אני מביא את זה בלי פרשנות ותסיקו אתם מה שתסיקו.
הרב אורי שרקי
הרצל והציונות
כ' בתמוז תשס"ב
סיכום השיעור - עוד לא עבר את עריכת הרב
היום כ' בתמוז הוא יום פטירתו של הדוקטור בנימין זאב הרצל זצ"ל, אשר אישיותו ודמותו מצריכות הבהרה ובאור. ישנם דברים שבשנים הרחוקות היו ברורים ופשוטים ואילו כיום הפכו למטושטשים והרבה פחות ברורים. דורנו הוא דור של שבירת מיתוסים ולכן לעיתים יש לחזור על הראשונות על מנת לשוב ולברר את האמת.
שיעור זה יעסוק בשני נושאים: הרצל והציונות. על מנת להבין במה מדובר נתרכז תחילה באישיותו של הרצל ואחר כך נעבור לציונות בכללה.
שורשיו של הרצל
לפני שנעסוק בהרצל עצמו, תחילה יש לברר מהם שורשיו, שכן ממקורו של אדם ניתן ללמוד רבות על אופי רעיונותיו וההתפתחות שהם עברו.
פרט ראשון על מוצאו של הרצל: בניגוד לדעה הרווחת, הרצל לא היה ממוצא אשכנזי, אלא דווקא ממוצא ספרדי. הרב צבי יהודה היה מדגיש את העובדה שמוצאו של הרצל היה ספרדי, וכי יש לכך ערך מיוחד. כיון שהרב צבי יהודה הבין שבחלקים הספרדיים של העם היהודי נשארו רגשות לאומיים חזקים, ולכן ברור היה שמיסד הציונות יבוא מחלקים אלו של העם היהודי.
הרצל הינו צאצא ישיר של רבנו יוסף טייטיצ'אן, שהיה גדול חכמי סלוניקי לפני כחמש מאות שנה. הוא היה בן דורו של רבי יוסף קארו, והיחיד שרבי יוסף קארו היה רועד מפניו. מסופר שהמגיד שהיה נגלה לרבי יוסף קארו ומגלה לו סתרי תורה, היה נגלה קודם לכן לרבי יוסף טייטיצ'אן, וכן שהוא היה אחד מהשלושה שהיו ראויים לכתוב את השולחן ערוך. לא נשארו בידינו ספרים שהוא כתב, אך תלמידו הנאמן המהרשד"מ – רבי משה דמדינה, שהיה פוסק גדול מספר שרבי יוסף קארו העריך מאד את רבי יוסף טייטיצ'אן.
סבו של הרצל היה החזן של קהילת סרייבו ביוגוסלביה. מנהיג הקהילה שם היה הגאון רבי יהודה חי אלקלעי. הרב אלקלעי כתב כבר שישים שנה לפני הציונות תוכנית שלמה לשיבת ציון. התוכנית הייתה מבוססת על מספר שלבים:
- לאסוף יהודים מכל העולם
- להקים קונגרס יהודי מרכזי
- להקים בנק יהודי
עיקר התוכנית התבסס על בניית זרוע פוליטית יהודית שתפנה למעצמות על מנת שיעניקו את ארץ ישראל לעם ישראל כמדינה. זו הייתה האווירה בה חי סביו של הרצל, וככל הנראה הוא הושפע ממנה, למרות ההתרחקות הרבה שחלה במשפחתו של הרצל.
הוריו של הרצל היו מתבוללים (למרות ששניהם היו יהודים). הם, כחלק גדול מהעם היהודי באותה תקופה, האמינו שהדרך הנכונה לחיות את חייהם היא על פי התרבות הכללית של אותם הימים. הרצל גדל בסביבה חילונית קיצונית. למרות שהוא עשה בר מצוה בבודפשט בהיותו בן שלוש עשרה, לא היתה הרבה יהדות במשפחה. היתה מעט גאווה לאומית אך היא הסתתרה עמוק בפנים מטעמים חברתיים.
מראשית דרכו כעיתונאי צעיר בוינה הרצל דאג לגורלו של העם היהודי. הרעיון הראשון שעלה במוחו כפי שמופיע ביומנו הוא התנצרות גורפת והמונית של כל העם היהודי. זהו רעיון נורמלי לחלוטין על פי חינוכו ודרך חייו של הרצל. הרצל ראה בהתנצרות אקט פורמלי בלבד המהווה שער כניסה לחברה הנוצרית חילונית, דבר שבאותה תקופה היה פותר את בעיית האנטישמיות על פי השקפתו. בכל אופן ניתן לראות שכבר בתחילת דרכו, ניסה הרצל לחשוב על פתרונות. שאלת גורלו של עם ישראל הטרידה אותו, והוא ניסה למצוא דרכים לגאול את עם ישראל.
הרצל עבר התפתחות מחשבתית במהלך חייו. להרצל היה בן שכאשר הוא נולד הוא החליט שלא למול אותו, כיון שלא רצה לכפות עליו את הדת היהודית ורצה לתת לו את האפשרות להחליט בעצמו. כאשר בנו היה בן חמש עשרה, התחרט הרצל והחליט למול את בנו. ממעשה זה ניתן ללמוד שהרצל עבר שינוי כלשהו בדרך חשיבתו, עבר תהליך של התפתחות.
השיא בתהליך זה התרחש בתקופה בה היה הרצל עיתונאי בפריס. הרצל נחשב לעיתונאי וינאי מוכשר, כותב מחזות מצליחים, והיה נציג מושלם של התרבות המערבית המודרנית של אותם ימים. וביום אחד הרצל מגלה שכל מה שחשב על החברה בה הוא חי אינו נכון, וכל תוכניותיו לגבי עתיד העם היהודי התנפצו. הדבר קרה כאשר הרצל ראה איש נוצרי מכה איש יהודי, דרייפוס. בעקבות מקרה זה הרצל יצא מבית פרעה ועבר לצד בני ישראל. לאחר משפט דרייפוס הרצל כותב את ספרו מדינת היהודים.
הרצל הגיע למסקנה כי תוכניתו המדברת על התבוללות של העם היהודי לא תצא לפועל, כיון שלמרות שהיהודים רוצים ומוכנים להתבולל, הגויים לא רוצים שהיהודים יתבוללו בתוכם. ולכן הגיע הרצל למסקנה שעל מנת לפתור את בעיית האנטישמיות, על היהודים לעזוב את אירופה ולשוב לארץ ישראל.
הרצל החליט להקים הסתדרות ציונית עולמית, על מנת להקים כוח פוליטי שיפעל להגשמת רעיונותיו. זו היתה מעין חזרה בתשובה לציונות. על ידי מאורע בודד הבחין הרצל מהו הפתרון האמיתי והתחיל לפעול למימושו.
חשוב לזכור כי הרצל שאף להקמת מדינה בעלת אופי מערבי חילוני. לא היה זה תפקידו של הרצל להקים מדינה דתית, תפקיד זה נועד למישהו אחר.
הרצל ומשה רבנו
יש דמיון גדול בין דמותו של הרצל לדמותו של מנהיג יהודי אחר – משה רבנו. גם משה רבנו גדל באווירה שונה לחלוטין משאר אחיו המדוכאים, אך למרות זאת הוא דאג להם. וגם משה רבנו בעקבות מאורע בודד, כאשר רואה איש מצרי מכה איש עברי, מבין שאין תקווה לעם היהודי במצרים ושיש צורך לצאת משם. ומאוחר יותר במעמד הסנה משה מבין שהפתרון הוא להביא את עם ישראל לארץ ישראל. גם אצל משה רבנו וגם אצל הרצל ישנה התעוררות מוסרית בעקבות אירוע בודד.
דמות נוספת שיש לה מן המשותף עם הרצל היא יוסף הצדיק. יוסף הוא המתבולל הראשון בהיסטוריה היהודית. הוא משתלב היטב בתרבות המצרית ועולה לגדולה. ניתן לראות זאת משהמות שיוסף נותן לבניו (בראשית מא, נא – נב):
"ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלוקים בארץ עוניי"
יוסף נראה כמתבולל המושלם, הוא שוכח את בית אביו (נשני – מלשון נשיה ושכיחה). ואף הוא מצליח ופורה בין הגויים (כמובן בעזרת ה', יוסף לא מתבולל מבחינה דתית). נראה שיוסף כלל לא חשב שאחיו יבואו אליו. הוא עסוק בתיקון העולם במצרים. יוסף מכלכל את כל העולם בשנות הרעב על ידי הקמת משטר קומוניסטי במצרים. זוהי תופעה החוזרת על עצמה פעמים רבות בהיסטוריה, שיהודים ממציאים אידיאולוגיות כלכליות על מנת לגאול את העולם.
כמובן שבסוף יוסף חוזר לחיק משפחתו, ומשביע את אחיו (בראשית נ, כה):
"וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה"
רש"י במקום מסביר שיוסף ראה שמתחיל השעבוד במצרים. יוסף הבין שההתמזגות של בני ישראל במצרים נועדה לכישלון, ועתידה שואה לבוא על עם ישראל, ולכן הוא משביע את אחיו: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותיי מזה להר הרצל". יוסף ומשה הם האבטיפוס של תינוק שנשבה בין הגויים, ושניהם מחליטים שצריך לעזוב את הגויים.
יש הבדל חשוב בין משה רבנו להרצל. למשה רבנו היה תפקיד נוסף על הוצאת עם ישראל מהגויים. על משה רבנו הוטלה השליחות לתת את התורה לעם ישראל. תפקיד זה לא הוטל על הרצל. בתהליך הגאולה הנוכחי התפקידים חולקו בין שני אנשים. את החלק המדיני של הוצאת עם ישראל מהגויים והחזרה לארץ ישראל קיבל הרצל, ואילו את הנחלת תורת הגאולה לעם ישראל קיבל הרב קוק.
בית גידולו של הגואל
נשאלת השאלה מדוע יש צורך שהגואל יבוא דווקא מתוך הגבול שבין שתי התרבויות. מדוע הצורך שהגואל יגדל דווקא אצל המשעבד ויתחנך בתרבות הגויים?
יש להבין שיש באופן זה כוונה עמוקה. תהליך גאולת ישראל הוא למעשה תהליך של גאולת האנושות כולה, ולכן יש צורך שהאנושות תשתתף בתהליך זה. ולכן מבית פרעה, התרבות המובילה והמעצמה העולמית באותה תקופה, צומח משה רבנו. ולכן גם מאירופה שהיתה בעלת מעמד דומה בסוף המאה התשע עשרה צומחת הציונות והרצל בראשה. זוהי זכות לאומות העולם שמהם נולדת גאולת ישראל. אחד הסופרים הידועים אמר פעם: הציונות היא מתת אירופה לעם ישראל.
הכשרון הפוליטי הדרוש להקמת מדינה, צבא וממשלה מקורו לא בבית ישראל כי אם בתרבות אדום, כפי שלמדנו שדווקא עשו הוא איש השדה, איש המעשה. כאשר רוצים להיגאל יש צורך ללמוד מאומות העולם את אומנות הפוליטיקה. לכן יש צורך שהגואל יגדל בתוך התרבות הפוליטית המפותחת של תקופתו, ובאופן זה הוא יוכל להטביע את החותם הפוליטי בתוך האומה הישראלית. (גם בכניסה לארץ בפעם הראשונה, המנהיג היה יהושע בן נון משבט אפרים מבני יוסף, וכן בני מנשה כובשים את הגלעד).
הרצל כותב ביומניו שבזמן שכתב את ספרו מדינת היהודים הוא הרגיש מעל ראשו משק כנפיים ומנורה בת שבעה קנים דלוקה. כלומר יש כאן מהלך המלווה בהשגחה אלוקית, הרצל יסד בעזרת הקב"ה את תקומת עם ישראל (גם פירוש השם תיאודור הוא מתת האלוקים). גם על המשפט המפורסם שלו "בבאזל יסדתי ת מדינת היהודים", הוא כותב שהיום לא מאמינים לו, ואולי גם לא בעוד חמש שנים, אך בעוד חמישים שנה כולם יראו שהוא צדק.
שאלה: הרי הרצל הלך נגד הדת, אז כיצד ניתן לשבח אותו?
תשובה: יש להבין שהרצל לא הלך נגד עמו. הדרך הכללית באותה התקופה היתה של התבוללות בגויים, והדת נתפסה כדבר מיושן המעכב את השתלבות היהודים וכמי שגורמת לאנטישמיות. גם אצל משה רבנו לא ידוע איך הוא גדל וכיצד חשב להציל את עמו בתחילת דרכו. גם אצל משה רבנו היה תהליך של השתנות והתפתחות מחשבתית, שנאמר (שמות ב, יא):
"ויהי בימים ההם ויגדל משה וייצא אל אחיו וירא בסבלותם"
כלומר ראשית משה רבנו גדל בבית פרעה, ורק אחר כך הוא השתנה מבחינה מחשבתית ויצא אל אחיו.
ניתן לציין עוד מספר עובדות מופלאות הקשורות להרצל. לאחר שהחל להקים את ההסתדרות הציונית, הרצל כותב את המשפטים הבאים:
- השיבה אל היהדות קודמת אל השיבה לארץ היהודים.
- אין אומתנו אומה אלא באמונתה.
- אנו מכירים עצמותינו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו.
זוהי התפתחות מעניינת שהרצל עבר. ברור שהאמונה והיהדות שהרצל מדבר עליהן אינן זהות בדיוק למה שכתוב במשנה ברורה, ואולי כך היה צריך להיות. שכן אם הרצל היה "נתקע" עם ההלכה הוא לא היה יכול להשקיע את כל מרצו בתהליך הגאולה.
בגמרא נאמר (סנהדרין צח
:
אמר רב יהודה אמר רב עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר.
כלומר שמי שיעמוד בראש האומה בזמן הגאולה שמו יהיה דוד, אבל אחר מדוד המלך. המלה אחר היא מלה רגישה. אצל חז"ל המלה אחר משמעותה היא בדרך כלל אפיקורס. זוהי תוכניתו של הקב"ה. גם בית המקדש השני נבנה על פי החלטתו של מלך גוי שביקש רק את טובתו האישית, ולמרות זאת נאמר עליו בישעיהו (מה, א):
"כה אמר ה' למשיחו לכורש"
הצהרתו של כורש היתה פוליטית, וכלל לא בטוח שהוא האמין במה שאמר. אך כאשר הקב"ה רוצה לגאול את עמו, הוא נותן את השליחות בידי מי שהוא רוצה, ואז גם גוי נקרא משיח ה', כיון שהוא מגשים את השאיפות הגאוליות של עם ישראל.
אין לנו על מי לסמוך
בספרו מדינת היהודים (ספר מעניין מאוד, כדאי לקרוא!) הרצל דן בשאלה כיצד יעלו היהודים לארץ ישראל ומי יגרום להם לרצות לעלות. הרצל עונה כי על הרבנים מוטלת האחריות לבצע תעמולה ציונית ולהעלות את קהילותיהם לארץ ישראל. אמנם הרצל לא היה מעוניין בהקמת מדינה דתית, אך הוא נתן אמון גדול בהנהגה הרבנית שהרי הוא מגשים הלכה למעשה את נבואות נביאי ישראל. רק בהמשך כאשר גילה הרצל את התנגדות הרבנים לדרכו הוא הבין את סיפור חטא המרגלים, שהוא למעשה רעיון הפרדת הדת מהמדינה.
כיום רבים מסתמכים על הרצל ותוכניותיו כאשר מדברים על מדינת ישראל כמדינה חילונית. יש בזה משהו מאופיה של הגאולה. חז"ל מספרים על בר כוכבא (שגדול הדור, רבי עקיבא סבר שהוא המשיח), שכאשר היה יוצא למלחמה היה עומד לפני חייליו ואומר: "לא תסעוד ולא תכסוף", כלומר היה פונה לקב"ה ואומר לו: אל תעזור ואל תפריע. מה היתה כוונתו במשפט זה?
הרב קוק מסביר שכוונתו של בר כוכבא היתה לחזק את הרוח הלאומית של עם ישראל. אסור להסתמך כל הזמן על הקב"ה שיעשה לנו נסים, דרך חשיבה זו מעודדת בטלנות וחוסר עשייה. לכן למרות שבר כוכבא אמר משפטים מחוצפים כלפי הקב"ה, רבי עקיבא תמך בו. שכן רבי עקיבא ידע שבימות המשיח החוצפה תגבר. אמנם בר כוכבא לא היה כליל השלמות, אך רק מנהיגים מסוג זה, בעלי רוח לאומית חזקה יכולים לגאול את עם ישראל. המוטו של בר כוכבא היה: אין לנו על מי לסמוך, אפילו לא על אבינו שבשמים. וכאשר אין על מי לסמוך, אז נלחמים בעצמנו. השיר "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", הוא למעשה קללה.
הגמרא במסכת סוטה (סט אומרת:
רבי פנחס בן יאיר אומר: משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין, וחפו ראשם, ונדלדלו אנשי מעשה, וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון, ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להישען על אבינו שבשמים... בעקבות משיחא: חוצפה סגיא, ויקר יאמיר, הגפן תיתן פריה והיין ביוקר, והמלכות תיהפך למינות, ואין תוכחה. בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מי יש לנו להישען על אבינו שבשמים.
הרב גורן זצ"ל הסביר מדוע הצרות באות עלינו. הסיבה לכך היא שבכל פעם שיש צרה במקום לקום ולעשות מעשה, לא עושים דבר אלא אומרים "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים". לכן יש בזמנים מסוימים חשיבות לגישה קצת שונה, אותה מייצגים בר כוכבא והרצל.
יחס הרבנים להרצל
חשוב גם לזכור את יחסם של חלק מחשובי הרבנים להרצל, ולהלן כמה דוגמאות:
הרב משה שמואל גלזנר מגדולי ישראל בהונגריה, נכדו של החת"ם סופר, שהיה רבה של קהילת קלויזנבורג, דרש פעם בשבת בבוקר בבית הכנסת. בדרשתו הוא אמר שהוא מתפלל שבגן עדן הוא יזכה לשבת למרגלותיו של הרצל. בתפילת מנחה של אותה שבת הוא כבר לא היה רבה של הקהילה. תחתיו מינו את בנו ר' עקיבא גלזנר (שהיה "בסדר"). לאחר השואה, הגיע ר' עקיבא גלזנר לארץ ישראל לאחר שניצל על ידי הציונים ברכבת של קסטנר. כאשר הגיע לארץ פרסם מכתב ובו וידוי גדול על כך שכל גדולי רבני הונגריה טעו בגישתם להרצל ולציונות.
כאשר הרצל ביקר בוילנא מרכז התורה באירופה, יצא לקראתו רבה הראשי של העיר, ר' משה הכהן עם ספר תורה בידו ורקד לפניו. כלומר גדולי ישראל זיהו בהרצל את דמות מנהיג האומה הישראלית. כאשר הקב"ה רוצה לשלוח את משה רבנו למצרים, משה רבנו מתנגד בתוקף ואומר (שמות ד, א):
"והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי"
משה רבנו אומר שבני ישראל לא יאמינו שדווקא הוא, שנראה כמו מצרי שגדל בבית פרעה, נשלח על ידי הקב"ה לגאול אותם. ולכן משה רבנו אומר (שמות ד, יג):
"שלח נא ביד תשלח"
כלומר משה מבקש מהקב"ה שישלח בידי מי שהוא רגיל לשלוח בידו – אהרון. שכן אהרון היה תלמיד חכם ונביא ויושב בתוך עמו. בעיני משה אהרון הוא השליח המתאים. הקב"ה כועס על משה ואומר לו (שמות ד, יד):
"וייחר אף ה' במשה ויאמר הלא אהרון אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו"
אהרון הוא דמות הרב היהודי שגדל בתוך הגטו. הוא אכן יודע לדבר, אך זה כל מה שהוא יודע וזה לא מספיק. משה הוא היחיד שיש לו את הכשרון הפוליטי שרכש בבית פרעה, ולכן הוא זה שצריך להיות השליח. לאחר שמשה מבין זאת הוא חושש שהרבנים לא יקבלו אותו, ולכן הקב"ה אומר לו: "... וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו".
ישנו מימד קבוע בציונות מראשיתה ועד ימינו. לא היה גוף ציוני או ממשלתי שלא שילמו כסף רב לדתיים. הרצל לקח את הרב ריינס, בן גוריון את הרב מימון. הגוף הציוני תמיד מחפש את הלגיטימציה הדתית.
שאלה: הרי הרב קוק התרחק מהציונות, ואף הקים את הסתדרות ירושלים שהיה מעין גוף מתחרה?
תשובה: אכן בתחילת הציונות הרב קוק היסס, אך לבסוף הוא התקרב אל הציונות. הקמת הסתדרות ירושלים לא נועדה להתחרות בהסתדרות הציונית אלא מטרתה היתה לתת מימד רוחני דתי לציונות.
שאלה: מה לגבי תוכנית אוגנדה?
תשובה: חשוב לזכור כי מי שתמך בתוכנית אוגנדה היו דווקא הדתיים. הרב ריינס חיזק את ידיו של הרצל בנושא זה. המתנגדים הגדולים לתוכנית אוגנדה היו החילונים מרוסיה ובראשם ויצמן ואוסישקין. וברוך ה' שהם הצליחו לנצח את הדתיים ולסכל את התוכנית. מצב זה נוצר כיון שמה שהחזיק את היהדות הדתית היתה התורה. בבוא הזמן תקום מדינה יהודית בארץ ישראל, ובינתיים נקים ישיבות באוגנדה. אך אצל היהדות החילוניתללא ציון אין ציונות, יש רק התבוללות. אצל החילונים הציונות היא החזרה בתשובה, ואילו אצל הדתיים בדיוק להיפך. כמו כן ראוי לזכור שבאותה תקופה היה מצב קשה מאוד ליהודים באירופה, ושערי ארך ישראל היו חסומים, לכן תוכנית אוגנדה היה פתרון זמני שנראה הטוב ביותר.
הרב קוק בהספדו להרצל אומר (מאמרי הראי"ה, עמוד 94): והנה בתור עיקבא דמשיח בן יוסף נתגלה חזיון הציונות המדינית בדורנו, מצד השפעתו על החפץ הגדול של תחיית האומה במובן הכללי. (ניתן לומר שתפקידו של משיח בן יוסף הוא להוציא את ישראל מהגלות, ואילו תפקידו של משיח בן דוד הוא להוציא את הגלות מישראל).
הרב צבי יהודה ב"נתיבות ישראל" כותב:
"הרצל, זה התינוק הגדול (לא סתם תינוק שנשבה, אלא גדול) ששב אלינו מבין הגויים, מלא הוד חלומות ועוז געגועים האדירים. זו האישיות של הטבעת הצורה הלאומית הכללית, צורת עם על שאיפותיו..."
בתקופה מאוחרת יותר בחייו של הרצל, כאשר מאמציו להקים מדינה יהודית עלו בתוהו, הוא כותב רומן בשם "אלטנוילנד", או בתרגום לעברית: ארץ ישנה חדשה, או תל אביב. בספר זה מתאר הרצל את מדינת היהודים העתידית. ארץ מודרנית ומפותחת, ארץ יפה ונקיה שיש בה מעט ערבים (אירופאים) שאוהבים את הציונות. זוהי מחשבה קולוניאליסטית המתאימה לאותה תקופה. בסוף הספר מתאר הרצל אסיפה של כל ראשי המדינה, כאשר כל אחד מהם נשאל בזכות מי קמה המדינה. ישנן תשובות שונות: בזכות ההסתדרות, הסוכנות, התורמים, העולים, המעצמות וכו'. האחרון שנשאל מה דעתו הוא הרב. ותשובתו של הרב היא: "מאת ה' היתה זאת". וכך מסתיים ספרו של הרצל.
שאלה: מה בדבר עונש הכרת של הרצל, שלא נשאר ממשפחתו אף אחד?
תשובה: גם בנו של משה רבנו עבד עבודה זרה, ובניו לא הלכו בדרכו (ולהרצל נותר נין אחד). גם הרצל כמו משה רבנו רצה שבנו ימשיך אחריו, ואצל שניהם נבחרו ממשיכים אחרים. יש כאן הקרבה אישית גדולה מאוד לטובת האומה. וככלל אין ללמוד מהעובדה שלא נשאר שריד מהמשפחה על האדם ופועלו. הרי הרמח"ל וכל משפחתו מתו במגיפה כשהיה בן ארבעים ולא נשאר מהם נצר. על דברים מסוג זה נאמר: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם"
התנועה הציונית
ישנו שקר גדול הקשור לתנועה הציונית והוא: התנועה הציונית היא תנועה חילונית. זהו שקר וכזב. הציונות אינה חילונית ואינה דתית, הציונות היא תנועה פוליטית שמנהיגיה היו חילונים. אין זה קשור כלל לשאלה הדתית. הדבר בא לידי ביטוי ב"שאלת הקולטורה". שאלת הקולטורה היתה למעשה ויכוח שהתנהל בקונגרס הציוני. היתה תביעה של חלק מהצירים לעסוק גם בענייני תרבות ולא רק בפוליטיקה. הגופים הדתיים התנגדו להצעה זו בכל תוקף (כיון שהם חששו שיאמרו שהדתיים נותנים את הסכמתם לפעולות חילוניות בעיקרן). לאחר שההצעה נדחתה והתקבלה ההחלטה שהציונות דבר אין לה עם הדת, ראה בכך הרב ריינס, ראש המזרחי באותם ימים ניצחון גדול לציונות הדתית. הרב קוק תקף נמרצות את המזרחי על תמיכתם בהחלטה זו, וטען בתוקף שיש קשר הדוק בין הדת לציונות. הרב צבי יהודה היה אומר שלא ניתן להעלות על הדעת תחייה לאומית ללא תחייה תרבותית. להיפך, כאשר יש תחייה לאומית ברור שיהיה ויכוח על התרבות.
הציונות אינה חילונית. על פי הז'רגון הרבני הציונות היא למעשה מצוות עשה מהתורה. הרמב"ן בהוספותיו לספר המצוות מצווה ד' אומר שהחזקת ארץ ישראל בידי יהודים זו מצוות עשה. הקמת המדינה והחלת ריבונות יהודית על ארץ ישראל זו מצוות עשה, שהרי לא ניתן להקים מדינה בדרך אחרת. אלא שבעיני חלקים בעם היהודי, מעשה מסוים הוא מצווה רק עם עשו אותו יהודים דתיים, וכיון שמנהיגי הציונות היו חילוניים, ברור שהציונות אינה מצווה, אלא אפילו עבירה. הציונות הינה תנועה פוליטית כיון שמטרתה היא פוליטית – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. את המצווה הזאת יקיים מי שירצה בכך. היהודים הדתיים ל רצו לקיים מצווה זו, אך המצווה נשארת גם אם לא רוצים לקיימה (חטא המרגלים אינו חדש לעם היהודי).
במרוצת הדורות היהדות הגדירה את עצמה מחדש, התרגלנו לראות ביהדות דת. זוהי ירידת מדרגה מבחינת תפישת היהדות. הקב"ה לא בחר בנו להיות קבוצה של אנשים דתיים, אלא הקב"ה בחר בנו כעם מכל העמים. למעשה הראשון שהגדיר את בני ישראל כעם היה פרעה מלך מצרים (שמות א, ט):
"ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו"
רק לאחר מכן, במעמד הר סיני הקב"ה מכנה את בני ישראל בשם עם (שמות יט, ט – י):
"ויאמר ה' אל משה הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'. ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם"
חשוב להבין שהתורה ניתנה לאומה בכללותה, כישות מדינית פוליטית. אלא שבמהלך הזמן שכחנו את הגדרתנו כאומה והצטמצמנו לגדר של דת בלבד. באחת ההרצאות נשאלה השאלה: מה המשמעות הדתית של יום העצמאות? התשובה לכך היא שהמשמעות הדתית של יום העצמאות היא זהה למשמעות הדתית של פסח, שבועות ושאר המצוות. לכולן אין משמעות דתית. כל המצוות הן מצוות בעלות משמעות לאומית שניתנו לכלל האומה כאומה ולא כאוסף של פרטים דתיים. כאשר הקב"ה החליט שהוא משיב את שכינתו לציון, לא ניתן להגדיר זאת במונחים דתיים בלבד, שכן מעורבת כאן גם תחייתה של כל האומה הישראלית.
עם תחילת ההתעוררות הציונית הביאו החילוניים רעיון "חדש", והוא להגדיר את היהדות כאומה ולא כדת ועל ידי כך להקים את המדינה היהודית. למעשה זוהי הכוונה האלוקית המקורית כפי שהסברנו. אלא שבפועל דווקא הדתיים התנגדו למהלך זה. כל צד הבין רק חצי מהזהות הישראלית והתנגד לחצי השני. אילו היו מנהיגי היהדות הדתית מעמיקים בתורה היה ניתן למנוע תופעה זו, אלא שלא היו אז הכוחות הרוחניים הדרושים לכך, כפי שכותב הרב קוק.
למרות זאת, ישנם מספר רבנים דתיים שהצילו את הכבוד האבוד של היהדות הדתית. יש ציונות דתית – גם ציוני וגם דתי. גוף כזה קרוע בין שני אידיאלים שונים ולכן בהכרח אינו מצליח להתרומם. לעומת זאת קיימת תנועת הגאולה של הרב קוק הגורסת כי: אין ציונות דתית אלא הציונות היא הדת, וכך מתבטלת מאליה הסתירה הפנימית הקיימת בציונות הדתית. ואכן ניתן לראות שכיום תנועת הגאולה היא זו שמובילה את התחייה הלאומית, ואנשיה תופסים את עמדות המנהיגות הפוליטית הצבאית והמדינית.
למרות ניסיונותיה של הציונות להתנתק מהדת הדבר לא עלה בידה, ולמעשה הציונות נושאת בתוכה את המעצורים להתרחקותה מהדת. דוגמא טובה היא דגל ישראל, אשר קיבל את השראתו מהטלית. וכמובן תחיית השפה העברית – לשון הקודש. בניגוד לתהליך שעבר על מדינות אירופה, שם עברו מהשפה הלטינית לשפות בנות זמננו בכדי להתרחק מהדת. אצל העם היהודי התרחש תהליך הפוך, חזרה אל לשון הקודש. אמנם זה היה תחת מעטה של הציונות החילונית, אך בפועל זה חיזק את הקשר של הציונות אל הדת.
[הערה: חשוב לציין שגם ליהודים הספרדים יש חלק גדול בציונות. מקובל לחשוב שהציונות הינה תנועה אשכנזית בלבד, אך אין זה נכון. גדולי רבני צפון אפריקה תמכו בציונות: הרב יוסף משאש, הרב יוסף חלפון. גם השר משה מונטיפיורי היה ספרדי מליוורנו, אשר חשב על יסודות מדיניים לאומה עוד לפני הרצל והקונגרס הציוני, ואף פעל לקידום הישוב היהודי בארץ ישראל.]
סיום
הגמרא (סנהדרין צח.) מתארת ויכוח שנערך בין החכמים האם כדי לחיות בתקופת המשיח. עולא ורבה אומרים שאינם רוצים לחיות בתקופה זו ("ייתי ולא איחמיניה"). ואילו רב יוסף אמר: ייתי ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה. כלומר הלוואי ואזכה לחיות בתקופתו של המשיח ואפילו אם רק לשבת בצל של גללי החמור שלו. והרי גללי החמור אינם גדולים כל כך עד שאפשר לשבת בצל שלהם? אלא כאשר תהליך הגאולה נתקע ולא מתקדם, אזי למעשה החמור עומד במקום ואז גלליו מצטברים עד שהם נעשים הר. ולכך התכוון רב יוסף, שהוא מוכן להיות בצל ההר הזה, שכן גם זה הוא חלק מתהליך הגאולה.
החברה לפיתוח גבעות ארץ ישראל