לכל מי שחש אי פעם בודד בפעילות.. מתוסכל מהפעילות..
יש כאן סוג של סיכום שכתב לוחם לח"י - אברהם ורד - בספרו "סנה בוער באש - עלילות מלחמה וכיבוש"
בעיני הוא מרגש, מצמרר, ובעיקר - מחזק!
אם מתבוננים בכל הפרטים של המטאפורה - הוא מתאים לנו בול.
הספר נכתב על קבוצת לוחמים דתיים מהלח"י שמצטרפים לצה"ל בתחילתו
(יחד עם כל הלח"י כמובן.. רק שבעקבות בעיות דתיות מפרידים אותם לכיתה נפרדת)
אז הם גם לח"י וגם דתיים - קיצור הכי פייטרים..
וכמובן - הכי מבודדים...הזויים.. טרוריסטים..
כמונו 
[יצא מתאים גם לרצח של אשר פלמר הי"ד]
קריאה מועילה.
* * * * *
בלבת-אש נראה אלינו הסנה. בסעור הקרב על מעוז צבא-הפלישה המצרי, ממזרח לגדר-הגבול. לרעם ההתפוצצויות עלתה לבת האש מגופו של עלם עברי צעיר, הצעיר מכולנו שם. עלו הלהבות וילחכו בגדיו והוא באש.
או-אז ראינו את הסנה, את שיח-המלחמה-והחיים הצעיר, בוער. ואף שעלו הלהבות מעליו, לא אוכל. רצונו חי עמו עד כלות כוחותיו בהויה הממשית. 'והסנה איננו אוכל'.
הוא בדמנו, הוא בכל ישותנו. הוא ורעיו וכל שאר הלוחמים, שלכאורה אינם עוד. כולם, כולם לא אוכלו. הנה הם אתנו בכל שנלך. ביום ובליל, בבית או בשדה. הם אתנו, לא ימחו מאתנו.
על שפת-הנצחון באנו עמם בברית-הנצח, כשנסיגה ונצחון נתערבו ונתערבלו בדמים ובלהבות שעלו.
בער הסנה, ואנחנו רצינו לכבותו, כי חסנו על גופו הרך. אך האדמה קשה היתה ולא יכולנו לכבות את הסנה הבוער.
כי שורשו של הסנה ב ס י נ י. על כן בער באותו כפר שעל-שפת-הישימון. על כן בוער הוא בנו עד היום, אף בחדלון-מעשינו וברוחנו האכזבית.
*
כבר חלפה שנה ומחצית-השנה מאותו מסה במדבר, זה מכבר נשתבשו אורחותינו ונפרדו לכוונים הרבה – אך הסנה לא עזבנו. דומה שאנחנו דבוקים תמיד אל הסנה הזה ואל גורלו. תמיד אנחנו הקטנים, תמיד אנחנו המעטים. אבל, אנחנו בוערים.
נזכר אני בשאלתו של אחד הלוחמים, שהקריב פניו ואצבעותיו באותו כפר שעל-שפת-הישימון. היה זה חדשים אחדים אחר כך, בשחר אדרי אחד, לאחר ליל-שמורים של תקוה רפויה, שבסופו אוכזבנו כמעט מכל. היה מהלך לצדי, ומחפש דרכו הביתה. והנה, לפתע, בתוך דממת-השחרית המאוכזבת, פותח הוא את פיו, ולסתו – שאיננה מתעווה, והוא שואל:
"מדוע אני תמיד עם המעוט? מדוע הולך אני תמיד עם המעטים, עם אלה שנדונו לסבל?"
אז לא ידעתי לענותו. הייתי המום ומאוכזב. עכשיו יודע אני למה:
כי אתה ממין הסנה.
*
כך הוא ספר זה: ממין הסנה. אינו הסטוריה של הצמחיה כולה. רק מעלה דמותו של הסנה בעצים. שהוא רוח בעצים וקטן שבהם. מעלה הוא חויותיה של כתה אחת לאלהים, ששאפה ללחום ולחמה. שלחמה לאמונתה. שלחמה באמונה.
ומעלה הוא רוחו של סיני, שפעמה בכל אותו מהלך-צבאי גדול. אותה סערה שנתחוללה בנפשותינו ונשאתנו לגדלות האומה.
זאת הרוח, כפי שראוה לוחמים בשעת-קרב ובשעות שבין קרב לקרב. כפי שראוה פנינו, שכיוונן היה אחד: אל האויב. ראייה מתוך השורות.
ומטבע הדברים, שאין התמונה כוללת. איש-השורה לוחם במקום שמפקדיו משימים אותו שילחם. לא בחרנו במקום לחימתנו. לחמנו בכל מקום שהפקודה הביאתנו. אך לחמנו במלוא האמונה, במיטב הרצון.
וכמה כמהנו ללחום יותר! כמה שאפנו ללחום על חומות הבירה. כמה השתוקקנו לגאול את האומה מאבלותיה. כמה רצינו להביאה לגדלות ולשמחה, לחיים ולפריחה, לרחבות ולאדנות.
ולא היה.
על כן עדיין אבלים אנחנו היום. נעלה את הבית על ראש מחשבותינו. ואם אין אנחנו לוחמים עכשיו, נתפלל לשעה הגדולה.
שתבוא. במהרה.
שנעלה על הר-הבית. שנטהרו.
ויתם אבלנו.
אז נחוג את חג-הנצחון. כאשר לא חגג העם מעולם. נשמח כאשר לא שמחנו מימינו.
שמחת הגאולה בבית-המקדש השלישי.
(תשעה באב תש"י, א'תת"פ לחורבן)





























