבי עקיבא גם אמר: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" (שם). ומשום שאברהם אבינו קיבל משימה: "ונברכו בך כל משפחֹת האדמה" (בראשית יב ג). ומשום שמרן הרב קוק אמר: "אני אוהב את הכל, איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים" (ערפלי טוהר עמ' לא). הוא מעולם לא טיפח רגשי שנאה כלפי גויים. כאשר הופיעו בעיתון רגשי שנאה כלפי ערבים, הוא הסתייג (אגרות הראיה ב, עמ' נו. שם עמ' סז).
אכן, יש שני סוגי שלום; יש שלום תכסיסי, אגואיסטי, לא אמיתי. משל לשני אנשים הרבים על שמיכה אחת, עד שמגיעים להבנה שלא כדאי לריב, כי ממה נפשך, או שאפסיד וחבל, או שאנצח ואצא מכך פצוע וחבול. לכן עדיף שנתחלק. אין כאן אידאל, ולכן ברגע שהיריב נרדם, מיד השני מושך אליו את כל השמיכה, וחוזר חלילה.
שלום הבנוי על אגואיזם ואינטרסים, כאשר כל צד רוצה לבלוע את זולתו, להורגו, לכלותו מעל פני האדמה ולכבוש את כל ארצו, אלא שרואה שלא יצליח בדרך של מלחמה ולכן עושה זאת בדרך של שלום – אין זה שלום אמיתי שיחזיק מעמד, ועליו אמרו חז"ל: "כל כנסייה שאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים" (אבות ד יא). כיוון שההתאחדות היא לשם אגואיזם, היא לא תחזיק מעמד. רק אם היא לשם שמים, מתוך רצון אמיתי, היא תחזיק (עולת ראיה א, עמ' רנז).
אין אומרים שלום בבית הכיסא, כי שלום הוא שמו של הקדוש-ברוך-הוא (שבת י ב). אבל יש גם שלום של בית כיסא, כפי שמסביר מרן הרב קוק, מ"שפלות החומריות האנושית", מ"חלאה חיצונית", שיתפוצץ על סלע האהבה העצמית (עין איה, שבת א, פרק א אות יג).
עלינו לדעת מי עומד מולנו. פעם, בעת שיחות שהתקיימו בין ברית-המועצות וארצות-הברית בדבר צמצום תפוקת הנשק הגרעיני, נשאל שר המלחמה האמריקני, מק-נמרה, אם הוא נותן אמון ברוסים שיחדלו לייצר נשק במרחבים הגדולים של ארצם. הוא השיב במשל לצייד שהלך לצוד ביער, ראה דוב וכיוון אליו את נשקו. אמר לו הדוב: למה? אמר הצייד: אני מתכוון להורגך כי אני זקוק לפרווה לחורף. ענה לו הדוב: איזה צירוף מקרים, גם אני התכוננתי להורגך כי זה שלושה ימים לא אכלתי, וכיוון שלשנינו דרישות סבירות, לכן אני מציע שנדון יחד בלי תנאים מוקדמים ונגיע להסכם שלום צודק ובר-קיימא הלוקח בחשבון את האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים. הצעת הדוב נראתה לצייד, שהתלווה אליו למאורתו. אחרי שעה קלה, יצא הדוב לבדו. הכל בא על תיקונו. לדוב היתה ארוחה בפנים, ול"פנים" היתה פרווה מבחוץ. הרי פתרון צודק ומאוד בר-קיימא.
אין זה שלום אלא שימוש ציני בשלום כדי לבלוע את הזולת. איננו בעד שלום כזה; אנו בעד שלום אמיתי, רציני, שיחזיק מעמד. יש פציפיסטים, שוחרי-שלום, חולמניים, החושבים שכדי להביא שלום, די ברצון טוב, די לדבר על שלום ויהיה שלום. לא כן! בשביל שלום יש לערוך שינוי עמוק באדם, כי בתוכו שוכנת גם חיית אדם. יש צלם אלוהים שבאדם, הוא הנפש האלוהית שבו; ויש הנפש הבהמית שבאדם, שמתפרצת ביחסים בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין הורים לילדים, בין מעבידים לפועלים ובין עם לעם. קין הרג את הבל, כי היה אדם אלים. אמר לו ריבונו-של-עולם: לא אקבל קרבנך כי אתה אלים. אמנם בפועל טרם עשית דבר רע, אך היצר נמצא בך, "לפתח חטאת רֹבץ" (בראשית ד ז), הוא עלול להתפרץ כל רגע, כפי שבאמת קרה (אורות עמ' לב).
סיבת המלחמות היא חיית האדם המתגעשת. עקירת הרשע הזה אינה מלאכה פשוטה. הסופר טולסטוי היה חסיד של אי-אלימות באופן קיצוני: אפילו נגד אלימות אל תשיב באלימות, כי אלימות גוררת אלימות. שאלוהו: ואם אני רואה אדם אוחז תינוק ומתכוון לרוצץ את גולגלתו על הסלע? חייך טולסטוי: זה לא יקרה לעולם! הוא לא ראה מה שהתרחש בשואה!
נביאינו היו ריאליסטים. הם דיברו על חזון השלום. הם הראשונים שדיברו על כך ולא הבהגבדג'יטה או קודקס חמורבי. אך הם גם ידעו שלא די לדבר אלא יש לשנות את טבעו של האדם. זה ייקח זמן, ומה יהיה בינתיים? בינתיים, את הרשעים, חלאת המין האנושי ומשכן לחיית האדם – יש לפרק מנשקם!
מביאי השלום העולמי "מבטלי החרב, בני ישראל, צריכים להיות בתחילה חגורי חרב" (עין איה, שבת ב, פרק ו אות מח, עמ' 99). ודאי אין זה האידאל הסופי, שהוא השלום שחולמים עליו הפציפיסטים. האידאל אינו המלחמתיות של ניטשה ורנן, שטוב להילחם. לא! זה רע! אבל הרע הזה הוא הדרכת מעבר הכרחית. מרן הרב קוק כותב שאוהבי הצדק והשלום אינם מסתפקים בנאומים, כי על הרשעים אין נאומים אלה פועלים מאומה, אדרבה, הם שמחים שנואמים על השלום ומארגנים דו-שיח על השלום, כי באותו זמן הם יכולים לבצע זממם ולהכות אנשים תמימים על פני כדור הארץ. הם מעודדים את הנאיביות הזאת ומנצלים אותה. הם תומכים בהפסקת אש משותפת, כלומר, אנחנו – הפסקה, והם – אש.
ודאי איננו מוותרים על החזון הגדול של השלום, אך החיפזון המוגזם להגיע אליו – הוא עצמו גורם למלחמה, כמובן, לא בכוונה. הפייסנות עם הרשעים היא אֵם כל מלחמה. צ'מברליין, ראש ממשלת אנגליה, עמד מול התביעות הטריטוריאליות של היטלר, יימח שמו, שטען שצפוף לו בגרמניה, שחסר לו מרחב מחיה, LEBENSRAUM, והוא זקוק כאוויר לנשימה לחלק מצ'כוסלובקיה. אמר צ'מברליין: תנו לו וחסכו לנו עוד מלחמה כמלחמת-העולם הראשונה. התקיימה ועידה בין-לאומית בהשתתפות הגרמנים הרשעים והאיטלקים שעזרו להם להרשיע, האנגלים הפחדנים והצרפתים שעזרו להם לפחד. החליטו להעניק לגרמניה את כל אזורי צ'כוסלובקיה שבהם מעל ל-50% גרמנים. דאגו הצ'כים: זה יהרוס את כל המערך ההגנתי שלנו! אכן הוא כביר ובלתי-חדיר. עתה אנו חשופים לגרמניה. הגרמנים הרגיעום: מה בכך, הרי יהיה שלום! אנו ידידים! באמת שכחה פושעת.
אם-כן, הכל בא על מקומו בשלום. הגיע צ'מברליין לאנגליה, מנפנף בידו עם הסכם השלום ואומר: I BRING PEACE [אני מביא שלום]. הגיב צ'רצ'יל: אתה מביא PIECE OF PAPER ! [חתיכת נייר]. משחק מילים. כמה חודשים לאחר מכן, פלשו הגרמנים לצ'כוסלובקיה וכבשוה בקלי קלות. האנגלים זעמו אך החליטו: כל-כך הרבה ויתרנו למען השלום, נוותר עוד קצת. ככל שרבו הוויתורים, צבר הנימוק עוצמה. לבסוף נעמדו האנגלים על רגליהם האחוריות ואמרו די לוויתורים. אז פרצה מלחמת-העולם שנייה.
זה הכלל, הפייסן הולך ומוותר לרשע הדורש יותר ויותר, עד שהוא מגיע לקווים האדומים, ומואשם שעתה פרצה המלחמה בגללו. הפציפיסט הנאיבי הוא הגורם למלחמה. דע את האויב – אם הוא באמת אוהב שלום ורודף שלום, או שכל האמצעים כשרים כדי לבצע את זממו.
איך נדע? פקח עיניך, פתח אוזניך ושמע! אנחנו באמת אוהבים שלום; לא מהיום, אלא מאברהם אבינו. אך שכנינו שוחרי מלחמה. הם מלמדים לשנוא בבתי-הספר וקוראים לרצח באמצעי-התקשורת. ואנחנו מלמדים רק אהבה לילדים שלנו ולאומה כולה. הם מלמדים שנאה ולא מהיום, כפי שמזכיר הרמב"ם ב'איגרת תימן' (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' קפג-קפה) המביא את הפסוק של דוד המלך: "אני שלום וכי אדבר, המה למלחמה" (תהילים קכ ז).
אם הם רוצים להוכיח שפניהם לשלום אמיתי, שיבקשו קודם כל סליחה. חזרנו לארצנו לפני מאה ועשרים שנה ולא עשינו רע לאף ערבי, אדרבה, היטבנו להם. והם מילאו ארצנו יתומים ואלמנות. קודם שיבקשו סליחה! וגם ישלמו לנו פיצויים. כל-כך הרבה נזקים גרמו! הרסו ללא גבול וגרמו למלחמות שעלו לנו מיליארדים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה חויבו הגרמנים לשלם פיצויים על כל הנזקים שגרמו בסך עתק של 132 מיליארד מארק זהב. גם אנו זקוקים לכסף פיצויים בעבור עניים, יתומים ואלמנות.
דבר שלישי: החזירו לנו את הגזלה! את ארצנו שגנבתם ממנו! הארץ הזאת בכל גבולותיה התנ"כיים – היא שלנו! ניצלתם את העדרותנו כדי לחמוס מאיתנו באופן אכזרי את ארצנו! החזירו לנו את הכל. איננו נגד הכנסת אורחים של שכנים לא יהודים, אך קודם כל שיהיה ברור לכם, הארץ הזאת כולה שלנו. אם לא, אינכם מדברים שלום. אתם מרמים! כבר חודשים אתם מרמים, כבר שנים אתם מרמים! ודווקא היהודים ההולכים שולל אחריהם אינם מאוהבים בשלום כפי שאנו מאוהבים בשלום אמיתי וקבוע, שיופיע כאשר תשתנה הנפש האנושית ותשתחרר מחיית-האדם שבה. ובינתיים אנו בעד שלום על-ידי פירוק הנשק מכל השכנים הגרים בתוכנו, וגם מאחרים. אנו נמשיך להחזיק בנשק כי אנו משתמשים בו להגנה בלבד, אבל מי שמשתמש בו לרצוח, חייב להתפרק ממנו.
לטרקלין הגדול של השלום הנצחי, מתוך אהבת השלום בין כל העמים, נגיע דרך הפרוזדור של פריקת הנשק ממי שמשתמש בו כדי לרצוח. ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל