בזמן האחרון- חזרה לי השאלה הזאת שוב ושוב- מה חושבים אחרי פינוי\הריסה או כל מעשה נבלה אחר?!
מצד אחד- זה עצוב! ממש עצוב! זה ממשיך כל הזמן..
מצד שני- אסור להיות עצובים!! אסור לנו להראות להם שהם שוברים אותנו!
אבל, זה עצוב! וזה קשה!
ואנשים חוטפים כל החיים ובאמת עושים הכל!! וזה ממשיך..
אז נכון, יש תגי מחיר אבל ההריסות באמת ממשיכות כל הזמן!
וברור שאסור להתייאש- וחייבים להאמין שזה הפעם האחרונה!
אז- מאמינים- אבל זה חוזר!!
ובתור בת- שאין ביכולתה להשתתף בחסימות וכו'..
זה פשוט להמשיך בחיים- עד ההרס הבא!
אז- איך משלבים? לי עצב, בלי יאוש, להמשיך.. אבל זה נהרס! ובאמת עם כל האמונה ש- זהו! אנחנו נגאלים!
אז אשמח לשמוע.. וגם רעיונות לבנות- מה אפשר לעשות כתג מחיר??
נ.ב אם ישאלו אותי איזה נוער הכי מוסר נפשו לעבודת הקב"ה?אני אגיד הנוער שבונה את הארץ ואת המאחזים(יבנו ויכוננו ובעז"ה יהפכו להרים מרכזיות..) ולומד תורה ומראה בכך תורה שבאה לידי מעשה..

























