מאור הפרשה - פרשת השבוע לאור הרעיון היהודי

פרשת ראה תשע"א

מצות ישוב ארץ ישראל

"כי יכרית ה' אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם"

מצוה דאורייתא, ולא רק מצוה אלא מצוה רבה השקולה כנגד כל המצוות, ולא רק כנגד כל המצוות אלא היא קודמת לכולן כי כולן תלויות בה ובתוכה הן נעשות ומצֻווֹת - היא מצות ישוב ארץ ישראל. כך נאמר במקרא (דברים יב:כט): "כי יכרית ה' אלקיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם". כאן נאמרו בפירוש שתי המצוות הקשורות בארץ ישראל. האחת, גירוש הגוים - "אשר אתה בא שמה לרשת אותם", ותירגם אונקלוס: "די את עליל לתמן לתרכא יתהון [כלומר, לגרש אותם]". והשנייה, "וישבת בארצם" - שמצוה לשבת בארצם, בארץ ישראל.

על פסוק זה אמרו חז"ל (ספרי, ראה פ): "'וירשת אותם' - מעשה בר' יהודה בן בתירה ור' מתיא בן חרש ור' חנינא בן אחי ר' יהושע ור' יונתן שהיו יוצאים חו"ל, והגיעו לפלטום וזכרו את ארץ ישראל. זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים' (דברים יא:לא-לב), וחזרו ובאו למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ומעשה בר' אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד הימנו תורה, והגיעו לציידן וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה: 'וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים'. חזרו ובאו להם למקומם, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה".

כאן אמרו חז"ל במפורש, שישיבת ארץ ישראל היא לא רק מצוה אלא מצוה כה רבה עד שהיא שקולה כנגד כל המצוות. כמו כן, עולה מכאן בבירור, שאין מצות ישוב ארץ ישראל תלויה בקיום בית המקדש, כי הרי שני המעשים הנ"ל אירעו אחרי חורבן בית שני, ומ"מ קבעו התנאים שישיבת ארץ ישראל היא מצוה מן התורה, וכך גם האיסור לצאת ממנה.

כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודה זרה

עוד אמרו חז"ל (תוספתא ע"ז ה:ב): "ישרה אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים ולא בחו"ל אפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל מצות שבתורה. והקבור בארץ ישראל כאילו הוא קבור תחת המזבח. לא יצא אדם לחוצה לארץ אלא אם כן היו חטין סאתים בסלע. אמר רבי שמעון, במה דברים אמורין, בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל בזמן שמוצא ליקח אפילו סאה בסלע לא יצא. וכן היה ר"ש אומר: אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי ציבור היה, ועל שיצא לחוצה לארץ מת הוא ובניו ברעב, והיו כל ישראל קיימין על אדמתן, שנאמר (רות א:יט): 'ותֵהֹם כל העיר עליהן', מלמד שכל העיר קיימת ומת הוא ובניו ברעב. הרי הוא אומר (בראשית כח:כא): 'ושבתי בשלום אל בית אבי', שאין ת"ל 'והיה ה' לי לאלקים', ואומר (ויקרא כה:לח): 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים', כל זמן שאתם בארץ כנען הריני לכם א-לוה, אין אתם בארץ כנען איני לכם לא-לוה... וכן דוד אמר (שמואל א כו:יט): 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'' וגו', וכי תעלה על דעתך שדוד המלך עובד ע"ז? אלא שהיה דוד דורש ואומר: כל המניח את ארץ ישראל בשעת שלום ויוצא כאילו עובד ע"ז, דכתיב (ירמיהו לב:מא): 'ונטעתים בארץ הזאת באמת [בכל לבי ובכל נפשי]', אינן עליה, אין נטועין לפני באמת, לא בכל לבי ולא בכל נפשי".

וכן אמרו בגמרא (כתובות קי: "תנו רבנן, לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי אלילים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (ויקרא שם): 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים'. וכל שאינו דר בארץ אין לו א-לוה? אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו:יט): 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים', וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך, כל הדר בחו"ל כאילו עובד ע"ז".

אל תהיה צדיק הרבה

(יח-יט) ...למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים, ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבוֹתיך, כי תשמע בקול ה' אלקיך לשמוֹר את כל מצותיו... לעשות הישר בעיני ה' אלקיך. הכוונה היא, שאדם חייב להבין שהמוסר והצדק והיושר באים מה', והוא חייב לכפוף את דעותיו ואת רגשותיו לה' ולעשות את רצונו - מפני שהוא (ה') מגדיר את היושר האמיתי. ועל זה אמר "לעשות הישר בעיני ה' אלקיך". וכתב אבן עזרא (יט): "כן תעשה אם ביקשת לעשות הישר בעיניו". וכתב בעל הטורים (יח): "שלא תדאג לומר: חרבתי עיר ויושביה - לכך מבשרך לומר שלא תדאג, ורחמך ויפרך וירבך". ונראה לי שמשום כך, דוקא במצוה קשה כזו אומרת התורה: "ונתן לך רחמים", כלומר, שה' יתן לך את המושג האמיתי של רחמים. אין ספק שרחמים על הבריות הם עמוד השדרה של ישראל, אבל הרחמים חייבים להיות במסגרת נכונה, ורק הקב"ה מגדיר את המסגרת הזאת. ואם האדם מכופף את ראשו ומשעבד את רצונו כולו לה', אזי כאשר הקב"ה יצוה עליו לרחם על הבריות, הוא ירחם עליהם בלי ספק, אף אם יצרו מתנגד לכך. ויתכן שזו כוונת בעל הטורים (יט) באומרו: "...'לעשות הישר בעיני ה'' - וסמיך ליה (פסוק כ) 'בנים אתם [לה' אלקיכם]', דבזמן שעושין רצונו של מקום קרויין בנים. 'ונתן לך רחמים ורחמך' וסמיך ליה 'בנים אתם...', לומר לך שכל מי שיש בו רחמים ומרחם על הבריות, הקב"ה מרחם עליו כאב על הבן". ולפי זה, פירוש הפסוק "ונתן לך רחמים, ורחמך..." הוא כך: הקב"ה יתן לך את המושג הנכון והמצוה הנכונה של רחמים, ואם תרחם על אנשים לפי המצוה הזאת, הקב"ה ירחם גם עליך.

והרי לפי מחשבותינו הדלות והצרות נשמע דבר זה כשיא האכזריות ח"ו! אך "א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות", ותורת ה' תמימה, וכולה אמת ויושר, חסד ורחמים. ואם כן, כל כך למה? התשובה הצלולה נמצאת במשנה וז"ל: "שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם". ועל משנה זו אומרת הגמרא: "ת"ר, רשע בא לעולם, חרון בא לעולם, שנאמר (משלי יח:ג): 'בבוא רשע בא גם בוז ועם קלון חרפה'. רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר (שם יא:י): 'ובאבוד רשעים רנה'".

מעטו של הרב בנימין כהנא הי"ד

"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב"

השכר והעונש הינם התוצאה הטבעית של מעשינו. תשובה- קודם כל על החטאים שנראים בגלוי ובבירור.

לפני כשבועיים קראנו ב"איכה" פסוק שנראה כעומד בסתירה לאמונתנו: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". האמנם? והרי אנו מאמינים שהכל משמים! פרשנות חז"ל על פסוק זה (דברים רבה ד:ג) על יראת ה' רק מגבירה את התמיהה: "אמר רבי אלעזר: משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני (את הפסוק 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה') - באותה שעה (נאמר) 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב' – אלה מאליה הרעה באה על עושי הרעה, והטובה באה על עושי הטובה". מאליה!

כמו תוכי

הענין יוסבר כדלהלן. לא פעם שומעים אדם שבאה עליו צרה, המפטיר: "נו, מה לעשות, הכל משמים, כך נגזר עלי". לכאורה זו גישה משובחת של צידוק הדין שהיא דרגה גבוהה של אמונה. אין הוא "מבעט ביסורים" אין הוא אומר "מקרה הוא" אלא מאמין שהכל מלמעלה.

אך כשמתבוננים בדבר לעומק, מוצאים שיש כאן סוג מקולקל של אמונה. שהרי אדם זה איננו מתבוננן במעשיו ואומר חטאתי לה' על כן באה עלי הרעה הזו. הוא רק חוזר על סיסמאות כמו תוכי, כדי לנחם את עצמו, בלי התבוננות הלב.

משמעות דבריו היא: זה בא משמים, אין לי שליטה על כך, ובכל הוא מסיים את העיון הרוחני בסיבת צרתו, ואז יוצא שהאשם הוא ה' ח"ו, העושה בשרירות לב וללא משפט צדק.

ה' "מוכרח"

על כך בא הפסוק באיכה: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". כלומר, אל תטיל את ה"אשמה" למה שבא עליך על ה'. כי מהרגע שה' אמר בסיני: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – הוא שם לפנינו את הבחירה בין טוב והברכה לרע והקללה. מרגע זה הברכה או הקללה באה מאליה, אוטומטית - לפי מעשי האדם.

עד כדי כך מגיעים הדברים, שהמביא ביכורים אומר: "עשינו מה שגזרת עלינו – עשה אתה מה שעליך לעשות" (רש"י, דברים כו:טו) ונשאלת השאלה: מי אנו ילודי אישה, שנכתיב לקב"ה, הכל יכול, את מה שעליו לעשות?! אלא שזהו בידיוק המושג של "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". אם אנו עושים את הנדרש מאיתנו – אנו יכולים לקום ולתבוע שה' יקיים את הטובות שהבטיח. יותר מזה: לא רק לתבוע אנו יכולים, אלא אף לקבוע שאין לו ברירה, כביכול אלא לעשות זאת.

החטא הישיר שמביא לרצח יהודים

וכפי שתירגמו חז"ל את הרעיון הנ"ל למישור הלאומי, כך עלינו לדעת שכאשר עם ישראל נופל מצרה לצרה, חייבים להבין שאסור סתם כך לומר בהתחסדות: "זו גזירה משמים – אין מה לעשות", חובה שנדע שאת המכה אנחנו הבאנו על עצמנו במעשינו!. זו משמעות המושג "מידה כנגד מידה" – שהעונש הוא התוצאה הישירה של חטא האדם. והתרגום המעשי של הדברים: אם הישמעאלים טובחים בנו, אין לומר: "הכל משמים" כי אין די לומר שצריך להתחזק בתורה ובמצוות, לא די בכך. צריך לחפש חטא ישיר שהביא לעונש זה, ואם אמנם יש חטא מתמשך של חוסר הורשת גויי הארץ, חטא של עמידה על דם אחים במסירת נשק ושטח לידי אויבינו הרוצחים, חטא חמור של חוסר אמונה בה' ופחד מהגויים שמביא אותנו להחלטות נוראיות ומופקרות – ובעקבות חטאים אלו יהודים נרצחים. עלינו להבין שזה לא סתם עונש אלא תוצאה ישירה של החטא. התעלמות מכך והסתפקות בהצבעה על חטאים כלליים, היא לא פחות חמורה מהאמירה הסתמית "זו מכה משמים", ללא הסקת מסקנות מעשיות כלל.

פשפוש סלקטיבי

למה הדבר דומה? לשודד שנתפס והושם בכלא, יושב אותו גנב ומחליט שאם הוא הגיע לכלא, ודאי יש דברים בגו, ומפשפש במעשיו ומגיע למסקנה שעונשו בא לו על שהוא לא מדקדק מספיק בשמירת שבת, כשרות ועוד. מנגד הוא כלל לא העלה על דעתו לתלות את סבלו ועונשו במעשה הישיר בגינו נתפס, והוא אף לא טורח להשיב את הגזילה... כלומר בפשפוש אחרי מעשים אחרים לפני שתיקנת את החטא שבעליל הביא ישירות לעונש – ותה הופך את המושג "תשובה" ללעג וקלס. וכשנתקן את הדרוש – מוכרחות לבוא עלינו כל הטובות המובטחות.